תורה ומדע: פרשת שמות

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמות. הצג את כל הרשומות

חרבות צורים

מאת: אורן סעיד

סכינים עשויים מאבן צור שימשו למצוות ברית מילה, כי נחשבו לכלי הבטוח ביותר למצווה זו.

בפרשתנו אנו קוראים שבדרך במלון (=במקום הלינה), צפורה אשת משה, מלה את משה באמצעות 'צֹר': "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" (ד, כה). מבאר הרשב"ם באיזה כלי השתמשה צפורה על מנת למול את בנה: "צֹר - כמו: 'חַרְבוֹת צֻרִים' (יהושע ה, ב), תער מלוטש, איזמל חריף" (שם); וכן רבי אברהם אבן עזרא פירש: "צר - כמו 'חַרְבוֹת צֻרִים' ( יהושע ה, ב) , שהם חדים" (שם). צפורה השתמשה בסכין חדה.

גם יהושע מל את בני ישראל באמצעות חרבות (=סכינים) חדים (יהושע ה, ג). יהושע היה צריך למול את בני ישראל פעם נוספת, מכיוון שרק העם שיצא ממצרים מלו את עצמם כשהם עוד היו במצרים, ולעומתם, כל מי שנולד במדבר, בדרך לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, לא מלו אותו, מפני שיש סכנה לאדם למול את עצמו וללכת לאחר מכן בדרך ארוכה (יהושע, שם, מצודות). הרלב"ג ביאר שמדובר בחרבות מנחושת: "חרבות צורים - הרצון בו: חרבות חזקים, והם הנעשים מהנחשת" (שם).

סכין עשויה מאבן צור.
מתוך ויקימדיה

חז"ל במדרש רבה פירשו שחרבות הצורים הם חרבות שעשויים מאבן: "עשה לך חרבות צורים, נתפרש - גלבין דטינרי [=סכין של סלע]" (בראשית רבה פרשה לא אות יד). בפירוש "הכתב והקבלה" מבאר שמדובר באבן חדה: "צור - תרגומו 'טִנָרָא' והוא אבן חד כמו 'חַרְבוֹת צֻרִים' (יהושע ה, ב) " (שמות, שם); וכן בפירוש הר"ש משאנץ על מסכת אהלות: "...או בוצר בצוֹר, אבן חדה, דלאו כלי הוא וחזיא לחתיכה כדכתיב (שמות ד) 'וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר' " (פרק יח משנה א). על פי פירושים אלו, צפורה וכן יהושע, השתמשו באבן חדה, על מנת לקיים את מצוות ברית מילה. כפי שנראה בקטע הבא, האבן החדה, היא אבן צור.

ד"ר יוסף ולפיש מסביר, שהמצווה היא תמיד למול בכלי הבטוח ביותר. בזמן התנ"ך אכן השתמשו באבן צור למצוות מילה, כי זה היה הכלי הבטוח ביותר[1].

הצור הוא סלע קשה שאינו נחרץ במסמר. הצור שכיח בדרום ארץ ישראל, ובשכבות דקות בין סלעי גיר ובין סלעי קירטון. צבעו לבנבן, אפור, חום וחום-כהה. כאשר שוברים חתיכות מסלע צור אפשר לעיתים קרובות להבחין, כי החלק ההפנימי שלו בהיר מן המעטה החיצוני. הצבע החיצוני הכהה, הוא למעשה קרום דקיק הנוצר מחמצון כמויות קטנות של ברזל המפוזרות בצור והמתרכזות על פני השטח שלו[2].

מאבן זו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון, בפרט כלי חיתוך, כלי עבודה וכלי נשק, שכן הצור מתפצל לשברים דקים חדים הקרויים נתזים או להבים (תלוי בצורה) כשמכים עליו בחפץ קשה אחר (כדוגמת פטיש יד עשוי מחומר אחר). שבירת אבן הצור יוצרת קצה קהה לאחיזה, קצה עבה לגירוד או קצה חד לגירוד או חיתוך. בין כלי הצור שנעשו מאבן צור: להבים, סוגים שונים של סכינים, חודים, כלי קיצוץ, אבני יד גסות, מרצע, ראש-חץ, גרזן ואיזמל[3].

סכיני צור ארוכים נתגלו במקומות שונות בארץ, כגון במגידו, בית שאן, בית ירח ובתל בית מרסם. סכיני צור אלה הותקנו מבולבוס [=תרכיז קלציט בעל צורה עגולה] צור משובח, שנוקה מקליפתו הטבעית, ובאיזמל עץ התיזו ממנו נתזים ארוכים, ומהם הותקן הכלי עד לגמר צורתו. צלעותיהם של הסכינים הללו ישרות וחריפות וארכם מגיע עד 30 ס"מ בקירוב[4].

בגושרים (נילי, צפון) נמצא סכין צור באורך 23.4 ס"מ וברוחב 6 ס"מ. בעין השומר נמצא סכין צור באורך 22.2 ס"מ וברוחב 3 ס"מ. בחולון (אזור תעשיה) נמצא סכין צור באורך 24 ס"מ וברוחב 5.4 ס"מ.

סכיני צור קצרים, נתגלו באתרים שונים בארץ ישראל מתקופות שונות, למשל: בחמדיה נתגלה סכין צור דו-פני [=האבן מסותת משני צדדיה] באורך 11.7 ס"מ וברוחב 3.6 ס"מ; בשער הגולן נתגלה סכין צור דו-פני באורך 3.7 ס"מ; במערת הנחל נמצא סכין צור מקרצף באורך 8 ס"מ וברוחב 3.5 ס"מ[5].

במוזיאון ישראל בירושלים מוצג סכין צור שנתגלה במערת נחל חימר, באורך 10.9 ס"מ וברוחב 1.7 ס"מ[6].

[1] ד"ר יוסף ולפיש, "ברית מילה באמצעות לייזר", אסיא נו, תשרי תשנ"ו, עמוד 10-19.

[2] ראה בספר "גיאולוגיה בפטיש ישראלי", מאת עמנואל מזר, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1994, עמ' 42-43.

[3] אנצ' העברית, בערך "צֹר, כלי", חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תל אביב, ירושלים, תשל"ו.

[4] אנצ' מקראית, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, 1962, בערך "כלים, כלי צור".

[5] אתר "אוצרות המדינה - ממצאים נבחרים מאוספי רשות העתיקות", בחיפוש "סכין (צור)".

[6] אתר מוזיאון ישראל, ירושלים.

זיהויו של הסנה

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת שמות

מאת: אורן סעיד

לזיהוי הסנה עם השיח הקיצוני המכונה "הפטל הקדוש" (Robus sanctus) יש סימוכין בספרות חז"ל.

בפרשתנו אנו קוראים על פגישת משה בהר האלוקים. הקב"ה התגלה למשה ודיבר עמו מתוך הסנה וכך תיאורו של הסנה להפתעתו של משה: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (ג, ב).

לסנה המקראי הוצעו זיהויים רבים, כגון העץ הקוצני הנפוץ בנחלי המדבר-השיזף המצוי, הקרוי בערבית כבמצרית "נבס". אחרים זיהו את הסנה עם ה"כסיה המידברית" הקרויה בערבית "סנא". צמח זה נמוך מאוד, וכבר העירו חז"ל שהשרה הקב"ה את שכינתו על הסנה משום שהוא נמוך משאר אילנות (שבת סז, א). ברם, פרופ' יהודה פליקס כותב[1] על זיהוי זה: "אך צמח נמוך זה אינו מתאים כמקום 'משכן' ולוּ אף הצנוע ביותר". לזיהויים אלו כמעט ואין סימוכין בחז"ל.

פטל קדוש (Rubus sanctus) בנחל אלכסנדר שבישראל.
מתוך ויקיפדיה

חלק מהחוקרים[2] הציעו שלל הצעות זיהוי, שברובן מסופקות מאוד. יש שסברו שמדובר בצמחים מדבריים בעלי פרחים בגוון זוהר, שיצרו אשליה של צמח בוער כמו: הרנוג השיטים, טופל אדום, יחנוק המדבר וקרקש צהוב. היה מי שסבר שמדובר בצמח מעלה עשן מדברי, שיש ברקמותיו תרכובות זרחניות דליקות כזיקוקים. אך קשה לקבל את ההנחה, שרועה צאן ותיק שמכיר את צמחי המדבר, ישגה בחזיונות שווא. יתירה מזאת, כאשר הוא חש שמדובר בחזיון מוזר כתוב במפורש (שמות ג, ג) שהוא התקרב לראותו[3].

לזיהוי הסנה עם השיח הקיצוני המכונה "הפטל הקדוש"[4] (Robus sanctus) יש סימוכין בספרות חז"ל.

זהו שיח נמוך: "רבי אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות ג, ח): 'וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם' " (שמות רבה ב, ה). הסנה גדל ליד נחלים ובמקומות לחים: "מה הסנה הזה, גדל על כל מים, כך ישראל אינן גדלים אלא בזכות התורה שנקראת מים, שנאמר (ישעיה נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' " (שם).

שיח זה מצמיח ענפים דקים וארוכים בעלי קוצים דוקרניים כמאמרם: "מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנות-כך ישראל (גדר) לעולם" (שם). קוציו מיוחדים בכך "שכולן כפופין למטה" (שם). פירותיו השחורים מתוקים וטובים לאכילה, ברם, הבא לקטוף אותם, עשוי להישרט מקוציו: "אמר ר' פנחס הכהן בן ר' חמא: מה הסנה הזה כשאדם מכניס ידו אינו מרגיש וכשהוא מוציאה מסתרטת, כך כשירדו ישראל למצרים לא הכיר בהן בריה, כשיצאו יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה" (שם). גם העופות באים ליהנות מפירותיו ואולם: "רבי יהודה בר שלום אמר מה הסנה העוף נכנס לתוכו ואינו מרגיש וכשהוא יוצא כנפיו מתמרטות, כך כשירד אברהם אבינו למצרים לא הכיר בו בריה וכשיצא 'וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה' (בראשית יב, יז) " (שם).

פירות הסנה הם דמויי תות, אדומים בהיותם בוסר, אחר כך מתחילים להשחיר ולבסוף צבעם שחור (אדום כהה). הפרחים, הורודים כמין ורדים קטנים הביאו לקביעה: "מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין, כך ישראל יש בהן צדיקים ורשעים" (שם). חז"ל קראו לצמח גם 'וַרְדִּינָא' (שבת סז, א), כי פרחיו דומים בצבעם וצורתם לורד.

"רבי נחמן בנו של ר' שמואל בר נחמן אומר: כל האילנות יש מהן עושה עלה אחת ויש מהן שתיים או שלוש, הדס עושה שלוש שלוש שנקרא עץ עבות, אבל הסנה יש לו חמישה עלין" (שם). בכך ראו רמז לשלושת האבות ולמשה ואהרון. ברם, העלה של הפטל הקדוש מחולק רק לשלושה עלעלים. אמנם, במקרים מועטים, נראים שני העלעלים התחתונים כמחולקים לשניים ואפשר לחשוב את העלה בן חמישה עלעלים. בגליל העליון גדל Robus tomentosus שמספר עלעליו לעתים חמישה.

שימושי הצמח רבים: מהענפים הגמישים קולעים סלים; מן הפירות המתוקים רוקחים סירופ ומרקחות; משרה מהצמח משמשת לטיפול רפואי בכיבים, טחורים, דלקת ושיעול; טוב גם להמסת אבני-כליה, נגד כוויות, סכרת, שלשול והשתנת-יתר[5].

[1] עולם הצומח המקראי, בסעיף העוסק ב"סנה", עמ' 112, עיין שם להרחבה, מסדה, רמת גן, 1968.

[2] ראה למשל במאמר "פענוח נס הסנה הבוער ואיננו אוכל", ד"ר משה בלס, אתר דעת תשע"א.

[3] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 143-142. ראה גם באתר "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל", זהר עמר, "מי הוא הסנה?".

[4] הפטל נקרא קדוש, כנראה בגלל זיהויו עם הסנה הבוער.

[5] אתר "צמח השדה" בערך "פטל קדוש".

לידת משה - לידת פג

תוויות: פרשת שמות, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

לדעת חלק מהפרשנים משה רבינו נולד פג, לאחר ששה חודשי הריון. למעשה מדובר בנס, כי הטפול המתאים והמיכשור המתוחכם להצלת פגים הומצא רק בימינו.

התורה מספרת שעמרם נשא את יוכבד לאשה, והיא ילדה בן - את משה: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (ב, ב). רש"י מסביר (וכן הרשב"ם ותרגום יונתן), שיוכבד החביאה את משה דווקא שלשה חודשים, כי יוכבד ילדה את משה לאחר ששה חודשים ויום אחד להריונה; ומאחר והיתה הגזירה של "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א, כב), לאחר תשעה חודשים יבואו המצרים לבדוק אם ילדה בן[1], ולכן החביאה את משה שלושה חודשים, ולאחר מכן בנתה תיבה למשה ושמה אותו בתיבה ביאור. לעומת זאת, רבי אברהם אבן עזרא מפרש, שעל פי הפשט משה נולד לאחר תשעה חודשי-הריון. וזה מובן ע"פ הגמרא בסוטה (יב, א), שמספרת, שעמרם גירש את יוכבד כשהיא מעוברת, ולאחר שלושה חודשים נשאה שוב; המצרים מנו תשעה חודשים מרגע שהחזירה, לאחר שכבר היתה שלושה חודשים מעוברת, ולכן "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שם).

גם הרשב"ם מבאר, כמו רש"י, שמשה רבינו נולד לאחר שישה חודשי הריון: "ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו - ... לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים, כמו שמצינו בשמואל שנולד 'לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים' (שמואל א, א, כ), שני תקופות ושני ימים[2] (יבמות מב, א). ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו שערו וציפורניו[3], כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא; וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים - עד סוף ט' ירחים, שהוא זמן לידת רוב נשים, וכשבאו לבודקה אמרה להם: נפל היה או השליכוהו המצריים ליאור" (ב, ב). הרשב"ם מבאר, שיוכבד ראתה שמשה 'טוב' , דהיינו שלמרות שנולד מוקדם, אין הוא נפל, אלא טוב ויפה, 'גמרו שערו וציפורניו', היא הבינה שהוא יכול להתקיים ולכן טרחה בהטמנתו.

פג באינקובטור,
שנולד בשבוע ה-26 ו-6 ימים במשקל 990 גרם.
יוצר: ceejayoz.
מתוך ויקימדיה

א"כ, לפי רש"י והרשב"ם[4], משה רבנו נולד לאחר ששה חודשים ויום אחד, כלומר נולד פג. השבוע שלאחר ששה חודשי הריון, הוא השבוע ה-27, בשיטת החישוב של הרופאים כיום. משקלו המשוער של פג שנולד בשבוע ה-27 הוא בסביבות ק"ג אחד ואורכו כ-36 ס"מ.

סיכויי ההישרדות של פגים

אם ניקח את הפגים הגדולים יחסית, השוקלים 1.5 ק"ג, שנולדו בשבוע ה30-32, לקראת סוף החודש השמיני, בשנות ה-1960, 72% מהילודים האלו מתו. בקבוצה של ילודים בעלי משקל פחות מקילוגרם, שיעור ההישרדות נמוך יותר; בשנות ה-1960, 90% מהילודים האלו מתו ורק 20% מן השורדים נשארו בריאים[5].

כיום ההישרדות של פגים שנולדו בשבוע 28 ומעלה ובמשקל לידה מעל 1,000 גרם, מגיעה לכדי 90%, ויורדת בהדרגה ככל שיורד גיל ההיריון ומשקל הלידה. סיכוי ההישרדות של פגים שנולדו בשבוע ה-25 הוא כ-72%, בשבוע ה-24 כ-55%, בשבוע 23 כ-26% ובשבוע 22 עומד על כ-6%, נכון לשנות 2016. החל משנת 2019, גם הנולדים בשבוע ה-22, עד 30% מהם שורדים, בטיפול נרחב.

מחקר גדול עקב אחר ילדים שנולדו בין 22 ל-25 שבועות עד גיל 6 שנים. מתוך ילדים אלו, ל-46 אחוזים היו מוגבלויות בינוניות עד חמורות כגון שיתוק מוחין, ליקוי ראייה או שמיעה ולקויות למידה, ל-34 אחוזים היו מוגבלויות קלות ול-20 אחוזים ללא מוגבלות. 12 אחוז סבלו משיתוק מוחין משבית[6].

פג שנולד בשבוע ה-22-23, זה מקביל למשקל של 500-600 גרם. אפילו פגים במשקל של פחות מ-500 גרם, אפילו פחות מ-450 גרם, זה כבר לא מצב של נס. הפג הקטן ביותר בעולם[7], שהצליח לשרוד ולחגוג יום הולדת ראשון, הוא ריצ'רד, שנולד ל-בת' וריק האצ'ינסון (ארה"ב), ב-5 ביוני 2020, במשקל 340 גרם ובאורך 26 ס"מ, בגיל הריון של 21 שבועות ויומיים.

מערכת הנשימה ו"סורפקטנט"

נזכיר כאן סיבוך אחד נפוץ של פגים והדרך לטיפול בו. אחד מתהליכי ההתפתחות החשובים ביותר של מערכת הנשימה, הוא יצירת החומר המכונה "סורפקטנט" ברקמת הריאה. חומר זה מצפה את בועות האוויר, ומסייע להקטנת מתח הפנים, דבר המאפשר לתינוק להכניס אוויר לריאותיו ולנשום מבלי שיהיה קמט של בועות האוויר. ה"סורפקטנט" נוצר סביב השבוע ה- 28 להריון, ומגיע לשיא פעילותו סביב השבוע ה- 34 להריון. בהיעדרו יתפתחו קשיי נשימה ניכרים אצל הילוד. קשיים אלו יופיעו אצל כ- 30% מן הפגים הנולדים בשבועות ה-32-34 להריון, ואצל עד 80% מן הפגים שנולדו לפני השבוע ה- 28 להריון.

כיום ניתן להפיק את ה"סורפקטנט" מחיות, והוא משמש כתרופה לפגים המפתחים מצוקה נשימתית כתוצאה מחוסר בשלות על רקע חוסר ב"סורפקטנט". בדרך כלל חל שיפור מהיר בתפקוד מערכת הנשימה של הפג, והוא נגמל בהדרגה מהצורך בהנשמה מלאכותית[8] (שגם היא גורמת לסיבוכים).

טיפול יקר וציוד מתוחכם

האינקובטור הראשון, פותח בשנות ה-1880 בפריז. האינקובטור מונע זיהומים מלחדור למרחב של הפג, ושומר על טמפרטורה ולחות מתאימים. לעיתים מוזרם חמצן אל תוך האינקובטור, כדי לסייע לריאותיו החלשות של הרך הנולד בנשימה. הטיפול המודרני דורש מגוון של מכשירים מתוחכמים מאד המוצבים במבנים יעודיים לטיפול נמרץ של יילודים. עלות גידול טיפול בפג נעה בין מאה אלף שקלים לכמה מאות אלפי שקלים, תלוי בגיל הפג וזמן הטיפול בפגייה.

א"כ לביאור הדעה שמשה רבינו נולד כשהוא פג, לאחר ששה חודשי הריון, צריך לומר שמדובר בנס[9], כי פג כזה, נזקק לטיפול רפואי ומיכשור מתוחכם ביותר, שפותח רק בתקופתנו; וכן הפסוק אומר: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שם) ומסביר ה"אור החיים": "בריא וחזק" (שם) .

[1] המצרים ידעו מתי התעברה יוכבד ע"י "דרישות וחקירות", 'רבינו בחיי' (א, י). ראה גם מדרש רבה על שיר השירים לפרק ב פסוק טו ד"ה אחזו לנו שועלים: "בשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היאורה תשליכוהו היו המיצרים משלחין בניהם לבתי מרחצאות ורואין איזו אשה מישראל מעוברת וחוזרים ואומרים לאבותיהם, לפלניתא (=לפלונית) ג' חדשים, לפלניתא ד, לפלניתא ה, ולמניינם היו נוטלין אותן מדדיהן ומשליכין ליאור, הדא הוא דיכתיב אחזו לנו שועלים קטנים, ששמרו אותנו ליאור".

[2] על פי תלמוד בבלי מסכת יבמות (מב, ב), שמואל הנביא נולד לאחר ששה חודשי הריון ועוד יומיים, כפי שמבאר רש"י על הפסוק בשמואל: "לתקפות הימים - מיעוט תקופות שתים מיעוט ימים שנים, לששה חדשים ושני ימים" (שם).

[3] להרחבה על סימני נפל, ראה במאמר "עוברים בסיכון גבוה" בפרשת במדבר.

[4] וכן בתרגום יונתן ובפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" (שם). לעומת זאת האבן עזרא חולק וסובר "... כי אין כח באדם לראות באשה מתי תלד כי רחוק הוא שהוא נולד בחדש השביעי מתחלת ההריון" (שם) ויותר מסתבר שמשה רבינו נולד בחודש האחד עשרה להריון, ע"פ הידע המדעי שרווח בתקופתו.

[5] ע"פ המאמר "הגישה לילוד במצוקה" ,פרופ' ארתור אידלמן, ראש מחלקת ילודים, מרכז רפואי שערי צדק. מתוך: הכינוס השנתי הראשון לרבנים ורופאים בנושא: גניקולוגיה, פוריות ויילודים לאור ההלכה, פסח תשנ"ב - אפריל 1992. המאמר המקוון באתר "דעת".

וכן במאמר " רפואת היילוד - מבטים אתיים", פרופ' ארתור אידלמן, באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[6] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Preterm birth" (=לידה מוקדמת).

[7] על פי האתר של שיאי גינס, "World’s most premature baby, given 0% odds of survival, celebrates first birthday", יוני 2021, אדם מילוורד.

[8] במאמר "סיבוכיים אפשריים", בית חולים בני ציון, ינואר 2021.

[9] ע"פ רש"י, כל לידת משה היא אירוע יוצא דופן וניסי: יוכבד הרתה לעמרם בגיל מאה ושלושים (שמות ב, א); לבת פרעה נעשה נס והיד שלה התארכה על מנת למשות את תיבת משה (שמות ב, ה) ; משה סרב לינוק מן המצריות וכך הוא בעצם מגיע לאמו יוכבד על מנת לינוק ממנה (שמות ב, ז). להרחבה על לידת משה ראה במאמר "לידת משה", מאת יחזקאל כהן, בדף השבועי, מספר 581, פרשת שמות, תשס"ה, מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, אונ' בר אילן.

האם בני ישראל בנו את הפירמידות?

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת שמות

מאת: אורן סעיד

בניגוד למקובל, התורה לא מציינת שבני ישראל בנו את הפירמידות, אלא בנו את הערים פיתום ורעמסס - ששימשו כמחסנים גדולים או ערים מבוצרות.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שפרעה העביד את בני ישראל בפרך. ע"פ הכתוב, בני ישראל עבדו בבנייה, בחומר ובלבנים: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יד). בוודאי רוב האנשים, מציירים בדימיונם את בני ישראל בונים מיבנים גדולים, את הפירמידות. האם בני ישראל בנו את הפירמידות במצרים ? על כך נעסוק במאמר זה.

בפרשתנו נאמר, שבני ישראל בנו "עָרֵי מִסְכְּנוֹת" לפרעה: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם, וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א, יא). מה הן עָרֵי מִסְכְּנוֹת?

יש שפירשו שהכוונה לערים שיש בהם מחסנים (אוצרים) גדולים (תרגום אונקלוס, רשב"ם, אב"ע, רס"ג, רלב"ג) ויש שפירשו שהכוונה לערים בצורות, וכן תרגום השבעים תרגם "עָרֵי מִסְכְּנוֹת"- ערים בצורות (ראה גם מלכים א, ט יט). והעניין קרוב, שמדרך העולם שבערים בצורות מתקינים אוצרות ; וכן פירש רש"י "את פיתם ואת רעמסס – שלא היו ראויות מתחילה לכך, ועשאום חזקות ובצורות לאוצר" (שם). שימוש מקובל לערי המסכנות מתואר בדברי הימים ב (לב, כח): "וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ ...".

אתר הפירמידות בגיזה במבט מדרום-מערב.
מקדמת התמונה לרקע: הפירמידה של מנכאור, חאפרו וחופו.
יוצר: ריקרדו ליברטו.
מתוך ויקיפדיה

מה הן הפירמידות?

כיום החוקרים סבורים כי הפירמידות במצרים שימשו כמבני קבורה אדירים, המעוצבות לפי תפיסות דתיות, המבוססות על פולחן השמש והכוכבים. הפירמידות נבנו על גדתו המערבית של הנילוס; המצרים האמינו ש"ממלכת המתים" משתרעת במערב, במקום שבו שוקעת השמש במימי היאור (הנילוס). המצרים הקדמונים אף השאירו למלכים שנקברו בפירמידה, את כל החפצים אליהם היו רגילים: בגדי המלוכה, תכשיטים והאוצרות שלהם.

ברם, לא ידוע לנו על גופות או אוצרות שנמצאו בפירמידות. שוד הפירמידות החל כנראה כבר בשנת 1500 לפנה"ס. לפי מקורות שונים, אנשי דת מצריים הם שעסקו בהעלמת הגופות מהן. הדבר נעשה במבצעים ליליים חשאיים וזאת הסיבה שחדלו לבנות פירמידות ועברו לשיטת קבורה אחרת, בקברים החפורים בצוקי "עמק המלכים", כיום לוקסור. כך גם לגבי האוצרות יתכן ונשדדו במשך השנים על ידי שודדי קברים[1].

כיום נהוג למנות בתחומי מצרים בין 80 ל-110 פירמידות מוכרות[2]. הנודעות ביותר הן הפירמידות בגיזה, הנמצאת 20 ק"מ דְּרוֹם-מַעֲרָב ממרכז קהיר, שהגדולה שבהן, אשר נבנתה ע"י חופו בן סנפרו, התפרסמה כאחת משבעת פלאי תבל. בסיס הפירמידה מכסה שטח של 53 דונם. אורך כל צלע בסיס הוא בממוצע 230.35 מטר. גובהה המקורי היה 146.6 מטר. עקב בלאי, הגובה כיום הוא כ-138 מטר. פנים הפירמידה מורכב מ-210 שכבות מאוזנות של אבן גיר, ובסך הכל מכ-2,300,000 אבנים. בממוצע משקל כל אחת מהאבנים הוא 2.5 טון ומשקלה הכולל של הפירמידה הוא 6.5 מיליון טון[3]. בפנים הפירמידה מצויים מסדרונות, המוליכים לכמה חדרים, ביניהם: "חדר המלכה" וחדר הקבורה של המלך[4].

יוסף בן-מתתיהו (37-100 לספירה) בספרו "קדמוניות היהודים" ,משייך את בניית הפירמידות לבני ישראל. בתיאור השעבוד הוא כותב: "והיו מתישים את כוח בני גזענו בבניין הפירמידות, עד שנעשו מומחים באומנויות שונות ולמודי עמל" (ספר שני, ט, א).

ברם, הארכיאולוגים טוענים, שבניית הפירמידות המצריות, החלה מהשושלת השלישית (2700-2600 לפנה"ס), כ-1500 שנה לפני התקופה של שעבוד בני ישראל במצרים; כשבני ישראל הגיעו למצרים, הפירמידות כבר היו בנויות.

במאמר המוסגר, יש לציין שהטקסט השמי הרציף הקדום ביותר, התגלה על הקירות התת-קרקעיים של הפירמידה של המלך אוּנַס בסקארה שבמצרים (מאה ה-24 לפנה"ס), על ידי פרופסור ריצ'ארד שטיינר מ"ישיבה יוניברסיטי" שבניו-יורק. מדובר בלחשי נחשים המורכב ממילים שמיות, הכתובים בכתב החרטומים. התגלית החדשה מראה שהמצרים ייבאו לחשים מאגיים להגן על מומיות המלכים מפני נחשים ארסיים[5].

כאמור, בתורה כלל לא מוזכרות הפירמידות. התורה מספרת שבני ישראל בנו "עָרֵי מִסְכְּנוֹת"- מחסנים גדולים או ערים מבוצרות, בפיתום ורעמסס, ואילו הפירמידות לא שימשו כמחסנים אלא כמבני קבורה. ע"פ הידוע לנו כיום, העיר פיתום היא כנראה העיר "טאניס" הקדומה, ורעמסס מזוהה עם העיר קנטיר או פלוסיום[6]. באף אחת מהערים הנ"ל לא נמצאו פירמידות. לכן אין דעת הארכיאולוגים הנ"ל סותרת דבר מהמסופר בתורה, אלא רק חולקת על הפרשנות של יוסף בן מתתיהו הנ"ל. א"כ, הקביעה שבני ישראל לא בנו את הפירמידות, לא מתנגשת כלל עם המסופר בתורה.

עד כאן פירשנו, ע"פ הפירוש המקובל ל"ערי המסכנות" ולזיהויים של פיתום ורעמסס. ברם, יש הסבורים שבני ישראל בנו את הפירמידות, על סמך הטיעונים ו/או הפרשנויות הבאות[7]:

1. "עָרֵי מִסְכְּנוֹת" (שמות א, יא) – הכוונה ל"ערי מסכנות לפרעה". גופת המלך היא האוצר שלשמו נבנו הערים. בכתבי אוגרית "סכנ" פירושו מצבה (גינזברג, כתבי אוגרית, עמ' 130- 132). "אולי על דרך זו ניתן להסביר גם ערי מסכנות, דהיינו ערי מצבה ואז כוונת הכתוב לפירמידות[8].

2. שמם של "עָרֵי מִסְכְּנוֹת" הם פתום [במצרית: "בית אתום (=ראש האלים)"] ורעמסס [במצרית: "רע (=אל השמש) הוליד אותו"]. במצרית נקראו הפירמידות: "פיראמאוס", שם המזכיר את פיתום ורעמסס. "ארץ רעמסס" היא ארץ הפירמידות, במדבר המערבי. המצרים ראו במערב את ארץ המתים, לכן הם ייעדו את המדבר המערבי לקברים.

3. לגבי הטענה שבניית הפירמידות קדמה לתקופה של שעבוד בני ישראל במצרים, טוענים כנגד: לוח הזמנים המשמש את חוקרי המזרח הקדום משובש, ומכאן נובעת אי-ההתאמה הן עם האמור בתנ"ך והן עם הממצאים בשטח. הסיבה שלוח-זמנים זה מקובל על הכל היא משום שהוא מבוסס על חישובים אסטרונומיים, ומכיוון שארכיאולוגים והיסטוריונים אינם מתמצאים באסטרונומיה לא נותר להם אלא לקבל את התאריכים בעיניים עצומות. לכן אפשר להתאים את הלוח המצרי לנאמר בתנ"ך, ע"י קיזוז מאות שנים מתאריכים מסויימים.

[1] ע"פ מאמרו של אלכס דורון "חידת הפירמידות לא נפתרה", מעריב, 18.9.2002,

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "הפירמידות במצרים".

[3] כיצד הצליחו המצרים הקדמונים לשנע בעלייה גושי אבן במשקל של טונות? ראה במאמר "הפיזיקה של הפירמידות", אנה גריבנין, אפריל 2017, באתר מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[4] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "הפירמידה הגדולה של גיזה".

[5] להרחבה ראה במאמר "היהודי שפענח לחש כשפים בן כ-5,000 שנים", ינואר 2007, באתר NRG

[6] להרחבה על זיהוי העיר רעמסס ראה במאמר "ארץ גושן ורעמסס" בפרשת ויגש.

[7] להרחבה על פרשנות זו, ראה מאמרם של דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, "התנ''ך והארכיאולוגיה – מסורת מול מדע" באתר "דעת"

[8] גנור, מי היו הפניקים, מ"א תשל"ה, עמ' 57.

מוצרי הגורן

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת שמות

מאת: אורן סעיד

בני ישראל הכינו בעזרת התבן לבנים. נחלקו המפרשים איזה חלק מהתבואה הוא התבן.

בפרשתנו מסופר, שפרעה ציווה את הנוגשים והשוטרים, לא לתת לבני ישראל תבן – בו השתמשו לצורך הכנת לבנים: "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן" (ה, ז); ובהמשך כתוב : "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (ה, יב). מהו 'קַשׁ' ומהו 'תֶּבֶן' ?

לאחר הדישה והזרייה של התבואה בגורן, היו מתקבלים מוצרים שונים. 'קש' ו'תבן' הם שניים מהם.

התבן

בימינו אין מקפידים, בלשון ובספרות, על ההוראה המדוייקת של תבן, ורבים מבלבלים תבן וקש. לדעת רבינו יצחק בתוספות התבן הוא קני תבואה שנקצרו עם השבולת (שבת לו,ב ד"ה כירה). לעומת זאת, רש"י פירש, שהתבן הוא קש חתוך: "תבן - הוא שעושין מן הקש מחתכין אותו במוריגין ועושה כל זנב השבולת תבן" (שבת קמ, א). התבן הוא החלק של קנה השיבולת (-הקש), שנקצץ ופורר לחתיכות זעירות בשעת פעולות הדיש, והופרד מן הבר והמוץ בשעת הזריה [1].

קש משדה חיטה.
יוצר: Rasbak
מתוך ויקימדיה

בפרשתנו נאמר שבתבן השתמשו לשם התקנת לבני-חומר (ה, ז). את התבן היו מוסיפים לטיט – ממנו היו מכינים לבנים – לשם חיזוק הלבנים [2], כפי שמציין האבן עזרא: "ומנהג בוני עפר לערב עמו תבן, או קש שיעמידנו" (ה, ז). בתנ"ך ובספרות חז"ל הוזכר התבן כתוצר הגורן, למספר מטרות נוספות: כמאכל בהמה ובקר, כמצע לישיבה ושינה, להטמנה כחומר מבודד, להסקה ועוד.

הקש

לדעת רבינו יצחק בתוספות הקש הוא קני תבואה שנקצרה מהם השיבולת (שבת לו,ב ד"ה כירה). פרופ' יהודה פליקס כותב [3], ש'קש' מציין בדרך כלל קני שיבולת שלא נידושו; אולם 'קש', מוזכר גם בהוראות נוספות בספרות חז"ל: קנה השיבולת שבקמה, חלקי הקנים ששרדו בשדה לאחר הקציר, חלקי קנה השיבולת שלאחר הדיש.

המקור העיקרי לקש היה קנים של תבואה ששרדו לאחר הקציר. הם נשברים מאליהם וע"י דריכת אדם ובהמה ולכן משמש כסמל לחומר שביר; הרוחות, במיוחד בסתיו, מעיפות את שבריהם לכל עבר, בדומה לעלי-השלכת: "הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף?" (איוב יג, כה). הקש דליק מאוד, ולכן יש שהשתמשו בו להסקת תנור.

כאמור, הקש הוזכר גם כחומר שקוששוהו בני ישראל במצרים בשדות כדי להתקין ממנו תבן שנילוש בטיט, וממנו הכינו את הלבנים, ככתוב: "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שם).

מה פירוש "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן"?

פעולת ליקוט הקש בשדות צוינה במקרא בפועל קשש. נראה ש'קשש' נגזר מן 'קש'. לשיטת תוספות, הסוברים שהתבן הוא קנה התבואה הנקצר עם השבולת, ביאור הביטוי "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שם) הוא, שאת הקש היו אוספים אחרי שאספו כבר את התבן: "שהיו מלקטים בשדות קש הנשאר שם - תחת התבן - שהתבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו" (בבא מציעא קג, א ד"ה המקבל).

לשיטת רש"י, הסבור שהתבן הוא קש חתוך (שבת, שם) ביאור הביטוי "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שם) הוא, שבני ישראל היו צריכים לחתוך את הקש ולהכין ממנו תבן, וכפי שביאר ב"בית הלוי" על התורה: "ויש לפרש בזה הפסוק, דבזמנם שהיו נותנים אותו תוך הלבנים היו מחתכין הקש כצורך תשמישו כפי אורך הלבנים, וכשנתן להם פרעה היה נותן להם מתוקן ומחותך כצרכו, וזהו שאמר להם תבן אין נתן לכם. והם כשהלכו ללקוט בוודאי לא ימצאו מתוקן רק ימצאו קשים שלמים והם יחתכו ויתקנו אותו, וזהו שאמר הכתוב 'לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן' (שם), פירוש, לעשות ממנו תבן" (שמות ה, טז).

מוצרים נוספים שהיו מתקבלים מהגורן [4]

מוץ: חומר דק וקל שמתקבל לאחר הדיש, והוא קליפות גרגירי התבואה. המוץ משמש כסמל לחומר חסר ערך, שהרוח מסיעה אותו מן הגורן. המוץ מזיק לבהמה (המוץ עשוי לפצוע את החך ולחדור לכלי הנשימה של הבהמה) ולכן היו מפרידים אותו מן הבר.

תבואה: בספרות חז"ל, מציינת את יבול הגרגירים של הדגנים, לא רק להכנת קמח ולחם אלא גם לשחת. הוראת תבואה גם כללית יותר: יבול האדמה.

דגן : מציין את מיני התבואה ממשפחת הדגניים, שמגרגיריהם הכינו קמח ולחם.

בר: גרגירי התבואה שלאחר הזריה קרויים בלשון המקרא בר, מלשון ברר, והכוונה לדגן שהובררו ממנו התבן והמוץ לאחר הזריה. 'ציבורים', 'ערמה' ו'כרי', מציינים את מקומות הצבירה של הבר.

טינופת שבתבואה: גרגירים או שיבולים של עשבי-בר ממשפחת הדגניים, אשר גדלו בתבואה, נקצרו ונידושו איתה ובשעת הזרייה נפלו לכרי או לידו.

[1] כך כתב בפירוש המלבי"ם: "ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן - יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים גם כן, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם" (שמות ה, ו).

[2] להרחבה על הכנת לבנים ראה בפרשת בהר במאמר "אבן משכית".

[3] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990, עמ' 245-265.

[4] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", ראה הערה קודמת.

מספר הוולדות בלידה אחת

תוויות: פרשת שמות, ראליה מקראית, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שבני ישראל התרבו מאד במצרים "פרו וישרצו". ע"פ מדרשי חז"ל, בני ישראל ילדו לפחות ששה וולדות בלידה אחת. כמובן שמדובר בנס, כי לידת ששיה הינה יחסית נדירה וגם בתנאי הרפואה הקדומה לא נותרו בחיים ששיה מלידה אחת.

נאמר בפרשתנו: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (א, ז). רש"י ד"ה וישרצו: "שהיו יולדות ששה בכרס אחד". מקורו של רש"י הוא במדרש רבה: "כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד שנאמר 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ' וגו' [כלומר, בפסוק ישנם ששה תיאורי ריבוי של בני ישראל]; דבר אחר, שנים עשר דכתיב: 'פָּרוּ' – שנים [=מיעוט רבים שנים], 'וַיִּשְׁרְצוּ' - שנים, 'וַיִּרְבּוּ' – שנים, 'וַיַּעַצְמוּ' - שנים, 'בִּמְאֹד מְאֹד' - שנים, 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם' שנים, הרי 12. 'וַיַּעַצְמוּ' יש אומרים ששה בכרס אחד, ואל תתמה שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים" (שמות רבה א, ח). המדרש דורש את ריבוי המלים המתארות את פריון בני ישראל ומגיע ללידה של ששה (או יותר) בכרס אחת. בעל המדרש מוסיף "ואל תתמה", מאחר והוא מודע לתימה שבריבוי הבלתי מצוי הזה, וכדי להניח דעתנו פונה הוא אל העקרב ה"יולדת שבעים", תוך התעלמות מן ההבדל הטבעי שבין האדם לבעלי החיים. במדרש מקביל המצוי בפסיקתא דרב כהנא[1], ההשוואה היא לעכבר היולד ששה ועקרב היולד ששים.

האחיות הקנדיות דיון, החמישיה הראשונה הידועה ששרדה,
כולן בנות, נולדו ב- 1934.
מתוך ויקימדיה

התייחסות לדברי חז"ל [2]

1. בעלי התוספות [3] מצאו רמז בגימטריה לדרשת חז"ל: " 'פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ' בגימטריה ששה בכרס אחד חסר ב' ו-ב' דמאד [4]. ולי הכותב נראה 'פרו וישרצו וירבו ויעצמו' בגימטריה 'ילדת ששה בכרס אחד' ". בעלי התוספות, שציטטו מדרש זה בניסוחים שונים, לא התייחסו לעצם התופעה, שכן נס הוא תופעה מצויה במקרא ובפרשנות חז"ל עליו, והם לא ראו קושי בצירוף מדרש נסי נוסף למערכת מדרשי נסים.

2. לעומתם, חכמים בעלי גישה רציונלית השתדלו להמעיט בנסים ולבאר עד כמה שניתן בדרך ההגיון. כך כתב רבי אברהם אבן עזרא (להלן הראב"ע; שמות א, ז): "אולי מלת וישרצו רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר. ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת. והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת". ראב"ע, שהכיר את המדרש על שישה בכרס אחת, נתקשה במלת 'וישרצו', המזכירה את השרץ בעל-החיים - במה דומה האדם לבעל-חיים? משום כך ביאר שהכוונה להתרבות עצומה, כזו של שרצים. ראיה לפירוש זה הוא מביא מהמציאות שבימיו "אני ראיתי". ביחס לדברי הרופאים, מסתבר, שבתנאים הרפואיים הגרועים של ימי הביניים, לא נותרו בחיים שביעייה (בשל משקל הלידה הנמוך, המצריך טיפול מיוחד שפותח רק בימינו); ולכן יתכן, שדברי ראב"ע על השביעייה שמזכירים הרופאים, אינם עדות מציאותית אלא עדות המתארת את מבנה בטנה של האישה, שיכול להכיל עד שבעה עוברים [5].

3. השד"ל מבאר, שריבוי העוברים במצרים, ששה בכרס אחד, קשור למי הנילוס: "...והנה רבותינו ז"ל אמרו (מכילתא בא, יב) שהיו יולדות ששה בכרס אחד, וכן העידו הסופרים הקדמונים כי מימי נילוס מרבים פריה ורביה, ושהנשים המצריות יולדות תאומים על הרוב, וגם יותר משנים בכרס אחד" (שמות יב, לז). השד"ל מביא הסבר נוסף, הקושר את הריבוי למצוות ברית מילה: "..אולי גם המילה היתה סבה לריבוי ההולדה, כמו שכתב פילון בספר המילה, וכן הרופא היהודי S. B. Wolfsheimer... " (שם).

4. הרב יעקב מדן מבאר[6] את דברי המדרש, שלא כמקובל. אין מדובר על נשים שילדו שישיות, שהרי אין זה מצוי. הכוונה, שכל אם (כל כרס) ילדה ששה ילדים במשך כל שנותיה. נס הריבוי היה איפוא נס נסתר, שלמרות השעבוד הקשה והתנכלויות המצרים, ילדה כל אשה ששה ילדים ולא נגרע הממוצע עד ליציאת מצרים.

המציאות הרפואית

כיצד יש לאישה מספר עוברים בהריון אחד? ישנם שני סוגי תאומים: רוב התאומים הם דו-ביציים, כלומר שנוצרו מהפריה של שתי ביציות שהובשלו בו בזמן והופרו ע"י שני תאי זרע - ואז התאומים אינם זהים זה לזה. מיעוט התאומים הם חד-ביציים, או זהים - כלומר שנוצרו מהפריה של ביצית אחת שנחלקה בשלב כלשהו לשנים. בשלישיות יש שלוש אפשרויות: או שהיו שלוש ביציות שונות; או שהיתה ביצית אחת שנחלקה לשלוש, או שהיתה הפריה אחת של שתי ביציות, שאחת מהן נחלקה לשתיים; וכן הלאה.

לידה של שישה ולדות בלידה אחת הינה תופעה נדירה ביותר. הנס שנעשה לבני ישראל היה שכולם ילדו שישיות (פירוש "יפה תואר", מדרש רבה, שם). בעלי התוספות מוסיפים שכולם היו חזקים ובריאים: "וישרצו כשרצים ששה בכרס אחד. ואם תאמר שמתים מיד, לכך נאמר וירבו ואם תאמר שהיו חלושים כדרך תאומים לכך נאמר ויעצמו" (שם).

לידות מרובות עוברים הפכו שכיחות יותר בעקבות הופעתם של טיפולים הורמונליים והפריות חוץ גופיות.

שיאים בלידות רב-עובריות

המספר הרב ביותר של ילודים ששרדו מלידה אחת בחיים הוא שמונה [7]: נדיה סולמן (ארה"ב, מרכז רפואי קייזר פרמננטה BELLFLOWER, קליפורניה), 26 בינואר 2009.

מיקרים של שבעה ילודים בלידה אחת, ששרדו כולם בחיים[8]: בובי מֶקוֹהי (ארה"ב) ב-19 בנובמבר 1997, בבית החולים לילדים בלַנק, דֶה מוינס, איווה, ארה"ב; חסאנה מוחמד חומאיר (ערב הסעודית), ב-14 בינואר 1998, בבית היולדות אבחה, עאסיר; שמונה ילדים נולדו לניקֶם צ'וּקווּ (ארה"ב), אחד ב-8 בדצמבר ושבעה ב-20 בדצמבר 1998, בבית החולים סינט לוּק'ס, יוסטון, טקסס, ארה"ב. התינוקת בעלת המשקל הקל ביותר, אוֹדירה, מתה ב-27 בדצמבר 1998.

[1] מהדורת מנדלבוים, עמ' 186.

[2] להרחבה: מאמרו של אהרן ארנד "ריבוי עוברים בספרות ישראל ובאמנות היהודית" , בד"ד 5 המופיע גם בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אונ' בר-אילן, גיליון 219, פרשת שמות תשנ"ח.

[3] אוסף דבריהם אצל: י' גליס, תוספות השלם – אוצר פירושי בעלי התוספות, ירושלים, תשמ"ז, שמות א, ז. הציטוט כאן נמצא שם בעמ' י'.

[4] כלומר, חסר 2 לגימטריא [898 גימטריא של פרו וישרצו, 900 גימטריא של ששה בכרס אחד], והם מושלמים על ידי שתי המילים "במאד מאד" [לא בגימטריא אלא המילים עצמם]; כך מופיע בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות: "דבר אחר, כי פרו וישרצו עולה בגימטריא ששה בכרס אחד פחות שנים והכי נמי במאד מאד משלימות החשבון" (שמות א, ז).

[5] ראה "תוספות השלם" מאת י' גליס, עמ' ט , המזכיר פירוש כזה של ראב"ע, שאינו מצוי בפירוש שבידינו.

[6] "אלה ראשי בית אבותם", הרב יעקב מדן, דף קשר של ישיבת הר עציון באלון שבות, גיליון 267, טבת תשנ"א.

[7] באתר של שיאי גינס "guinnessworldrecord", בשיא "Most children delivered at a single birth to survive" (=מספר הילדים הגדול ביותר ששרדו בלידה אחת).

[8] ספר שיאי גינס 2008, מהדורת כרטא, ירושלים, 2007, עמ' 67.

על האובניים

תוויות: פרשת שמות, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

נראה שהיולדת ישבה או קרסה על האובניים, על מנת להקל על המיילדת את גישה אל הוולד היוצא מהרחם וכן להקל על הוולד את הגיחה מן הרחם

בפרשתנו אנו קוראים שפרעה מצווה את המילדות העיבריות שפרה ופועה להמית כל ילוד זכר: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (א, טז). מהן האובניים?

רש"י מפרש: "על האבנים – מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו (ירמיהו יח, ג): 'עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם', מושב כלי אומנות יוצר חרס". נראה שהיולדת ישבה או קרסה על האובניים, על מנת להקל על המיילדת את גישה אל הוולד היוצא מהרחם וכן להקל על הוולד את הגיחה מן הרחם. רש"י מציין שבמקרא יש לאובניים משמעות נוספת: האובנים הוא המשטח עליו יוצר הקדר את כלי החרס.

בתלמוד בבלי מבואר הקשר בין עבודת הקדר באובניים לבין האשה היולדת: "ואית דאמר כדכתיב: 'וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם' (ירמיהו יח, ג), מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע" (סוטה, יא, ב). ברש"י מובא הסבר נוסף: " סימן גדול - ...להכי קרי ליה למשבר של אשה אבנים כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים ואשה נמי ליוצר דמיא" (סוטה, שם). כלומר, כמו שהקדר יוצר כלי חרס, כך האשה היולדת "יוצרת" ילדים.

אובניים מגלגלי עץ.
יוצר: Julo
מתוך ויקימדיה

השד"ל מבאר: "יש מפרשים כסא היולדת, ויש מפרשים על הרחם; לדעת קצת המילה מן אבן, ולדעת אחרים מן בנה ובן; וגזניוס אומר שהם שתי אבנים, האחת שוקעת, ואחרת על גבה למכסה ובשוקעת היו רוחצים התינוק הנולד; וכן העיר תיוינוט (Thevenot) כי מלכי פרס היו מצווים להמית בשעת הרחיצה את בני קרובותם; ולפי זה אבנים הנאמר כאן הוא דומה לאבנים הנאמר בירמיה (יח, ג)" (שם). השד"ל מביא את הפירוש של המלומד הגרמני וילהלם גזניוס (1786-1842), שהאובניים המשמשות את היולדת היו מורכבות משתי אבנים: האחת שוכבת והאחת עליונה כאשר על האבן התחתונה היו רוחצים את היילוד; וזה בדומה לאובניים המשמשות לעשיית כלי חרס המורכבות משתי אבנים - באבן התחתונה היה שקע ובאבן העליונה הייתה בליטה מתאימה; כדי להפעיל את האובניים האלו היה צורך במישהו נוסף שיסובב אותם בזמן שהקדר יוצר את הכלי.

בתקופות מאוחרות יותר, הפסיקו את השימוש בשתי אבנים לצורך עשיית כלי חרס. הציר התארך כדי לאפשר לקדר להפעיל את האובניים בעצמו. משיכה באמצעות היד או דחיפה/בעיטה באמצעות כף הרגל הזיזו גלגלי תנופה שהיו עשויים עץ בדרך כלל. גלגל התנופה היה מחובר באמצעות ציר למשטח עגול שעליו מניחים את החֵמָר. על גבי המשטח הזה יוצרים את צורת הכלי חרס[1].

השד"ל מציין, שהמושג "אובנים", הוא מלשון אבן, משום שהאובניים הקדומות היו מורכבות משתי אבנים; או מלשון בן או בנה, כפי שמבואר במדרש תנחומא, בגלל שזה מקום שהוולד נבנה שם: "...'וראיתן על האבנים' (שם) - במקום שהוולד נבנה" (ויקהל, סימן ד). בלשון חז"ל, כסא היולדת (מושב הלידה) נקרא גם "מַשְׁבֵּר שֶׁל חַיָּה" (משנה כלים כג, ד).

באחד הפפירוסים המצריים מוזכרים שתי אבנים של לידה. גם בטקסטים בבליים יש רמז לאבנים של לידה. אצל עמים פרימיטיביים נודע גם היום המנהג להשתמש בשתי אבנים ; על כך מעידים נוסעים בתוניסיה, במצוע (מאסאווה) על גדות ים סוף ובפרס[2].

החוקר סקוט מורשאוסר (Scott Morschauser) טוען שהמונח אובניים של קדרים משמש בד"כ בספרות הדתית המצרית העתיקה וכן באומנות המצרית העתיקה בקשר להריון. הוא משער שבאופן מטפורי האובניים מתייחסות לנשיאת העובר ברחם האשה במהלך ההריון וכי פרעה ציווה את המילדות להמית את העוברים הזכרים בבדיקות טרום-לידתיות[3].

[1] על פי ויקיפדיה בערך "אובניים".

[2] על פי אנציקלופדיה מיקראית בערך "אובניים". הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1950.

[3]מתוך הספר: "The Child in the Bible" מאת Marcia J. Bunge,Terence E. Fretheim,Beverly Roberts Gaventa‏ עמוד 29.

כבד פה וכבד לשון

תוויות: פרשת שמות, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שמשה רבינו היה מגמגם או שהיה לו קושי לבטא עיצורים מסויימים.

בפרשתנו מצוה הקב"ה את משה רבנו ללכת אל פרעה על מנת לשכנעו להוציא את בני ישראל ממצרים. משה רבנו מסרב בתחילה ומנמק זאת בכך שהוא "...לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ , כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד, י) מה פירוש הביטוי "כבד פה וכבד לשון"?

רש"י מסביר שהכוונה שמשה היה מגמגם: "כבד פה - בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"ו (מגמגם)". הרשב"ם הביא דעה זו אך דחה אותה בטענה עקרונית שלא ייתכן שנביא ה' יהיה מגמגם. אי לכך הוא טען שהכוונה שאין הוא בקי בחיתוך הלשון המצרית שהרי עברו עשרות שנים מאז עזב את מצרים: "כבד פה וכבד לשון - איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים..." (שם). ע"פ הרשב"ם, למשה היה קשה לבטא באופן מדויק את מגוון הצלילים של השפה המיצרית.

האוויר העובר במיתרי הקול מרעיד אותן ויוצר קולות.
מתוך ויקימדיה

האבן עזרא מסביר שלמשה היה קושי לבטא עיצורים מסוימים, דבר המקשה על הדבור: "גם מאז דברך - כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה... רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון רק קצתם היה מוציאם בכובד...".. כך גם פירש "רבנו בחיי": "כבד פה וכבד לשון - וכתב רבנו חננאל, מה שהזכיר שני דברים 'כבד פה וכבד לשון', יורה כי משה רבנו לא היה צח הדיבור באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השיניים, שהו שאמר 'כי כבד פה', גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת ועל זה אמר 'וכבד לשון' ". א"כ, לפי האבן עזרא ורבינו בחיי, משה לא גמגם, אלא היה לו קושי בביטוי עיצורים מסוימים [1].

האבן עזרא פירש, שמשה נולד עם ליקוי זה. ע"פ המדרש [2], כאשר רצו בבית פרעה לבדוק האם משה חומד את המלכות, הביאו שתי קערות אחת מלאה זהב ואחת מלאה גחלים. משה הושיט ידו לעבר הזהב והמלאך גבריאל הזיז ידו אל קערת הגחלים. משה הכניס גחלת לפיו ונכוה בלשונו וזה מה שגרם למשה להיות כבד פה וכבד לשון .

תופעת הגמגום [3]

הגמגום הוא ליקוי בדיבור שסימניו צורת דיבור מקוטעת, רצופה היסוסים והפסקות, חזרות על חלקי מילים או על מילים שלמות, ושהיות מתמשכות יתר על המידה.

לא ידוע גורם בודד או בלעדי לגמגום. כיום מקובל להאמין שהתופעה של הגמגום הינה רבת גורמים: גורמים פיזילוגים- לעיתים מדובר בגורם תורשתי (מוצאים מישהו במשפחה שמגמגם), גורמים לשוניים- ילדים המציגים איחור או קושי שפתי יכולים להציג גם גמגום, ילד שנמצא בתהליך של רכישת שפה מציג גמגום בשל העומס השפתי בו הוא שרוי, גורמים פסיכולוגים/רגשיים - למשל האופי של הפרט המגמגם וגורמים חברתיים/סביבתיים - למשל אופי התקשורת של הסביבה בה גדל הפרט המגמגם.

למרות תדמיתם של המגמגמים, לגמגום אין כל קשר לרמת האינטליגנציה של הפרט המגמגם. להוציא את הקושי בדיבור, אנשים מגמגמים הם בדרך בעלי יכולות רגילות בכל שטח אחר. חרדה, ביטחון עצמי נמוך, עצבנות ומתח, אינם גורמים לגמגום אף על פי שהם לעתים התוצאה של הפרעת דיבור זו, עקב תדמיתה בציבור.

לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.

גישתם הרגישה של חז"ל למגמגמים בלשונם או לבעלי קושי בביטוי עיצורים מסוימים, באה לביטוי במדרש רבה: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה - אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת, אמר הקדוש ברוך הוא: 'ודילוגו עלי אהבה'; אמר ר' יששכר: תינוק שקורא לְמשֶׁה מַשֶׁה, לְאַהֲרן אַהֲרַן, לְעֶפְרן עֶפְרַן, אמר הקדוש ברוך הוא: 'וליגלוגו עלי אהבה' " (שיר השירים רבה, ב, ד).

מדרש נוסף, מצוטט בדברי התוספות (עבודה זרה כב, ב, ד"ה רגלא): "מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן 'הרן' שיוצא[4] [אף על פי שלא אמר האל"ף כהגייתה הנכונה]? שנאמר 'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה' (שיר השירים ב, ד)".

שיבושים בהיגוי התנועות והעיצורים

כאמור, לפי פירוש האבן עזרא ורבינו בחיי, למשה רבינו היה קושי בביטוי עיצורים מסוימים.

הגורמים לשיבושים בהיגוי התנועות והעיצורים רבים ושונים, אך בעיקר יש גורמים של חיקוי של דיבור משובש בסביבה או גורמים תורשתיים, צורת דיבור תינוקית,ליקויים במבנה הלשון, השיניים והחיך שמקשים על יצירת חיתוך מדויק של ההגה; וכן ליקויי שמיעה כאשר הילד או המבוגר אינם שומעים תחום מסוים של של הגאים שאותם הם משבשים[5].

דוגמא לליקוי בתנועת הלשון העשוי לגרום לשיבושים בהיגוי עיצורים מסויימים, היא תופעה הנקראת "דחיקת לשון" או כפי שהיא מוכרת גם כ- "דחיפת לשון"[6]. זהו מצב בו הלשון נעה קדימה כלפי קשתות השיניים הקדמיות, יוצרת מגע עם השיניים הקדמיות ומפעילה עליהן לחץ מכיוון פנימה החוצה.

דחיקת לשון עלולה לבוא לידי ביטוי בעת הדיבור. לדוגמא, דובר ההוגה צלילים שורקים ("ש","ס","ז","צ"), כולם או חלקם, תוך דחיקה של חוד הלשון קדימה אל השיניים הקדמיות. צלילים שורקים הנהגים באופן זה נשמעים משובשים. בנוסף לצלילים השורקים, דחיקת לשון בדיבור עלולה להתבטא גם בשיבוש של צלילים נוספים שבהגייתם משתתף חוד הלשון כמו: "ת/ט", "ד", "נ".

[1] ראה גם באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך גמגום [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[2] שמות רבה פרשה א סעיף כו.

[3] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "גמגום".

[4] לעניין ההלכה, ראה בדברי ה"בית יוסף" על הטור, סימן קמב, שכתב, שכאשר ישנה טעות המשנה את משמעות העניין, מחזירין. ואין הציבור יוצא ידי-חובה. להרחבה ראה מאמרו של אברהם קופרמן, "דיוק בקריאת התורה (א)", "עלון שבות" 59 - שנה ה גיליון כז. "עלון שבות" הוא כתב עת תורני היוצא לאור אחת לחצי שנה על ידי ישיבת הר עציון. המאמר המקוון באתר "ישיבת גוש עציון"

[5] להרחבה ראה בויקפדיה בערך "הפרעות דיבור בגיל הרך".

[6] ראה בעיתון "ארץ בנימין", גיליון 381 שבט תשע"ג פברואר 2013, טורים, במאמר "היחידה להתפתחות הילד - חידוש לשוני" על "דחיפת הלשון".

האינטוּבַּצְיָה הראשונה בהיסטוריה הרפואית הידועה

תוויות: פרשת שמות, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

בפירוש "בעל הטורים" לשם המיילדת "שפרה", מופיע התיאור הראשון בהיסטוריה של צנרור הקנה, אשר רק מאות שנים אחר כך, הוחל בו בשימוש בטכניקות דומות.

בפרשתנו אנו קוראים על המיילדות שפרה ופועה, שהחיו את הילדים במצרים: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, טו-יז). רש"י מבאר, על פי תלמוד בבלי מסכת סוטה (יא, ב), ש- שִׁפְרָה - זו יוכבד, והתורה מכנה את יוכבד בשם זה, על שם שהיא משַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד; ו- פּוּעָה - זו מרים, והתורה מכנה את מרים בשם זה, על שם שהיתה פּוֹעָה ומרגיעה את הוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה.

מה הפירוש "משַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד" ?

רש"י במסכת סוטה מבאר, שהכוונה ליישור וטיפול באברי התינוק לאחר הלידה : "משפר - כמו שעושין לתינוקות ליישב את איבריהם ולתקנן שניתקין מצער הלידה" (שם). ברש"י שב"עין יעקב" מופיע כאן הלעז: אינמיילולי"ר, שפירושו: לחתל.

תרגול של ביצוע אינטובציה בבובת הדמיה,
תוך שימוש בלרינגוסקופ
מתוך ויקימדיה

"בעל הטורים"[1] מגדולי הפוסקים, מפרש את משמעות השם "שפרה", וזה לשונו :

"שפרה - כדרך המילדת שלפעמים שהולד נוצר מת, לוקחת המילדת שפופרת של קנה ומשימה לתוך מעיו של הילד ומנפחת בו ומשיבה רוח לילד. וזוהי שפרה לשון שפופרת" (שם). בתיאור זה ישנה טכניקה פשוטה מתחום המילדות, מקצוע עתיק יומין שהעוסקות בו היו למעשה רופאות למחצה ובעלות תחום פעילות שכלל טיפול במקרי לידה קשים בהם נשקפה סכנת חיים לאם ולוולד. בעל הטורים לא היה רופא במקצועו לכן לא דייק במונחי הגוף, אך בכותבו "מעיו של הילד" הכוונה היא לאברים הפנימיים שלו[2], וכאן לקנה הנשימה. בכותבו "נוצר מת" כוונתו שהולד כמעט נחנק לגמרי. "שפופרת של קנה", הכוונה לצינור חלול בעל קוטר צר, העשוי מהצמח קנה מצוי[3]. בשפופרת זו השתמשו במקרי חנק בילודים לצורך ביצוע הנשמה מלאכותית לילוד הנחנק[4].

צינרור הקנה

במהלך פעולת האִינְטוּבַּצְיָה (=צִנְרוּר הקנה) מוחדר צינור פלסטי (ידוע בשם "טובוס" או "צינור תוך-קני") דרך אפו או פיו של החולה, אל תוך קנה הנשימה - בין מיתרי הקול, ובכך מאבטח את מעבר האוויר. צינרור הקנה מבוצע בדרך כלל לאחר הרדמה או טישטוש של החולה. פעולה זו של צינרור הקנה מבצעים גם ביילודים על-מנת לעזור להם לנשום או להנשים אותם.

ביצוע צינרור הקנה מחייב ניסיון רב וסיבוכים חמורים עלול לגרום גם כאשר הוא מבוצע כהלכה. צינרור הקנה ביילודים מחייב שימוש בצינור מיוחד ומאחר וקנה הנשימה שלהם הוא צר.

צינרור הקנה תואר לראשונה על-ידי אנדריאס וזליוס בשנת 1543. הטיפול הראשון בצינרור הקנה תוך שימוש בחומר ההרדמה כלורופורם (=חומר נדיף, בעבר חומר הרדמה) דווח על-ידי המנתח ויליאם מקיואוון בשנת 1878, והוא גם היה הראשון שחסם את פתח הגרון לאחר הצינרור באמצעות תחבושת למנוע חדירת דם והפרשות לריאות[5].

יש להבדיל בין צנרור הקנה לבין פיום קנה (טרכאוסטומיה). פיום קנה הוא ניתוח בו יוצרים חור בקנה הנשימה ובעור הצוואר באזור הנקרא Suprasternal Notch, ומחדירים צינור אל תוך קנה הנשימה המקשר אותו עם האוויר החיצון כדי לשמור על מעבר פתוח לאוויר העוקף את מערכת[6]. התיאורים הראשונים לפיום הקנה מופיעים בכתבים הינדים משנת 2000 לפני הספירה ובכתבים מצריים משנת 1500 לפני הספירה[7]. מאז ועד המאה ה-19 הופיעו תיאורים שונים לביסוס השיטה כמצילת חיים בבעלי-חיים ובבני-אדם.

בפפירוס של אדווין סמית' (Edwin Smith), טקסט רפואי מצרי עתיק, המתוארך לשנת 1600 לפני הספירה, אינו מזכיר במפורש את המונח "אִינְטוּבַּצְיָה" כפי שהוא ידוע ברפואה המודרנית. עם זאת, הוא כולל תיאור מפורט של פרוצדורות כירורגיות שונות, כולל אלה הקשורות לדרכי הנשימה, כגון פיום הקנה[8].

אם כן, בפירוש "בעל הטורים" (1270-1343) הנ"ל, מופיע התיאור הראשון בהיסטוריה של צנרור הקנה (לא רק בקרב מילדות אלא בכלל), אשר רק מאות שנים אחר כך כאמור (המאה ה-16), הוחל בו בשימוש בטכניקות דומות[9]!

[1] ר' יעקב ב"ר אשר (1343-1270). חי בצרפת. בנו של הרא"ש, וחיבר את ארבעת הטורים.

[2] ראה למשל "פירוש רש"י ל'מעלה גירה' ", ד"ר מרדכי הלפרין, אוקטובר 2018, אתר מכון שלזינגר.

[3] "העמיד לה מלבן של קנים - קנה מצוי" (מנחות לג, ב), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

[4] ‏בא־גד, י. (2004). ‏אנציקלופדיה לאקטואליה ביהדות :‏:‏נחלי בא־גד המורחב : (בנושאי מדע, רפואה, תקשורת ומיסטיקה) /‏. ישראל: ‏מודן, כרך 2, עמ' 816.

[5] להרחבה ראה במאמר "פיום וצינרור הקנה – היסטוריה קצרה", מאת: טיבריו עזרי, שמואל עברון, הנרי חדד, יהודה רוט; כתב העת "הרפואה – עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל", דצמבר 2005, היסטוריה של הרפואה.

וכן בכתב העת "medigraphic" במאמר, "A brief history of clinical airway management", D. John Doyle, volume 32, april-june 2009,

[6] להרחבה ראה באנצ' בריטניקה באנגלית בערך "tracheotomy" (=פיום הקנה).

[7] ע"פ המאמר במאמר "פיום וצינרור הקנה – היסטוריה קצרה", מאת: טיבריו עזרי, שמואל עברון, הנרי חדד, יהודה רוט; ראה הערה לעיל.

[8] ‪Deslauriers MD‏, ‪F‏., ‪Shamji‏, ‪F‏. ‪M‏., ‪Nelems MD‏, ‪B‏. (2018). ‪Fundamentals of Airway Surgery, Part I, An Issue of Thoracic Surgery Clinics‏. U.S.A.: ‪Elsevier Health Sciences‏. Page 139.

[9] ברם, קשה כמובן, להסיק מפירוש "בעל הטורים" הנ"ל, אם באמת כך עשו המיילדות במצרים העתיקה כמה אלפי שנים קודם לכן או אם פעולה כזו בוצעה בדורו בידי מילדות.