השידפון

 מאת: אורן סעיד

רוח שרבית יכולה לגרום לשידפון וגם רוח קרה מאוד יכולה לגרום לתופעה זו.

 בפרשתנו אנו קוראים על חלומות פרעה. בחלום השני פרעה חולם ששבע שיבלים דקות בולעות את שבע השיבלים הטובות שראה לפני כן. פרעה מתאר את  השיבלים הדקות כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן" (מא, ו). כשפרעה מספר ליוסף את החלום הוא מתארו כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם" (מא, כג). רש"י במקום מבאר, שהשיבולים היו יבשות וריקות מגרגירים: "צְנֻמוֹת - ..הרי הן כעץ בלי לחלוח וקשות כסלע...אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע" (מא, כג). כך גם מבאר הרלב"ג: "צְנֻמוֹת - קשות ויבשות, שלא נשאר בהם כי אם מעט זולת הסובין" (ביאור המילות, שם). האבן עזרא מבאר שהשיבולים לקו בשידפון: "שְׁדֻפוֹת - שאירע להם שדפון מרוח מזרחית" (מא, ו). השיבולים היו יבשות כתוצאה מרוחות מזרחיות[1]  ("קָדִים")  שנשבו עליהן.

שידפון יכול לגרום לנשירת גרגירי השיבולים.
יוצר: Joancreus
מתוך ויקימדיה

 כאשר מתחילים השרבים עוד לפני סיום תהליך ההבשלה, הם עשויים לגרום לשידפון כאמור בפסוק: "וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה" (מלכים ב, יט, כו) וכפי שמבאר הרד"ק: "ושדפה לפני הקמה -  העשב שהכה השדפון טרם היותו קמה, כלומר שלא הספיק להיות קמה ולהיות נגמר בשולו והוכה בשדפון" (שם).  דבר זה גורם לעקרותם החלקית או השלמה של השיבולים, ולפגיעה קשה בתהליכי מילוי הגרגרים בחומרי התשמורת. כתוצאה מכך הגרגרים יצטמקו, משקלם יקטן מהנורמאלי וצורתם תהא מקומטת. סוג הבשלה זה מכונה בשפה המקצועית העדכנית בשם: 'הבשלת אונס'.

 המקרא וחז''ל מתארים מצב זה כאירוע קשה, שמשמעותו – רעב[2] : "רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל" (מלכים א, ח, לז); ומבאר ה"מצודת ציון" ששדפון פוגע בבישול גרגרי התבואה: "שדפון - ענין לקות הזרע עד לא נגמר הבשול" (שם). המשנה במסכת תענית מציינת את השידפון כגורם לתענית בשל הסכנה לרעב: "עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכָל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן וְעַל הַיֵּרָקוֹן" (פרק ג, משנה ה). רבינו עובדיה מברטנורא מגדיר את השידפון כך: "שדפון - רוח שמפסיד את התבואה ומתרוקנת מן הזרע" (שם), והכוונה שהרוח  מייבשת את גרגירי התבואה כך שהם מצטמקים ומתרוקנים מתוכנם. המשנה במסכת תענית מספרת, שפעם אחת אכן גזרו חכמים תענית בכל הארץ כיון שנראה באשקלון שידפון 'כמלא פי תנור', מידה היכולה למלא פתח של תנור (פרק ג, משנה ו).

יש לציין, שלא רק רוח שרבית יכולה לגרום לשידפון אלא גם רוח קרה מאוד – קרה, יכולה לגרום לשיבולת להיות שדופה, ללא גרגירים או עם גרגירים מצומקים. ההשפעה החזקה ביותר היא כשהקור חל כשבועיים לפני יציאת השיבולת ואז אין הופעת שיבולים כלל. אם הקרה חלב בשלב 'הבשלת חלב' (=הרקמה האוגרת מזון של השתיל מכילה עמילן נוזלי המקנה לנוזל צבע לבן), אז השיבולים עם גרגירים מצומקים בדרגות שונות. בארץ ישראל, שידפון כתוצאה מרוב שרבית שכיח יותר משידפון כתוצאה מרוח קרה[3].

 ישנם חוקרים הסבורים[4] ששידפון היא מחלת הפחמון הנגרמת על־ידי פטריה המתקיפה את השיבולים ההופכות למין פיח שחור. אך מחלת הפחמון אינה מסוכנת ונפוצה. מכאן, ששידפון היא תופעה פיזיולוגית של התייבשות גרגרי התבואה בגלל רוחות הקָדים החזקות הנושבות באביב כשהקמה עדיין לא הבשילה, כפי שהסבירו הפרשנים שהבאנו לעיל על המקרא והמשנה.

---

[1] להרחבה על רוח הקדים ראה מאמר בפרשה זו "רוח הקדים - החמסין".

[2] על פי המאמר של רונית מעוז: "התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד".

[3] "השידפון", קוסטרינסקי, יעקב, השדה, כרך נז, עמ' 402-401, 405, 1976, המכון לגידולי שדה וגן, מינהל המחקר החקלאי בית דגן.

[4] מילון אבניאון בערך "שידפון", מאת איתן אבניאון.

© כל הזכויות שמורות למחבר

יוסף - אלוף בידיעת שפות

 מאת: אורן סעיד

המדרש מספר לנו, שפרעה התרשם לא רק מחכמתו הרבה של יוסף, אלא גם מכך שיוסף ידע יותר שפות ממנו.

בפרשתנו אנו קוראים שלאחר שיוסף פותר לפרעה את החלומות, פרעה אומר ליוסף: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (מא, מ). על הביטוי "רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" דורשים חכמינו[1], שפרעה כמלך ידע שפות רבות, והוא בחן את יוסף בשפות שונות. אמר פרעה למחר אנסה אותו בשפה נוספת. באותו לילה בא המלאך גבריאל ולימד את יוסף שבעים לשון, ויוסף לא הצליח להבין השפות, עד שהוסיף לו אות אחת בשמו של הקב"ה, זהו שכתוב "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פא, ו). למחר ניסה אותו והיה יוסף יודע כל שפה. התחיל יוסף לדבר עם פרעה בלשון הקודש. פרעה לא ידע להשיב לו. אמר לו פרעה, מה היא הלשון הזו שאתה מדבר? אמר לו זוהי לשון הקודש. אמר לו פרעה השבע לי שלא תגלה הסוד שלא הבנתי את השפה הזו, כדי שלא יאמרו יוסף גדול מפרעה. אולם רק הכסא אגדל ממך. אם כן, ע"פ המדרש, יוסף ידע סה"כ 71 שפות:  70 שפות שידע גם פרעה, ובנוסף גם את שפת "לשון הקודש".

הביטוי "לשון הקודש" במשמעות המצומצמת, מתייחס לא ללשון הקודש כולה, אלא ללשון תורה שבכתב בלבד. במשמעותו המורחבת הוא משמש לשילוב של לשון הקודש והארמית התלמודית בתוך לשון הספרים הקדושים ששימשה לכתיבת הספרות התורנית של באלף החמישי ובאלף השישי[2].

מדוע חכמינו דרשו שפרעה ידע דווקא 70 שפות ?

על פי התורה, קיימות שבעים אומות בסיסיות בעולם, חוץ מישראל. כל האומות הקיימות הן התפצלויות מתוך שבעים האומות האלה. ברשימת בני נח בפרשת נח יש שבעים שמות של צאצאי נח כנגד שבעים אומות העולם[3]. לכל אומה שפה משלה, וכך מפרש ה"חזקוני": "בפרשה זו תמצא שבעים בנים: ארבעה עשר ליפת, שלשים לְחָם, עשרים וששה לְשֵם, והם ראשי משפחות שמהם יצאו שבעים אומות לשבעים לשון, והמדינות שירשו נקראו על שמם. דוגמת: 'וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ' (בראשית ד, יז) ואומר 'קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת' (תהילים מט, יב) " (בראשית י, לב). וכן פירש הרד"ק: "איש ללשונו - כי לא היו כולם בני לשון אחת אחר הפלגה, וכל לשון גוי בפני עצמו, אע"פ שכולם בני יפת, ושבעים היו בני נח ונחלקו לשבעים לשונות[4]" (בראשית י, ו).  אם כן, המספר 70 מציין ביהדות באופן סמלי לא רק את מספר האומות אלא גם את מספר השפות בעולם (חוץ משפת לשון הקודש).

משפחות שפות בעולם.
יוצר: ori.
מתוך ויקיפדיה

יש לציין, שאין כוונת התורה שישנם רק שבעים שפות בכל בעולם, אלא שהיו שבעים שפות עיקריות (חוץ משפת לשון הקודש), שהשתמשו בהם באזור בבל, שמהם התפתחו שאר השפות, בגלל ערבוב השפות, ניבים שונים[5], פירוד העמים לקבוצות קטנות יותר והתפשטות העמים לאזורים גאוגרפיים נוספים. באופן דומה, כאשר חז"ל מזכירים 70 אומות, הכוונה היא לכל העמים מלבד עם ישראל, ובעצם כל העולם נוסד מאותם שבעים אומות.

משפחת שפות היא קבוצת שפות הקשורות זו לזו בכך שהתפתחו משפה אם (פרוטו-שפה) משותפת. יש הסבורים, ששבעים הלשונות מתייחסים למשפחת השפות השמיות, הכוללת 70 שפות מדוברות בעולם[6].

חכמי הסנהדרין היו צריכים להיות בקיאים בכל החכמות וב- 70 שפות: "דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון[7], שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן..." (מנחות סה, א; סנהדרין יז, א). מרדכי היה חבר בסנהדרין וידע 70 שפות: "דתנן פתחיה על הקינין (פתחיה זה מרדכי) למה נקרא שמו פתחיה שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון" (משנה שקלים ה, א).

יש לציין, שבעולם קיימות כ-6000 שפות טבעיות (שפה טבעית היא שפה שיש לה דוברים ילידים להבדיל "שפה מלאכותית" כמו שפת מחשב), בהן שפות המונות מאות מיליוני דוברים, ושפות המונות כמה מאות או עשרות דוברים בלבד[8].

 ידיעת שפות

פוליגלוט (מיוונית: poly - רב, glossa - שפה) הוא אדם בעל רמת שליטה גבוהה במספר רב של שפות. קשה לקבוע באופן מוחלט את מספר השפות אותן מדבר הפוליגלוט, מפאת הקושי בהגדרת המושג "דובר שפה". ניתן לומר כי תיירת המסוגלת לנהל שיחה בשפה זרה היא דוברת השפה, אולם היא לא תוכל לנהל שיחה בשפה זרה זו עם עורך-דין; או לדוגמא, דיפלומטים רבים מסוגלים לנהל שיחות בשפות שונות, אולם אין ביכולתם לכתוב בשפות אלה בצורה נאותה ונטולת שגיאות. יתרה מכך, ניתן לתהות אם ידיעת שפה מסוימת, המקלה מאוד על הבנת שפות דומות (וייתכן שאלו ניבים), תחשב כידיעת מספר שפות. לשם המחשה, דוברי נורבגית רבים יהיו מסוגלים להבין בקלות יחסית שבדית ודנית[9].

בין האנשים ששלטו במספר רב של שפות: הקארדינאל מזופאטי (1774-1849), שהוכח ששלט ב-29 שפות במצוינות נדירה ועוד 9 שפות נוספות, שנטען אך לא הוכח, שהוא דובר באופן שוטף[10]; ד"ר הארולד ויליאמס מניו זילנד (1928-1876), שידע יותר מ-40 שפות, ונטען שידע 58 שפות ומספר דיאלקטים נוספים; פאוול ג'נולוס (יליד 1939) מקנדה, נרשם בשנת 1986 בספר השיאים של גינס, בגין בקיאותו ב-41 שפות. הוא נבחן בכל שפה שלמד במשך שעתיים בהן ניהל שיחה עם דובר השפה ברמת שפת אם; גלעד צוקרמן (יליד 1971), בלשן ישראלי, חי כיום באוסטרליה. הוא יכול לדבר אחת עשרה שפות, ויש לו קצת ידע באחת עשרה שפות נוספות[11].

אם כן, על פי הנאמר לעיל, יוסף היה אחד הפוליגלוטים הראשונים[12]  בהיסטוריה!

---

[1] פסיקתא זוטרתא בראשית פרק מא, ילקוט שמעוני פרק מא, רמז קמח.

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "לשון הקודש".

[3] לזיהוי 70 האומות  - בני שם חם ויפת, ראה  ב"wikinoah" במאמר "The Geography of the Seventy Nations".

[4] יש לציין שבמדרש הגדול נאמר שמצאצאי בני נח יצאו שבעים ושתים שפות: "אלה משפחות בני נח, לתולדתם בגויהם – כל המדינות שחלקו בני נח לבניהם מאה וארבעה, כל אייהם תשעים ותשעה, כל הלשונות שנים ושבעים...". (בראשית י, לב).

[5] ראה גם בהמכלול – אנצ' יהודית בערך "ניב (סיווג שפה)".

[6] Edward Lipiński‏,"Semitic Languages: Outline of a Comparative Grammar"

‪Peeters, 2001, pages 29,41

Asya Pereltsvaig ,”Languages of the World: An Introduction"‏, ‪Cambridge University Press, 2020 ,Page 190

[7] אולם הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב,ו) פסק: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן". מכאן, שעל פי הרמב"ם, אין צורך שידעו את כל שבעים הלשונות, אלא די שידעו "ברוב הלשונות".

[8]  ע"פ  המכלול – האנצ' היהודית ערך "שפה טבעית".

[9] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "פוליגלוט".

[10] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Giuseppe Caspar Mezzofanti".

[11] להרחבה על אנשים ששלטו במספר רב של שפות ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Polyglotism". ראה גם ויקיפדיה האנגלית בערך "Powell Janulus".

[12] ע"פ המדרש גם פרעה ידע 70 שפות. בנוסף, יש לציין שע"פ פירוש "בכור שור" לפרק יא, בראשית, אנשי דור הפלגה, לפני ש-ה' בלל את שפתם, כולם ידעו שבעים לשון והיו מבינים זה את זה; לאחר ש-ה' בלל את שפתם, כל אחד שכח את כל השפות חוץ משפה אחת, ולכן לא יכלו להבין איש את שפת רעהו.

© כל הזכויות שמורות למחבר

החרטומים

 מאת: אורן סעיד

החרטומים היו ממונים על פעולות הכישוף במצרים, שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית, וכן היו בקיאים בכתב המצרי העתיק - כתב בחרטומים.

בפרשתנו מסופר, שכל חרטומי וחכמי מצרים לא הצליחו לפתור את החלומות לפרעה:  "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹֽה" (מא, ח). רש"י מבאר, שהמילה 'חרטומים' נגזרת מן המילה 'טִימֵי' בארמית שפירושה עצמות, שהרי החרטומים היו שואלים בעצמות: "חַרְטֻמֵּי – 'הַנֶּחֱרִים בְּטִימֵי' מֵתִים, שֶׁשּׁוֹאֲלִים בַּעֲצָמוֹת. 'טִימֵי' הֵן עֲצָמוֹת בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבַמִּשְׁנָה (אהלות יז, ג): בַּיִת שֶׁהוּא 'מָלֵא טִמְיָא' – מָלֵא עֲצָמוֹת" (שם); ומסביר בפירוש "שפתי חכמים" על רש"י שמדובר בכשפים: "... שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף" (שם, אות מ).

האברבנאל מסביר, שכל מעשי הכישוף של החרטומים באמצעות העצמות, היה אחיזת עיניים[1]: "ולפי שהיו המכשפים ההם עושים כשופיהם באמצעות עצמות המתים נקראו הם חרטומים שהוא שם מורכב, כמו שכתב רש"י חר טומי, רוצה לומר הנחרים בעצמות. והנה בכח השדים יכלו החרטומים להראות לעיני הרואים, דברים שלא היו במציאות, כתנינים והדם והצפרדעים לא שיבראו אותם בעצם אמת, אלא שעשו אחיזת עינים להראות הדברים ההם כאלו הם במציאות ואינם כן" (שמות  ז, ח).

כתב חרטומים בכניסה להיכל העמודים
במקדש כרנך שבלוקסור במצרים.
יוצר: גיאגיאגיא.
מתוך ויקימדיה

החוקרים סבורים[2] כי מקור המילה 'חרטומים' הוא בביטוי המצרי 'חרי-טפ' שפירושו: אשר בראש, והכוונה לעומד בראש ה'קוראים' בספר הפולחן. ה'קורא'  היה ממונה על הפעולות המאגיות (המכשפות), שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חרטומים מצריים, נזכרו בכתובות אשור בין נושאי המשרות למיניהם.

חוקרים אחרים סוברים[3], שהמילה 'חרטומים'  באה מהשורש ח.ר.ט, שעניינו חקיקה וכתיבה, ומכונים  בשם זה, על שם בקיאותם בכתב החרטומים -  הכתב המצרי העתיק. מסתבר, שכך גם סובר המלבי"ם לישעיה, המזכיר את כתב החרטומים, ככתב של תמונות, שישעיה הנביא היה צריך לצייר: "בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ- חֶרֶט, שם המכתב נהגו בו החרטומים בימי קדם, לצייר מושגים ועניינים על ידי תמונות מוסכמים ביניהם, מן חיות עופות בני אדם אילנות וכדומה (היראגליפענשריפט) וחרטומי מצרים השתמשו בו, ועל זה אמר (שמות לב, ד) 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט', שצייר תחלה צורת העגל בכתב חרטום. וחֶרֶט אֱנוֹשׁ נקרא אם ציירו המושגים על ידי תמונת אנשים, ציור של אנשים, כמו פה שצוה ה' אל הנביא שיצייר ציור מהר שלל, על ידי תמונות אנשים מצוירים לוחמים והורגים בוזזים ונהרגים ונבזזים" (פרק ח פסוק א).                     

כתב החרטומים

כתב חרטומים הוא צורת כתב שהייתה נהוגה במצרים העתיקה על ידי המלומדים ומכשפים, המכונים בתנ"ך 'חרטומים'. כתב זה ייחודי בכך שהוא מבוסס על שילוב של סימנים - שכל אחד מהם מייצג מילה שלמה, יחד עם סימנים אלפאבתיים - שכל אחת מהם מייצג עיצור או תנועה. טקסטים בכתב חרטומים נמצאים על מגילות פפירוס ממצרים העתיקה, וכן על קירות קברים ומקדשים מתקופה זו. הכתב כולל אלפי סימנים, חלקם בדמויות אנשים, אלים ובעלי חיים.

הכינוי הלועזי המקובל לכתב חרטומים הוא הירוגליפים על פי היוונית: היירוס - קדוש, גליף – תחריט או כתב מגולף. בגלל האופי הציורי של הכתב, נקשרה בשמו של כתב זה הילה של מסתורין וכשפים. בישראל נמצאו כתבי חרטומים במקדשים מצריים בתמנע, בבית שאן (כתובת של סתי הראשון), ובקיסריה[4] ('יבוא' רומי של 'עתיקות' ממצרים).

פענוח כתב החרטומים[5]

בשנת 1799 הזעיקה את המדענים קבוצת חיילים שהוצבו במבצר ג'וּלִייֶן, סמוך לעיירה אל-ראשיד לחוף הים התיכון, שהצרפתים קראו לה רוֹזֶטָה. החיילים עסקו בהריסת קיר כדי להרחיב את המבצר, וגילו לוח אבן שעליו חקוקות כתובות עתיקות. לוח האבן, משקלו כ-750 ק"ג, גובהו 118 ס"מ, רוחבו 77 ס"מ ועוביו 30 ס"מ.

החוקרים שנקראו למקום הבינו עד מהרה שהלוח כולל שלוש כתובות: ביוונית, בכתב חרטומים ובכתב דמוטי[6]. הם גם הבינו כי הוא עשוי להיות המפתח לפענוח כתב החרטומים המסתורי, והעבירו אותו למכון הלאומי הצרפתי בקהיר לצרכי מחקר מפורט. ב-1802 הועמסה אבן רוזטה על אנייה בריטית והועברה למוזיאון הבריטי בלונדון, מקום משכנה עד עצם היום הזה.

בתחילה החוקרים העריכו, כי סמלי כתב החרטומים מייצגים מילים או רעיונות. עד שבשנת 1822 החוקר סרן שמפוליון, פענח את הכתבים על אבן הרוזטה וגילה את המפתח להבנת כתב החרטומים, הבנה שפתחה פתח חדש למחקר מעמיק על תרבות מצרים העתיקה. הוא השלים את פענוח הכתב תוך שנתיים וזיהה את הצליל של רוב הסימנים של כתב החרטומים, ומצא כי אחדים מהם מייצגים לא אות או הברה, אלא צירוף של שתיים או שלוש אותיות.

---

[1] גם המלבי"ם מציין שכל מעשה החרטומים היה אחיזת עיניים:

"ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן, ובמה שלא אמר ויעשו גם הם כן, באר ההבדל בין מעשה אהרן ומעשיהם, שהם לא עשו תנינים בפעל רק עשו בלהטיהם, רוצה לומר בתחבולת אחיזת עינים שעושה במהירות עד שמתעה את עין הרואה, ואיכות התחבולה באר במה שכתוב 'ויעשו גם הם חרטמי מצרים', רוצה לומר שהביאו עורות של תנינים מתים, והחרטומים היו תחת עור התנינים והתנענעו תחתיהם עד שנדמה שהוא תנין חי מתנענע ודולג ממקום למקום, ופעל ויעשו מוסב על החכמים והמכשפים, שהם עשו את חרטומי מצרים שיהיו לתנינים ע"י שהתעטפו בעור תנין, ובעת שהשליכו המטות באו החרטומים המעוטפים בעור תנין וחטפו המטה תחת עור התנין, ומרוב המהירות ואחיזת עינים נדמה להרואים שמן המטה נתהוה תנין" (שמות ז, יא).

[2] "עולם התנ"ך",  בראשית, פרק מא פסוק ח, הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.

[3] "חדק בכתב חרטומים", יעקב עציון, ממעמקים - כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, גיליון מס' 30 - אדר תש"ע.

[4] המכלול – האנצ' היהודית בערך "כתב חרטומים".

[5] "הסודות של כתב החרטומים", איתי נבו, 2018, באתר של מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] עם השנים התפתח כתב מקביל לכתב החרטומים, לצרכים יומיומיים יותר, המכונה הירטיקה (hieratic), שבו הוחלפו הסמלים של כתב החרטומים בסמלים פשוטים יותר לציור. לפני כ-2600 שנה הוחלף הכתב הזה בכתב פשוט עוד יותר, המכונה "כתב דמוטי" (demotic, מהמילה היוונית "עממי").

© כל הזכויות שמורות למחבר

איסום התבואה בימי קדם

 מאת: אורן סעיד

יוסף אסף כמות גדולה מאד של תבואה עבור שנות הרעב. יוסף השתמש בטכניקות מיוחדות לשימור התבואה.

בפרשת מקץ אנו קוראים שיוסף אסף כמות גדולה מאד של תבואה עבור שנות הרעב: "וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים; וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ ; וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר"(מא, מז-מט). כידוע, ישנה בעיה כאשר מאחסנים תבואה לזמן ממושך, התבואה חשופה להופעתם והתפתחותם של מזיקים כגון: פטריות עובש ומיקרואורגניזמים אחרים, חרקים, יונקים ועופות מזיקים. בעיה זו עולה מדברי המדרש: "ר' תנחום אומר: ציוה יוסף, ובנו את האוצרות בכל עיר ועיר, וקיבץ את תבואות הארצות לאוצרות והיו המיצרים מלעיגין עליו ואומרים: עכשיו התולעת אוכלת את כל אוצרות יוסף. ולא שלטה בהם רמה ולא חסרו עד יום מותו כלום וכלכל את כל הארץ" (פרקי דרבי אליעזר, לט). כיצד שמר יוסף על כמות גדולה כל כך של תבואה בהצלחה רבה?

האבן עזרא בפרשתנו מבאר: "ויצברו בר - ...והאומר כי אויר מצרים לח בעבור היאור ולא יעמד שם דגן שבע שנים, יוכל לערבו עם דברים שיעמידוהו" (מא, לה). אלו דברים ערב יוסף בתבואה על מנת שתוכל להתקיים זמן רב?

קנקנים לאגירת תבואה מקפריסין מתקופת הברזל.
יוצר: Hanay.
מתוך ויקימדיה

א.     רש"י מפרש "אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ - שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום ומעמיד את התבואה מלירקב" (מא, מח). בבראשית רבה[1] מובא:"...ר' נחמיה אומר ערב בהם עפר וקטומיות (=אפר בארמית) דברים שמעמידים פירות", ובפירוש המיוחס  לרש"י מבאר: "עפר אדומה שם בתוכה כדי שלא תרקב והיא ארץ מלחה". הביטוי "ארץ מלחה" נזכר בספר ירמיהו: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (יז, ו). "ארץ מלחה" היא קרקע בעלת ריכוז מלחים גבוה מדי לשימוש חקלאי. א"כ, לפי פירוש רש"י, העפר הנזכר במקורות הנ"ל, הכיל שיעור גבוה של מלח שהוא כידוע חומר משמר וגם דוחה והורג חרקים במזון.

ב.      במסכת שבת נאמר, ש"חוֹמְטוֹן" הוא חומר השומר על החיטים: "אמר ליה: עירבת לי בהן (בתבואה) קב חוֹמְטוֹן ?" (לא, א). ה"ערוך[2]" מביא שני פירושים למילה "חוֹמְטוֹן": 1. עפר מלוח, מן "ארץ מלחה". 2. חול. בפירוש רבנו חננאל[3]: "חומטון, חול מערבין בתבואה ואינו בא בה סלמנטון (=תולעת של חטין)". ע"פ רש"י במסכת ביצה, הריח של אותו חומר הוא זה שגורם להרחקת מזיקי התבואה: "שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת, ופירותיה משתמרין - ... ולי נראה שהוא [האדר] מין עשב חשוב, וְזַרְעוֹ מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר בחומטין שמשמר התבואה במסכת שבת (לא,א)" (טו, ב).

ג.        הרמב"ן מפרש: "ירא פרעה איש נבון וחכם - אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו (שבת לא א), והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן. ואמרו בבראשית רבה: ערב בהן עפר וקיסומיות דברים שמקיימין את התבואה, ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו, כי החכם עיניו בראשו" (מא, לג). הרמב"ן מציין ש"כסף חי" – כך כונתה הכספית בעברית בעבר – קוטלת את הכינה. דברי הרמב"ן (1194-1270) נובעים מכך שבימי הביניים השתמשו בכספית מעורבת בחלבון ביצה כתכשיר נגד כינים ולהקלה על דלקות וזיהומים בעור[4].

הידע והיכולת לאסם מלאי של מזון לתקופה ממושכת יחסית - הם שאיפשרו לאדם הקדמון לנטוש את חיי הנדודים והחיפוש היומיומי אחר מזון ולהקדיש את זמנו ומרצו להתפתחותו הכלכלית והרוחנית.

הגורמים המשפיעים על התפתחות המזיקים בתבואה[5]

א. גורם הלחות: בכל גרגיר תבואה יש כמות מים המשתנה בהתאם לדרגת הבשלתו. כמו כן, לחות הגרגירים מושפעת מן הלחות היחסית שבאוויר בו הם נמצאים, וזה משתנה כמובן באזורים שונים ובעונות שונות. עלייה בלחות הגרגירים מעבר לגבול מסוים מביאה לתופעות בלתי רצויות בערימת הגרגירים המאוחסנת, כגון: הופעתן והתפתחותן של פטריות-עובש עד כדי השחתת הערימה כולה.

ב.  גורם הטמפרטורה: באיסום גרגירים חשובות הטמפרטורות הנמוכות להגבלת התפתחותם של החרקים המזיקים ומיקרואורגניזמים.

ג.  פטריות עובש ומיקרואורגניזמים אחרים: בבדיקת דוגמאות מסחריות של חיטה בארה"ב התברר, כי סביב כל גרגיר נמצאים מ-3,300 ועד 56,665 נבגי פטריות עובש שהתמקמו כנראה בזמן התפתחות הגרגיר והבשלתו. אעפ"כ בהעדר תנאים מסייעים להתפתחותם - לחות וטמפרטורה מתאימות - הן אינן גורמות לנזק.

אמצעים לשימור התבואה

1. ייבוש התבואה: הורדת שיעור הלחות בגרגירים מתחת לסף התפתחותו של העובש.

2. הורדת הטמפרטורה: בטמפרטורת איסום של  10-15מעלות צלזיוס נמנעת כמעט כליל התפתחות עובש.

3. ניקוי התבואה מפסולת ומחומרים זרים משפיע בצורה חיובית על איסומה.

4. תכשירים כימיים למניעת התפתחות עובש.

איסום תת-קרקעי

שיטה זו נוסתה בקנה-מידה גדול, תוך שיכלולים מסויימים, בארצות דרום-אמריקה, והביאה לתוצאות משביעות רצון. איסום זה הוא, למעשה, שיטה עתיקת-ימים, הנהוגה גם היום בארצות של חקלאות פרימיטיבית ואקלים סובטרופי, ולפיה נשמרים הגרגירים בבורות או במיכלים חפורים בסלע ומכוסים חול וקש. יתרונות השיטה הם:

1. השקעת הון מינימלית.

2. הגרגירים באדמה נשמרים בטמפרטורה נמוכה ואחידה, המונעת את נדידת הלחות.

3. הצטברות פחמן דו-חמצני, ובעיקר הפחתת ריכוז החמצן בתוך המיכל התת-קרקעי, מגבילה או מונעת את התפתחות החרקים.

ממגורה  היא אסם תבואה גדול, בו מאחסנים בעיקר גרעיני תבואה. בימינו הממגורות בנויות בדרך כלל מעל פני הקרקע. לעומת זאת, בימי קדם, הממגורה היתה תת-קרקעית. למשל, בתל מגידו נתגלתה ממגורת ענק בעומק של 7 מטרים ובקוטר של 11 מטרים,  אשר קירותיה מדופנים באבני גוויל[6].

קיימת שיטה עתיקת ימים נוספת, לפיה אוחסנו גרגירים בימי קדם בכדים אטומים לגמרי ונשמרו למשך תקופות ארוכות. במשנה  במסכת כלים מוזכרים כלים מיוחדים שבהם נהגו לאחסן ולשמור זרעוני ירקות לזריעה: "הַפַּךְ וְהַטְּפִי...וְהַצַּרְצוּר... רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּן בַּזֵּרְעוֹנִים" (פרק ג, משנה ב).

התורה מתארת: "וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים" (בראשית מא, מז).  הרמב"ן מפרש ש"קמָצִים" הם בורות: "שהחפירות העשויות בארץ לאוצרות או לדברים אחרים יקראו קמצים" (שם). מכאן שיוסף השתמש באיסום תת-קרקעי כדי לשמור על התבואה מפני מזיקים. הוא הוסיף מלח וחול כדי להרחיק חרקים ובעלי חיים מהתבואה. א"כ "צפנת פענח" (יוסף) פענח את רזי איסום התבואה !

---

[1] פרשה צ אות ה.

[2] בעל הערוך  הוא ר' נתן בר יחיאל. נפטר בשנת 1106. רש"י מזכירו פעם אחת בפירושו (שבת יג, ב).חיבר את ספר הערוך שהוא מילון אנציקלופדי.

[3] פירוש רבנו חננאל נכתב כ-75 שנה לפני פירוש רש"י. שנת פטירה משוערת של רבנו חננאל 1055-6.

[4] ע"פ ויקיפדיה בערך כספית. כבר במאה הראשונה לספירה עמד הרופא היווני גלינוס על תכונת הרעילות של הכספית. לרוע המזל, במאה העשירית העניק הרופא המוסלמי הנודע אל ראזי, מחבר הספר הראשון בהיסטוריה על רפואת ילדים, הכשר מחודש לכספית כחומר משלשל. בעקבותיו הלכו רופאים נוספים שהכשירו תרופות המכילות כספית.

[5] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך שני, גידולי שדה וגן, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשל"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות,  בנושא "איסום התבואה" עמ' 301-318.

[6] ראה באתר רשות הטבע והגנים, במאמר "גן לאומי – תל מגידו" מאת ענבל סמט.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הפיסטוק - הבוטן המקראי

 מאת: אורן סעיד

יעקב אבינו שולח לשליט מצרים מנחה הכוללת בתוכה פיסטוקים, המכונים במקרא בוטנים, מוצר יוקרתי שאינו גדל במצרים.

לאחר שיהודה משכנע את יעקב אבינו להוריד עימו למצרים את בנימין, יעקב מצווה את בניו להכין מנחה לשליט מצרים - יוסף: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (מג, יא).  מבאר רש"י מה הם הבוטנים הנזכרים בפסוק: "בטנים - לא ידעתי מה הם, ובפרושי אלפא ביתא של רבי מכיר [1] ראיתי פישיטצי"ש [=פיסטוקים] ודומה לי שהם אפרסקין" (שם). רש"י מביא שרבי מכיר זיהה את הבוטנים עם פיסטוקים ורש"י בעצמו חושב שהם אפרסקים.

כאמור, רבי מכיר  מזהה את הבוטנים עם הפיסטוקים שהם פירותיה של האלה האמיתית (Pistacia vera), המכונה גם אלת הבֻּטנה, הנקראים ביוונית – pistakion  ובתלמוד פיסתקין או איפסתקין. פרופ' יהודה פליקס טוען כי רש"י שהובא לעיל פירש בעצמו איפסתקין ששובש אחר כך לאפרסקין [2].

אשכול פיסטוק לפני הבשלת הפירות.
יוצר: Stan Shebs
מתוך ויקימדיה

בימינו נתייחס בטעות השם בוטנים לאגוז האדמה (Arachis hypogaea), צמח שהובא ארצה רק בדורות האחרונים.

הרס"ג מתרגם בוטנים "בטנים – בטמא" (שם) וכן מתרגם: "הָאֵלָה - אל בטמא" (בראשית לה, ד); מכאן שלפי הרס"ג, הבוטנים במקרא הם פרי עץ האלה, כלומר הפיסטוקים, שהם כאמור, הפירות של עץ אלת הבֻּטנה או אלה אמיתית.

מתיאור האירוע במקרא עולה כי המנחה הובאה אל יוסף לאחר שנתיים של בצורת בארץ. ייתכן כי לאור העובדה כי שתי שנים רצופות הייתה בצורת בארץ ועץ הבטנה זקוק לכ-500 מ"מ על מנת להניב פרי איכותי, בחר תרגום יונתן לפרש שהבוטנים והשקדים אינם הפירות עצמם אלא שמן המופק מהם: "בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים  - מְשַׁח דְבוּטְנִין וּמְשַׁח דְלוּזִין" (שם). 

עצי הפיסטוק אלו עצים שאקלימית אינם גדלים במצרים, ולכן יעקב אבינו בחר לשלוח לשליט מצרים דווקא את הפיסטוקים, מוצר יוקרתי שאינו גדל במצרים ואופייני לארץ ישראל; למרות שאין עדיין ראיות ברורות, שהפיסטוק גדל בארץ ישראל בתקופה זו, יתכן שנוכל לומר, כי סוחרים העבירו את פירות הפיסטוק  או השמן המופק מהם, ממקום גידולה במזרח לארץ ישראל [3].

הרד"ק פירש שהבוטנים הם הצנוברים: "בטנים – הם הנקראים צנובר, בערבי פיניולש" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מציין שיש שפירשו שהכוונה לאגוזים: "בטנים – אין לו ריע במקרא, ויש אומרים אגוזים" (שם). לא ברור לאיזה סוג אגוז האבן עזרא התכוון, אבל הפיסטוק הוא סוג של אגוז.

פרי הפיסטוק [4]

הפרי בתחילתו ירוק אולם עם תחילת ההבשלה הוא הופך לוורוד ואחר כך חום.  הפרי הוא בלוט בעל זרע מוארך העטוף בקליפה קשה ובתוכו ליבה ירוקה לא רכה העטופה בקרום סגול- אדום- חום. עם ההבשלה נסדקת הקליפה החיצונית ומתגלה גרעין ירקרק. הליבה היא החלק האכיל והיא בעלת טעם ייחודי. 

בישראל מכונה הפרי "פיסטוק חלבי", על שם מוצאו מאזור העיר חלב שבסוריה.

לאגוזי הפיסטוק סגולות רבות המסייעות לבריאותנו בשלל מובנים. הם נמנים בין סוגי האגוזים המעטים, המכילים בתוכם את רוב רובם של החומרים החיוניים לאדם, בשביל ליהנות מבריאות מקיפה. הפרי מכיל כ- 55% שמן וכ-22% חלבון. הפיסטוק מכיל את המינרלים: זרחן, אשלגן, סידן, ברזל, מגנזיום, אבץ, נחושת, מנגן.  הפיסטוק מכיל את הוויטמינים: תיאמין (B1), פירידוקסין (B6) ,(B5) חומצה פאנטוטנית , ריבופלבין (B2), ניאצין (B3), ויטמין A, ויטמין C וויטמין K .

פרי הפיסטוק מפחית יובש בעור הגוף, יש בו סיבים תזונתיים המסייעים לעיכול המזון, יש בו תכונות נוגדי חימצון (המסייעים במניעת מחלות רבות), הוא מסייע למלחמה בסוכרת ומסייע בספיגת ברזל לגוף. כל הרשימת החומרים החיוניים הללו מובילה את הפיסטוק לפסגת הפירות אשר אכילתם מביאה בריאות.

---

[1] אחיו של רבינו גרשום שחי במאה ה-11; ספרו עוסק בתרגום מילים תלמודיות לצרפתית. רש"י מזכירו גם בעירובין כב, א; פסחים נ, א; סוכה יב, ב וחולין נ, ב.

[2] חילוף זה בין "פיסתקין" ו"אפרסקין" קיים בעוד מקורות. במסכת סוכה: "סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזין, שקדים, אפרסקין ורימונים, פרכילי ענבים ועטרות של שבולין וכו'" (י, א). לדעת י. פליקס יש לגרוס במקום ה"אפרסקין" "אפסתקין" וכוונת הברייתא שאדם תלה אשכולות של פרי האלה האמיתית (אלת הבטנה). אגוזים, שקדים, רימונים ואשכולות האלה האמיתית הם פירות יבשים הנשמרים ימים רבים ואילו "חיי המדף" של האפרסקים קצרים ולכן אינם יכולים לשמש כנוי סוכה. בנוסף לכך פרי האפרסק כבר לא מצוי בסתיו.

עולם הצומח המקראי, יהודה פליכס, פרק א, עמוד 64, הוצאת מסדה , 1976.

[3] ראה במאמר "כפיסתקא ופלגי דפיסתקא – אלה אמיתית", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי גיטין נט, א.

[4] על פי הערך המקיף "אלת הבטנה, אלה אמיתית (פיסטוק)", אנציקלופדיה הלכתית – חקלאית, מכון התורה והארץ. הערך המקוון באתר מכון התורה והארץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"בפי אמתחתו"

 מאת: אורן סעיד

אמתחת, על פי אחד הפירושים, הוא שק גדול, בעל שני פתחים, הנמתח על גבי החמור.

בפרשתנו אנו קוראים על כך שהאחים נשאו את המזון שהביאו ממצרים על חמורים: "וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם" (מב, כו). יוסף מצוה לשים בחשאי,  את הכסף  של אחיו, חזרה בשקיהם. התורה מספרת, שבדרך, האחים מגלים את הכסף באמתחתם: "וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ [1]" (מב, כז).  מהו ההבדל בין שק לאמתחת, ומה פירוש "בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ"?

רש"י מפרש (שם) שאמתחת ושק הם אותו הדבר. אונקלוס מתרגם "שקו"-'סַקַּה', ואילו "אמתחתו" הוא מתרגם-'טוֹעֲנֵהּ'.  הרמב"ן מסביר את האונקלוס: "והנראה מדעתו, שהיה לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות משאם וכלל המשא יקרא אמתחת; והנה אירע לאחד שמצא כספו בפי אותו השק שפתח ולא קרה לאחרים כן עד היותם מריקים את כלם".  לפי אונקלוס – ע"פ הסבר הרמב"ן - אמתחת הוא כינוי לכלל המשא, כולל השקים הקטנים המשמשים לאיזון המשא על החמור. דעת הרמב"ן בעצמו: "והקרוב אלי כי אמתחת שק גדול יש לו שני צדדים הנקרא בלשון התלמוד מטראתא ובפי אחד מן הצדדין הושם הכסף לכולם ואירע לאחד שפתח הצד ההוא שהיה בו הכסף ולא לאחרים  ונקרא אמתחת בעבור שימתח לצדדין" (שם).  לפי הרמב"ן, אמתחת הוא שק גדול, שיש לו שתי פתחים (אחד בכל צד) אותם קשרו, וכל אחד מן הפתחים האלו -הוא "פי אמתחתו".

אמתחת - שק הנמתח לצדדי החמור.
יוצר: Thukuk
מתוך ויקימדיה

השד"ל מסביר: "אמתחתו - שק גדול הנמתח על גוף הבהמה מכאן ומכאן, ואין צורך שיהיה לו שתי פיות כדעת רמב"ן, ולפי דעתו היה מן הראוי שתהיה המילה בלשון זוגי, כמו מכנסיים; ולדעת אנקלוס שתירגם טועניה אין ענינו שק אלא דרך כלל כל משא שמותחין על הבהמה" (שם). דעת השד"ל שאמתחת הוא שק גדול הנמתח על הבהמה משני צידיה, לאו דווקא בעל שני פתחים.

בפירוש "הכתב והקבלה[2]" מבאר: "אמתחתו - שקים הם הגדולים שבהם נושאים השבר, והאמתחת הוא שק קטן שבו נושאים המיתרים וכל כלי עבודת משאם, ובם משמרים כיסם עם הכסף, וליתר שמירה ישימום בשק הגדול, ונקרא אמתחת בעבור שהוא נמתח כאשר ימלאוהו... ולי נראה שאמתחת הוא שק קטן שעוברי דרך תולים אותם בצוארי בהמה המגיע עד מתחת לפיה, ובה ישימו המספוא והבהמה אוכלת ממנה, והוא צורך גדול לעוברי דרך כדי שיוכלו להאכיל את בהמתם בכל עת שירצו, גם במקום שלא ימצאו אבוס... " (שם). לפי ה"הכתב והקבלה", האמתחת היא שק קטן שתלוי על צווארי הבהמה, שממנו היא אוכלת.

החמור כבהמת משא

כאמור, האחים נשאו את המזון שהביאו ממצרים על חמורים: "וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם" (מב, כו). חמור הבית שימש במהלך אלפי השנים בתפקידים שונים, בהם רכיבה והובלת משאות. בעת העתיקה, בהמת המשא העיקרית בחיי היום יום היתה החמור. במקרא אנו מוצאים עדות מפורשת כי החמור שימש בהמת משא, ואף מצווה לעזור במקרה שהוא כושל תחת משאו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ - עָזֹב תַּעֲזֹב  עִמּוֹ" (שמות כג, ה). בדורות האחרונים, עם התפתחות התיעוש, פחתה תפוצתו ברחבי תבל וכיום משמש לצורך ניידות וכבהמת משא, בעיקר בעולם השלישי כמו בכפרים הסמוכים לאזורים הרריים ומרוחקים, שהדרכים בהן אינן עבירות לכלי תחבורה [3].

מבנה הגוף של החמור מותאם לנשיאת משאות; גופו המוצק, רגליו הקצרות וקומתו הנמוכה מונעים את כריעתו תחת למשאות כבדים. צעדיו הקטנים לאורך קו ישר מאפשרים לו לשאת משאות כבדים באופן יחסי גם בשבילים צרים באיזורים הרריים[4].

במשנה מובאת מחלוקת האם מי שמוכר חמור, נכלל בו גם הכלים שלו העשויים למשא, כגון: השק שלו, או לא: "המוכר את החמור לא מכר כליו, נחום המדי אומר מכר כליו" (בבא בתרא פרק ה, משנה ב). טעם מחלוקתם מבואר בגמרא, שתנא קמא סובר: סתם חמור לרכיבה עומד ולא למשא, הלכך המוכר חמור סתם, לא מכר את כליו העשויים למשא אלא את אותם העשויים לרכיבה; ונחום המדי סובר: סתם חמור למשא עומד, הלכך המוכר חמור סתם מכר את כל כליו, שכן כלים העשויים לרכיבה, כגון האוכף והמרדעת, עשויים אף למשא (בבא בתרא עח, א).

---

[1] הביטוי "בפי אמתחתו" מופיע שוב גם בפסוקים: פרק מג פסוק כא; פרק מד פסוק א.

[2] הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (1865 – 1785).

[3] על פי ויקיפדיה בערך "חמור הבית".

[4] להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "המוכר את החמור לא מכר כליו - חמור", בבא בתרא (עח, א), מאת ד"ר משה רענן.

© כל הזכויות שמורות למחבר

סירוס וסריסי פרעה

 מאת: אורן סעיד

המלכים בימי קדם היו מסרסים את משרתיהם ועל כן משרתי פרעה מכונים "סריסי פרעה".

בפרשתנו אנו קוראים שפרעה נתן ליוסף את "אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע" (מא, מה) לאשה. רש"י מבאר : "פוטי פרע - הוא פוטיפר ונקרא פוטי פרע על שנסתרס מאליו לפי שחמד את יוסף למשכב זכר".  פוטיפר קנה את יוסף לעבד מיד הַמְּדָנִים (לז, לו). פוטיפר מתואר בפרשת וישב כ"סריס פרעה": "פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי" (לט, א). רש"י מבאר, ע"פ הגמרא בסוטה (יג, ב), ש'פּוֹטִי פֶרַע' – הוא פוטיפר [1]; התורה מכנה כאן בשם אחר את פוטיפר,  בשם "פּוֹטִי פֶרַע", על מנת ללמד אותנו, שפוטיפר לא נסתרס ע"י פרעה - כדרך המלכים בימי קדם שהיו מסרסים  את משרתיהם - אלא נסתרס מאליו, מן השמים [2], כעונש על כך שחמד את יוסף למשכב זכור [3]. כמובן, שע"פ פירוש זה, בתו של פוטיפר, אסנת, נולדה לו קודם שנסתרס. בשורות הבאות נעסוק בנושא הסירוס בעבר  ובהווה.

תוך אנך אמון. אחד מפרעוני מצרים
שהיו להם סריסים.
יוצר: Bjørn Christian Tørrissen
מתוך ויקימדיה

סירוס הוא ניתוח או טיפול רפואי המבטל (או מצמצם) את אפשרות הרבייה. בגבר-ע"י כריתת האשכים או ביטול פעילותם, ובאשה-ע"י כריתת השחלות או ביטול פעילותן. המילה גזורה מן "סריס"-כינוי לעבד בימי קדם שסורס כדי לעבוד בבית-הנשים, אצל העשירים. בסריסים לא התפתחו סימני מין משניים, שערם צמח כשער-נשים, וקולם היה גבוה כקולם של נערים.

בסוף פרשת וישב קראנו על כך שפרעה קצף על שר המשקים ושר הטבחים הקרויים בפסוק: "סריסים" (מ, ב), ומפרש הרמב"ן: "על שני סריסיו -  היו אלה השרים שניהם סריסים כי היו שרי המשקים והאופים גם בבית הנשים אשר למלך והמלכים יסרסו אותם". לאור העובדה, שסריסים שימשו את המלכים בעבר, הושאל המונח 'סריס' לכל מי שמשרת אדם חשוב, אף אם אינו סריס במובן הרפואי.   

כיום, ביטול פעילותם של האשכים בגברים או השחלות באשה נעשה באמצעות הקרנת בלוטות המין בקרני רנטגן, או בקרינה מסוג אחר. גם במתן הורמונים יש כדי לבטל את פעילותן של בלוטות המין.

נער שסורס ניכר בצמיחת שער דלה בפניו ובגופו, קולו אינו מתחלף אלא נשאר גבוה, הוא חסר אונות. קומתו גבוהה מזו של נערים אחרים בני גילו. שכיחים למדי גם סימנים נפשיים שונים, כגון דיכאון ורמת יעילות נמוכה[4].

היהדות היא הדת היחידה האוסרת סירוס של בני אדם ובעלי חיים (ויקרא כב, כד). אף שאיסור הסירוס גזירת הכתוב הוא (שם), טעמים אחדים נאמרו בו. ראוי לציין כאן את טעמו של אחד הראשונים, מחבר ספר החינוך, כפי שכתב בשורשי המצוה:"לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם ציוה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו, שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמוות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב" (ספר החינוך, פרשת אמור,  מצוה רצא).

לעומת זאת, כמעט כל העמים הקדמונים ביצעו סירוס של גברים, וניתוחי סירוס נחשבים בין הניתוחים הקדומים ביותר. מעשי סירוס בוצעו אצל הרומאים, היוונים, המצרים הקדמונים, הבבלים, הפרסים, הישראלים ואחרים.  סירוס הגברים בוצע בגלל סיבות אחדות: יש שעשו זאת כאמצעי ענישה; רבים עשו זאת לצורך אספקת משרתים לארמונות המלוכה, שכן המלכים ואנשים חשובים אחרים החזיקו נשים רבות ועבורם נצרכו גברים-משרתים שהם סריסים; ויש שסירסו נערים-עבדים בגיל צעיר כדי לשמר את קולם הילדותי הערב[5].

 

---

[1] יש לציין שהרשב"ם לפסוק מבאר, שע"פ הפשט פוטיפרע הוא לא פוטיפר: "פוטיפרע - אין זה פוטיפר לפי הפשט" (שם).

[2] השווה למדרש בבראשית רבה: "...שנסתרס בגופו, מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקב"ה בגופו... ( פרשה פו, אות ג). ראה גם "תרגום יונתן" על בראשית פרק לט, פסוק א.

[3] ע"פ הפירוש מהספר "קרן אור פני משה",  מאת מאיר בן יצחק איזיק, מקופנהגן, 1737-1809, הוצאת האמבורג, 1787, על הפסוק פרק מא, פסוק מה ד"ה "ויתן לו את אסנת" בפרשת מקץ.

[4] ע"פ אנצ' רפואית למשפחה, ערך "סירוס", רביבים הוצאה לאור בע"מ, ת"א, 1981.

[5] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "סירוס", לערך המקוון  באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.  

\
© כל הזכויות שמורות למחבר

רוח הקדים - החמסין

 מאת: אורן סעיד

פרעה חולם על שיבולים יבשות מאד, כתוצאה מרוחות מזרחיות שנשבו עליהן. רוח הקדים במצרים מביאה את החמסין.

בפרשתנו אנו קוראים על חלומות פרעה. בחלום השני פרעה חולם ששבע שיבלים דקות בולעות את שבע השיבלים הטובות שראה לפני כן. פרעה מתאר את  השיבלים הדקות כך: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן" (מא, ו). רש"י מפרש: "ושדופת – השלידי"ש בלע"ז [מיובשות] ...; קדים – רוח מזרחית שקורין ביש"א [רוח יבשה]" (שם). כלומר השיבולים היו יבשות כתוצאה מרוחות מזרחיות שנשבו עליהן.

סופת חול חולפת על ים סוף
בדרכה מערב הסעודית למצרים
(13 במאי 2005).
מתוך ויקימדיה

השד"ל מפרש: "ושדופת קדים: שהכתה אותם רוח מזרחית הבאה מערב וכוש, והיא שודפת ומשחתת התבואות במצרים ובארץ ישראל, ככתוב ורוח הקדים הוביש פריה (יחזקאל יט, יב) הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש (שם יז, י'), והעיד עובר ארחות ימים תיביניט (שהיה בשנת 1660) כי במצרים אצל קהיר מתחילת חודש אפריל עד משך חמישים יום בקירוב נושבות רוחות רעות ומזיקות , והימים ההם נקראים חמשׂ ­ ין" (שם). השד"ל מבאר שרוח הקדים במצרים מביאה את החמסין.

חמסין הוא רוח מדברית חמה ויבשה המנשבת באזור צפון אפריקה והמזרח התיכון. התופעה נגרמת בשל שקעים ברומטריים שנעים ממדבר סהרה מזרחה לאורך חופיו הדרומיים של הים התיכון בתקופה שבין חודש פברואר לחודש יוני. החמסין מנשב בעיקר במצרים, שם הוא מופיע בסביבות חודש אפריל, ומביא עמו כמויות אדירות של אבק וחול ממדבר סהרה. במהלך החמסין הרוחות מגיעות למהירות של 140 קמ"ש והטמפרטורה עולה בשיעור של עד 20 מעלות צלזיוס על פני פרק זמן של שעתיים. בעברית החמסין הוא שם נרדף לשרב - למזג האוויר היבש המלווה ברוח מזרחית.

על פי האמונה הערבית העממית, מספרם של ימי החמסין בשנה הוא חמישים, ומכאן שמה של תופעה זו (ח'מסין=חמישים בערבית). זאת, אף על פי שהחמסין אינו מנשב בדרך כלל בתדירות של יותר מפעם בשבוע[1].

'קָּדִים' היא הרוח החמה הנושבת מן המדבר, ונקראת 'קדים' משום שבארץ ישראל היא באה בדרך כלל מצד מזרח (קֶדֶם), ויש שהיא באה מצד דרום-מזרח, ובמצרים כאמור, היא באה מצד דרום.  התורה מספרת ש"רוח הַקָּדִים" (י, יג) היא שהביאה את הארבה למצרים [2].

 

---

[1] ע"פ ויקיפדיה בערך "חמסין".

[2] להרחבה על מכת הארבה ועל רוח הקדים במכה זו ראה בבלוג זה, במאמר "מכת הארבה".

© כל הזכויות שמורות למחבר