תחת האלון

 מאת: אורן סעיד

האלון נקרא בלשון חז"ל בלוט, על שם פרי האלון. גם השם "אלון" בלשון חז"ל מתייחס לפרי כלומר לבלוט ולא לעץ עצמו.

בפרשתנו אנו קוראים על מותה וקבורתה של דבורה מינקת רבקה: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (לה, ח). רש"י מסביר היכן היה מקום קבורתה: "תַּחַת הָאַלּוֹן - בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון". לפי רש"י (ופרשנים נוספים) 'אַלּוֹן' הנזכר בפסוק, פירושו מישור גיאוגרפי ודבורה נקברה בשטח מישורי שהיה בהר.

הרד"ק מביא פירוש ש'אַלּוֹן' הנזכר בפסוק הכוונה לעץ האלון: "תחת האלון - כמו 'תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה' (הושע ד, יג); 'אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן' (יחזקאל כז, ו) ותרגם אותם יונתן: 'בְּלוּטִין' והוא הנקרא קשטנייס בלע"ז" (שם). לדעתו של ד"ר משה קטן המילה קשטני"א היא שיבוש וצריך לומר קישנ"א (chesne) כלומר אלון[1].

בלוטים בגדלים שונים.
יוצר: David Hill
מתוך ויקימדיה

פרי עץ האלון נקרא בָּלוּט, והוא  מכיל זרע בודד (לעיתים רחוקות שני זרעים), והוא גדל בתוך "כוס" הנקראת סַפְלוּל. למינים השונים של האלונים יש בלוטים וספלולים בגדלים ובצורות שונים מעט זה מזה. מקור שמו של הבלוט הוא מהשורש העברי ב-ל-ט, כנראה מפני שזרעו של הבלוט בולט החוצה מהספלול שלו[2].  'בָּלוּט'  - כך נקרא האלון בלשון חז"ל ולכן תרגום יונתן תרגם ''אַלּוֹנִים' כך: 'בְּלוּטִין' (יחזקאל, כז, ו) וכן מתרגם 'וְכָאַלּוֹן' (ישעיה ו, יג): 'וְכִבְלוֹטָא'. השם 'בלוט' מציין באכדית ובאשורית "אלון" ו"בלוט" (= פרי האלון) כאחד ומכאן גם השם הארמי "בַּלוּטָא"[3].

גם השם "אלון" בלשון חז"ל מתייחס לפרי כלומר לבלוט ולא לעץ עצמו. למשל, המשנה במסכת כלים מציינת: "הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן, וְהָאֱגוֹז, שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם, טָמֵא" (פרק יז, משנה טו). הבלוטים בדומה לאגוזים בנויים מקליפה קשה ותוכם רך יחסית וניתן לסילוק. היו מוציאים מתוך הבלוט את תוכו הרך, לשם הכנת כלי למשחק ילדים.

הבלוטים משמשים כמזון חשוב של חיות בר בחורשים או ביערות אלונים. צרכני בלוטים מפורסמים בארץ הם עורבנים ויערונים. יונקים גדולים הצורכים כמויות גדולות של בלוטים הם חזירי בר, דובים וצבאים[4].

בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה (כג, א) נזכר המין 'בלוטי' כאחד ממיני הארזים. מפרש רש"י במקום: "בלוטי - צירקוו"ה בלעז, שגדילין בו פירי שקורין גליאנד"ה". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את המילה האיטלקית צירקוו"ה cerqua לאלון. שם זה דומה לשם הלטיני של האלון – Quercus.

שלושה מבין עשרות מיניו של האלון נפוצים בארץ ישראל: אלון מצוי, אלון התבור ואלון התולע. ישנם עוד שני מינים הגדלים בחרמון: אלון שסוע ואלון הלבנון. אלון המצוי ואלון התבור, נבדלים זה מזה, בין השאר, באופי קצות העלים: העלים של האלון המצוי הם דוקרניים, בניגוד לעלי אלון התבור[5].

בספרו של חוקר ארץ ישראל ישעיהו פרס: ארץ-ישראל: ספר-המסעות, הוא נקב בשם 'אַלּוֹן בָּכוּת' באשר למין אלון מצוי בארץ ישראל[6].

עץ האלון (=Quercus) היה עץ מקודש בפולחן: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד, יג).  השם 'אַלּוֹן', מלשון אל, כוח ועוצמה, מבטא את שימושו כפולחן. פרופ' זהר עמר משייך את 'אַלּוֹן בָּכוּת' אל תופעה שכיחה של קידוש עצים, אחת ממערך של פולחן וסגידה לכוחות הטבע, באזור הסהר הפורה ובארץ ישראל בכלל זה, מאז העת העתיקה[7].  על רקע זה, מובנים דברי חז"ל, המושמים בפיו של עץ קדוש זה, כאשר הוא מבקש להימנע מכך שהמן הרשע יתלה עליו: "צווח האלון ואמר: איני יכול שיתלה על ראשי, שדבורה מינקת רבקה קבורה תחתי" (תרגום שני למגילת אסתר, פרק ז, ט-י).

---

[1] אוצר לעזי רש"י, ערך 931 [ראש השנה כג, א]] ו-ערך 2009 [מנחות סג, א] בד"ה בלוטי.

[2] אתר "צמח השדה" בערך "אלון מצוי".

7[3] ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורת צמחי המשנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, בר אילן, תשע"ג (עמ' 56-57).

א. דפני, 'על שמות האלון ופתגמיו'.

[4] "התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז – אלון מצוי" (קידושין מז, א), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

[5] אנצ' אביב חדש, בערך "אלון", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[6] ישעיהו פרס, ארץ-ישראל ספר-המסעות, ירושלים-ברלין-וינה: הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921, עמ' 63.

[7] "על העצים הקדושים בספרות היהדות", פרופ' זהר עמר, הדף שבועי, מס' 160, אונ' בר אילן.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר