תורה ומדע: פרשת תזריע

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת תזריע. הצג את כל הרשומות

קרחת באיש ובאשה

מאת: אורן סעיד

הקרחת הטיפוסית אינה מחלה, ושכיחה יותר אצל גברים מאשר נשים.

נאמר בפרשתנו לגבי מי שנשרו שערותיו והתפתח באותו מקום נגע צרעת: "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא; וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא; וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ" (יג, מ-מב). בלשון התורה, 'קָּרַחַת' היא נשירת שערות בחלק האחורי של הראש ואילו 'גַּבַּחַת' – היא נשירת שערות בחלק הקדמי של הראש[1] (פדחת הראש).

הקרחת אינה מחלה

רש"י מבאר: "קרח הוא טהור הוא - טהור מטומאת נתקין[2], שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער אלא בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון[3]". רש"י מבאר, שקרחת (וכן גבחת) כשלעצמה אינה מטמאת, אלא כאשר מתפתח נגע במקום הקרחת, דינו כמו נגע צרעת המתפתח בכל מקום אחר בבשר בגוף האדם.

באופן דומה מבאר הרלב"ג, תוך שהוא מציין שגם לאנשים בריאים יש קרחת: "קרח הוא טהור הוא - למדנו, שלאיזו סבה שיהיה נמרט שערו, כיון שהוא קרח עתה, שאין בעור ראשו שער , הנה הוא טהור, ולזה יהיה דינו דין הנתקים; כי הקרחת יבא הרבה פעמים לאנשים הבריאים. וכוונת התורה היתה בזה לבאר לנו, שעור הראש, כשלא היה בו שער, דינו כשאר עור הבשר להטמא בנגעים. והנה בארה התורה, כי זה המקרה כשיהיה במה שאחורי הראש יקרא 'קָּרַחַת', וכשיהיה במה שהוא מפאת פניו יקרא 'גַּבַּחַת'. ודין נגעי הקרחת ונגעי הגבחת הם כדיני נגעי צרעת עור בשר..." (רלב"ג ביאור המלות על התורה, ויקרא יג, מ).

התקרחות גברית אינה מחלה.
ציור של Robert Ronald McIan משנת 1845
מתוך ויקימדיה

גם הרמב"ן מציין שקרחת אינה מחלה: "בראש או בזקן - ...כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הניתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף" (יג, כט).

קרחת השכיחה באיש

מבאר החזקוני: "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ – לא הזכיר קרח באשה לפי שאין ראשה נקרח" (שם). וכן רבי אברהם אבן עזרא מציין שהקרחת אינה מצויה אצל האשה: "גִּבֵּחַ - ...ולא הזכיר האשה - בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה; כי השער הוא כדמות עשב" (יג, מא). לפי פירוש החזקוני והאבן עזרא, מדובר בקרחת השכיחה אצל גברים.

התקרחות גברית טיפוסית (Andregonic alopecia) מתרחשת בערך במחצית מהגברים מקבוצות אתניות בהן התקרחות היא נפוצה. היא מאופיינת בדילול השיער בתחילה בקדמת הראש (גבחת), ולאחריו בפדחת הראש (קרחת). תבנית זו יוצרת צורת פרסה, של שיער סביב חלקו האחורי של הראש ובצדדים. לעיתים יכולה נשירת השיער להתפשט לכדי קרחת מלאה, אך זהו מצב נדיר יותר[4].

סוג זה של התקרחות הוא תורשתי. הוא מתחיל לרוב בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות. במרבית הגברים הללו תופיעה רמה מסוימת של אובדן שיער עד שנות השלושים המאוחרות. סוג זה של התקרחות קשור בהורמון 'דהידרוטסטוסטרון' (DHT) – תוצר של ההורמון הגברי 'טסטוסטרון'.

ההורמון DHT גורם לשלב הגדילה של השערות להתקצר באופן משמעותי. מספרם של שורשי השיער אינו קטֵן, אך שלב הגדילה של השערות מתקצר כל כך עד שלא ניתן להבחין יותר בגדילת שיער. תופעה נוספת היא שחלק מזקיקי השיער הופכים לזקיקי שיער עדין, ולכן כאשר שערות חדשות צומחות ממנו הן דקות וחסרות צבע ואזור זה נראה חסר שערות לחלוטין[5].

התקרחות נפוצה פחות אצל נשים. נשים לא הופכות לקרחות לגמרי, אלא הקרקפת שלהן נחשפת בין שערות דלילות. התקרחות אצל גברים מתבטאת באזורים ספציפיים, יש מפרצים ואזור דליל בקודקוד, יש מצח שעולה ומתגלה ככל שקו השיער נסוג, ואחר כך כל זה מתחבר. אצל נשים הקו הקדמי של השיער לרוב שמור ופחות מתאפיין במפרצים, ואילו מאחורי הקו הקדמי, באזור הקדמי של הקרקפת, נהיה יותר שקוף[6].

התקרחות נשית שכיחה יותר לאחר גיל המעבר. היא נגרמת ממספר גורמים, וככל הנראה אחד מהגורמים הוא, ירידה בריכוז ההורמון הנשי אסטרוגן בדם, בדרך כלל עם הפסקת הווסת. ברגע שרמת האסטרוגן יורדת, היחס שלו מול מההורמון הגברי טסטוסטרון, הקיים גם אצל נשים משתנה, וההשפעה שלו על זקיקי השיער גורמת לנשירת שיער[7].

ההתקרחות הגברית היא תהליך טבעי ואינה נחשבת למחלה. לעומת זאת, "קרחת אזורית" (Alopecia areata), היא מחלה, המתחילה באיבוד שיער במקומות קטנים בשיער הראש, שלעיתים צורתם הם עיגולים או אובלים, שבסופו של דבר משאירים קרחות מעוגלות. קרחת אזורית היא מחלה שאינה משפיעה על האדם באופן פיזי מעבר לנשירת השיער. הסיבה המדויקת למחלה אינה ידועה, אולם הסברה הרווחת היא, שהמערכת החיסונית, תוקפת תאי שיער וזקיקי שיער, דבר הגורם לנשירת שיער[8].

[1] כך מבאר רש"י. להרחבה ראה במיקרופדיה תלמודית, בערך "גבחת וקרחת".

[2] מדברי הראשונים עולות שלוש אפשרויות באבחנה בין נתק שמהווה סימן טומאה ובין קרחת וגבחת שאינן מהוות סימן טומאה: לשיטת הרמב"ן והראב"ד ההבדל הוא במקום הנשירה: קרחת וגבחת הן בשולי הראש הקדמיים או האחוריים, ואילו נתק הוא באמצע הראש. לשיטת הר"ש והרא"ש ההבדל הוא בקביעות הנשירה: קרחת וגבחת הן נשירה בלתי-הפיכה, ואילו נתק הוא נשירת שערות שעתידות לצמוח אחרות במקומן. לשיטת הרמב"ם ההבדל הוא בגורם הנשירה: קרחת וגבחת נעשו בידי אדם או על ידי חולי, ואילו נתק נעשה בידי שמים ובאופן טבעי. להרחבה ראה במאמר "צרעת הראש בימינו –השתלת שער ואיסור קוצץ בהרתו", הרב הראל דביר,באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[3] סימני הטומאה בעור הבשר: שער לבן - שני שערות לבנות במראה הנגע, מחיה - בשר חי בתוך הנגע, פשיון - הנגע התפשט בעת ההסגר.

[4] ויקירפואה בערך "נשירת שיער - Hair loss".

[5] ראה במאמר "מדוע השיער נושר?", נדב בצלאל, יולי 2017, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] "כל מה שרציתם לדעת על קרחת", ד"ר אנה לכוביצקי, רופאת עור מומחית למחלות שיער, בתי החולים שיבא, תל השומר.

[7] "נשירת שיער – האם יש מה לעשות כדי למנוע אותה?", ד"ר אמיר קורן, מנהל מרפאת שיער, מערך העור באיכילוב.

[8] ויקירפואה בערך "קרחת אזורית - Alopecia areata".

מילה ביום השמיני

תוויות: פרשת תזריע, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

התורה מצווה למול את התינוקות הזכרים בגיל שמונה ימים. גיל זה מתאים גם מבחינה רפואית.

נאמר בתחילת פרשת תזריע: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יב, ג). מפסוק זה אנו למדים שמצוות מילה בזמנה היא ביום השמיני ללידת התינוק. מדוע מלים דווקא ביום השמיני?

סיבות רוחניות

א. ה"ספורנו" מבאר, שביום השמיני, פגה ההשפעה של דם הטומאה שספג העובר במעי אמו: "וּבְיום הַשְׁמִינִי יִמול - כִּי אָז נִתְעַכֵּל דַם הַנִּדּוּת הַטָמֵא אֲשֶׁר מִמֶנוּ נִזון הַוְלָד בִּמְעֵי אִמו וְטָהֵר הַוְלָד לְהִכָּנֵס בִּבְרִית קודֶשׁ" (ויקרא יב, ג).

ב. ה"אור חיים" מבאר על פי הזוהר, שהסיבה למילה ביום השמיני, כדי שיעבור על היילוד יום השבת ויתחזק מהארת יום השבת: "ונראה כי כח האמור בדבריהם, הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד. אמור צא ב), שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא" (תזריע, יב, ג).

ברית מילה.
יוצר: יחזקאל דוד.
מתוך ויקימדיה

מובא במדרש רבה: "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר: 'כל אכסנין שיש כאן (=האורחים הבאים לראות את המלך) לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא (=המלכה) תחלה', כך אמר הקב"ה, לא תביאו לפני קרבן, עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב (כמו שכתוב) 'וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן' (ויקרא כב, כז) " (ויקרא רבה כז, י). ע"פ המדרש, מעכבים את המילה עד היום השמיני, כדי שתעבור על היילוד שבת קודם שנימול, וע"י כך יזכה לקבל פני השכינה קודם המילה[1].

סיבות מבחינה רפואית[2]

א. מיד לאחר הלידה יש ליילוד מספיק גורמי קרישה, שמועברים אליו מן האם. גורמים אלו מתפרקים מהר, בתוך 2-3 ימים, ויש צורך ביצירה עצמית של גורמי קרישה, אשר מבוצעת בכבד. דא עקא, הכבד של היילוד אינו בשל, ולכן בגיל 3-5 ימים, כל תינוק - אפילו בריא ובשל - סובל ממצב של חוסר בגורמי קרישה, וברית מילה בימים אלו היא מסוכנת מחמת החשש לדמם. החל מהיום השישי מתחילים להיווצר גורמי קרישה עצמאיים בכבד של היילוד, וכך הוא מגיע ליום השמיני מוכן מבחינה זו. על כן, בהעדר מחלת דמם בתינוק, וכאשר המילה מבוצעת בצורה נכונה, אין חשש לדימום-יתר בגלל המילה ביום השמיני ואילך.

סיבה רפואית זו, למילה ביום השמיני, מתאימה לדברי הרמב"ם[3], שציין שטעם מצוות המילה ביום השמיני, היא משום חולשת הוולד: "והיות (ברית) המילה בשמיני, היא מפני שכל בעלי החיים כשיוולד הוא חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז יימנה מ'רואי אויר העולם'; הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה העניין: 'שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ' (ויקרא כב, כז), כאילו קודם זה הוא נפל" (מורה נבוכים ג מט). כך גם מובא במדרש רבה, בשם רבי יודן בר פזי: "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה מנין, שנאמר (ויקרא כב, כז) 'וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה' וגו' (ויקרא כב, כז)" (דברים רבה, ו, א).

ב. אין ספק שהמילה כואבת גם ביילוד הרך, ודבר זה מתאשר ע"י התנהגותו של התינוק הנימול בעת המילה ולאחריה, ועל ידי שינויים בתפקוד הלב וההורמונים. אכן, ביצוע הברית עד שלושה שבועות הוא הזמן הטוב ביותר מבחינת התגובה לכאב, שכן עד גיל זה התגובה מצטמצמת לדקות אחדות אחר המילה בלבד. לעומת זאת בין 1-3 חודשים נמשכת התגובה השלילית לכאב למשך יממה; בין 3 חודשים לשנה - התגובה נמשכת 3-4 ימים; ובמבוגר נמשכת תחושת הכאב ואי-הנוחות למשך 7-10 ימים.

ג. מילה בגיל היילוד איננה מותירה השפעה פסיכולוגית שלילית ארוכת-טווח[4].

[1] ראה בפירוש הטורי זהב, יורה דעה, סימן רסה, בהלכות מילה.

[2] באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, כרך ד, בערך "מילה", עמ' 467-468, מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[3] להרחבה ראה מאמרו של הרב שמואל אינגבר, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", בדף השבועי של הפקולטה ליהדות, אונ' בר אילן, מספר 232, פרשת שמיני, תשנ"ח,

[4] יש לציין את דברי הרמב"ם במורה נבוכים: "שאינו מצטער כצער הגדול, מחמת רכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד ויקשה הדבר עליו במה שמדמה את המעשה לפני שייעשה" (חלק ג, מט).

"ומראה הנגע עמוק מעור בשרו"

תוויות: פרשת תזריע, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

נגע צרעת לבן נראה עמוק מן העור הכהה יותר שסביבו, בגלל הבדל הבהירות של הצבעים, המוח שלנו מתרגם את זה למימד העומק.

נאמר בפרשתנו: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ" (יג, ג). התורה מציינת, שאחד התנאים לכך שנגע צרעת, בעור הבשר באדם, יהיה טמא – הוא שמראה הנגע יראה עמוק מעור הבשר. במאמר זה נדון בביאור של תנאי זה.

הקדמה למראות נגעים

נגע עור הבשר הוא כעין כתם לבן שנראה בעור האדם. המשנה הראשונה במסכת נגעים מבחינה בארבעה מראות של לובן בנגעי עור הבשר:

1. לבן כשלג, הוא הנקרא בתורה "בַּהֶרֶת".

2. לבן כצמר נקי של כבש בן יומו, שלבנינותו פחותה מלובן שלג. והוא הנקרא בתורה "שְֹּׂאֵת" (לדעת חכמים).

3. לבן כְּסִיד הַהֵיכָל, שלבנינותו פחותה מלובן הצמר.

4. לבן כִּקְרוּם בֵּיצָה, שלבנינותו פחותה מלובן סיד ההיכל.

שני המראות האחרונים נקראים בתורה "סַּפַּחַת".

כל נגע שלבנינותו פחותה מקרום הביצה, נקרא בתורה "בֹּהַק" והוא טהור לגמרי.

מראה "עמוק"

כאמור, אחד התנאים לכך שנגע בעור הבשר באדם, יהיה טמא – הוא שמראה הנגע יראה עמוק מעור הבשר. מסביר רש"י: "עמוק מעור בשרו - כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל" (שם). כלומר, הנגע לא ממש עמוק בעור אלא רק נראה כך; הנגע נראה עמוק על העור בגלל שהוא נמצא בסביבה כהה, כמו שנקודה לבנה על רקע שחור נראית עמוקה; וכמו שמראה הנייר הלבן (שאנו קוראים) עמוק מן האותיות השחורות המודפסות עליו. כאמור, הנגע עצמו לא עמוק בממשותו אלא נראה עמוק, כנאמר בתורת-כהנים: "ומראה הנגע עמוק - מראהו עמוק ולא ממשו עמוק" (שם, סעיף ה) וכפי שהגדיר הרמב"ם: "כל מראה צרעת עור הבשר - אינה קרויה נגע ולא מטמאה, עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר: לא עמוק במשישתו, אלא במראית העין - כמראה החמה, שהיא נראית לעין עמוקה מן הצל..." (הלכות טומאת צרעת פרק א, הלכה ו).

רש"י התקשה בביאור הפסוק הסמוך "וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" (יג, ד); כותב רש"י: "ועמוק אין מראה - לא ידעתי פירושו". לרש"י היה קשה, שלפי הסברו בפסוק הקודם, שכל נגע לבן, נראה עמוק, מדוע התורה כאן אומרת שאינו נראה עמוק. הספורנו מתרץ, שזה תלוי בגוון עור האדם: "וְעָמק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעור - אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ 'כָּל מַרְאֶה לָבָן עָמק הוּא, כְּמַרְאֶה חַמָּה הָעֲמוּקָה מִן הַצֵּל' מִכָּל מָקום בִּהְיות גַּם הָעור בְּאֵיזו מַדְרֵגָה מִן הַלּובֶן, לא יִהְיֶה כָּל לָבָן עָמק אֶצְלו זוּלָתִי בִּהְיותו עובֵר גְּבוּל הַלּובֶן שֶׁל עור, עַד שֶׁיִּהְיֶה יַחַס לובֶן הָעור אֵלָיו כְּיַחַס הַצֵּל אֶל הַחַמָּה" (יג, ד). כלומר, כדי שהנגע יראה עמוק בעור, יחס הבהירות בין צבע הנגע לצבע העור[1] צריך להיות כמו היחס בין בהירות אור השמש לצל.

הרמב"ן במקום מתרץ שני תירוצים על הקושי של רש"י בפסוק "וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר" (יג, ד):

א. לשיטת רש"י[2], שהנגעים שאת, בהרת וספחת כולם מראיהם עמוקים מן העור, הרמב"ן מתרץ: "...והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשייהפך בהן שער לבן, אבל כשאמר ושערה לא הפך לבן יאמר ועמוק אין מראה עמוק מן העור שכן מראה החמה, אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להם להסתכל בו עמוק, והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל המביט בו מרחוק". כלומר, כיוון שבפסוק הסמוך (יג, ד) הנגע הלבן מעורב עם שערות שחורות, לכן הוא לא נראה עמוק, כי השערות השחורות, הצבע השחור המפוזר על הרקע הלבן, יוצר תחושה שהצבע השחור קרוב יותר אלינו יחסית ללבן ולא רחוק (עמוק), ולכן מתבטלת עמקותו של הצבע הלבן שבנגע.

המלבי"ם מתקשה בתירוץ הרמב"ן, שבגלל השערות השחורות הנגע לא נראה עמוק, כי מדובר רק על שתי שערות שחורות, שלא משפיעות כל כך על המראה הלבן של הנגע: "הרמב״ן רצה להסביר שע״י שאין בה שער לבן השער השחור מקבץ הראות עד שאין נראית עמוקה. וזה דבר רחוק דהא גם כשיש שער שחור הם רק שנים, ורק עיקרם מלבין ואף שעומדים בשפת הנגע ויוצאים לחוץ די. ואיך יפעל זה על הראות?!" (תזריע, נב).

הכתם הלבן נראה לנו עמוק
יחסית לפני השטח השחור
בעוד שהכתם השחור נראה
גבוה יחסית לפני השטח הלבן.

ב. רש"י סובר, שכל מראות הנגעים נראים עמוקים מן העור, ולפיכך התקשה בפסוק (יג, ד) המציין נגע שאינו עמוק מן העור. לעומת זאת הרמב"ן סובר, כפי הנאמר בתורת כהנים, שהנגע 'שאת' גבוה מן העור[3]: "מהו לשון שאת? מוגבהת כמראה צל, שהם גבוהים ממראה החמה" (ספרא ויקרא יג, ב). כלומר, נגע ה"שאת" שהיא "שחורה" לעומת הבהירות של "בהרת", נראית גבוהה, כי שחור נראה גבוה יותר על רקע עור לבן. אם כן, לפי הרמב"ן יתכנו נגעים שאינם עמוקים מן העור.

כיצד נוצרת תחושת העומק?

ממשיך הרמב"ן ומסביר מדוע בהרת נראית עמוקה ואילו שאת נראית גבוהה: "אבל כך נראה לי העניין הזה: שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעיניים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק החמה שהיא עמוקה מן הצל, בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כוח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק, והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר ייחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפשט כוח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מקום הנגע, ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר, ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כעניין הראות הכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע[4]". כלומר, לובן הבהרת נוצץ ומבריק, ולכן הוא נראה למסתכל בו מרחוק כאילו הוא עמוק מעור בשרו. אבל לובן השאת שאינו מבריק, נראה למסתכל בו כאילו הוא גבוה מעור הבשר. מתוך דברי הרמב"ן למדנו, כי הסיבה שלבן על רקע שחור נראה עמוק, כי השחור נקבע בעין ואילו הלבן מחליש את הראייה ולכן מתרחק עוד מן העין. האם תחושת העומק היא פועל יוצא של תהליכים בעין בלבד?

האור שמגיע לעינינו, לתאי חישת האור שברישתית מתורגם לפעילות עצבית, דהיינו אנרגיית האור הופכת לאנרגיה של חום, אנרגיה כימית ואנרגיה חשמלית - המרכיבים את "שפת מערכת העצבים", אותה מבין המוח. המוח מעבד את המידע ומקנה לנו על ידי כך את תחושת הראייה. א"כ הראיה אינה פועל יוצא של התהליכים המתרחשים בעין, אלא של הפעילות המוחית, המשרה בו את עצם תחושת הראייה, וגם את התחושות הספציפיות יותר: תחושת הצבע, מיקום, תנועה ועומק. אדם שיש נתק בין עיניו לבין מוחו אינו רואה כלל, גם אם עיניו תקינות לחלוטין.

ציורים וצילומים הם דו-מימדיים, כלומר, שטוחים. את תחושת העומק אנו מקבלים כתוצאה מתהליכים של זיכרון, השוואה, הערכה וחשיבה. למשל, לשם יצירת עומק יכול הצייר להוסיף ציור של צל "מאחורי" או "בצידי" הגופים המצויירים, או לצייר לפי חוקי הפרספקטיבה. הבנה של עומק מתוך תיאור שטוח היא תוצאה של הרגל, מוסכמות ותרבות, שעל פיהם מנתח המוח את התמונה. מאותה סיבה, גם הנגע על העור, נראה עמוק מן העור, למרות שהוא (כמעט) שטוח. הרמב"ן פירש, שמימד העומק נגרם בגלל תהליכים בעין, על פי הידע המדעי שרווח בתקופתו.

כך גם לגבי אשליות אופטיות: כאמור, המוח האנושי נוטה לפרש דמויות הנוצרות על רשתית העין בדרך שתהיה הגיונית במסגרת ניסיוננו, צפיותינו והידע שלנו. למרות זאת, מה שאנו רואים אינו תמיד מה שאנחנו חושבים שאנו רואים .בגלל נטייתו של המוח לזהות דברים מוכרים, נוצר לעתים הבדל בין הדמות שנוצרת בעין לבין הפירוש הניתן לה ע"י המוח. אשליות אופטיות נוצרות כאשר ישנה סתירה כזו[5].

תחושת עומק ע"י הצללה[6]

אחת הדרכים בה האדם מצליח להשיג תפיסת עומק היא על ידי הצללה, כלומר, כאשר יש לגירוי דו ממדי שינויי בהירות שיוצרים הדמיה של צל- הגירוי נתפס כתלת ממדי (שכן בפועל- גירוי דו ממדי לא יוצר צל). מלבד עצם קיום השפעה של תפיסת עומק, הפיזור של הבהירות על פני הגירוי- משפיע על אופן תפיסת העומק; כשהשטח הבהיר יותר נמצא מעל לשטח הכהה, התפיסה היא של בליטה החוצה, וכשהשטח הבהיר נמצא מתחת לכהה- העומק נתפס כשקע פנימה. זאת מכיוון שבטבע האור תמיד מגיע מלמעלה- מידע שמערכת התפיסה מנצלת בכדי להשתמש בצלליות כרמזי עומק.

מעניין, שההנחה לגבי כיוון האור מתבססת על אוריינטציה של הראש ולא של כח המשיכה: כשאדם יעמוד מהופך- תשתנה תפיסת העומק שלו עקב שינוי זווית הגעת האור ביחס לראשו.

עומק נתפס משתנה כתלות במיקום הצל יחסית לגירוי, לדוגמא, ככל שהצל גדול, העצם נתפס גבוה יותר מעל פני השטח. כאשר יוצרים אנימציה בה רק הצל נע - מתקבלת תחושה שהאוביקט, הוא שנע במרחב. מערכת התפיסה שלנו "יוצאת מנקודת הנחה" שמקור האור (שגורם לצל) נשאר קבוע - והאוביקט הוא שזז (כפי שצפוי בטבע) וגורם לשינוי בצל.

לפי דברינו, הנגע נראה עמוק מן העור שסביבו, בגלל הבדל הבהירות של הצבעים שחור ולבן, המוח שלנו מתרגם את זה למימד העומק. המוח מפרש את פער בהירות, שהלבן נמצא רחוק יותר לעומת השחור, ולכן הנגע הלבן נראה עמוק כמראה החמה העמוקה מן הצל. כך גם מבאר השד"ל, את הסיבה שנגע נראה עמוק מן העור: "וראה הכהן את הנגע - ...אבל אם הכתם הוא מצוייר באופן שנראה כגוף מה, אז תמיד יראה לנו כאילו הוא גבוה, כי הדעת ממהרת לחשוב שהגוף ההוא הוא נתון על השטח ההוא, ולפיכך מקום החמה נראה עמוק מן הצל, כי הצֵל הוא בצורת איזה גוף ומיד הדעת שופטת שהגוף ההוא הוא למעלה מן הקרקע או מן הקיר, וכן האותיות נראות לנו כגופות העומדים על הנייר" (יג, ג).

[1] המלבי"ם מציין, שיתכן שגם הבהרת לפעמים לא תראה עמוקה מן העור, במידה וגוון העור של המצורע אינו כהה מספיק: "וגם יצויר בהרת לבנה שמראיה בלתי עמוק כי זה תלוי לפי מצב הנגע והפעלותה בעור הסמוך ויחוס הגוונים זה לזה…" (תזריע נב). ראה גם בהמשך דבריו (וכן במלבי"ם תזריע סימן מ) שלפי חכמים משערים ב"עור בינוני" על פי המשנה במסכת נגעים (פרק ב משנה א).

האברבנאל מגדיר זאת כך: "...ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, כלומר, שהוא לבן יותר ממראה העור הטבעי, ולזה יראה למביט מרחוק, שהוא עמוק מן העור כשמש מן הצל" (תזריע א).

[2] כך היא גם שיטת הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת א, ו); והחינוך מצווה קעט.

[3] וכך כותב גם הראב"ד, על הרמב"ם – הסובר כמו רש"י, שכל המראות עמוקים מן העור: "מן הצמחים העולים בגוף – אמר אברהם לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוהה" (הלכות טומאת מצורע פרק א הלכה ו).

[4] מומלץ לעיין בהמשך דבריו, וכן ב"תורה תמימה" פרק יג אות ט.

[5] ראה מאמרו של צבי עצמון "להביט למוח ישר בעיניים", מכון מופ"ת, כתב עת אינטראקטיבי מקוון.

ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Depth perception" (תפיסת העומק) ובהמכלול - האנצ' היהודית בערך "אשליה אופטית".

[6] ע"פ סיכום של פרק 8 "תפיסת העומק" מהקורס "תפיסה" (51502), פרופ' מרב אחישר, אונ' העברית, המחלקה לפסיכולוגיה. לסיכומי הקורס, מהאתר "של הועד החוגי של פסיכולוגיה: מה שאנחנו חושבים על מה שאנחנו חושבים".

הצרעת וזיהויה

תוויות: פרשת תזריע, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

נחלקו החוקרים בזיהוי מחלת הצרעת. סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת.

טומאת המצורע וטהרתו[1]

הצרעת באדם מאופיינת בנגעים לבנים בדרגות לובן שונות. לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בצבען של השערות שבאזור הנגע, בגודלו, במראהו ביחס לעור שסביבו ועוד.

כאשר מאבחן הכהן צרעת בעורו של האדם, הוא מכריז עליו כמצורע מוחלט. לעתים לא ברור בשלב הראשון שאכן מדובר בצרעת. במקרה כזה מחייב הכהן את המצורע להסתגר שבעה ימים במקום מבודד. לאחריהם נבדק הנגע שנית. במידה שהנגע עונה על התנאים המטמאים, נגזר דינו של המצורע לטומאה מוחלטת ולהסתגרות מחוץ לעיר (בתנאי שהיא מוקפת חומה מתקופתו של יהושע בן נון). אם עדיין לא ניתן להגיע להכרעה ברורה, מסגירים את המצורע שבוע נוסף, שבסופו חייבת ליפול הכרעה לכאן או לכאן. אורכה של תקופת הסגרו של המצורע המוחלט מחוץ למחנה אינה קצובה ותלויה בהמצאות הצרעת בעורו. אם חלפה הצרעת, נקרא הכהן לבדוק את המצורע ולהכריז על הסרת נגע הצרעת. במקרה כזה מוטל על המצורע לעבור תהליך טהרה בן שמונת ימים, הכולל תגלחות, טבילות והקרבת קורבנות.

צרעת הבגד והבית

מצורעים (חולים במחלת הנסן)
בירושלים, 1906.
מתוך ויקיפדיה

צרעת הבגד צרעת עלולה להופיע גם על בגד, העשוי מצמר או מפשתן. סימניה הם כתם ירוק כהה או אדום כהה. אם הופיע נגע כזה, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע. אם הנגע פשה (=התפשט) מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה. אם הנגע לא פשה, יש להמתין שבוע נוסף. לאחר מכן, אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד.

צרעת הבית: צרעת עלולה להיראות גם על קיר של בית. אם מופיע כתם אדום כהה או ירוק כהה והוא נראה שקוע ביחס לסביבותיו, יש לקרוא לכהן שיבחן את הנגע. בראייה הראשונה אין הכהן פוסק שהנגע הוא צרעת הבתים, אלא סוגר את הבית למשך שבוע. אם התבהר הנגע, יש לקלוף אותו והבית טהור. אם הוא נשאר כשהיה, יש להסגיר את הבית בשנית. בסוף השבוע השני בודק הכהן את הבית פעם נוספת; אם דהה הנגע, קולפו והבית טהור. אם נשאר כשהיה או פשה והתרחב, יש להוציא את האבנים שבהן הנגע, לתת במקומן אבנים אחרות ולטוח את הבית בטיח. לאחר מכן הבית ייסגר לשבוע נוסף. בסופו, אם שב הנגע אל האבנים החדשות, הבית כולו טמא ויש להחריבו, אך אם לא חזר, יש לנקוט בפעולות שמטרתן לטהר אותו סופית, בכללן הקרבת קורבנות.

זיהויה של הצרעת

זיהויו של נגע הצרעת שנוי במחלוקת בין החוקרים. חוקרים רבים סבורים כי הצרעת המקראית היא הצרעת הרפואית - מחלת הַנְסֶן. אבל לדעתם של חוקרים אחרים אין תיאורה של הצרעת במקרא מתאים למחלת הנסן[2]. אף היו חוקרים שהציעו לזהות את הצרעת עם מחלות העגבת, הבוהק, ומחלות שונות אחרות הנגרמות ע"י פטריות. יש הסבורים, שמדובר במחלה שהיתה קיימת בזמן העתיק ונעלמה לחלוטין בעת החדשה ; ויש הסבורים, שמדובר ב'מחלה' רוחנית, ללא כל משמעות גופנית. ולפי שכל המונחים במקרא המציינים סימנים אלו אינם ברורים כל צרכם, קשה ללמוד מהם על המחלה הגורמת אותם, אבל אף אחד מסימני הצרעת המנויים בכתובים (בהרת, שאת, מחיה, מספחת, פריחה לבנה כשלג) אינו אופייני למחלת הנסן.

על-כל-פנים, המונח צרעת אינו מתייחס רק לנגע באדם, אלא לקבוצה של נגעים הפוגעים גם בכתלים ובכלי צמר, פשתן ועור. האבחנה המובהקת של היות נגע צרעת באדם הוא הימצאן של שערות לבנות בשקערוריות שבעור, ואלו דיין לו לכהן בשביל שיכריז על הנגוע שהוא מצורע.

הדעה הרווחת ביותר היתה, שהצרעת המקראית היא מחלת הנסן. גישה זו התפשטה לאור תרגומי התורה ליוונית (היינו תרגום השבעים) וללטינית, שבהם תורגמה המילה 'צרעת' למילה LEPRA.

מספר סיבות אינן מאפשרות את זיהויה של הצרעת עם מחלת הנסן:

1. מחלת הנסן פוגעת רק בבני אדם, ולא בכלים, בבגדים או בבתים כמו בצרעת המקראית.

2. שקערוריות שבעור שבתוכן שער לבן האופייניות לצרעת, אינן אופייניות למחלת הנסן, הפוגעת בשער והגורמת לנשירתו ולהתקרחותו של הנגוע במחלה, אבל לא לשינויים בצבע השער. היווצרותן של שקערוריות בעור החולה מצויה אצל חולים בשלב מתקדם, אבל אינה קשורה בהלבנת שער, שהרי השער נושר.

3. סימפטום אחר של הצרעת הוא התרבות של בהרות, נקודות לבנות ומבהיקות שאם הכהן רואה שהן מתפשטות עליו להכריז על הנגוע כמצורע. אע"פ שמן התיאור אי אפשר לדעת לאיזו מחלה יש לייחס התפשטות בהרות אלו, ברור שאין לקשור אותן במחלת הנסן.

4. לפי הכתובים, הכהן חייב לבדוק את הנגוע כעבור שבוע ולראות אם נעצרה התפשטות הבהרות אם לאו. מחלת הנסן היא מחלה כרונית וא"א לגלות שום שינויים משמעותיים תוך שבוע.

5. אין בכתובים זכר לסימנים האופייניים למחלת הנסן, כגון: נפיחות והתעבות.

יתר על כן, לפי עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות סביר להניח, שהצרעת הרפואית - מחלת הנסן, התפשטה לראשונה במזרח התיכון רק בימיו של אלכסנדר הגדול (בשנים 325-324 לפנה"ס), ולא היתה מוכרת כלל בתקופה שלפני כן.

לפיכך, סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת. היינו, שמדובר בתסמינים חיצוניים שיכולים להתאים למספר מחלות עוריות שונות, שהמשותף להן הוא שינויים בעור ובשערות[3].

צרעת – מחלה טבעית או ניסית

לדעת הרלב"ג הצרעת היא מחלה ככל המחלות, ויש לרפא אותה בעזרת תרופות: "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן - … כי זה מאותות הצרעת וזה שהחום הנכרי יהיה סבת לובן השער כמו שיראה באיש שיבה…" (יג, ג). בתהליך הריפוי יש גם אלמנט של בידוד כדי למנוע הידבקות במחלה ולגרום להפצתה: "והסגירו הכהן שבעת ימים שנית - "...והנה טעם היות זה ההסגר שבעת ימים מבואר ממה שזכרתי, ואחשוב שהטעם בזה ההסגר, הטעם בעינו, אשר בשילוחו מחוץ למחנה ישראל כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם ויתעפשו מזה החלי …" (יג, ה). לפי דעה זו תפקידו של הכוהן הוא רק לאבחן את המחלה ולהחליט על בידוד החולה או המקום הנגוע. הוא אינו מרפא את החולה, שכן זהו תפקידו של הרופא. פעולת ההיטהרות של החולה נעשית לאחר הריפוי, ובאה לציין שהמחלה כבר אינה מידבקת[4] והחולה יכול לשוב ולהצטרף לקהילה. לפי תפיסה זו המחלה היא תופעה טבעית ומהלכה הוא טבעי, הן מבחינת ההידבקות בה הן מבחינת הריפוי.

אברבנאל סובר, לעומת זאת, כי הצרעת אינה מחלה אלא נגע, וכך היא גם נזכרת במקרא. הנגע אינו תופעה טבעית אלא נסית, והכרה זו מכתיבה גם את דרכי הריפוי:"צוה שישחטוה (את הציפור) על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכולם לפניו כחומר ביד היוצר. ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה להודיע, שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא" (ויקרא יד, א-יז). הריפוי אף הוא אינו בדרך הטבע אלא בדרך נסית, ולכן החולה בא אל הכוהן, ולא אל הרופא. לחיזוק טענתו זאת מביא אברבנאל את צרעת הבגד או צרעת הבית, שאין בהן מרכיבים של בשר ודם הגורמים למחלות באדם. העובדה שהצרעת יכולה להופיע גם בכתלי הבית - דומם, וגם בבגד - צומח או חי, עובדה זו מחייבת לראות בצרעת תופעה לא-טבעית, נסית.

גם הרמב"ם סבור שהצרעת היא מחלה לא-טבעית: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" (הלכות טומאת צרעת, טז, הלכה י).

הצרעת באה כעונש על מספר עבירות: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות העין, זנות ועוד. הטעם השכיח ביותר בספרות חז"ל לצרעת הוא עונש על לשון הרע.

[1] מתוך אנצ' יהודית "דעת" בערך "צרעת", מכללת הרצוג.

[2] ראה גם מאמרו של ד"ר זוהר עמר, "מהו השחין בלשון חז"ל", שזיהה את השחין - ולא את הצרעת המקראית) - המוזכר בדברי חז"ל עם מחלת הנסן, כי אין לזהות את ה"צרעת" שבתורה ובספרות חז"ל עם מחלת הנסן. כתב העת "אסיא" כרך יט, ג-ד (תשסה) עמ' 65-69. "אסיא" הנו כתב עת בנושא אתיקה רפואית יהודית היוצא לאור על ידי מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה. המאמר המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[3] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עור, צרעת, נגעים", הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[4] האבן עזרא על הפסוק: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה) מבאר שהמצורע לכסות את פיו על מנת שלא ידביק: "יַעְטֶה - בבגדיו מגזרת עוטה אור, והטעם שלא יזיק ברוח פיו". משמע מפירוש זה שמחת הצרעת היא מחלה מידבקת. להרחבה ראה במאמר "מחלות מידבקות" בפרשה זו.

יצירת העובר

תוויות: פרשת תזריע, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

הרמב"ן פירש לנו את הפסוק "אשה כי תזריע" לפי חז"ל, לפי דעת הרופאים בימיו ולפי דעת פילוסופי יוון ובכך למעשה, שילב הרמב"ן בין תורה למדע.

פרשתנו פותחת בדיני טומאת היולדת בפסוק: "... אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא" (יב, ב). אישה שילדה זכר נטמאת לשבוע, לאחר מכן טובלת וכל דם שתראה לאחר מכן בתוך שלושים ושלושה ימים ללידה יהיה דם טהור ולא יאסור אותה על בעלה. כן הדין אף ביולדת נקבה, אך בכפילות של הימים - היא נטמאת למשך שבועיים ולאחר שטובלת כל דם שתראה בשישים ושישה ימים מהלידה יהיה טהור [1].

מהפסוק "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר" (שם), למדו חז"ל, שמינו של העובר, אם יהא זכר או נקבה, נקבע ברגע ההזרעה: "אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה, שנאמר ' אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ - וְיָלְדָה זָכָר' (ויקרא יב,ב)" (נדה לא, א). אם האיש מזריע תחילה, תיוולד נקבה, ואם האשה מזריעה תחילה, ייוולד זכר . מה פירוש לשון חז"ל "מזריע" באיש ובאשה?

הרמב"ן מבאר את לשון חז"ל, שאשה 'מזרעת תחילה': "ובמשמעותו אמרו (נדה לא, א) אשה כי תזריע, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר, אבל אמרם 'מזרעת' על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו (שם): שלושה שותפין יש בו באדם, איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין . וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא" (שם). הרמב"ן מפרש שלדעת חכמינו בתלמוד בבלי במסכת נדה, שדרשו "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר", פירוש המילה "תזריע" הוא מלשון "זרע". כי לדעת חכמינו ז"ל העובר נוצר מדם האשה ומהזרע של האיש ושניהם מכונים בלשון חכמינו ז"ל "זרע". הרמב"ן כותב שכך היא דעת הרופאים שהיו בתקופתו על אופן יצירת העובר. א"כ חכמינו פירשו את הפסוק לפי הידע המדעי שרווח בתקופתם. גלינוס (129-200 לספירה), מגדולי רופאי יוון העתיקה, סבר שהאיברים הדמיים כמו הכבד, באים מהאישה, והאיברים הזרעיים כמו המוח, באים מהאיש [2].

עובר אנושי באורך של כעשרה מ"מ
בשבוע השביעי להיריון.
מתוך ויקימדיה

הרמב"ן ממשיך ומבאר את הפסוק הנ"ל גם לפי דעת פילוסופי יוון: "ועל דעת פילוסופי היונים: כל גוף העובר מדם האשה, אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש, וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח, בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי. ואם כן יהיה מלת תזריע כמו 'זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ' (ישעיה סא, יא) וכן אמר אונקלוס: 'אֲרֵי תְעַדִי' ". לפי דעת פילוסופי יוון, כל גוף העובר נוצר מדם האשה וזרע האיש אחראי ל"צורה" של העובר. אריסטו (384-322 לפנה"ס) סבר [3] שהעובר נוצר ע"י דם הווסת של האשה וזרע הגבר בהתערבו בדם האשה גורם לקרישת הדם וע"י כך האברים מקבלים את צורתם [4].

לפי פילוסופי יוון שרק זרע האיש הוא חלק מהעובר ואינם מכנים את דם האשה בשם "זרע" יש להסביר את הפסוק "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ", כפי שתרגם אונקלוס "אֲרֵי תְעַדִי" – תתעבר, וכן פירשו הרשב"ם והרס"ג.

בנוסף, החוקרים הקדמונים נחלקו בתהליך התפתחות העובר. אריסטו כתב חיבור שיטתי על יצירת העובר והתפתחותו, ובו מצוי תיאור של צינורות הטבור, וקביעה שהעובר מתפתח בשלבים, בניגוד לדעה שרווחה בימיו, שהעובר הוא יצור שלם מרגע התהוותו, אלא שהוא מוקטן מאוד. כמו כן, החוקרים הקדמונים נחלקו בדעותיהם מהיכן מתחילה יצירת העובר - אריסטו ופליניוס סברו, שהתפתחות העובר מתחילה מהלב; גלינוס סבר, שהתפתחות העובר מתחילה מן הכבד, אחר כך נוצר הלב, ולבסוף נוצר המוח [5].

כיום אנו יודעים, שהעובר נוצר באמצעות תהליך ההפריה. בתהליך זה נפגשים שני תאי הרבייה, תא הזרע מהגבר ותא הביצה (ביצית) מאשה ומתאחדים לתא אחד. תא זה מכיל את כל החומר התורשתי של העובר: תא הזרע תורם מחצית מהחומר התורשתי, ואילו הביצית תורמת את המחצית השנייה. תא זה מתחלק לתאים רבים המתמיינים בכמה שלבים לכל הרקמות והאיברים שמרכיבים את העובר המתפתח בזמן ההריון ברחם. באמצעות תהליך ההפריה מתרבים רוב בעלי החיים.

כאמור, חז"ל פירשו את הפסוק לפי הידע הרפואי שרווח בימיהם. הרמב"ן פירש לנו את הפסוק "אשה כי תזריע" לפי חז"ל, לפי דעת הרופאים בימיו ולפי דעת פילוסופי יוון. בכך למעשה, הרמב"ן שילב בין תורה למדע [6]. לפי הידע המדעי כיום, פירוש הפסוק "אשה כי תזריע" הוא כתרגום אונקלוס: אשה כאשר תתעבר (תיכנס להריון) או כפירוש "רבינו בחיי [7]": "ועל דרך הפשט: פירושה תמסור הזרע כי הוא פקדון אצלה מן הזכר כזרע השדה שהוא פקדון בגוף השדה ויצא בעתו" (שם).

[1] להרחבה ראה בויקישיבה בערך "טומאת יולדת".

[2] ראה באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עובר", כרך ו', ירושלים תשנ"ו 1996. לערך המקוון באתר "דעת" ראה

[3] “Inventing Maternity: Politics, Science, and Literature, 1650-1865”, by Susan C. Greenfield and Carol Barash, University Press of Kentucky, 1999 ,page 39.

[4] לשון "רבינו בחיי": "כי הזרע בהתערבו בדם האשה נותן בו הצורה והתיקון, ומבדיל ממנו המותרים שלא יצליחו בעובר, ומקפיא אותו כענין הקיבה המקפיא החלב" (יב, ב).

[5] ע"פ אנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עובר" (ראה הערה קודמת).

[6]גם "רבינו בחיי" מרחיב מאד בנושא זה, ומביא את דעת הרופאים בתקופתו ("חכמי הטבע") וכן את "דעת החכם ראש הפילוסופים" (אריסטו). דבריו דומים מאד לדברי הרמב"ן.

[7] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

מחלות מידבקות

תוויות: פרשת תזריע, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על כך שהמצורע היה מוסגר ויושב מחוץ למחנה. הפרשנים נחלקו האם הסיבה לכך היא משום שמחלת הצרעת היא מחלה מידבקת או מדיני קדושה וטהרה.

בפרשתנו אנו קוראים על נגע הצרעת בגוף האדם. הצרעת באדם, מאופיינת בנגעים לבנים בדרגות לובן שונות. לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בצבען של השערות שבאזור הנגע, בגודלו, במראהו ביחס לעור שסביבו ועוד.

דורשים במדרש ויקרא רבה (טז, ג): "רבי יוחנן אומר אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות, ורבי שמעון אומר אפילו מאה אמה. ולא פליגי מאן דאמר ארבע אמות בשעה שאין הרוח יוצא, ומאן דאמר מאה אמה בשעה שהרוח יוצא. רבי מאיר לא אכל ביעי (=ביצים) מן מבואה דמצורע. ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי (=לא היו נכנסים) למבואות של מצורע. ריש לקיש כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא (=כשראה מצורע נכנס לעיר, רגם אותם באבנים) אמר לו פוק לאתרך לא תזהום ברייתא (=לא תטנף ותטמא הבריות)". לכאורה, משמע ממדרש זה שמחלת הצרעת היא מחלה מידבקת, ולכן נזהרו לא להתקרב למצורע ולא לאכול מהמאכלים שלו. זה היווה את ההסבר המדעי לדיני ההסגר של מצורע. האבן עזרא על הפסוק: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה) מבאר מדוע על המצורע לכסות את פיו: "יַעְטֶה - בבגדיו מגזרת עוטה אור, והטעם שלא יזיק ברוח פיו". משמע מפירוש זה שמחת הצרעת היא מחלה מידבקת.

אך ההתייחסות ההלכתית איננה מתאימה לגישה זו, שכן יש אישים ומצבים שבהם לא חלה טומאת הצרעת, ולפיכך אין בהם דין הסגר והחלט מבחינת ההלכה. הנה מספר דוגמאות:

1. טומאת הצרעת החלה ממתן התורה ואילך (הוריות י ,א).

2. גוי וגר תושב אינם מטמאים טומאת צרעת (רמב"ם הלכות טומאת צרעת ט, הלכה א).

3. חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעת ימי משתה (רמב"ם שם הלכה ח).

4. התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל כהן - טהור (רמב"ם הלכות טומאת צרעת, פרק י, הלכה ב).

5. יילוד שנולד עם צרעת אינו טמא טומאת צרעת (רמב"ם טומאת צרעת ו, הלכה ד).

6. אם כיסתה הצרעת את כל בשרו, הרי הוא טהור (ויקרא יג, יג).

מצורעים (חולים במחלת הנסן)
בירושלים, 1906.
מתוך ויקיפדיה

דברים כאלו אינם מתיישבים עם ההנחה שמדובר בגורם מדבק, ואינם מסתברים אם מגמת ההסגר היתה למנוע הדבקה. מכאן שדיני הסגר נובעים מדיני קדושה, ושייכים לדיני טומאה וטהרה, ולא להלכות רופאים. מכאן גם מובן, שלפי חז"ל סיבת ההרחקה וההסגר של המצורע היתה עונש על שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו בלשון הרע שלו (ערכין טז, ב וברש"י שם). זוהי עוד סיבה שאין לזהות את הצרעת המקראית עם מחלת הנסן, המכונה כיום בשם "צרעת" [1], שהרי מחלת הנסן היא מחלה מדבקת כרונית. במחלת הנסן, ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף - על ידי שאיפת טיפות רסס שמקורן במערכת הנשימה העליונה של חולה, בעקבות עיטוש או שיעול. אכן, חולי צרעת המטופלים באנטיביוטיקה מתאימה [2] (שהומצאה רק במאה ה-20) אינם מדבקים כלל [3].

מעניין שהרמב"ן כנראה, הבין שמחלת הצרעת מידבקת מסיבה טבעית ולא מדיני קדושה: הרמב"ן לבראשית (יט, יז) מסביר מדוע אשת לוט נהפכה לנציב מלח ע"י שהביטה לאחוריה: "וענין איסור ההבטה... כי הראות באוויר הדבר ובכל החוליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם [4] וכן המחשבה בהם ולכן ייסגר האיש המצורע וישב בדד וכן נשוכי החיות השוטות ככלב השוטה וזולתו, כאשר יראו מים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וימותו, כמו שאמרו במסכת יומא (פד, א) והכירוהו אנשי הטבע ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה".

מושבות מצורעים [5]

מושבת מצורעים היא מקום לבידוד אנשים החולים בצרעת - מחלת הנסן (לא הצרעת המקראית, כפי שהוסבר בחלק הראשון של המאמר) משאר האוכלוסייה. מושבות מצורעים, או בתי מצורעים, היו לעתים קרובות בעלי אופי דתי והפכו נפוצים מאוד בימי הביניים, במיוחד באירופה ובהודו. מושבות אלו נוהלו ע"י נזירים נוצרים.

בתנ"ך ישנה עדות על 'בית החופשית', שהיה מושבת מצורעים בה שהה עוזיהו מלך יהודה לאחר שנצטרע. צרעת זו היא כמובן הצרעת המקראית ולא 'מחלת הנסן', ככתוב: "וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית" (מלכים ב טו, ה).

עדויות לקיומה של הצרעת בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ניתן למצוא בשרידי עצמות נזירים שנתגלו במדבר יהודה בכמה אתרים: בשרידי הכנסייה והמערה של מנזר מרטיריוס במעלה אדומים; במנזר יוחנן המטביל שבאתר קאסר אל-יהוד (סמוך לבית הערבה הישנה); ובכמה ממנזרי מדבר יהודה, בהם התגלו עקבות צרעת בשלדי נזירים. זאב ארליך (ז'אבו) מבית ספר שדה עפרה טוען [6] כי ממצאים אלה מלמדים אולי שבתקופה זו היו שראו במחלת הנסן 'צרעת', המחייבת 'שילוח אל מחוץ למחנה', ולכן נמצאו נגועים אלה במדבר, לקיים את דברי הכתובים "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא - טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו); "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה , כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב). כן הוא מזהה רצפת פסיפס שהתגלתה בהרצליה ובה הכתובת: "תרחם נא הממלכה על הצנועים ועל האומללים ועל החולים שבבית זה" כהוכחה למושבת מצורעים במקום.

בתקופה הצלבנית שכנה בירושלים מושבת מצורעים מצפון לשער החדש של ימינו. בשלהי התקופה העות'מאנית פעלה מושבת מצורעים בתוך העיר העתיקה, בצמוד לחומה הדרומית ליד שער ציון (בתחומי גן התקומה של ימינו). בית המצורעים הראשון בירושלים בתקופה המודרנית נבנה במתחם הנקרא "בית ישעיהו הקדוש" ברחוב אגרון.

בשנת 1887 הוקם בירושלים בית חולים לטיפול במצורעים – "בית החולים ע"ש הנסן" וממוקם בשכונת טלביה בירושלים, ברחוב מרכוס 17.

מה הן מחלות מידבקות?

מ חלות מידבקות הן מחלות המועברות באמצעות הדבקה. הדבקה היא העברת מיקרו-אורגניזמים חיים (חיידקים, נגיפים וכדומה), מחפץ דומם, מבעל-חיים, מאדם, מצמח או ממיקרו-אורגניזם אחר. יש מחלות מידבקות רבות, אשר בהן מחולל המחלה נשאר בחזקת נעלם, אולם במקרים רבים אחרים, מוכרים וידועים גורמי המחלה. סוג מיוחד של זיהום מתפתח, כאשר חיידקים שגוף האדם חי איתם בסימביוזה (כלומר, חיידקים בגוף האדם שאינם מזיקים ולפעמים הם אף מביאים תועלת לאדם), מתחילים להתרבות מעבר למספרם הרגיל. טפילים בלתי-מזיקים אלה, מצויים באף, בגרון בפה ובריאות, במעיים וכמובן על פני העור. הם גורמים זיהום במיוחד כאשר יורדת תנגודת הגוף. דוגמאות לכך הן דלקת ריאות, הנגרמת ע"י חיידקי הפנוימוקוקוס, או פצעי עור וחבורות, הנגרמים ע"י סטאפילוקוקים. התנגודת הכללית של הגוף תלויה בגורמים שונים, כגון הגיל, מצב התזונה ולפעמים מחלות אחרות הפוקדות את החולה.

המיקרו-אורגניזמים חודרים לגוף דרך העור או דרך הקרום הרירי, המרפד כמה מערכות איברים. בד"כ משמש העור מחסום טוב מאוד ומעניק לגוף הגנה יעילה. כאשר חיידקים מסוימים מתיישבים על העור באופן זמני, בעקבות מגע העור בחומר מזוהם, אפשר להסירם בנקל ע"י רחיצה במים ובסבון. אולם יש חיידקים החיים על העור בדרך קבע, בעיקר הסטאפילוקוקים ואת אלה קשה מאוד לסלק באמצעות רחיצה בסבון רגיל [7]. הקרומים הריריים הם מחסום יעיל פחות מן העור. יש סוגים של חיידקים המסוגלים לחדור דרכם בקלות רבה.

כיום פותחו אמצעי-נגד יעילים להרבה מחלות שתבעו בעבר מיליוני קרבנות.

כפי שצויין לעיל, במחלת הנסן, ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף - על ידי שאיפת טיפות רסס שמקורן במערכת הנשימה העליונה של חולה, בעקבות עיטוש או שיעול.

נציין את דרך העברת המחלה של כמה מחלות נפוצות[8]:

1. נזלת: זיהום טיפתי-שיעול ועיטוש.

2. שעלת: הדבקה ע"י כיח של שיעול או באמצעות חפצים מנוגעים.

3. שפעת: הידבקות ע"י רסיסי רוק (דיבור שוטף, שיעול ועיטוש).

4. אדמת: זיהום דרך האוויר, זיהום טיפתי (עיטוש ושיעול).

5. אבעבועות-רוח: דרך האוויר.

6. חצבת: זיהום דרך האוויר, זיהום באמצעות רסיסי לחה.

התייחסות להידבקות במחלות בחז"ל

המונח 'דֶבֶר' במקרא ובחז"ל, בוודאי כולל גם את מחלת הדבר במובנה הרפואי המקובל (PEST PLAGUE מחלה זיהומית המאופיינת ע"י דלקת רקמת הלימפה; המחלה מועברת מחולדות ונברנים אחרים, וכן מהדבקה ע"י בני אדם חולים, באמצעות עקיצת פרעושים), אך בד"כ אין כוונתו למחלה מסוימת, אלא הוא שם כללי לכל מחלה מדבקת, שגורמת למוות של מספר אנשים מאותה מחלה, בסמיכות של זמן ומקום. דבר הוא, אפוא, שם נרדף למגיפה ונגף.

התייחסות להידבקות במחלות בחז"ל מצינו במספר מקומות:

א. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת - שתיהן מתענות, אע"פ שהן רחוקות זו מזו (תענית כא, א; כא, ב).

ב. בגלל החשש מפני התפשטות המחלה והדבקה בה, התירו הפוסקים[9] שינויים שונים בדיני הקבורה של אנשים שמתו עקב זיהומים ומגיפות.

ג. החזיר נחשב כגורם מעביר מחלות מדבקות, בגלל הדמיון של מערכת העיכול שלו לזו של בני האדם[10].

[1] ראה מאמר על "הצרעת וזיהויה" בפרשת תזריע.

[2] על האנטיביוטיקה למחלת הנסן, ראה בויקיפדיה בערך "תלידומיד".

[3] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך " עור, צרעת, נגעים", הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[4] במאמר המוסגר: גם הרמב"ן לבמדבר (כא, ט) מציין את הדבר שאפשר להידבק במחלה ע"י הסתכלות ומחשבה במחלה: "וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס, יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים, יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר במסכת יומא (פד, א), וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדות כי נשוך הכלב השוטה, אחר שנשתטה בחוליו, אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית, יראה בשתן כדמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלת ותסננם, לא תמצא שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי זכוכית, וישתהו שם כשעה, תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש". מדוע אדם שנשך אותו כלב, אם יביט במים או בשתן שלו, רואה בהם את בבואת הכלב שנשך אותו ?

אדם שננשך ע"י "כלב שוטה", כלב הנגוע במחלת הכלבת, הרי הוא נדבק במחלת הכלבת. אחד הסימנים הבולטים לכלבת היא אי היכולת לבלוע נוזלים: עם בוא המים במגע עם הלוע מותקף החולה עווית של שרירי הבליעה מלווָה כאבים חזקים, מכאן "אימת המים" שלו: בראותו מים, או בשמעו שכשוך מים, מיד תוקפת את גופו התכווצות קשה. לכן אותו אדם מדמיין ורואה את בבואת הכלב שנשך אותו במים או בשתן שלו. משום כך, היוונים כינו את מחלת הכלבת בשם "הידרופוביה", שפירושה פחד מן המים. כמובן שהכול פסיכולוגי. בדומה לפתגם המובא בשיר השירים רבה (פ"א, יד): "דנכית ליה חויא - חבלא מדחיל ליה". אדם שנשכו נחש, אפילו חבל עקום שדומה לנחש מפחידו ומתירא ממנו. אמנם תופעות פסיכולוגיות שליליות כאלו, הנגרמות ע"י הסתכלות או מחשבה בגורם המזיק, עשויות להחמיר את מצבו של החולה (בשל פגיעה בכושר המערכת החיסונית), אך אינן הגורם למחלה. פעם האמינו שאפשר להידבק במחלה ע"י מחשבה והסתכלות בגורם המזיק; ואילו כיום לא ידוע שזה משפיע בהידבקות במחלה אלא בעיקר ההידבקות היא ע"י חיידקים ווירוסים. הרמב"ן פירש ע"פ הידע המדעי שרווח בתקופתו.

בהקשר זה, כדאי להזכיר את האמונה שרווחה בקרב הקדמונים ועד המאה ה-19, שאם האדם נחשֹף ל"אוויר הרע", הוא נדבּק במחלה. הסימנים ל"אוויר רע" היו פשוט ריחות רעים. כאמור, כיום אנו יודעים ש ההידבקות היא ע"י חיידקים ווירוסים. להרחבה ראה במאמר "יצורים קטנים, צרות גדולות" מאת אריאל קרס ותמר הירדני, מגזין גליליאו צעיר, בגיליון אוקטובר 2014.

[5] מתוך ויקיפדיה ערך מושבות מצורעים, להרחבה ראה בויקיפדיה בערך זה.

[6] ‏מוסף 'שבת' של מקור ראשון על פרשת מצורע, 21.4.07‏.

[7] להרחבה על החיידקים השוכנים על העור בגוף האדם ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Skin flora" (=בעלי חיים השוכנים בעור).

[8] ע"פ אנצ' רפואית למשפחה בערך "מחלות מידבקות", רביבים – הוצאה לאור, תל אביב, 1981.

[9] שו"ת שבות יעקב חלק ב, סימן צז; שו"ת ערוגת הבושם חלק ב, יורה דעה סימן רנא; פתחי תשובה יורה דעה סימן שס"ג סעיף קטן ה'.

[10] תענית כא, ב; טור שולחן ערוך, אורח חיים, תקעו ג.