תורה ומדע: פרשת ראה

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ראה. הצג את כל הרשומות

אכילת בשר וצמחוניות

מאת: אורן סעיד

מבחינה רפואית אין תועלת מרובה בדיאטה צמחונית או טבעונית, שכן לא ידוע על השפעה מזיקה של מזון מן החי שאינו מעובד, ובתנאי שהוא נאכל במינון הנכון

נאמר בפרשתנו: "כִּי יַרְחִיב ה' אלקיך אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (יב, כ). כשהיו ישראל במדבר קרובים אל המשכן נאסר להם בשר תאווה, והיו אוכלים רק בשר זבחי שלמים; כלומר, היה מקדיש את הבהמה ומקריבה שלמים, ואוכל את החלקים השייכים לבעלים. כאשר באו לארץ ישראל, ורובם היו רחוקים ממקום המקדש, הותר להם לאכול בשר חולין.

רש"י מסביר על פי תלמוד בבלי מסכת חולין (פד, א): "כי ירחיב - למדה תורה דרך ארץ שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידיים ועושר" ; כלומר, שאם אין לאדם ממון הרבה, אל ירגיל עצמו באכילת בשר, שאם יעשה כן הוא עלול לירד מנכסיו ולהצטרך לבריות. לכן בתלמוד בבלי חולין (שם) ממליצה למי שאין לו די כסף לקנות בשר, להסתפק במזונות אחרים: ירק , דגים ועוד[1].

בשר מיושן בקירור.
בשר אוכלים מתוך רחבת ידיים.
מתוך ויקיפדיה

במשך אלפי שנים היה הבשר נדיר והושג רק לאחר מאמצים מרובים, לעתים תוך סכנת חיים ממש. במשך תקופות ארוכות היה זה מאכלם של החזקים, העשירים, המנהיגים ובעלי מזל שיכלו להשיגו[2]. לכן הבשר הוא מאכל "אצילי", והוא סמל הכוח. משום כך אנשים היו קונים בשר, גם אם היה צורך לוותר על מוצרים אחרים לשם כך. לכן התורה הדריכה אותנו, ע"פ הגמרא בחולין (שם), לאכול בשר רק במצב של "כִּי יַרְחִיב ה' אלקיך אֶת גְּבוּלְךָ" – למי שמצבו הכלכלי מרשה זאת.

אמנם, יש כאלה הנמנעים מאכילת בשר, בעלי חיים ותוצריהם, לאו דווקא מסיבות כלכליות כי אם מסיבות רפואיות או דתיות[3]; ויש הנמנעים מאכילת בשר, בעלי חיים ותוצריהם מסיבות שמקורן בעקרונות הומאניים ומצפוניים. הצמחונים הפשוטים, נמנעים מאכילת בשר אדום בלבד. אחרים מוציאים גם את העופות מן התפריט, ואחרים נמנעים גם מדגים. צמחונים קשוחים יותר, הטבעונים, דוחים גם מוצרי חלב, חמאה וגבינות. הם צורכים מזון מן הצומח בלבד.

מהו יחס התורה לצמחונות ולטבעונות[4] ?

לפי השקפת תורת ישראל האדם הוא נזר הבריאה, וכל היקום, כולל בעלי החיים, ניתנו תחתיו לשמשו ולסייע לו (בראשית א, כח; תהילים ח, ז-ט). לכן יש מי שכתבו[5], שהצמחונות אסורה לפי השקפת התורה, שכן כל מה שלא אסרה תורה הרי הוא מותר, והמונע עצמו מכל דבר היתר הרי הוא חוטא. ועוד, שיש תקופות בשנה שיש חיוב לאכול בשר, כגון בימים טובים.

לעומת זאת, יש מי שכתבו[6], שאין הצמחונות והטבעונות נוגדים במאומה את דרך התורה, שכן לא חייבה התורה לאכול בשר אלא כזית בליל הפסח בלבד, והפורש מבשר ומוצריו מטעמי בריאות אינו חוטא, וגם בשבתות וימים טובים אינו חייב לענגם בבשר דווקא, אמנם כהן בזמן שבית המקדש היה קיים לא יכול היה להיות צמחוני, כי היה צריך לאכול בשר קדשים.

מהו היחס המדע לצמחונות?

מבחינה רפואית אין תועלת מרובה בדיאטה צמחונית או טבעונית, שכן לא ידוע על השפעה מזיקה של מזון מן החי.

הבשר הוא ספק טוב של חלבונים, ומהווה מקור חשוב גם לברזל, ולוויטמינים B1, B2, B6, B12 ואחרים מקבוצת B, וכן לזרחן, למגנזיום ולאבץ. אך, הבשר מספק גם חומרים נוספים פחות רצויים: השומנים. על פי תוצאות מחקר, מבית הספר לבריאות הציבור של הרווארד, צריכה של 50 גרם בשר מעובד ביום (נקניקיה אחת או 1-2 פרוסות נקניק) קשורה בסיכון גבוה ב-42% לחלות במחלת לב ובסיכון גבוה ב-19% לפתח סוכרת מסוג 2. לעומת זאת, אכילת בשר לא מעובד נמצאה כלא קשורה בסיכון לפתח מחלות לב או סוכרת[7].

מבחינה תזונתית, בשר מעובד ולא מעובד מכילים את אותה כמות שומן רווי וכולסטרול. אולם, בשר מעובד מכיל כמות גבוהה פי 4 בממוצע של נתרן ו-50% יותר ניטרטים המשמשים לשימור[8]. מכך מסיקים החוקרים, שההבדלים בכמות המלח והחומרים המשמרים, ויתכן שגם שינויים בבשר המתרחשים בתהליך העיבוד, הם אלו שיכולים להסביר את הסיכון הגבוה יותר לתחלואה. מלח במזון ידוע כמעלה את לחץ הדם, שהוא גורם סיכון משמעותי למחלות לב. במחקרים שנערכו בבעלי חיים, ניטרטים, המשמשים לשימור המזון, מקדמים את טרשת העורקים ומגבירים אי-סבילות לגלוקוז, מה שעלול להעלות את הסיכון למחלות לב ולסוכרת[9]. אך אין פירושו של דבר, שצריך להימנע לגמרי מאכילת בשר. די אם נאמץ לנו את המלצת התורה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל", מבאר רש"י: "בשר לאכול - ולא לשבוע - למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע" (שמות טז, ח). כלומר, יש לאכול בשר במינון הנכון ואין להגזים בצריכתו (דבר שבעצם נכון לגבי כל סוג מאכל).

יש לציין, שאין תפריט צמחוני או טבעוני, גורם בהכרח, נזקים לאדם בריא, גם אם נאכל לאורך ימים. למרות שלחלבון מן הצומח ערך ביולוגי נמוך מזה הבא מן החי, ניתן להשלים את החסר ע"י תפריט מגוון המכיל דגנים, קטניות ואגוזים (אצל צמחונים אף חלב וביצים). איזון כזה דורש ידיעות יסודיות בתורת התזונה, והרכב תפריט ללא הידע הזה עלול לגרום למחסור בחלבון על כל תוצאותיו, בייחוד לטבעונים. חשיבות רבה נודעת לאיזון כזה בתזונת ילדים, הזקוקים לחלבון לגדילה, וכן לנשים בתקופת הריון או הנקה. הטבעוני אינו מקבל במזונו ויטמין B12, הנמצא במזון מן החי בלבד, ובלעדיו מופיעים סימני חוסר (אנמיה והפרעות במערכת העצבים המרכזית) כעבור מספר שנים[10].

פרופ' עזרא זוהר כותב[11]: "בהקשר הטבעונות או הצמחונות חוזרת ונשמעת שוב ושוב הטענה שבשר 'אינו בריא' , שאין זה טבעי לאכול בשר, שבשר מכיל חומרים רעילים ועוד ברוח זו. לכל הטענות הללו אין כל אחיזה במציאות, ואין להן אישור משום מחקר מדעי. בשר נאכל ע"י המין האנושי מאז שהחלו לצוד הרחק בעבר בתקופה הטרום-היסטורית. בשר ודגים נספגים בקלות, ולמעשה בשלמותם. הם מכילים חומצות-אמינו חיוניות וחומרים אחרים שהגוף זקוק להם. מה שנוגע לתכולת השומן של הבשר: אפשר ואפשר להשיג בשר רזה, שבו כמות השומן מזערית. אפשר גם לצרוך כבד או אברים פנימיים אחרים, העניים יותר בשומן. יש גם אפשרות להסיר את כל השומן לפני ההכנה, ולהכין את הבשר בגריל ולא בטיגון. אין כל מקום להנחה שבשר כשלעצמו מזיק, ולכן אין כל צורך לוותר עליו".

[1] "יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ, יָכוֹל יִזְבַּח כׇּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל כׇּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְּקָרְךָ וְלֹא כׇּל בְּקָרְךָ מִצֹּאנְךָ וְלֹא כׇּל צֹאנְךָ, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה [מאה זוז] יִקַּח לְפָסוֹ [מלשון אילפס שהוא קדירה], והיינו, לצורך בישול בקדרתו - לִיטְרָא יָרָק! ואם הוא עשיר יותר שיש לו עֲשָׂרָה מָנֶה, יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא דָּגִים! ואם יש לו חֲמִשִּׁים מָנֶה יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא בָּשָׂר! ואם יש לו מֵאָה מָנֶה יִשְׁפְּתוּ יבשל קדירה של בשר בכל יום! והיינו, שלא יאכל בשר אלא אם הוא עשיר" (חולין, שם).

[2] ראה למשל בפירוש "כלי יקר", המבאר, שהוראת התורה בפסוק "כי ירחיב", מתייחסת לכך, שאדם לא ירבה באכילת בשר מהבהמות המצויות אצלו, אלא באכילת בשר ע"י צידה דווקא – "...אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאוותו כי אין האכילה שווה בגודל הצער והטורח" (דברים יב, כ).

[3] ראה מאמר על "המצרים – הצמחוניים המקראיים", בפרשת וארא.

[4] מתוך אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "צער בעלי חיים" עמ' 448, מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)].

[5] למשל, רמב"ם דעות ג א.

[6] "עשה לך רב", חלק ה', סימן מז.

[7] Journal Article,Micha Renata,Wallace Sarah, K. Mozaffarian, Dariush,Red and Processed Meat Consumption and Risk of Incident Coronary Heart Disease, Stroke, and Diabetes Mellitus,2010,Circulation,2271-2283, 121(21).

[8] ניטריטים (נתרן חנקיתי, E-250) הם תוספי מזון המשמשים בבשר מעובד (כמו נקניקים, פסטרמות, נקניקיות) בעיקר לשמירה על צבע אדום יציב, להארכת חיי מדף, ולמניעת התפתחות חיידק הבוטולינום המסוכן.

[9] "צריכת בשר בקר - היבטים בריאותיים", ויקירפואה, שרית עטיה שמואלי - מועצת הבקר וד"ר מיכל גילאון - מועצת החלב.

[10] להרחבה ראה מאמר "מה בריא בתזונה צמחונית?", ד"ר בת חן וולף, אוגוסט 2016, באתר מכון דוידסון, מכון ויצמן למדע.

[11] מתוך ספרו: "בריאות ללא אמונות תפלות" עמ' 104, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז 1987.

היען ובת יענה

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת ראה

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכרת בת היענה כעוף טמא. נחלקו החוקרים האם בת יענה זהה לעוף המכונה 'יען'.

נאמר בפרשתנו, שהעוף 'בַּת הַיַּעֲנָה' נכלל ברשימת העופות הטמאים האסורים באכילה: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (יד, טו; וכן בחומש ויקרא יא, טז). השם 'יָעֵן' עצמו נזכר פעם אחת במקרא: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג). היען (Struthio) הוא העוף הגדול ביותר החי כיום. גבהו של הזכר מתקרב ל-2.5 מטרים ומשקלו עשוי להגיע לכ-150 ק"ג[1].

האם בעל החיים המכונה ה'יָעֵן' זהה ל'בַּת יַּעֲנָה'?

בתלמוד בבלי מסכת חולין, מציינים ששמו של בעל החיים הוא "יענה" ואילו התוספת "בת" מתייחסת לביצת היענה שאף היא טמאה כמו היענה עצמה: "וְאֶת בַּת הַיַּעֲנָה, וְכִי בַּת יֵשׁ לָהּ לַיַּעֲנָה ? אֶלָּא אֵיזוֹ זוֹ בֵּיצָה טְמֵאָה" (סד, ב). בהקשר זה יש לציין, שביצת היען היא הגדולה מכל הביצים, ובממוצע היא באורך 15 ס"מ ורוחב 13 ס"מ[2] ומשקלה כ-1.5 ק"ג, פי 35 ויותר ממשקלה של ביצת תרנגולת!

היען בחי בר יטבתה.
יוצר: MathKnight
מתוך ויקימדיה

רבי אברהם אבן עזרא, סבור ש'יען' זהה ל'בת יענה' אלא ש'יען' הוא הזכר ואילו 'בת יענה' היא הנקבה: "דע: כי מנהג התורה לדבר על ההווה, כמו: בת היענה (ויקרא יא, טז) – למה שנה הכתוב לומר ככה, ותהיה הבת כוללת כל המין, וכזה לא מצאנו. ודע: כי בשר היענים יבש כעץ. ואין מנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו לחה, ולא יאכל מכל המין כי אם הנקבה, ויש בה מעט לחה, ולא כן הזכר הקטן" (אבן עזרא שמות פירוש שני כג, יט). בשר הנקבה - 'בת יענה', הוא רך ואכיל ולכן דווקא עליה הזהירה התורה.

רבי יוסף בכור שור (מאה ה-12) מבאר שהיען ובת היענה זהים אלא שמין זה בקטנותו נקרא 'בת יענה' וכשהוא גדל נקרא 'יען': "בת היענה - בשביל שהקטנה ראויה לאכול, אסרהּ; אבל היענה גדולה - בשרה קשה כעץ ואינה ראויה למאכל, ולכך לא הוצרכה לאסור" (שם). וכן מבאר ה"חזקוני": "ואת בת היענה, הוא הדין ליענה עצמה, אלא דנקט ליה קרא 'בַּת' לפי שאינה ראויה לאכילה אלא כשהיא קטנה, אבל כשהיא גדולה אין בשרה ראוי לאכילה שהיא קשה כעץ" (שם). פירוש זה מובא גם בפירוש "פענח רזא[3]": "ואת בת היענה, אמר בת משום שאינה ראויה לאכילה כי אם בקטנותה, דבגדלותה בשרה קשה כעץ וכגידין קשין" (פענח רזא, ראה כו).

דעת רוב חוקרי ארץ ישראל[4]

בספרי הנביאים והכתובים נזכרת בת היענה בהקשר של חורבן ושממה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו יג, כא); "וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדֹר" (ירמיהו נ, לט); "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח). זואולוגים וחוקרי ארץ ישראל סבורים, כי בת יענה אינה יען אלא אוח מתת-מין מדברי (eagle owl). בפסוקי הנביאים בת יענה מתוארת כעוף שוכן חורבות, שלצידו נזכרים דורסי לילה כ"אֹחִים" ו"שְׂעִירִים" וביניהם משוטטים גם "תַּנִּים". תיאור זה אינו הולם את היען, שכידוע מעדיף מדבריות ושטחים פתוחים. כמו כן, בפסוקים מסויימים (מיכה א, ח; איוב ל, כט) מאופיינת בת היענה, יחד עם התנים, בקול אבלה וביללתה. אולם היען אינו משמיע קולות, משום ששרירי הגרון התחתון שלו מנוונים.

דעת פרופ' זוהר עמר[5]

בניגוד לסברת החוקרים, מסורת התרגומים בתקופת המשנה והתלמוד אחידה ובת היענה מזוהה כיען. אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה - וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא" (שם), כאשר 'נַעֲמִיתָא' היא שמו הארמי של היען, וכן בלשון המשנה והתלמוד היען קרוי בשם 'נעמית'. באופן זה אנו מוצאים בתרגום השבעים ובוולגאטה וכן הרס"ג מתרגם את "בת היענה" לערבית בשם "אלנעאמה".

על מנת לתמוך במסורת הזיהוי המקובלת, מעלה פרופ' זוהר עמר טענות המתמודדות עם הקשיים שהעלו החוקרים. האפשרות שאכן בת היענה היא היען תיתכן, משום שהיענים חיים במדבריות כמו למשל בסוואנות של אפריקה ועד תחילת המאה ה- 20 היו היענים נפוצים גם בנגב. אין ספק בכך, שהיען התקיים בארץ ישראל בתקופת המקרא כפי שעולה מהממצא הארכיאולוגי. למשל, נתגלתה חותמת-חרפושית מתל גזר (האלף השני לפני הספירה) ועליה איש אוחז בשני יענים. לגבי השמעת הקולות, הוא מציין את קולות הצפצוף של האפרוחים ואת "שאגת" היען הזכר הקורא לנקבות להצטרף אליו בעונת הייחום. המדובר בצליל עמום וחזק העשוי להישמע במרחק ניכר. צליל זה נוצר כתוצאה של תהודה הנגרמת מפליטת אוויר מהוושט. ייתכן וקולות אלו שימשו כדימוי ליללה.

היען בולע דברים קשים

בעלי התוספות בתשובות[6] מציין, שבשר ה'יען' הבוגר הוא קשה, מאחר והוא בולע דברים קשים: "בת היענה – אמר הר"י (=רבינו יצחק), האי דנקט בקרא את בת היענה ולא היענה עצמה, ואף על גב דיענה עצמה אסורה מפני שיענה אוכלת ברזל, וכשהיא גדולה קשה כברזל, ואין אוכלין אותה ומשום הכי נקט קטנות שהם דקות וראויות לאכילה ולאלו צריך לומר שהם אסורות".

היען אמנם צמחוני, אך לעתים הוא נוהג לבלוע אבנים, מתכות וגופים קשים אחרים, שבעזרתם הוא טוחן את המזון בתוך הקורקבן. על הציווי לנח "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (בראשית ו, כא), נאמר במדרש בראשית רבה, שנח הכניס תיבה זכוכיות ליענים: "רבי אבא בר כהנא אמר הכניס עמו זמורות לפילים חצובות לצבאים זכוכית לנעמיות (=יענים)" (בראשית רבה לא, יד). גם בתלמוד בבלי מסכת שבת, נאמר שזכוכיות זה מאכל לנעמיות: "אַף מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת" (קכח, א).

[1] אנצ' אביב חדש, בערך "יען", אנצ' אביב בע"מ, 2004. וכן באנצ' ברטניקה המקוונת בערך "ostrich".

[2] Perrins, Christopher (1987). Harrison, C.J.O. (ed.). Birds: Their Lifes, Their Ways, Their World. Reader's Digest Association, Inc. pp. 168–170

[3] מחבר הספר פענח רזא: רבי יצחק בן יהודה הלוי היה פרשן מקרא ובעל תוספות צרפתי. חי בשנת כנראה, במחצית השנייה של המאה ה-13.

[4] "וכי בת יש לה ליענה – אוח", ד"ר שלמה רענן, פורטל הדף היומי, חולין (סד, ב).

[5] "היען במקורות ישראל", פרופ' זהר עמר, מסורת העוף, נווה צוף, תשס"ד, עמ' 171-190.

[6] ספר מושב זקנים על התורה, לונדון תשי"ט, מהד' ד.ס ששון, עמ' רפד.

האם יש צער בעלי חיים בפעולת השחיטה?

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת ראה

מאת: אורן סעיד

מחקרים מדעיים מוכיחים כי שהשחיטה היא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההיגיינה שלו.

שחיטה, היא המתה, לפי כללי ההלכה, של בהמה, חיה או עוף לצורך אכילת בשרם. נאמר בפרשתנו: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלהיך לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (יב, כא). מבאר רש"י: "וְזָבַחְתָּ.. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ - למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני (שם). מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת חולין (כח, א): "רבי אומר, 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ' (שם) - מלמד שנצטווה משה על [שחיטת] הוושט ועל [שחיטת] הקנה ועל רוב [סימן] אחד בעוף (ששחיטת העוף כשרה ברוב סימן אחד), ועל רוב שניים (שני הסימנים) בבהמה". ברייתא זו באה ללמדנו שהלכות שחיטה נמסרו למשה רבינו בהר סיני בעל פה ועברו במסורת מדור לדור.

מדיני השחיטה[1]

א. השוחט צריך להיות מומחה באומנות השחיטה, בקי בהלכותיה וירא שמים.

ב. על הסכין להיות חד וחלק ביותר.

ג. לאחר הברכה "על השחיטה", השוחט חותך את שני "הסימנים" שבצוואר – הקנה והוושט, ע"י הולכת הסכין והבאתו.

ד. מן המובחר, שבפעולת השחיטה ייחתכו גם הקנה וגם הוושט של הנשחט, אך השחיטה כשירה אם נחתך רובו של אחד מהם בעוף, ובבהמה ובחיה - רוב של שניהם.

שחיטה כשרה בציור מן המאה ה-15.
מתוך ויקיפדיה

השחיטה – קלה שבמיתות

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" מציין, שהשחיטה עליה צוותה התורה, היא "קלה שבמיתות", מבחינת עינוי בעלי החיים: "ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כוונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו" (חלק ג, פרק מח). כך גם כותב השד"ל: "אך בשר בנפשו - בנפשו שהוא דמו, כלומר בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שחט שענינו מיצוי]; והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער בעלי חיים" (בראשית ט, ד).

בספר החינוך כותב על מצוות שחיטה, שהסכין צריכה להיות מאוד חדה על מנת למנוע צער מהבהמה: "ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם..." (ספר החינוך - מצווה תנא).

פעולת השחיטה – סיכום רפואי

בתקופות שונות בהיסטוריה (וגם כיום) נאסרה השחיטה היהודית בארצות אחדות, בטענה שזו שיטת המתה אכזרית. אך בתקופת מאה השנים האחרונות נערכו מחקרים מדעיים, שהוכיחו, שהשחיטה היא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההיגיינה שלו.

במהלך השחיטה מבוצע חיתוך חלק ומהיר של קנה נשימה, הוושט, העצב התועה[2], עורקי הצוואר והוורידים. מתוך כל המחקרים והעבודות על צער בעלי חיים בפעולת השחיטה, עולה הסיכום הבא מבחינה רפואית[3]:

עיקר אספקת הדם אל המוח במעלי הגירה נעשית דרך עורק הלסת העליונה הפנימי, המקבל את מרבית הדם מעורק הראש המשותף, ורק חלק קטן מהדם מגיע למוח דרך העורקים החולייתיים (העוברים דרך חוליות הצוואר). מיד לאחר השחיטה ישנה ירידה פתאומית ומהירה בלחץ הדם, והשינוי הראשוני הוא באזור עורק הלסת העליונה, כך שמיד לאחר השחיטה אין אפשרות למדוד זרימת דם בעורק הלסת העליונה. תוך 5-6 שניות יורד לחץ הדם עד כדי כך, שמחזור הדם אינו מסוגל לספק דם לרקמות. לפיכך עולה מהאמור, שמיד לאחר השחיטה, אין עוד אספקת דם משמעותית למוח. הירידה הפתאומית בלחץ הדם ובזרימת הדם למוח גורמת לתגובת הלם מיד לאחר השחיטה.

מיד לאחר השחיטה מופיעים שינויים משמעותיים ביותר בפעילות החשמלית של המוח, כפי שניתן לראות בתרשים גלי המוח[4]. לפיכך, בשעה שגירויי הכאב בעקבות השחיטה עשויים להגיע לקליפת המוח כבר אין הוא מסוגל להגיב עליהם, עובדה זו גורמת לכך שאין הבהמה חשה כלל חווית כאב[5]. תחושת הכאב המיידית אף היא מוקהית בגלל הדרישה ההלכתית להשתמש בסכין חדה וחלקה ביותר, וכן יש הסחת דעת הבהמה מהכאב עקב השכבתה על הארץ לפני השחיטה[6]. בבהמה שוכבת, יציאת הדם לאחר חתך השחיטה, היא מהירה יותר מאשר בבהמה עומדת, אם ראשה נשמט וחוסם את זרימת הדם מאזור השחיטה, וכתוצאה מכך הירידה באספקת החמצן והדם למוח מהירה יותר בתנוחת השכיבה.

[1] ע"פ אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג-גוש עציון, בערך "שחיטה".

[2] בגוף האדם והבהמה וכן אצל בעלי חוליות אחרים, יש 12 עצבי גולגולת (עצבים קרניאליים), שמתחברים ישירות למוח. עצב חשוב במיוחד הוא העצב הגולגולתי העשירי, שנקרא "העצב התועה" (ואגוס) בהשראת המסלול הארוך ומלא הפיתולים שהוא עושה בגוף. לעצב הזה יש תפקיד מרכזי בהפעלת מערכת העצבים הפרסימפתטית [=תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. היא אחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה] והוא מורכב ברובו מסיבים שמעבירים מידע מהמוח לאיברים הפנימיים.

כעשרה אחוזים מהסיבים בעצב התועה מיועדים להעברת מידע תחושתי בכיוון ההפוך, מהאיברים הפנימיים אל המוח. העצב התועה מעצבב את הריאות, הלב, הקיבה, והלוע. בין תפקידיו הוא מסייע להאט את קצב הלב, להסדיר את הנשימה ולחולל את תנועת המעיים ההכרחית לעיכול.

[3] מתוך: אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "צער בעלי חיים", עמ' 451. מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

להרחבה ראה בספרו של ישראל מאיר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", הוצאת "משכיל לדוד", ירושלים תשס"ד.

[4] ראה פרק יב – "השפעת השחיטה על תרשימי המוח" - בספרו של ישראל מאיר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים".

[5] ראה גם במאמר "צער בעלי חיים", פרשת כי תצא, בבלוג זה.

[6] בעבר היו קושרים את רגלי הבהמה ומפילים אותה בכוח ארצה, ואז שוחטים אותה כשהיא שוכבת. לאור תלונות על צער בעלי חיים ואכזריות הכרוכה בשיטה זו פותחו שיטות מכניות שונות המונעות את הסבל של הבהמה, כגון: תא שהבהמה מוכנסת לתוכו, והוא מסתובב ומביא את הבהמה למצב של שכיבה ללא צורך להפילה בכוח, או הרמת הבהמה באוויר ושחיטתה במצב תלוי ועוד.

השיכר והבירה

תוויות: פרשת ראה, תזונה

מאת: אורן סעיד

יש אומרים ששֵׁכָר הוא כינוי לכל דבר המשכר. בתלמוד בבלי אנו מוצאים בעיקר שני סוגי בירה: "שיכר תמרים" ו"שיכר שעורים"

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות מעשר שני. מעשר שני הוא עשירית מן היבול שנשאר לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון[1]. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו פירות מעשר שני נאכלים בירושלים. אם היבול היה רב והדרך לירושלים היתה רחוקה וקשה היה להביא לשם את הפירות עצמם, היו פודים אותם בכסף, כלומר, היו מעבירים את הקדושה שחלה על הפירות לכסף והפירות היו יורדים מקדושתם, נעשים חולין ומותרים באכילה בכל מקום. את הכסף היו מעלים לירושלים וקונים בו קרבנות שלמים או שאר מצרכי מזון, שהיו נאכלים בירושלים, כדין מעשר שני, שנאמר בפרשתנו: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (יד, כו). מהו השֵּׁכָר הנזכר בפסוק?

האבן עזרא מבאר את החומרים מהם ניתן להכין שֵּׁכָר: "ּבַשֵּׁכָר - העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים" (שם). לפי האבן עזרא, השיכר הוכן מתבואה או מפירות. לעומת זאת, בתלמוד בבלי מסכת יומא לומד רב אחא בר יעקב, ש'שֵׁכָר' הנזכר לגבי מעשר שני הוא דווקא יין, כמו בנזיר: "אמר רב אחא בר יעקב מהכא (דברים יד, כו) 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר '...אלא יליף שֵּׁכָר שֵּׁכָר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין" (עו, א). למעשה גם בנזיר נחלקו התנאים מהו ה-'שֵׁיכָר' האסור לנזיר בכתוב: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" (במדבר ו, ג): יש אומרים[2] שהוא יין סתם, "ודברה תורה שתי לשונות" ויש אומרים שהוא יין חי (=יין שלא נתן בו מים) ויש אומרים שהוא יין ישן[3] ויש אומרים ששֵׁכָר הוא כינוי לכל דבר המשכר[4], כגון שיכר העשוי משעורים או מתמרים.

שתיית בירה בצוותא, ציור משנת 1923
מתוך ויקימדיה

מהו שיכר העשוי משעורים או מתמרים?

"שיכר שעורים" ו"שיכר תמרים" הוא משקה משכר הקרוי כיום "בירה". הבירה הוא משקה אלכוהולי המיוצר על ידי התססת תמצית של זרעי שעורה או מיני דגן אחרים, הנובטים בעזרת שמרים. האדם מייצר בירה זה אלפי שנים. בעולם העתיק היתה נפוצה בעיקר בירה העשויה משעורה. בתלמוד בבלי אנו מוצאים בעיקר שני סוגי בירה: "שיכר תמרים" ו"שיכר שעורים", למשל בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא נאמר: "תנו רבנן, אחד שֵּׁכָר תמרים ואחד שֵּׁכָר שעורים ואחד שמרי יין, מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו" (צו, ב).

מקור המילה בירה אינו ברור, אך ככל הנראה מקור המילה במילה הלטינית biber, משקה או שיקוי. מכיוון שהמרכיבים לבירה שונים ממקום למקום ובתרבויות שונות, כך גם המאפיינים של התוצר הסופי, כמו טעם, ריח וצבע משתנים.

מקובל לכנות את תהליך ייצור הבירה בשם בישול, למרות שהכנת השיכר איננה דורשת בהכרח תהליכי בישול. בימינו ייצור הבירה מתבצע בעזרת בישול (ראה להלן) בניגוד למקובל בעבר.

שֵׁכָר שעורים

לֶתֶת (Malt) הוא חומר הגלם העיקרי לייצור בירה. לֶתֶת הוא דגן שעבר הנבטה [=פעולה המאפשרת לזרעים לנבוט כדי לאכול אותם - בצורה גולמית או מבושלת, או כדי לגדל אותם לצמחים], באמצעות השריית הדגן במים. ברוב המוחלט של המקרים, הלֶתֶת בו משתמשים הוא לתת משעורה. תהליך ההנבטה יוצר מספר אנזימים, הממירים את העמילן בדגן לסוכר. מיד לאחר ההנבטה זרעי הדגן מיובשים בכבשנים ולעיתים גם נקלים. את זרעי הדגן טוחנים ולאחר מכן דוחסים לתוך מיכלים מיוחדים מוסיפים מים, בוחשים ומבשלים. תהליך הליתות נמשך במיכלים עד שרוב העמילן הופך לסוכר[5].

לתמיסת הלֶתֶת מוסיפים שמרים (סוג של פטריות חד-תאיות) המפרקים את הסוכרים שבתמיסה ומנצלים אותם לתהליך יצירת האנרגיה שלהם. תוצרי הלוואי מפעילות זו הם פחמן דו-חמצני - שבזכותו הבירה היא משקה תוסס ומעלה קצף וכן אֵתָנוֹל – הוא האלכוהול הנמצא במשקאות חריפים. מלבד פחמן דו-חמצני ואלכוהול, יוצרים השמרים חומרים רבים אחרים, התורמים לטעם ולארומה של הבירה. בשלב זה, מוסיפים לתערובת, צמח מטפס רב שנתי בעל פרחים, ממשפחת הקנאביים - הנקרא כְּשׁוּת, המעניק לבירה את טעמה המריר.

רוב סוגי הבירה מכילים בין אחוז אחד לשישה אחוזים אלכוהול. בגלל תכולת האלכוהול הנמוכה אין הבירה משקה כה משכר כמשקאות אלכוהוליים אחרים. אולם בהחלט ניתן להשתכר ממנה בעקבות שתייה מופרזת. ידועה גם הבירה השחורה, או בירה מאלט, המכילה סוכר רב יותר וחסרה את צמח הכְּשׁוּת המצוי בסוגים האחרים[6].

שֵׁכָר תמרים

שֵׁיכָר תמרים הוכן על ידי שריית פֵּרות התמר במים ותסיסתם, כנאמר בתוספתא: "אין שורין תמרים להוציא מהן שֵּׁכָר תמרים" (תוספתא מעשר שני, פרק ב, הלכה ב). התמרים מכילים סוכר רב ולכן די בהשרייתם במים בנוכחות שמרים (אין צורך בהלתתה) על מנת לגרום לתסיסה וקבלת משקה אלכוהולי[7]. סתם 'שֵּׁכָר' במקורות הבבליים הוא שֵּׁכָר תמרים, שהיה משקה שכיח בבבל, משום מקומו המרכזי של ענף התמרים בחקלאות המקומית[8].

בימינו, יש המכינים בירה מתמרים המעורבת בלתת שעורה ויש הסבורים, כי כבר במצרים העתיקה, הוסיפו את התמרים לבירה שהוכנה מדגנים, על מנת להוסיף לה טעם[9].

[1] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "תרומות ומעשרות".

[2] ספרי נשא כג; רבי יוסי הגלילי בבמדבר רבה י, ח.

[3] ונקרא כן לפי שהיין משכר כשהוא ישן (רש"י במדבר ו, ג).

[4] רבי יהודה בכריתות (יג, ב), וכן מצינו שתרגמו יין ושכר במקצת מקומות 'חֲמַר וּמְרַוֵי' (אונקלוס ויקרא י, ט) - יין ומשכר. להרחבה ראה במיקרופדיה תלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה - בערך "יין".

[5] אנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, הוצאת הקדש רוח יעקב, 1994, בערך "בירה".

[6] אנצ' "אביב חדש", בערך "בירה", הוצאת זמורה-ביתן מוציאים לאור בע"מ, 2004.

[7] ראה במאמר "מטילין שכר במועד לצורך המועד – תמר מצוי" (מועד קטן, יב, ב), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

[8] ראה גם מאמרו של פרופ' אברהם אופיר שמש, "יין ושכר אל תשת – המונח שיכר במקרא ובפרשנות הבתר מקראית", הוצאת המכללה האקדמית הרצוג - תבונות.

[9] Ian Spencer Hornsey, A History of Beer and Brewing, Cambridge: The Royal Society of Chemistry, 2003, עמ' 62

זיהוי ה"זמר"

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת ראה

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכר ה"זֶמֶר" כחיה המותרת באכילה. נחלקו הפרשנים והחוקרים באיזו חיה מדובר.

בפרשתנו אנו קוראים על החיות המותרות והאסורות באכילה. התורה מפרטת את עשר החיות הטהורות המותרות באכילה: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים; אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (יד, ד-ה). פרופ' מרדכי כסלו[1] מראה שאין הכוונה שעשר חיות אלו טהורות בלבד אלא מדובר בעשר קבוצות של מיני מעלי גרה טהורים. במאמר זה נעסוק בזיהוי הזֶמֶר, המוזכר בתורה רק פעם אחת, בפרשתנו.

דעת החוקרים

פרופ' יהודה פליקס מזהה את הזֶמֶר עם כבש הבר[2]. רוב התרגומים הלועזיים מתרגמים "זֶמֶר" – כבש הבר או עז הבר. לדעתו, חיה זו היתה מצויה בארץ בזמן המקרא, והיא קרויה זֶמֶר על שם צמרה הגזוז (=זמור) שנראה בכל גופו.

מנחם דור בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד"[3] מזהה את הזֶמֶר עם הבֹּובָּל. הבובל היא חיה מעלה גרה שהיתה נפוצה בארץ רק בסביבת ים המלח והערבה. תרגום אונקלוס מתרגם "זֶמֶר - דִיצָא" וכן תרגום יונתן מתרגם "זֶמֶר - דִיצִין" שהכוונה לבעל חי מדלג. תנועת הדילוג אכן מתאימה לבובל. לדעתו, כבש הבר או עז הבר לא היו לפנים בארץ.

ג'ירפות בזמביה.
אחד הזיהויים המוצעים ל'זמר'.
מתוך ויקיפדיה

זֶמֶר=ג'ירף

הרב סעדיה גאון תירגם[4] "זֶמֶר – אלזראפה", היינו הג'ירף, וכן אבן ג'נאח פירש: "זֶמֶר – בלשון ערבה זראפה" (פירוש לספרי הקודש, דברים, שם) וכך מביא הרד"ק בשם ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים, בשורש "זמר". גם תרגום השבעים והוולגטה תרגמו "זֶמֶר –גמל נמרי" דהיינו ג'ירף.

ר' יהוסף שוורץ מעיד על כשרותו של הג'ירף לאכילה:"ואעיד עדות נאמנה, שבשנת תרי"ד ראיתי כמה גיראפפי חיים, אשר באו דרך ארץ מצרים. והיה לאל ידי לעיין ולהסתכל בהם, ולחקור ולדרוש באיכותם ובמהותם זמן מה. ומצאתי וראיתי שאמת וצדק, שחיה טהורה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא, וכל סימני טהרה בה. לכן נכון ואמת ויציב, לתרגם זמר בשם גיראפפע" (דברי יוסף, קנט, ב).

כאמור לעיל, רבים מהחוקרים דחו זיהוי זה, בנימוק העיקרי שהג'ירף לא גדל בארץ ישראל בתקופות קדומות, מתוך הנחת יסוד שהתורה הזכירה רק בעלי חיים שחיו בארץ ישראל. ברם, הנחה זו אינה נכונה לפחות מהסיבה שהתורה ניתנה לא בארץ ישראל אלא בסיני - לעם ישראל שהכיר היטב את מצריים ותרבותה. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים שהג'ירף היה מצוי במצרים העתיקה – על כך ניתן ללמוד מתוך ריבוי ממצאים של עצמות, כתובות סלע, איורים על קברים ועוד. בנוסף, יתכן שהג'ירף הובא בתקופת המקרא לארץ ישראל דרך מצרים או שהזדמנו למשה רבינו בדרך עדר ג'ירפות[5].

ניתוח הג'ירף

ביום יא בשבט תשס"ב נערך בספארי בר"ג ניתוח בוולד מת של ג'ירף שהפילתו אימו. הניתוח אורגן ע"י ד"ר זהר עמר, ונטלו בו חוקרים, רבנים, שוחטים ווטרינרים. בניתוח זו נבדקו, בין היתר, סימני הטהרה של הג'ירף. תוצאות הבדיקה[6]:

א. מפריס פרסה ושוסע שסע – בג'ירף נמצא ששתי אצבעות הרגל היו מופרדות לחלוטין, מבפנים ומבחוץ, כמו אצל פרה ושאר בעלי החיים הכשרים.

ב. מעלה גרה – הגמל מעלה גרה. ניתוח הג'ירף העלה שיש לו ארבעה מדורים בקיבה, כמו של בקר, מבנה המאפיין כמעט את כל מעלי הגרה המובהקים. בנוסף, לא נמצאו אצל הג'ירף שיניים חותכות בלסת העליונה תכונה המאפיינת את מעלי הגרה וכן לא נמצאו ניבים בלסת העליונה, תכונה המאפיינת את רוב מעלי הגרה.

כשרות הג'ירף לאכילה

הניתוח הוכיח מכל ספק, שלג'ירף יש כל סימני הטהרה, ואין הוא שונה במרבית אבריו משאר הבהמות והחיות הכשרות, לבד מגודל האברים שאינו פרופוציונלי. בתאריך טז ניסן תשס"ג נערך ניתוח נוסף בג'ירף בוגר, תחת פיקוחו והנחייתו של הרב שלמה מחפוד, שאישרה את הממצאים והוכיחה שהיא חיה טהורה.

לפי ההלכה ניתן להתיר אכילתן של בהמה וחיה על פי סימנים, ורק בעוף טהור יש צורך ב"מסורת" כדי להתירו באכילה. הדרישה לקריטריון ה"מסורת" כדי להתיר בהמה וחיה, נוסף על סימני הטהרה, קיימת רק על פי חלק מהפוסקים האשכנזים המאוחרים.

כיום, הג'ירף הוא בעל חיים שמוגן בארצות אחדות באפריקה, יקר ואינו זמין. אם יגדלו ג'ירפה באופן תרבותי, כמו ברפת, ייתכן ונוכל בעתיד לאכול אותה.

[1] לזיהוי עשר החיות הטהורות ראה מאמרו של פרופ' מרדכי כסלו "בחינת הזיהויים של עשרת מיני מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטקסונומיה", כתב העת "סיני" קכה, תש"ס. המאמר המקוון באתר "דעת".

[2] בספרו "חי וצומח בתורה", תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, המהדירים - הרב ישעיהו אריה ובנו יהושע דבורקס, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.

[3] הוצאת גרפאור־דפטל, 1997, עמוד 40.

[4] הרב י' קאפח, פירושי רס"ג על התורה, ירושלים תשמ"ד, עמ' קעה, הערה 8.

[5] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי, "דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו – ג'ירפה", חולין (פ,א).

[6] בנוסף נבדקו מספר דברים הקשורים להלכות שחיטה והלכות טריפה, עיין להרחבה בתחומין כג, במאמר "כשרות הג'ירף לאכילה – דו"ח ניתוח", דו''ח ניתוח נכתב בשיתוף ד''ר ארי ודניאל זיבוטפסקי, עמ' 491-499.

שמות החודשים

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת ראה

מאת: אורן סעיד

שמות החודשים בלוח העברי אומצו מהלוח הבבלי. חלק משמות החודשים בלוח הבבלי מקורם בשפה האכדית, שהיתה בשימוש הבבלים.

בפרשתנו התורה מצווה, לחוג את חג הפסח בחודש האביב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אלוקך כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אלוקך מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (טז, א). התורה מכנה את חודש ניסן, בו יצאנו ממצרים בשם "אביב", כי זו העונה שבו יצאו בני ישראל ממצרים. האבן עזרא מציין, שהתורה לא ציינה את החודש בשם "ניסן", כי שמות החודשים העבריים מקורם מלשון מהבבלים: "את חדש האביב - נקרא כן בעבור שהיה בו אביב בצאתם ממצרים...ודע כי אין לחדשים בלשון הקדש שמות כי ניסן סיון גם כסליו גם טבת גם אדר שהם נזכרים במקרא הם לשון כשדים [=בבלים] על כן אמר: 'בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן' (אסתר ג, ז) רק מצאנו זיו ואיתנים ובול; וטעם ראשון, כאשר ימצא האביב הנו חדש הראשון, כי משם יחל לספור החדשים". האבן עזרא מוסיף ומציין, שהחודש שבו חל האביב, הוא החודש הראשון על פי התורה, ולכן חודש ניסן מכונה החודש הראשון. גם שאר החודשים נקראים על פי מספרם הסידורי, מחודש ניסן ועד חודש אדר: ניסן הוא "החודש הראשון", אייר הוא "השני", אלול הוא "השישי" וחודש אדר הוא החודש "השנים עשר".

גם בחומש שמות, על הפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב), האבן עזרא מציין דברים דומים, ששמות החודשים בעברית מקורם מלשון הבבלים, ולכן התורה מכנה בפסוק, את חודש ניסן בשם "רִאשׁוֹן": "החודש הזה - ...וניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש כי אם לשון כשדים על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם רק בנבואת זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש בחדש הראשון שנקרא ניסן בלשון כשדים רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו שלושה חדשים בדרך אחרת. ירח זיו. בירח האיתנים. בירח בול" (שם). האבן עזרא מוסיף כאן, שזו הסיבה, ששמות החודשים העבריים לא נזכרו בתנ"ך, חוץ מספרי זכריה דניאל ונחמיה ומגילת אסתר, מאחר ונכתבו אחר גלות בבל.

לוח עברי.
שמות החודשים אומצו מהלוח הבבלי.
יוצר: Wolfgang Sauber
מתוך ויקימדיה

דברי האבן עזרא, מקורם בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי חנינה: שמות חודשים עלו בידם מבבל" (ראש השנה פרק א, הלכה ב). שמות החודשים העבריים, שנזכרו בספרי התנ"ך, שנכתבו אחר גלות בבל הם: שבט (זכריה א, ז), כסלו (שם ז, א), ניסן (נחמיה ב, א), אלול (שם ו, טו), טבת (אסתר ב, טז), אדר (שם ג, ז) וסיוון (שם ח, ט). שמות שאר החודשים נזכרו בספרות חז"ל[1]. כפי שציין האבן עזרא, בספר מלכים מצוינים גם שמות אחרים לחודשים, כגון "יֶרַח הָאֵתָנִים" לתשרי (מלכים א, ח, ב), "יֶרַח בּוּל" לחשוון (מלכים א, ו, לח) ו"יֶרַח זִו" לאייר (מלכים א, ו, לז).

השפה האכדית והלוח הבבלי

אכדית היא שפה עתיקה, ממשפחת השפות השמיות השייכת לענף השמי-מזרחי. שפה זו הייתה בשימוש במסופוטמיה[2] בקרב האשורים והבבלים בין השנים 2500 לפני הספירה לשנת 100. ישנם מסמכים קדומים רבים, הכתובים בשפה זו, ולכן שפה זו נחקרה ונלמדה היטב ואף נעשה בה שימוש כדי לפענח שפות עתיקות אחרות וכן לפענוח מילים לא-ברורות בעברית מקראית.

אכדית הייתה בין השפות הראשונות שהועלו על הכתב, והשפה השמית הראשונה שבהן. הלבלרים (=אנשים העוסקים במלאכת הכתיבה לשם פרנסתם) האכדים, כתבו את השפה בכתב יתדות, שפותחה בידי השומרים. כתב זה כולל סימנים דמוײ יתדות אשר הוטבעו בלוחות חימר רך. לוחות חימר רבים, שנכתבו באכדית, התגלו בחפירות ארכאולוגיות בעיראק, בסוריה, בטורקיה, בלבנון ובמצרים, בעיקר במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. רוב הלוחות כוללים ניהול מסים וחשבונות. חלק מהם כוללים מכתבים דיפלומטיים ואף מכתבים אישיים. מלוחות אלו, למדו החוקרים, גם על חיי היהודים בבבל.

מאחר שאכדית הייתה שפה בינלאומית היא השפיעה על העברית ותרמה לה מספר רב של מילים, ביניהן שמות החודשים העבריים: תשרי (tišritu - "התחלה"), מרחשון (מצירוף המילים הבבלי "warh šman" - "חודש/ירח שמיני[3]"), ניסן (nisano - "ניצן"), אלול (Ululu או Elulu - "קציר") וכן שמות שאר החודשים ומילים רבות נוספות[4].

כאמור, השפה האכדית היתה בשימוש של הבבלים והאשורים. לפי זה, מובן מדוע חלק משמות החודשים בלוח השנה הבבלי ובלוח השנה האשורי מקורם בשפה האכדית. היהודים שגלו לבבל, במאה ה-6 לפני הספירה, אמצו את שמות החודשים מהלוח הבבלי בלוח העברי. כאמור, גם הלוח האשורי, ששימש בעירק ובמדינות נוספות השוכנות במזרחו של הים התיכון, משתמש גם ברבים מאותם שמות החודשים האכדיים, כמו אייר, תמוז, אב, אלול, תשרי ואדר[5]. בחלק מלוחות החימר שנתגלו, מופיעים שמות החודשים בשפה האכדית[6].

החודש העשירי נקרא "תמוז", על שם אליל ששימש לעבודה זרה בבלית. לפי אמונתם, בסוף הקיץ היה נובל האליל שנקרא "תמוז" והנשים היו בוכות עליו באותו החודש, ולכן מספר יחזקאל "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח, יד; ראה מלבי"ם כאן).לכאורה קשה, איך השתמשו בשם "תַּמּוּז" שהוא עבודה זרה כשם לחודש בלוח העברי?

ישנו מדרש בשם "מדרש שמות החודשים[7]" הטוען כי אבותינו לקחו מהבבלים רק את השמות, אבל לא את המשמעות. כאשר שמעו אבותינו את שמות החודשים הבבליים, הם גילו בהם משמעות יהודית. בכל אחת מהתארים הללו נמצאת משמעות עברית המבטאת במדויק את מהות החודש: "... 'ניסן' שבו נעשו ניסים לישראל. 'אייר' שניתן להם המן בפנים מאירות והוא מלשון אור. 'סיון' מלשון סיני וניסים, שבו עמדו על הר סיני ונעשו להם ניסים. 'תמוז' שבו עשו את העגל, ועבודה זרה אחת יש שנקראת תמוז" (שם). א"כ, המילה "תמוז" - על שם עבודה זרה – מתאימה למרבה הצער בדיוק לחודש זה בו עשו בני ישראל את עגל הזהב.

במאמר המוסגר, יש לציין, שבפסיפס שנמצא בשרידי בית כנסת עתיק בבית אלפא, מן המאה ה-6 לספירה מוזכרים השמות: תשרי, תמוז, ניסן וטבת: מרכז הפסיפס מוקדש לתיאור גלגל המזלות. בארבע פינות הגלגל מופיעות עונות השנה, המלוות באיורים המייצגים את הפעילות החקלאית והתנובה החקלאית המאפיינים כל עונה ועונה. העונות מצוינות בשם עברי לפי מערכת ארבע התקופות - "תקופת תשרי", "תקופת תמוז", "תקופת ניסן", "תקופת טבת[8]".

[1] אנצ' לבית ישראל, רפאל הלפרין, הוצאת הקדש רוח יעקב, 1994, בערך "חודש"

[2] האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור מהווה את חלקו המזרחי של הסהר הפורה.

[3] וזה תואם ללוח העברי הקדום, על פי התורה, מר חשוון הוא החודש השמיני, כשמונים את החודשים מניסן.

[4] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "אכדית".

[5] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Babylonian calendar" (=לוח בבל).

[6] למשל, במסמך בבלי עתיק, המתאר את מסע המלחמה של נָבּוֹפֹּלאָסַר (מנהיג ממוצא כשדי) וכיבוש נינווה, בשנת 612 לפני הספירה. מסמך זה, פורסם על ידי החוקר הבריטי סיריל ג'ון גאד בשנת 1923.

The Fall of Nineveh, Cyril John Gadd, British Academy, 1923

וכן בלוחות המהווים מאגר בבלי, העוסק בהיבטים רבים ומגוונים של האסטרונומיה והאסטרולוגיה של בבל. ראה בויקיפדיה האנגלית בערך .MUL.APIN

[7] מדרש שמות החדשים, מובא במילואים ל"תורה שלמה" חלק יא.

[8] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית, בערך "בית הכנסת בבית אלפא". יש לציין גם את לוח גזר, שהוא לוח אבן גיר המתוארך למאה העשירית לפני הספירה שנמצא בשנת 1908 בתל גזר על ידי הבריטי רוברט מקאליסטר. היא מכילה כתובת בת תשע שורות הנראית כלוח שנה חקלאי. לא מופיעות בה שמות החדשים העבריים, אלו שמות הזמנים החקלאיים: אסיף, זרע, קציר ועוד. הלוח מלמד כי השנה בתקופה העתיקה הייתה שנה חקלאית, שהתחילה בחודש תשרי ונגמרה בחודש אלול. להרחבה ראה להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית, בערך "לוח גזר".

איה, דיה, ראה ודאה

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת ראה

מאת: אורן סעיד

בפרשתנו התורה מפרטת את העופות הטמאים האסורים באכילה. חז"ל וחוקרי זמנינו נחלקו האם חלק מהעופות, מוזכרים כשם כללי למספר רב של עופות דורסים.

בפרשתנו מנויים העופות הטמאים האסורים באכילה. בין העופות המנויים בפרשתנו נאמר: "וְהָ רָאָה וְאֶת הָ אַיָּה וְהַ דַּיָּה לְמִינָהּ" (יד, יג). אף בחומש ויקרא מנויים העופות הטמאים, שם נאמר: "וְאֶת הַ דָּאָה וְאֶת הָ אַיָּה לְמִינָהּ" (יא, יד). כאמור, עופות אלו – הרָאָה, הדָּאָה, הדָּאָה והדַּיָּה - אסורים באכילה. ה"דאה" מוזכרת בפרשת ויקרא כעוף טמא ואינה מוזכרת בחומש דברים. האבן עזרא פירש ש"דאה" ו"ראה" זהים, ומשמעותם שם כללי לשני מיני העופות איה ודיה, כשם שציפור הוא שם כללי למינים תור וגוזל: "כל צפור טהורה תאכלו - הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין, שהם תחת צפור; וכן: דיה ואיה תחת דאה, כי עתה הוסיף לבאר" (דברים יד, יא).

בתלמוד בבלי מסכת חולין (סג, ב) מצינו שתי גישות לזיהוי וסיווג עופות אלו. דעת אביי, ש"ראה" המוזכרת בפרשתנו זהה ל"דאה" המוזכרת בחומש ויקרא; וכן "איה" (המוזכרת הן בפרשתנו והן בחומש ויקרא) זהה ל"דיה". דעת רבי אבהו שכל העופות הנ"ל הם אותו עוף: "דאה וראה דיה ואיה אחת היא" (שם). התורה ציינה עופות אלו בכל שמותיהם "כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק [רש"י - למי שרוצה לחלוק עליך ולדון ולהכשירה], שלא תהא אתה קורא 'איה' והוא קורא 'דיה' [רש"י - והוא אומר: 'איה' אסרה תורה, אבל זו – 'דיה' היא שמה], אתה קורא 'דיה' והוא קורא 'איה'; לכך כתב במשנה תורה (דברים יד, יג) 'וְהָ רָאָה וְאֶת הָ אַיָּה וְהַ דַּיָּה לְמִינָהּ' [רש"י - לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם]" (חולין, שם). כפי שיוסבר להלן, אין הכוונה שעופות אלו – הראה, הדאה, האיה והדיה – הם אותו מין ביולוגי ממש, אלא שכולם שייכים לאותה קבוצה של עופות דורסים [1].

דיה (Milvus).
מתוך ויקיפדיה

הרב סעדיה גאון תירגם את האיה הדיה והראה כשלושה עופות שונים: "דאה - חדא" (ויקרא, שם); "איה – צדי (ויקרא, שם); "ראה – ואלגארח" (דברים, שם); "דיה – היא הדאה האמורה בויקרא (יא, יד)" (דברים, שם). אם כן, לדעת הרס"ג, הדיה זהה עם הדאה.

פרופ' יהודה פליקס פירש [2] שדיה זהה עם הדאה ואיה זהה עם הראה. ע"פ פליקס, מזהים את האיה – ראה עם הסוג עַקָּב (Buteo) - סוג של עוף דורס בינוני ממשפחת הנציים. האיה קרויה, לדעתו, גם 'ראה' בגלל שהיא עוף חד עין ומרחיק עוף, כנאמר בספר איוב: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (כח, ז); וכפי שנדרש בתלמוד בבלי מסכת חולין על פסוק זה: "עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל" (שם).

בתלמוד בבלי מסכת חולין נאמר, ש'איה' כוללת מספר רב של מיני עופות: "תניא, איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן" (שם). יש להניח שאיה, בזכות גודלה ומספר המינים הרב שיש בה, זכתה להיקרא כשם כללי למספר רב של עופות דורסים, כנאמר בחומש בויקרא "וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ" (שם). התואר "למינה" מלמד שיש כמה מינים של איה. לפיכך אין לתמוה, שרבו ההבדלים בתרגומים ובפירושים.

בפרשתנו נאמר "וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ" (שם), כי גם הדיה זכתה להיקרא כשם כולל למספר רב של עופות דורסי יום [3] גדולים, בשל שכיחותה של הדיה ומציאותה בשכנותו של האדם. ה"אורח חיים" מסביר, שכאשר התורה מוסיפה את התואר "למינו" (או "למינה") הכוונה לכלול מינים רבים, הגם שאינם דומים זה לזה: "והראה וגו' למינה - נראה שכל מין מה-24 (עופות הטמאים, חולין סג, א), שיש בו מינים הרבה ומשונים, אמר בהם הכתוב למינהו למיניהם, וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר למינו , והראיה כי נשר לא נאמר בו למינו ואומר בגמרא (חולין סא, א) על עוף אחד שאינו ניכר שהוא נשר שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב למינו" (דברים, שם).

בשם דיה כונו בימינו מינים אחדים מהסוג "מילווּס" (MILVUS). אלו עופות טורפים הדואים שעות רבות באוויר כדי לתור אחרי טרפם. הדיות חוטפות את הבשר ממש מהידיים, כפי שמסופר בתלמוד בבלי: "ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [=דיה אחת חטפה בשר בשוק וזרקה אותו בין הדקלים של בית בַּר מָרְיוֹן]" (בבא מציעא כד, א); וכן מסופר בתלמוד ירושלמי: "חד בר נש הוה מהלך בשוקא טעין קופד. אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה [=אדם אחד הלך בשוק כאשר הוא נושא בשר. הגיע עוף הנקרא דיה וחטף ממנו את הבשר והשליכו במקום אחר]" (ירושלמי שקלים כ, א). פרופ' רצהבי מספר [4], שכאשר הלך בתימן כילד, עם כריך ביד לבית הספר, חטפה לו דיה את פרוסות הלחם מידיו. הדיה היתה ודאי בזמן העתיק שכיחה מאד ובגלל תפקידה כתברואנית היא היתה ידועה עוד יותר. גם היום באפריקה היא מצויה ביותר.

כל העופות בני סוג זה הם עופות דורסים, מיטיבים לראות מרחוק. הם מצויים בכל חלקי ארץ ישראל, ובונים את קניהם במקומות סתר, הרחק מיישובי בני אדם. חלק מהם יוצא בסתיו לארצות אפריקה החמות.

[1] ראה גם בפורטל הדף היומי, במאמר "ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא, ושדיה בצנייתא דבי בר מריון – דיה מצויה", בבא מציעא (כד, ב), ד"ר משה רענן.

[2] "החי של התנ"ך", הוצאת סיני, 1956, עמ' 65. על פי הערה בחומש "דעת מקרא", ויקרא יא, יד.

[3] בניגוד לרוב הדעות, ייחודם של דורסי היום אינו בכך שהם אוכלים בשר, מכיוון שעופות רבים אחרים עושים כן - חסידות, אנפות, ואף מספר ציפורי שיר. ייחודם הוא דווקא בדרך שבה הם הורגים את טרפם. הם נוהגים לעוט על הטרף, בין אם הוא על קרקע, על עץ או במים - ולנעוץ בו את טפריהם. לעיתים הדורס ממש מחכך בתפיסתו את קורבנו כלפי המשטח שעליו הוא נע ואותו. מכאן בא להם שמם. דורסי היום פעילים בעיקר ביום בשונה "מדורסי הלילה". להרחבה ראה בהמכלול – האנציקלופדיה היהודית, בערך "דורסי יום".

[4] מתוך ספרו של ד"ר מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת גרפאור־דפטל, 1997 , עמוד 99.

קצוות השמים והארץ

תוויות: מדעי כדור הארץ, פרשת ראה

מאת: אורן סעיד

ברוב המקומות בתנ"ך, המונח "קצה הארץ" על צורותיו השונות מתפרש ע"פ פשוטו של מקרא או כגבול הארץ או כגבול היבשה והים.

בפרשתנו נאמר דין המסית לעבודת זרה, לאחת מאלו אשר העמים סביב בני ישראל עובדים אותם: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר, נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים ,אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (יג, ז-ח). התורה מציינת שהן אם העם שעובד אלוקים אחרים קרוב או רחוק גיאוגרפית מהמקום שבו בני ישראל גרים, וכן העם הזה נמצא ב"מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (שם), אסור לשמוע לדברי המסית (שם, פסוק ט). במאמר זה נעסוק בשאלות הבאות:

א. מה פירוש הביטוי "מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" ? מה הם קצות הארץ?

ב. רש"י במקום פירש: "מקצה הארץ - זו חמה ולבנה וצבא השמים שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו". מהו "סוף העולם" ?

קצות הארץ

הביטוי "מקצה הארץ ועד קצה הארץ" מופיע בתנ"ך שלוש פעמים נוספות, מתוכן פעם אחת בתורה בספר דברים (לב, סד; "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ") ופעמיים בספר ירמיהו (יב, יב; כה, לג). כמו כן הביטוי "קצה הארץ" מופיע פעמים אחדות בתנ"ך [ישעיהו מח, כ;ישעיהו מט, ו;ישעיהו סב, יא;ירמיהו כה, לא; תהילים מו, י] וכן הבטויים "קצות הארץ" [ישעיהו מ, כח; ישעיהו מא, ה] ו"כנפות הארץ" [ישעיהו יא, יב; יחזקאל ז, ב; איוב לז, ג]. מצינו גם את הביטוי "קצה השמים" [דברים ד, לב;דברים ל, ד;ישעיהו יג, ה;תהילים יט, ז;נחמיה א, ט] וכן "קצות השמים" [ירמיהו מט, לו].

ראשית נבאר את המושג "אָרֶץ" במקרא. למונח "ארץ" כמה פירושים:

1. מדינה, ממלכה.

2. אדמה, יבשה, קרקע, פני האדמה.

3. כוכב הלכת שאנו חיים עליו.

לפירוש הראשון שהבאנו, המונח "קצה הארץ" מתייחס לגבול הארץ, והביטוי "מקצה הארץ עד קצה הארץ" פירושו בכל המדינה או הממלכה. לפירוש השני שהבאנו, המונח "קצה הארץ", מתייחס לגבול בין היבשה לים. למשל: "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" (בראשית א, י). ביאור הביטוי "מקצה הארץ עד קצה הארץ" הוא בכל היבשה או היבשת[1]. ברוב המקומות בתנ"ך, המונח "קצה הארץ" על צורותיו השונות מתפרש ע"פ פשוטו של מקרא או כגבול הארץ או כגבול היבשה והים. מובן, שאין שום קשר בין הביטוי "קצה הארץ", לבין צורת הארץ.

אך, אם נפרש "ארץ" כפירוש השלישי שהבאנו, שהכוונה לכדור הלכת ארץ, מה הם "הקצוות" של כדור הארץ?

לעיני הצופה הנמצא בכדור הארץ, נוצרת התחושה, שצורת השמים שמעל לראשו היא חצי כדורית מעין "כיפה". "קצות הארץ" מסומנים במקום שבו שמים וארץ נושקים זה לזה, משני עברי ה"כיפה" על קו האופק של הצופה. המקרא מדבר כלשון בני אדם, כפי שאנו אומרים "השמש זרחה" או "השמש שוקעת" אבל באמת, כדור הארץ הוא זה שמסתובב ולא השמש. ע"פ פירוש זה, "קצות הארץ" ו"קצות השמים" למעשה זהים. בחלק מהפסוקים כיווני "רוחות השמים" (מזרח, מערב, צפון ודרום) מכונים "קצות הארץ", כנאמר: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיה יא, יב). באופן זה פירש הרלב"ג את הביטוי "מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" בפרשתנו: "מקצה הארץ ועד קצה הארץ – 'מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ' (תהילים קיג, ג) או מקצה הדרום עד קצה הצפון" (דברים יג, ח).

ברם, כיצד נפרש את הביטוי "קצות הארץ" המופיע בישעיה: "אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע" (מ, כח)? אלו "קצוות" ה' ברא לארץ?

קצות הארץ והשמים במקום בו השמים
נושקים ליבשה בקו האופק.
יוצר: Ruby1619
מתוך ויקימדיה

האבן עזרא פירש שהכוונה ל"קו הסובב", והכוונה לשמים המקיפים את כדור הארץ (שם; אבן עזרא בראשית א, א; אגרת השבת). גם את הביטוי "קצה השמים" (דברים ד, לב) האבן עזרא פירש שהכוונה לאוויר: "ולמקצה השמים – רמז לאוויר כאשר פירשתי שיש לו קצוות" (שם). האבן עזרא לבראשית פירש שה"רקיע" הוא האוויר והזכיר שיש לו קצוות: "ויאמר אלקים יהי רקיע - ... וכן 'וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת' (ישעיה מ, כב). ומה נכבד דבר האומר שקצות השמש (ע"פ כתב יד פריס: קצוות השמים) עם קצות מימי האוקיאנוס; וזה הרקיע הוא האוויר..." (בראשית א, ו). גם כאן הכוונה לקצוות האופק, כלומר, לקצוות של השמים, הנמתחים כאוהל מעל לראשו של הצופה. האבן עזרא מפרש את הפועל "בורא" לא במובן של יצירה יש מאין אלא במובן של "גוזר" (שם, בראשית א, א). כלומר, ה' גזר שכיפת השמים, האטמוספירה, תתפרס מעל לראשו של הצופה בצורת כיפה, וע"י כך ייווצרו קצוות השמים והארץ על קו האופק של הצופה. ע"פ האבן העזרא, "קצות הארץ" ו"קצות השמים" למעשה זהים.

הרד"ק (וכן אבן עזרא בפירוש השני שמביא) פירש: "בורא קצות הארץ – להודיע שברא הארץ עגולה באמצע הגלגלים המקיפים סביבותיה, והיא כנקודה בתוך העגולה, והקב"ה מעמידה בכוחו בלי שום סמיכה, כמו שנאמר: 'תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי-מָה' (איוב כו, ז)" (ישעיה, שם). ע"פ פירוש זה, מה שמחזיק את כדור הארץ במסלולו בחלל סביב בשמש ומונע ממנו ליפול אל תוך השמש, הוא אצבע אלוהים. גם ניוטון חשב שכוכבי הלכת, מחמת משיכת הכבידה ההדדית ביניהם, צריכים ליפול אל תוך השמש או לטוס ממנה והלאה אל מעמקי החלל, ולכן קבע כי יש צורך באצבע אלוהים כדי להחזיק את כוכבי הלכת, כוכבי השבת והשביטים במקומותיהם הראויים. בספרו "פרינקיפיה" (=עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע) תיאר ניוטון את היקום כשעון מכני ענקי, שכל חלקיו פועלים בדיוק ובחפיפה מושלמת אחד לשני, כאשר יוצר השעון, האלוהים, מכוון את מחוגיו כל רגע. בנושא זה כתב ניוטון: " הכבידה מסבירה את תנועת הכוכבים ביקום, אבל היא לא יכולה להסביר מי הניח אותם בתנועה מלכתחילה. אלוהים מושל בכל הדברים הללו ויודע מה יעשה או מה יכול להיעשות [2]".

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, בתיאורו את מערכות הכוכבים לפי הידע שרווח בימיו כותב: "כל הגלגלים האלו, המקיפים את העולם, הם עגולים ככדור, והארץ תלויה באמצע [3]" (הלכות יסודי התורה פרק ג, הלכה ד). לכך שהארץ תלויה באמצע ואינה נופלת נותן הרמב"ם הסבר המבוסס על חוקי הפיזיקה של זמנו: "כדור הארץ והמים המקיפים את הארץ, והאוויר מקיף את המים, והאש מקיפה את האוויר, והגוף החמישי מקיף את האש" (מורה נבוכים א, עב), כל אלה גורמים לכך שאין שום חלל ריק והכל מוחזק במקומו מכוח הנמצא מסביבו. ביחס ליתר גרמי השמים אין צורך לבאר מדוע אינם "נופלים". לפי הקוסמולוגיה האריסטוטלית אין מעבר לכדור [גלגל] החיצון ולא כלום, אף לא "חלל ריק" ואין לאן ליפול [4]. גם בתוך הגלגלים אין כוכבי הלכת יכולים ליפול בגלל צפיפות החומר החמישי ממנו עשויים הגלגלים וכוכבי הלכת. חומר זה אינו מאפשר תנועה חופשית, וכך הרמב"ם כתב: "הכדור הזה בכללותו [היקום כולו] מחובר מן הגלגלים ומארבעת היסודות ומה שהורכב מהן, ואין בו חלל ריק כלל, אלא אטום וממולא" (מורה נבוכים א, עב).

כיום אנו יודעים שהסיבה לכך שכדור הארץ וכן שאר כוכבי הלכת אינם נופלים אל השמש היא הכוח הצנטריפוגלי. לגוף בתנועה מעגלית יש תאוצה רדיאלית - הוא משנה את מהירותו בכל רגע נתון בכיוון המשיק למעגל התנועה; במילים אחרות הגוף משנה את כיוון המהירות המשיקית כל הזמן. תאוצה זאת גורמת לתחושת הכוח הצנטריפוגלי (כמו המשיכה כלפי חוץ שאנו חשים בקרוסלה מסתובבת, או כלפי קירות המכונית כאשר היא מבצעת סיבוב) והיא זאת ש"מונעת" את נפילת כוכבי הלכת לשמש[5].

ע"פ פירוש זה, בביטוי "קצות הארץ" הכוונה לכוח שמחזיק את כדור הארץ במסלולו בחלל סביב בשמש. כוח זה, ע"פ הידע המדעי בימינו, הוא הכוח הצנטריפוגלי שאלוהים הטביע בחוקי הבריאה.

סוף העולם

המונח "עולם" במקרא ובחז"ל, מתייחס לגבולות פני אדמה או היבשה שהכירו. כך למשל, רש"י מפרש שהאוקיאנוס האטלנטי שוכן ב"בסוף העולם למערב" (גיטין ח, א), מאחר ועד לפני 500 שנה, האוקיאנוס האטלנטי היה מחסום בלתי עביר, ולכן הוא היה סוף העולם העתיק מצד מערב [6]. כריסטופר קולומבוס גילה את הדרך לאמריקה בשנת 1492. עד סוף המאה ה-15 גילו הפורטוגלים את הדרך להודו. הם הוכיחו כי אפשר להקיף את יבשת אפריקה מדרומה (וסקו דה-גמה, 1498) ופתחו את הנתיב הימי להודו. הם חצו את קו המשווה והיו האירופאים הראשונים שהפליגו בחצי הכדור הדרומי. הם גילו כי יבשת אפריקה מוקפת ים בדרומה, בניגוד לדעתו של תלמי, והגיעו להודו. הגילויים הגיאוגרפיים נקלטו באירופה במהירות, והמפות עודכנו כמעט עם חזרת הספינות [7].

בפירוש "שפתי חכמים" (דברים ד, לב) ציין שהפירוש לביטויים "מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם" (שם) ו"מסוף העולם ועד סופו" זהים[8]. אם כן, ע"פ מה שבארנו לעיל, בביטוי "מסוף העולם ועד סופו" הכוונה לקצוות השמים והארץ הנראות לעיני הצופה על קו האופק. ברגע נתון, צופה על כדור הארץ יכול לראות כמחצית מכיפת השמיים. המעגל הגדול המפריד בין החצי הנראה של השמיים לחצי הלא נראה הינו קו האופק. השמש והירח וכל הכוכבים הנראים לעיני הצופה בכיפת השמים, נעים מקצה אחד של כיפת השמים עד לקצה השני; לאחר מכן הם נעלמים מעיני הצופה, מאחר והם יורדים מתחת לקו האופק של הצופה.

[1] יש שפירשו "ארץ" בביטוי זה לארץ ישראל בדווקא, ואז יש לפרש ע"פ הפירוש הראשון, ויש שפירשו בכל העמים ואז יש לפרש כפירוש השני.

[2] ע"פ ויקיפדיה בערך "אייזיק ניוטון" בפסקה "אמונות דתיות".

[3] ע"פ המודל המודל הגאוצנטרי (מיוונית: גֶה=ארץ, קֶנטרון=מרכז) - מודל של היקום או של מערכת השמש, המציב את הארץ במרכז – שרווח בתקופתו של הרמב"ם.

[4] ראה אנציקלופדיה עברית כרך כט עמ' 424.

[5] מאותה סיבה גם לווין מלאכותי לא נופל לכדור הארץ. להרחבה ראה במאמר "איך ללוויין מלאכותי לא נופל על כדור הארץ?", מאת: חיים ברק, המחלקה לפיזיקה של חלקיקים ואסטרופיזיקה, מכון ויצמן למדע, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי,

[6] ראה במאמר "מרוקו בסוף מערב", ד"ר משה גרשוביץ, כתב העת "מסע אחר", גיליון 105.

[7] ראה במאמר "מדע כדור הארץ : חציו הדרומי של כדור הארץ", מאת לוטן צביה, מהאתר "האופק מתרחב" , בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך. המרכז לחינוך מדעי וטכנולוגי. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מט"ח

[8] אלא שפירשו בצורה אחרת ממה שפרשנו, שהכוונה מהארץ ועד השמים ולא לקצוות השמים והארץ הנראות לעיני הצופה על קו האופק.

לא תבשל גדי בחלב אימו

תוויות: פרשת ראה, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

כשהתורה מצווה על האיסור לערבב בשר בחלב היא מתארת זאת במילים "לא תבשל גדי בחלב אמו" - איסור בישול גדי בחלב אמו. מדוע?

נאמר בפרשתנו, האיסור לערבב בשר וחלב: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ [1]"(יד, כא). ויש לשאול, למה דיברה התורה על גדי ולא על בשר סתם?

כנראה היה בישול גדי בחלב אמו מנהג רגיל, והתורה אסרה אותו, וכך מפרש רבי אברהם אבן עזרא: "כי אין המנהג עד היום בארץ ישמעאל שיאכל אדם טלה מבושל בחלב, בעבור יש בטלה ליחה רבה, וככה בחלב, והנה הוא מזיק על כן לא יאכל; ובעבור כי בשר הגדי אין בו ליחה, וכשהוא קטן הוא חם, על כן יבשלו הגדי בחלב" (שמות כג, יט); וכן ביאר הרשב"ם: "דרך העיזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעיזים היו רגילים לבשלו בחלב האם ולפי ההווה דבר כתוב" (שם). עובדה היא, שעד היום רגילים הערבים לבשל את הכבשים ואת הגדיים בחלב, ועניין מיוחד בעדותו של ל.באואר האומר, שערביי ארץ ישראל קוראים לבשר המבושל בחלב בשם "לבן אמה", כלומר חלב אמו, ממש כלשון הכתוב[2]. יש לציין, שהמלה 'אמו' אינה באה להוציא חלב אחר, אלא הכוונה לכל חלב.

טב[ח•גד]•בחלב•אננ[?]ח•בחמאת" שפירושו
"טבחו גדי בחלב, אננח (=שם נרדף לגדי) בחמאה"
(כתב אוגריתית, משמאל לימין).
מתוך ויקימדיה

הטעם של איסור זה לא נאמר בתורה. המפרשים ניסו להסבירו בהשערות שונות, ביניהן[3]:

א. אכזריות: התורה התכוונה לאסור מעשה אכזריות ובזיון כוח החיים, כדוגמת האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (עיין רשב"ם ואבן עזרא בפרשתנו).

ב. עבודה זרה: התורה אסרה מעשה שיש בו ריח עבודה זרה, שהרי פעמיים בא האיסור בסמיכות לעניין החגים, ולפיכך יש מקום לשער [4] שהיה מנהג כזה נפוץ בפולחן חגיהם של העמים השכנים.

ואולי שני הטעמים קשורים זה בזה, כלומר שהתורה רצתה לבטל את המנהג של הגויים מפני אכזריותו.

בעיר עתיקה בסוריה הצפונית נמצאו בחפירות שנעשו משנת תרפ"א-תש"א לוחות ושברי לוחות שעליהם חרותים שרידים ספרותיים בלשון אוגרית עתיקה בסוריה מתקופת האבות, ובהם יש למצוא ביטויים ומילים העוזרים להבין מילים קשות בתנ"ך. מעניין לציין בדבר מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מח) טעם לאיסור בישול בשר בחלב: "שרצתה התורה לבטל מנהג עבודה זרה שהיה כרוך בפולחן זה". שם באחד הלוחות כתוב: "טבח גדי בחלב וטלה בחמאה", ומבואר שהיה פולחן כזה לשם ברכה על פני האדמה . וכך מפרש הספורנו ד"ה לא תבשל גדי: "כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה" (שמות לד, כו). לכן הסמיכה התורה את העניין של "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כג, יט) לאיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, שם). אולם יש שחלקו [5] על הבנת השורה האוגרית הנ"ל ושיוכה לאיסור המקראי על בשר וחלב .

ג. רפואה: ד"ר דוד מרגליות טוען, שהבסיס לאיסור זה הוא בריאותי, והוא הנזק, קשיי העיכול, הנגרם לגוף, כשמערבבים שני סוגי מזונות אלו; כי דרכי עיכולם שונים הם ומנוגדים זה לזה. ומפרט בהרחבה בצד המדעי מדוע עיכול הבשר שונה מעיכול מאכלי חלב, וכתוצאה מכך מדוע נוצר נזק לגוף כשמערבבים אותם, עיין בספרו [6] להרחבה. יש לציין שכבר הרמב"ם במורה נבוכים ציין שיש נזק לבריאות אם מערבבים חלב ובשר. ברם, לדעתו אין זה טעם האיסור לבשר בחלב, אלא משום עבודה זרה: "אבל איסור בשר בחלב, הרי עם היותו מזון גס מאוד בלי ספק וגורם מילוי רב, אין הדבר רחוק לדעתי שיש לעבודה זרה בכך שייכות, ושמא כך היו אוכלין בעבודה מעבודותיה או באד מאדיהם" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מח).

ד. קבלה: ה"בן איש חי" בהלכות בשר וחלב (פרשת בהעלותך), מסביר ע"פ הסוד, מדוע אסור לאכול בשר בחלב: בשר-מרמז למידת הדין ואילו חלב-מרמז למידת החסד; ואסור לערבב שני כוחות אלו-זה שעטנז [7]!

מותר לאכול בשר אחרי חלב (כמובן לפי ההלכה: אחרי המתנה מועטת או לאחר שטיפה והדחה), כי החסד, כשהוא ראשון הוא מסוגל להתגבר על מידת הדין-הבשר. ואסור לאכול חלב אחרי בשר (אלא לאחר המתנה מרובה), כדי שהדין לא יתגבר על החסד (כי הבשר שהוא דין נאכל ראשון, ולכן יש חשש שיתגבר על החסד, שהוא החלב).

ה. פוריות השדות, כסגולה או חכמת טבע: "מנהג בארץ ישראל היה להשמין השדות כמו שאנו עושים בזבל, כך היו אומות העולם נוהגים לבשל בשר גדי בחלב אמו ולשפוך מעט מעט על אדמת הארץ, והזהיר הכתוב על זה הסגולה" ('העמק דבר' על התורה, שמות כג יט, בשם זקן אהרן-צדה לדרך); "על דרך חכמת הטבע כשמבשלים בשר בחלב ומזלפין המרק על הצמחים גורמים שהפירות מתבשלים מהרה, וזה שאמר הכתוב, שתביא בכורים, ועל כל פנים לא תבשל" (תורת השם, מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים סימן קמה).

[1] פסוק זה גם מופיע בעוד שתי מקומות: שמות כג, יט; שמות לד, כו. האיסור לערבב בשר בחלב, א"כ מופיע בתורה שלושה פעמים. הטעם לכך, מובא במכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ, וכן במסכת חולין (קטו, ב):

"תנא, 'לא תבשל גדי בחלב אמו' שלוש פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול ".

[2] ראה בספר "ארץ ישראל - מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה", החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 1978, כרך י"ד, עמוד 16.

[3] ישנם עוד טעמים ופירושים שונים, עיין בהרחבה בספר: "נותן טעם לשבח", טעמי הכשרות בפרשנות היהודית, מאת שמואל ר' די-סיניי, הוצאת "למד" , רומא- איטליה שנת תשנ"ח (1998), עמ' 96 ואילך.

[4] כך סבר הרמב"ם, וכיוצא בזה האברבנאל, וכך סברו כמה מן החוקרים החדשים.

[5] הרן, מנחם, 'גדי בחלב אמו', ארץ ישראל, י"ד תשל"ח \ 1978.

[6] בספרו "דרך ישראל ברפואה - ייחודה המוסרי, ממקור ישראל" , בהוצאת האקדמיה לרפואה, 1969, עמ' 60-64.

[7] וראה בפירוש "רבינו בחיי" (שמות כג, יט), שביאר גם שהטעם על פי הקבלה, שעירוב בשר וחלב מקלקל בעולמות העליונים.