החזה והשוק

 מאת: אורן סעיד

החזה הניתן לכהן בקרבן שלמים, הוא החלק הנמצא בין צוואר הבהמה לבין השומן התחתון שבכרס הבהמה ; והשוק כולל את עצם השוק ועצם הקולית של רגל ימין האחורית.

החזה והשוק הם חלקים של קורבן שלמים[1], המונפים בעזרה וניתנים במתנה לכהן. החזה והשוק הם מעשרים וארבע מתנות כהונה שניתנות לכהנים מאת בני ישראל, כנאמר בפרשתנו: "כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז, לד)..

מהו החזה?

נאמר בפרשתנו, שיש לתת לכהן, את החזה מקרבן השלמים: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב, הַמִּזְבֵּחָה; וְהָיָה הֶחָזֶה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ז, לא).

שנינו בתלמוד בבלי מסכת חולין (מה, א):  "תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ חָזֶה? זֶה הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע". הכוונה לשומן התחתון שבכרס הבהמה. מהיכן מתחיל והיכן נגמר? ממשיך התלמוד ומבאר: "לְמַטָּה עַד הַצַּוָּאר, לְמַעְלָה עַד הַכָּרֵס" (שם). כשהבהמה חיה, לא שייך לומר "למעלה ולמטה" אלא "קדימה ואחורה", שהרי היא במצב מאוזן. הכוונה כאן היא, כאשר תולים את הבהמה לפשוט את עורה, ודרך התלייה שהראש כלפי מטה. כאשר הבהמה במצב מאונך, שייך לומר "למעלה ולמטה". א"כ, החזה הוא החלק הנמצא בין צוואר הבהמה לבין השומן התחתון שבכרס הבהמה [ראה תמונה].

רש"י מבאר: "רואה את הקרקע  - אינו משבר מן הצלעות, בגובה הצדדין כלום, אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות". הצלעות היוצאות מצידי עמוד השדרה שבגב, מקיפות את אזור החזה מן הצדדים וחוזרות ומתחברות מלמטה על ידי סחוס[2]. כאשר חותכים את החזה מהבהמה לתתו לכהן, אין שוברים כלום מן הצלעות, שבגובה צידי הבהמה, אלא רק את השומן התחתון הנפרד מן הסחוסים שבקצה התחתון של הצלעות[3]. ברם, הכהן מקבל את השתי צלעות הקדמיות שסביב הקנה (לכיוון הצוואר), וכפי שהתלמוד מציין: "חוֹתֵךְ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִשְּׁתֵּי דְפָנוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ" (שם). רש"י פירש,  שחותך  את שתי הצלעות הקטנות שסביב הקנה (לכיוון הצוואר), אחת מימין ואחת משמאל; אבל רבינו חננאל פירש, שתיים ראשונות מכל צד[4].

אם כן, החלק של החזה בקרבן שלמים, הניתן לכהן, כולל גם את העצמות הקדמיות. ברם, לעניין קרבן התמיד, ה"חזה" שאמרו חכמים (תמיד לא, א), הוא רק בשר הכרס ללא העצמות הקדמיות (תוספות חולין, שם).

מהו השוק ?

נאמר בפרשתנו, שיש לתת לכהן, את השוק מקרבן השלמים: "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן, מִזִּבְחֵי, שַׁלְמֵיכֶם" (ז, לב). מבאר רש"י מהו השוק שניתן לכהן: "שוק - מן הפרק של ארכובה עד הפרק האמצעי שהוא סובך של הירך" (שם). להבנת דברי רש"י, נבאר את החלקים העיקריים ברגל הבהמה.

הרגל של הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות[5] (מלבד עצמות הפרסה, האצבעות ועוד מספר עצמות קטנות):

א. העצם התחתונה, הנקראת גם "ארכובה התחתונה", היא עצם המסרק (Cannon Bone) - עצם ארוכה וחזקה שנמצאת בין הקרסול (Hock) ל־אצבעות (Phalanges).

ב. העצם שלמעלה ממנה נקראת "שוק", היא עצם השוק הראשית (Tibia), עצם חזקה והשנייה בגודלה אחרי עצם הירך.

ג. העצם שלמעלה ממנה נקראת "קולית", היא  עצם הירך (Femur), עצם חזקה והארוכה ביותר[6].

במשנה מסכת חולין נחלקו תנאים בהגדרת ה"שוק": "אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה, עַד כַּף שֶׁל יָד; וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה,עַד סֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל" (פרק י, משנה ד). לדעת חכמים, השוק שעליה דיברה תורה כוללת שני חלקים: החלק האמצעי ברגל הבהמה - השוק והעצם שמעליה - הקולית ; רבי יהודה חולק, לדעתו השוק כוללת רק את החלק האמצעי ברגל - השוק. רש"י בפרשתנו (שם) פירש כמו רבי יהודה, שה"שוק" כולל רק את העצם האמצעית, השוק, ללא הקולית. ברם, ההלכה נפסקה כמו חכמים[7] ולפיכך הכהן מקבל את השוק והקולית של רגל ימין האחורית [ראה תמונה].

גם הנזיר נותן את הזרוע הבשלה מקרבן השלמים שמביא לכהן, ביום שנגמרה נזירותו (במדבר ו, יט-כ); ואכן הזרוע הבשלה היא עצם השוק והקולית, של רגל ימין הקדמית[8]. בנוסף, את הזרוע נותנים במצוות "זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה", המחייבת את השוחט לתת את הזרוע (וכן את הלחיים והקיבה) לכהן, מכל בהמה טהורה שנשחטה (דברים יח, ג).

נמצא כי אותה עצם (ברגליים שונות של הבהמה, כאמור) נקראת 'שוק' בקרבן שלמים ונקראת זרוע הבשלה באיל נזיר ונקראת זרוע במתנות "זְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵיבָה"[9], וכפי שפסק הרמב"ם: "ואי זהו זרוע? מן הפרק של ארכובה עד כף של יד[10]  שהם שני איברים מעורין זה בזה; והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום" (מעשה הקרבנות פרק ט, הלכה י).

השוק ברגל האדם

כאמור, הרגל של הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות. בניגוד לכך, רגל האדם, מורכבת משתי עצמות עיקריות: מעצם השוק, מהקרסול ועד הברך ומעצם הירך, מהברך ועד מפרק הירך.

כאמור, בלשון התורה וההלכה, האיבר המכונה "שוק", מתייחס לא רק לעצם ה"שוק" אלא גם לעצם הירך, שמעל השוק. לעומת זאת, ה"שוק" בגוף האדם בלשון ימינו, הוא החלק שמתחת לברך (Crus), המורכב מעצם השוקה (Tibia) ועצם השוקית (Fibula). גם ה"שוק" עצמו, בגוף בעלי חיים מעלי גרה, מורכב מעצם השוקה, עם עצם קטנה יותר- שוקית, ובשונה מגוף האדם, השוקית בדרך כלל מנוונת או מאוחה לעצם השוקה[11].

מדוע נבחרו החזה והשוק לתנופה?

כאמור, את החזה והשוק הכהן היה מניף. תנופה היא פעולה הנעשית במהלך הקרבת קורבנות מסוימים, בעיקר בהקרבת קורבנות שלמים ומנחה אחדים, כחלק מעבודת הקורבנות בבית המקדש. הכהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביא את הקורבן, אוחז בידיו של מביא הקורבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה[12].

"רבינו בחיי[13]", מבאר מדוע נבחרו דווקא החזה והשוק לתנופה: "ונראה לי בטעם שני אברים הללו, שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח, לפי שהם סבת התנועה באדם גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים הוא, ולפיכך באה המצווה הזאת בקורבנות שיגיע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה, להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזהו שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו" (ויקרא ז, ל).

"רבינו בחיי" מבאר, שהחזה נבחר לתנופה, כי הוא מתנועע בתהליך הנשימה. בעת שאיפת אוויר, הסרעפת, שריר המפריד בין בית החזה לחלל הבטן, יורדת ומתכווצת, מגדילה את נפח בית החזה. במקביל, השרירים הבין-צלעיים (שרירים בין הצלעות) מתכווצים ומרחיבים את בית החזה. לעומת זאת, בעת נשיפת אוויר, הסרעפת נרגעת וחוזרת לצורתה המקורית, והשרירים הבין-צלעיים נרפים, מה שמקטין את נפח בית החזה[14].

בנוסף, "רבינו בחיי" מבאר, שהשוק נבחר לתנופה, מפני שהוא אחראי לתנועת כל בעלי החיים. כאמור, השוק, בלשון התורה וההלכה,  כולל גם את הירך שמעליו. עצמות השוק והירך החזקות והארוכות תורמות לנשיאת משקל הגוף בעת שבעלי חיים נעים[15]. בנוסף, שרירי השוק ושרירי הירך חיוניים ליצירת דחיפת עוצמתית להנעת הגוף קדימה[16].

---

[1] שלמים הינו קורבן הנאכל על ידי הבעלים וכן על ידי הכהנים, בתחומי ירושלים המקודשת.

[2] על פי ההערות (במדור "עיונים") בתלמוד בבלי חולין (מה, א) עם פירוש "אבן ישראל" (שטיינזלץ).

[3] מדברי רש"י משמע שאינו נוגע כלל בצלעות, אלא נוטל רק את השומן המכסה את הסחוס. אבל המאירי כתב כי חותך גם את החלק התחתון של הצלעות, שהוא בכלל הרואה את הקרקע.

[4] תוספות ד"ה חותך  שתי צלעות מכאן ומכאן, בשם רבינו חננאל (שם).

[5] ראה רש"י חולין (עו, א) ד"ה "שלושה עצמות בירך".

[6] "DESCRIPTIVE OSTEOLOGY OF THE PELVIC LIMB OF BOVINE", Gabriele Barros Mothé – Faculty of Medical Sciences of Maricá Camila, Anselmé Dutra – Universidade Estadual Norte Fluminense Aguinaldo, Francisco Mendes Junior – Universidade Santa Úrsula.RCMOS – Multidisciplinary Scientific Journal O Saber, Year IV, v.1, n.1, Jan./Jul. 2024.

[7] התוספות יום טוב במשנה חולין שם (ד"ה "עד סובך של רגל") העיר על רש"י שיש לפסוק כחכמים וכתב שכן העיר הסמ"ג (עשין קפ"ג).

[8] מסכת חולין, פרק י משנה ד.

[9] ע"פ ספר "נחלת בנימין - ספר עזר ללימוד תורת הקרבנות" מאת יחיאל אברהם ברלב, 1988. ראה גם בערך "חזה ושוק" ב"מיקרופדיה תלמודית", חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה, עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג.

[10] שתי הרגליים הקדמיות בבהמה מכונות "ידיים" (חולין נח, ב).

[11] vet-Anatomy - The Anatomy of veterinary imaging, “Body [Shaft] of fibula”, IMAIOS site.

[12] רש"י במדבר (ה, כה) ובתלמוד בבלי מסכת מנחות  (סא, ב).

[13] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

[14] "לשאוף עמוק לבטן ולנשוף לאט", אלכס אברוטין, ינואר 2024, מכון דוידזון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[15] "Comparative gross anatomical studies on tibia-fibula of Cattle, Horse and Dog", Devendra Saran, Malvika Maru, Pankaj K Thanvi, Ashok Dangi, Vimala Choudhary, Sandeep Kumar, Raj Kumar Siyag, Prem Chand Tard and Aruna Panwar,The Pharma Innovation Journal 2023; SP-12(7): 1184-1187

[16] Shah, Syed Muhammad Ali & Fatima, Syeda Noor. (2024). GENERAL AND COMPARATIVE ANATOMY OF FEMUR.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הזאב ומכת הערוב

 מאת: אורן סעיד

לפי הרשב"ם, מכת הערוב כללה רק מיני זאבים ולא מיני בעלי חיים שונים.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הערוב שה' הביא על מצרים: "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (ח, יז). מבאר הרשב"ם מהו ה'עָרֹב': "הערוב - אומר אני כי מיני זאבים הם, שנקראים ערוב על שם שדרכם לטרוף בלילות, כדכתיב 'זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם' (ירמיהו ה , ו), וכתיב 'זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר' (צפניה  ג , ג). וכאשר יֵאמר מ'אוֹדם' 'אדום', כן יאמר מֵעֵמֶק 'עמוק', מ'עֶרֶב' – ערוב... שהזאב ערוב הוא, שהוא הולך בערב..." (ח, יז). לפי הרשב"ם, מכת הערוב כללה רק מיני זאבים ולא מיני בעלי חיים שונים.

את הביטוי בירמיהו "זְאֵב עֲרָבוֹת" (ה, ו), מבאר הרשב"ם 'עֲרָבוֹת' לשון עֶרֶב, כלומר, שהזאב פעיל בערב, וכן מפרש המלבי"ם: "זאב ערבות שיוצא על טרפו בערב ודרכו לאכול את הנבלות" (שם). הרשב"ם מציין גם את הפסוק בצפניה, המוכיח שהזאב פעיל בערב: "זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר" ( ג , ג). מבאר המלבי"ם על הפסוק בצפניה: "כזאבים הטורפים בערב בסתר בחשך אין רואה ואין משאירים העצמות לבקר, עד שבאור הבקר לא נודע כלל אם טרפו איזה דבר, כי גם העצמות נאכלו" (שם).

להקת זאבים מכתרים ביזון
מתוך ויקיפדיה

בברכת יעקב לבנימין נאמר: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז). מבאר הרד"ק, שיעקב ברך את בנימין שיהיה פעיל גם ביום ולא רק בערב כמו הזאב: "בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל - אמר: ויותר יהיה מהזאב, כי הזאב טורף בערב, כמו שאמר "זְאֵבֵי עֶרֶב" (צפניה ג , ג), אבל בנימין - בבקר ובערב יֹאכַל עַד אויביו ויחלק שללם" (שם). הספורנו מבאר: "זאב יטרף - תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר ובערב עם מעוט האור כאמרו 'וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב' (חבקוק א, ח) " (שם). הרד"ק מבאר את הביטוי 'זְּאֵבֵי עֶרֶב' בפסוק שציטט הספורנו: "מזאבי ערב - כי זאבים לעת ערב יצאו לטרוף" (חבקוק א, ח).

זאבים נחשבים בעיקר לבעלי חיים פעילי דמדומים (crepuscular), הפעילים רק בשעות הדמדומים שאחרי השקיעה ולפני הזריחה[1].  עובדה זו מתאימה לפסוקים ודברי הפרשנים שהובאו לעיל, שהזאב פעיל בערב. זמן הערב הוא זמן דימדומים שכן הוא החלק האחרון ביום, לאחר שקיעת השמש ועד תחילת הלילה. זהו הזמן שבו השמש מתחילה לרדת מתחת לאופק, והשמיים הופכים חשוכים יותר ויותר. הזאבים מסוגלים לפעול גם בשעות החשיכה ואפילו ביום, בהתאם לסביבה ולפעילות האנושית[2].

ראיית הזאב בחושך

האור שמגיע אל עינינו נכנס דרך האישון וממוקד בעזרת העדשה על הרשתית, שבה נמצאים תאים קולטי אור משני סוגים, קנים ומדוכים. הקנים, מגיבים באותו אופן לכל אורכי הגל המצויים באור הנראה והם אחראים לראיית לילה, ורגישים מאוד לאור. המדוכים, לעומת זאת, מגיבים באופן שונה לאור באורכי גל שונים, כלומר בצבעים שונים. התאים האלה מעבירים את המידע לתאי עצב, השולחים אותו אל המוח.

בעין של רוב בני האדם יש שלושה סוגים של מדוכים, אחד שמגיב בחוזקה בעיקר לאור בגוון אדום, אחד שהתגובה החזקה ביותר שלו היא לאור ירוק, ואחד שמופעל בעיקר בתגובה לאור כחול. המוח מחבר את המידע שמעבירים לו המדוכים מכל שלושת הסוגים, ומייצר את התמונה מלאת הגוונים שאנו רואים.

רוב היונקים, לעומתנו, ובניהם הזאבים, מסתפקים בשני סוגי מדוכים בלבד ולפיכך הם רואים פחות צבעים מאתנו. ליונקים אלו יש ברשתית יותר קנים מאשר לבני אדם. כאמור, הקנים הם תאים רגישים לאור ברשתית, שאחראים על הראייה בתנאי תאורה חלשה.  ריבוי הקנים מאפשר להם לראות יותר ברור בחושך ולזהות תנועה בצורה יעילה יותר[3].

ליונקים רבים, ובניהם הזאבים, יש אמצעי נוסף לראיית לילה: שכבה מחזירת אור, הטפטום לוסידום (tapetum lucidum), הנמצאת ממש מאחורי הרשתית. קרני אור שלא נקלטו על ידי הקנים פוגעים בשכבה זו, מוחזרות החוצה לעבר הרשתית, וכך יש להן הזדמנות נוספת לפגוע בתאים קולטי האור. בכך מוכפלת כמות האור שהעין מנצלת, דבר המאפשר ראייה טובה גם באור חלש, כמו בלילה או בדמדומים. זו גם הסיבה שעיניהם של כלבים, חתולים, צבאים ובעלי חיים רבים נוספים זוהרות כשמאירים עליהם עם פנס בלילה[4].

---

[1] ‪The Wolf: Culture, Nature, Heritage‏. (2023). Britain: ‪Boydell Press‏. Page 185.

[2] Ferreiro-Arias I, García EJ, Palacios V, Sazatornil V, Rodríguez A, López-Bao JV, Llaneza L. Drivers of Wolf Activity in a Human-Dominated Landscape and Its Individual Variability Toward Anthropogenic Disturbance. Ecol Evol. 2024 Oct 22;14(10):e70397.

[3] ‪Dogspeak: How to Understand Your Dog and Help Him Understand You‏. (1999). Britain: ‪Rodale Books‏.  Pages 75-76.

‪Wolves: Behavior, Ecology, and Conservation‏. (2010). Britain: ‪University of Chicago Press‏. Pages 96-97.

[4] "העיניים המופלאות של עולם החי", ד"ר יונת אשחר, מאי 2018, אתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הטרית בברכת משה לזבולון

 מאת: אורן סעיד

בברכת משה לזבולון נאמר "שפוני טמוני חול". חז"ל דרשו שנחלתו של זבולון היתה עשירה בדג הטְרִית, המזוהה עם הסרדין, לפי אחת הדעות.

            בברכת משה לזבולון נאמר: "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (לג, יט). מבאר רש"י: "וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל - כסוי טמוני חול, טְרִית וחלזון וזכוכית לבנה, היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר וזבולון היה" (שם). משה רבינו בירך את זבולון, שנחלתו היה לחוף הים התיכון (בראשית מט, יג), יתברך  מן הים בטרית, חילזון וזכוכית לבנה. מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת מגילה: "שפוני – זה חילזון, טמוני – זה טְרִית, חול - זה זכוכית לבנה" (מגילה ו, א). מהי ה'טְרִית'?

הטרית היא הטונה

רש"י פירש במסכת מגילה (שם; וכן ברכות מד, א) שזהו דג הטונה: "טרית - דג שקורין טונינ"א[1] (טונה)". אבל רש"י בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה (לה, ב) מפרש טרית כדג קטן מלוח: "וטרית - מין דגים קטנים מלוחים".  ניתן ליישב את הסתירה בדברי רש"י בכך,  שהסוג טונה, השייך למשפחת הקוליאסים, כולל מינים נוספים, שלמרות הבדלי הגודל גם הם נקראו בפיו בשם "טונה". כך למשל, בתלמוד בבלי מסכת חולין (סו, א) מפרש רש"י: "הסולתנית - מין דגים קטנים בלע"ז טונינ"א".

"שפוני טמוני חול" - הטרית
המזוהה עם הסרדין, לפי אחת הדעות
מתוך ויקימדיה

הטרית היא עפיאן (אנשובי)

ל. לוויסון מציע שהטרית הם הדגים הנקראים בעברית עפיאן (אנשובי) ובגרמנית Sardellen. מילה זאת היא נגזרת של מילה ביוונית שפירושה "שיער" משום שלדג קטן זה יש אדרות דקות כמו שיער. בדרך כלל האנשובי הומלח, ומכאן נובע הסברו של רש"י [במסכת עבודה זרה (לה, ב)] שהטרית היא מין דגים קטנים מלוחים[2].

הטרית היא הסרדין

ד"ר מנחם דור כותב[3], שלפי ההקשר במקורות חז"ל, הטרית מתאימה רק לדגים קטנים, לסרדינים, ולא לדגי הטונה שהם דגים גדולים יחסית:

א. המדרש הנ"ל: "שפוני – זה חילזון, טמוני – זה טְרִית, חול זה זכוכית לבנה", 'טְמוּנֵי' מתאים לדגים קטנים ורבים, זה מתאים לברכה, כמו החילזון והחול.

 ב. האגדה מספרת על "עיר אחת היתה לינאי המלך בהר המלך שהיו מוצאים ממנה שישים ריבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת" (ברכות מד, א). כמות עצומה כזו מתאימה לסרדין, דגים בספלים מתאים לדגים קטנים.

ג.  בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מוזכר: "טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר" (לט, ב). תיאור זה  מתאים אך ורק לדגים קטנים, משומרים, שאפשר לשמר אותם עם הראש והשדרה או מכתשים אותם, ואז הראש והשדרה מתרככים ואינם ניכרים וזאת היא טרית טרופה.

לכן נראה, שהטרית היא מין סרדין, כפי שאכן נקרא היום דג זה כיום בעברית תקנית.

על חשיבותו של ה"סרדין" ועל משפחת הטריתות בכלל נעמוד בשורות הבאות:

הטריתות הן משפחה של דגים מסדרת הסרדינאים. רובן חיות באוקיינוסים. הטריתות נעות בלהקות של מיליוני פרטים בקצב אחיד ומתקדמות כיחידה אחת. הן נפוצות בכמויות עצומות, ויש סבורים שמספר פרטיהן למשפחה הוא הרב ביותר בין משפחות החולייתנים. חשיבותן הכלכלית-מסחרית גדולה ביותר, והן תופסות את המקום הראשון בעולם הדייג.

המין החשוב ביותר מבין הטריתות הוא הטרית הצפונית (=המליח האטלנטי, Clupea harengus), הידועה בשם הרינג והתופסת את המקום הראשון בעולם הדייג[4]. ארכה עד 40 ס"מ, בדרך כלל ארכה נע בין 20 ל-25 ס"מ.

הטרית הדקה (Sardinella aurita), ארכה הממוצע נע בין 23 ל-28 ס"מ[5]. הטרית הדקה משמשת למאכל במצב טרי או בשימורים. הטרית הדקה נידוגה גם בארץ ישראל. לפני בניית סכר אַסְוַאן על נהר הניולס, היתה הטרית הדקה אחד מהדגים החשובים ביותר באזורנו; אך בניית הסכר מונעת ממינרלי הזנה להישטף לים התיכון, דבר שגרם לירידה חדה בשלל הטרית הדקה[6]. בארץ ישראל נידוגה גם הטרית הגסה[7] (Sardinella maderensis).

הערך התזונתי של הטריתות הוא רב ביותר[8]: הן עשירות בחלבון, בחומצות שומן אומגה 3, במינראלים: סידן, זרחן אשלגן, ובוויטמינים: B2, B12, D. הערך התזונתי שבהן נתון לתנודות בהתאם למין ולעונות השנה.

אנו רואים את חשיבותן של הטריתות, ואת הסחר העצום בהן, ולכן את גודל חשיבות ברכת משה לזבולון, שברכו בשפע של טריתות.

---

[1] את הלעז "טונינ"א" מתרגם ד"ר משה קטן בספרו "אוצר לעזי רש"י"  ל"טונה".

[2] ל. לוויסון, Die Zoologie des Talmuds , פרנקפורט א"מ 1858, עמ' 255-256. ראה גם בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, "שפני זה חלזון טמוני זו טרית - טרית", מגילה ו, א.

[3] ע"פ  ספרו של ד"ר מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת גרפאור־דפטל, 1997,  עמ' 174.

[4] ע"פ האנצ' העברית בערך "טריתות", חברה להוצאת אנצ' בע"מ, ירושלים תל אביב, תשל"א.

[5] Whitehead, P. J.P.; G. J. Nelson; T. Wongratana (1988). Clupeoid fishes of the world (suborder Clupeoidei). Rome: United Nations Development Programme. pp. 93–95, 106, 115.

[6] "מדריך הדגים של ישראל: ים סוף, הים התיכון, מים מתוקים", דני גולני, הוצאת כתר, 1997, עמ'  130.

[7] אנצ' אביב חדש, בערך "סרדין", אנצ' אביב בע"מ,  2004.

[8] ראה באתר משרד החקלאות האמריקאי   " U.S. DEPARTMENT OF AGRICULTURE " בערך "Fish, sardine".

© כל הזכויות שמורות למחבר

היען ובת יענה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכרת בת היענה כעוף טמא. נחלקו החוקרים האם בת יענה זהה לעוף המכונה 'יען'.

נאמר בפרשתנו, שהעוף 'בַּת הַיַּעֲנָה' נכלל ברשימת העופות הטמאים האסורים באכילה: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (יד, טו; וכן בחומש ויקרא יא, טז). השם 'יָעֵן' עצמו נזכר פעם אחת במקרא: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג). היען (Struthio) הוא העוף הגדול ביותר החי כיום. גבהו של הזכר מתקרב ל-2.5 מטרים ומשקלו עשוי להגיע לכ-150 ק"ג[1].

האם בעל החיים המכונה  ה'יָעֵן' זהה ל'בַּת יַּעֲנָה'?

בתלמוד בבלי מסכת חולין, מציינים ששמו של בעל החיים הוא "יענה" ואילו התוספת "בת" מתייחסת לביצת היענה שאף היא טמאה כמו היענה עצמה: "וְאֶת בַּת הַיַּעֲנָה, וְכִי בַּת יֵשׁ לָהּ לַיַּעֲנָה ? אֶלָּא אֵיזוֹ זוֹ בֵּיצָה טְמֵאָה" (סד, ב). בהקשר זה יש לציין, שביצת היען היא הגדולה מכל הביצים, ובממוצע היא באורך 15 ס"מ ורוחב 13 ס"מ[2] ומשקלה כ-1.5 ק"ג, פי 35 ויותר ממשקלה של ביצת תרנגולת!

היען בחי בר יטבתה.
יוצר: MathKnight
מתוך ויקימדיה

רבי אברהם אבן עזרא, סבור ש'יען' זהה ל'בת יענה' אלא ש'יען' הוא הזכר ואילו 'בת יענה' היא הנקבה: "דע: כי מנהג התורה לדבר על ההווה, כמו: בת היענה (ויקרא יא, טז) – למה שנה הכתוב לומר ככה, ותהיה הבת כוללת כל המין, וכזה לא מצאנו. ודע: כי בשר היענים יבש כעץ. ואין מנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו לחה, ולא יאכל מכל המין כי אם הנקבה, ויש בה מעט לחה, ולא כן הזכר הקטן" (אבן עזרא שמות פירוש שני כג, יט). בשר הנקבה - 'בת יענה', הוא רך ואכיל ולכן דווקא עליה הזהירה התורה.

 רבי יוסף בכור שור (מאה ה-12) מבאר שהיען ובת היענה זהים אלא שמין זה בקטנותו נקרא 'בת יענה' וכשהוא גדל נקרא 'יען': "בת היענה - בשביל שהקטנה ראויה לאכול, אסרהּ; אבל היענה גדולה - בשרה קשה כעץ ואינה ראויה למאכל, ולכך לא הוצרכה לאסור" (שם).  וכן מבאר ה"חזקוני": "ואת בת היענה, הוא הדין ליענה עצמה, אלא דנקט ליה קרא 'בַּת' לפי שאינה ראויה לאכילה אלא כשהיא קטנה, אבל כשהיא גדולה אין בשרה ראוי לאכילה שהיא קשה כעץ" (שם). פירוש זה מובא גם בפירוש "פענח רזא[3]": "ואת בת היענה, אמר בת משום שאינה ראויה לאכילה כי אם בקטנותה, דבגדלותה בשרה קשה כעץ וכגידין קשין" (פענח רזא, ראה כו).

דעת רוב חוקרי ארץ ישראל[4]

בספרי הנביאים והכתובים נזכרת בת היענה בהקשר של חורבן ושממה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו יג, כא); "וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדֹר" (ירמיהו נ, לט); "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח). זואולוגים וחוקרי ארץ ישראל סבורים, כי בת יענה אינה יען אלא אוח מתת-מין מדברי (eagle owl). בפסוקי הנביאים בת יענה מתוארת כעוף שוכן חורבות, שלצידו נזכרים דורסי לילה כ"אֹחִים" ו"שְׂעִירִים" וביניהם משוטטים גם "תַּנִּים". תיאור זה אינו הולם את היען, שכידוע מעדיף מדבריות ושטחים פתוחים. כמו כן, בפסוקים מסויימים (מיכה א, ח; איוב ל, כט) מאופיינת בת היענה, יחד עם התנים, בקול אבלה וביללתה. אולם היען אינו משמיע קולות, משום ששרירי הגרון התחתון שלו מנוונים.

דעת פרופ' זוהר עמר[5]

בניגוד לסברת החוקרים, מסורת התרגומים בתקופת המשנה והתלמוד אחידה ובת היענה מזוהה כיען. אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה -  וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא" (שם), כאשר 'נַעֲמִיתָא' היא שמו הארמי של היען, וכן בלשון המשנה והתלמוד היען קרוי בשם 'נעמית'. באופן זה אנו מוצאים בתרגום השבעים ובוולגאטה וכן הרס"ג מתרגם את "בת היענה" לערבית בשם "אלנעאמה".

על מנת לתמוך במסורת הזיהוי המקובלת, מעלה פרופ' זוהר עמר טענות המתמודדות עם הקשיים שהעלו החוקרים. האפשרות שאכן בת היענה היא היען תיתכן, משום שהיענים חיים במדבריות כמו למשל בסוואנות של אפריקה ועד תחילת המאה ה- 20 היו היענים נפוצים גם בנגב. אין ספק בכך, שהיען התקיים בארץ ישראל בתקופת המקרא כפי שעולה מהממצא הארכיאולוגי. למשל, נתגלתה חותמת-חרפושית מתל גזר (האלף השני לפני הספירה) ועליה איש אוחז בשני יענים.  לגבי השמעת הקולות, הוא מציין את קולות הצפצוף של האפרוחים ואת "שאגת" היען הזכר הקורא לנקבות להצטרף אליו בעונת הייחום. המדובר בצליל עמום וחזק העשוי להישמע במרחק ניכר. צליל זה נוצר כתוצאה של תהודה הנגרמת מפליטת אוויר מהוושט. ייתכן וקולות אלו שימשו כדימוי ליללה.

היען בולע דברים קשים

בעלי התוספות בתשובות[6] מציין, שבשר ה'יען' הבוגר הוא קשה, מאחר והוא בולע דברים קשים: "בת היענה – אמר הר"י (=רבינו יצחק), האי דנקט בקרא את בת היענה ולא היענה עצמה, ואף על גב דיענה עצמה אסורה מפני שיענה אוכלת ברזל, וכשהיא גדולה קשה כברזל, ואין אוכלין אותה ומשום הכי נקט קטנות שהם דקות וראויות לאכילה ולאלו צריך לומר שהם אסורות".

היען אמנם צמחוני, אך לעתים הוא נוהג לבלוע אבנים, מתכות וגופים קשים אחרים, שבעזרתם הוא טוחן את המזון בתוך הקורקבן. על הציווי לנח "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (בראשית ו, כא), נאמר במדרש בראשית רבה, שנח הכניס תיבה זכוכיות ליענים: "רבי אבא בר כהנא אמר הכניס עמו זמורות לפילים חצובות לצבאים זכוכית לנעמיות (=יענים)" (בראשית רבה לא, יד). גם בתלמוד בבלי מסכת שבת, נאמר שזכוכיות  זה מאכל לנעמיות: "אַף מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת" (קכח, א).

---

[1] אנצ' אביב חדש, בערך "יען", אנצ' אביב בע"מ,  2004. וכן באנצ' ברטניקה המקוונת בערך "ostrich".

[2] Perrins, Christopher (1987). Harrison, C.J.O. (ed.). Birds: Their Lifes, Their Ways, Their World. Reader's Digest Association, Inc. pp. 168–170

[3] מחבר הספר פענח רזא: רבי יצחק בן יהודה הלוי היה פרשן מקרא ובעל תוספות צרפתי. חי בשנת כנראה, במחצית השנייה של המאה ה-13.

[4] "וכי בת יש לה ליענה – אוח", ד"ר שלמה רענן, פורטל הדף היומי, חולין (סד, ב).

[5] "היען במקורות ישראל", פרופ' זהר עמר, מסורת העוף,  נווה צוף, תשס"ד, עמ' 171-190.

[6] ספר מושב זקנים על התורה, לונדון תשי"ט, מהד' ד.ס ששון, עמ' רפד.

© כל הזכויות שמורות למחבר

השליו

 מאת: אורן סעיד

אף על פי שהפעת השליו היא תופעה טבעית, ה' הוא זה שהזמין את להקות השלווים, בכמות בזמן ובמקום הרצוי והמתאים.

בפרשתנו אנו קוראים, שבני ישראל התלוננו שהם רוצים בשר וה' נתן לבני ישראל את השְׂלָיו. השליו (Coturnix) הוא עוף הקרקע הקטן ביותר בסדרת התרנגולאים שממשפחת הפסיוניים. זהו עוף המגיע לאורך של 18 עד 21 ס"מ ומשקלו כ –100 גרם. הוא שוכן בשדות וניזון בעיקר מזרעים, מעשב ומחרקים. השליו משקלו כמחצית משקלה של היונה. בצורתו הוא דומה לדרור הבית, עובדה שצוינה בתלמוד בבלי[1] (יומא עח, ב).

זיהוי השליו המקראי כמעט ואיננו נתון למחלוקת והוא מזוהה בשם זה על ידי כל התרגומים הארמיים והוולגטה. בעם ישראל השתמרה מסורת אכילה לאורך הדורות עד ימינו ומכוחה עוף זה מותר באכילה[2].

ציד שלווים באזור המזרח התיכון היה ידוע עוד מתקופות קדומות. העדויות הראשונות מופיעות על גבי תמשיחי קיר ממצרים העתיקה, שם נראים ציד שלווים באמצעות רשתות.

בפעם הראשונה בתורה שמוזכרת הופעת השליו,   נאמר שהשליו הופיע במדבר סין, בין אלים ובין סיני, בט"ו אייר, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מצרים:"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיְהִי בָעֶרֶב, וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה" (שמות טז, א; טז, יג).

השליו.
מתוך ויקימדיה

בפעם השנייה בתורה מתוארת הופעת השליו בפרשתנו, במדבר פארן (במדבר י, יב), ב-כ' אייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל מצרים (במדבר י, יא). בני ישראל התלוננו שהם רוצים בשר (יא, ד). בעקבות כך, הקב"ה סיפק להם להקות גדולות של שליו כמזון במדבר (יא, לא). להקות אלה הועפו על ידי הרוח מן הים, ובני ישראל אספום ואכלום או שטחום על הארץ לשם ייבושם בשמש: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה, כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" (יא, לא-לב). יוסף בן מתתיהו כותב, כי להקות השליו הגיעו למדבר ממפרץ ערב-'הם עפו על פני המים באמצעו, ועקב עייפות מחמת התעופה, ומתוך שדרכם לרחף סמוך לקרקע הם צנחו אל העברים' (קדמוניות ג, א, ה).

לתיאורים אלה ניתן למצוא הקבלה במציאות של ימינו. להקות גדולות של שלווים חולפות על פני מדבר סיני, פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב. בסתיו עוברים השלווים בתעופה על פני הים התיכון במסעם לאפריקה הטרופית. עייפים ממסעם הארוך הם צונחים לאדמה-מיד עם הגיעם בחופי אל עריש וצפון סיני.  השלווים נצפים לאורך קו החוף של צפון סיני עם עלות השחר ועד שלוש שעות לאחר הזריחה. הבדואים פורשים להם, מבעוד מועד, רשתות-חבלים, כמין גדרות גבוהות, בתוכן מסתבכים השלווים וניצודים. פעם הם היו ניצודים ונמכרים ברבבותיהם בשוקי הערים. בסתיו נחשב השליו למאכל משובח. לעומת זאת בנדידת האביב, השליו נודד בלהקות קטנות ובשרו כחוש ולא טעים ולכן גם אינו נדרש.

יש לציין, שאף על פי שהשלווים צונחים מחמת עייפות, במקרה של בני ישראל, הקב"ה הוא זה שהזמין את להקות השלווים, בכמות בזמן ובמקום הרצוי והמתאים, כפי שמבאר הרמב"ן: "וכן היה, שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם, לא 'רוח ים חזק מאד' ולא 'רוח קדים עזה' כאשר יזכיר במופתים, אבל רוח סתם כנהוגים, ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן, ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד" (במדבר יא,  כב).

יהודה פליכס מציין[3], שמניתוח הפסוקים עולה שאכן היה כאן שינוי מ"מנהגו של עולם"; על פי התיאור המקראי הופיע שליו בכמויות גדולות בזמן נדידת האביב ולא במועד נדידת הסתיו המוכרת. יתירה מזאת, הוא הופיע באזור מדבר סין ומדבר פארן. זיהויים המדוייק של אתרים אלה אינו חד משמעי, אך מקובל שהוא באזור דרום סיני, ובכל מקרה לא בחופי צפון סיני. יוצא אפוא שנס השליו היה כפול, הן במקום והן במועד. יתירה מזאת, השלווים, לפחות בתיאור ספר שמות, הגיעו בערב (טז, יג) ולא עם בוקר.

בסיציליה אירע שצנחה להקה גדולה של שלווים שניצודו ברשתות החוף. כרגיל היו צדים אותם ושולחים לשוקי רומא, ברם בגלל השפע הרב של אותה שנה לא הספיקו לשלוח הכל, ועוד ביום הציד בשלו תושבי המקום את השלווים. והנה פרצה אצלם מגיפה, ומספר ניכר של אוכלי הבשר מתו. מחקר הוכיח כי בשר השלווים הטרי הכיל חומרי רעל, שהצטברו בגוף העופות במשך מסעם הארוך. אלה מופרשים כרגיל תוך יממה. ברם, סמוך לציד בשר זה מסוכן למאכל[4]. כנראה זו היתה המגיפה שהתרחשה במדבר אצל בני ישראל, שעטו על בשר השלווים, כנאמר בפרשתנו[5]: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (יא, לג).

---

[1] ע"פ הספר "טבע וארץ בתנ"ך" מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס, 1992, עמ' 44-45.

[2] על מסורת זו ראה את ספרו של זהר עמר, מסורת העוף, נווה צוף, ה'תשס"ד, "נס השליו וכשרותו", עמ' 88-102. 

[3] בספרו "מסורת העוף". ראה הערה קודמת.

[4] הגורם לרעילות השליו איננו מוסכם. אריסטו הציע שמקור הרעל הוא בזרעי רוש עקוד (Conium maculatum) שאותם אוכל השליו. צמח זה השייך למשפחת הסוככיים מכיל בזרעיו אלקלואידים רעילים. רעל זה המצטבר בשרירי השליו איננו פוגע בו, ולכן לא ניתן להבחין בשליו נגוע, אך הוא רעיל לאדם. המחקר שצויין במאמר, מציע לחלופין שמקור הרעל הוא תוצרי חילוף החומרים הנמרץ של השלווים, בעת הנדידה הממושכת, שתוצרי הלוואי שלהם רעילים לאדם.

[5] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן "ויאספו את השליו – שליו", פורטל הדף היומי,  חולין כז, ב.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הדוכיפת

 מאת: אורן סעיד

הדוכיפת הוא אחד מן העופות הטמאים. הוא נקרא כך, על שם כרבולתו הנראית כפופה וקשורה.

הדוכיפת מוזכרת בפרשתנו כאחד מן העופות הטמאים: "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ויקרא יא ,יט). באותו עניין מוזכרת גם בחומש דברים: "וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף" (יד ,יח). רש"י מפרש את זיהויה של הדוכיפת: "תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה   ובלע"ז הירופ"א. ולמה נקרא שמו דוכיפת, שֶהוֹדוֹ כָפוּת, וזו היא כרבלתו. ו'נַגָּר טוּרָא' נקרא על שם מעשיו כמו שפרשו רבותינו במסכת גיטין בפרק מי שאחזו" (ויקרא, שם). רש" מבאר שהדוכיפת נקרא כן, על שם שיש לו כרבולת עבה, הנראית כפופה וקשורה[1]. זהר עמר הבין בדברי רש"י שמשמעות המונח 'כָפוּת' הוא כפול והכוונה למבנה הדו-כיפתי של ציצת הראש של הדוכיפת[2].

רש"י ציין, שהדוכיפת נקראת "תרנגול הבר[3]". הקשר בין הדוכיפת ל"תרנגול הבר" הוא בכך, שהדוכיפת בדומה לתרנגולת מנקרת בקרקע. דמיון נוסף הוא בציצית הנוצות בראש הדוכיפת, המזכירה כרבולת.

הדוכיפת. כרבולתו נראית כפופה וקשורה.
מתוך ויקימדיה

רש" ציין, שהדוכיפת נקראת בלעז 'הירופ"א'. בספר אוצר לעזי רש"י  מבאר (ויקרא, שם) שהירופ"א מקורה במילה huppe  בצרפתית של היום ומלטינית upupa , והושפעה מן הפועל heruper ("להסתמר") כי הדוכיפת מצטיינת בהסתמרות כרבולתה. יש שפירשו[4] שבדפוסים חל שיבוש, וצריך להיות: "הפּופּא" או "הופּא", מונח בצרפתית עתיקה (בדומה לצרפתית חדשה) המורֶה על העוף המוכר בימינו בתור דוכיפת, המשמיעה קולות מעין "הוּפוּפ".

היה מי שסבר שהיא אחת האנפות, או מן העגורים, אבל לפי התרגומים העתיקים נראה שהיא הדוכיפת: עוף ששיעור גודלו בינוני והוא ניכר במקורו הארוך, הדק והכפוף במקצת, בפסים הלבנים והשחורים הנמשכים לסירוגין לרוחב כנפיו וזנבו, ובעיקר בציצית הנוצות הכפולה אשר לראשו המסתמרת לפרקים. לשונו קצרה ובשל כך הוא זורק את טרפו כלפי מעלה ובולע אותו תוך כדי נפילתו אל פיו[5]. כאמור, הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית מדוברת הוא "הוּדהוּד".

הדוכיפת שכיחה באירופה, באסיה ובאפריקה. היא דוגרת בארץ באזורים רבים וחיה בשטחים פתוחים: במישורים, בשדות, בגינות וביערות. בישראל היא מקננת בעיקר במקומות סגורים ומוגנים כמו בסדקים בדירות אבן, בעצים חלולים, בעליות גג, וגם בתוך חביות ריקות, בצינורות ובארגזים[6].

לדוכיפת גם אמצעי התגוננות מיוחד בפני אויביה. כאשר מנסים לחדור לקינה, היא מפרישה מבלוטות הסמוכות לבסיס הזנב חומר מסריח המניס את התוקף, ומוסיפה לכך גם פֶרֶש מעוכל למחצה מסריח אף הוא[7]. כל אלה, ובנוסף לכך התנועות המוזרות הקופצניות ושירת הזכרים העמומה "הוּפוּפ", יצרו לדוכיפת תדמית של עוף ששיח ושיג לו עם כוחות על-טיבעיים, ויש לו קשר לכשפים ושדים. בעיקר מייחסים לדוכיפת סגולות של ידיעת מקומם של אוצרות גנוזים, ויכולת לפתוח מטמונות ומטמורות.  הרלב"ג מציין שהדוכיפת נקרא כך, על שם יכולתו לבקע סלעים לשניים,  והסלע נקרא בארמית כֵיפָא: "הדוכיפת - אמרו (ראה רש"י) שהוא תרנגול הבר; ונקרא כן לפי שיש לו סגולה לחלק הסלע , כאלו אמר 'דו כיפת' , רצוני , שהוא עושה שניים מן הסלע (דּוּ משמעו שניים) ; כי הסלעים וההרים נקראו 'כֵּפִים'; אמר: 'וּבַכֵּפִים עָלוּ' (ירמיה ד, כט)".

במסכת גיטין (סח, א) מוזכרת הדוכיפת בקשר למציאת ה"שמיר" - חומר או בעל חיים, המוזכר בתלמוד ובספרות האגדה היהודית כבעל יכולת לבקע כל חומר שאיתו הוא בא במגע:

"...שהיה שלמה המלך צריך לגלות להם סוד השמיר, להביא אותו אליו, למען יוכלו פועליו לקצץ ולסתת אבנים לבנין בית המקדש מבלי להניף עליהם ברזל. השדים הגידו לשלמה כי אשמדאי מלכא דשידי [=מלך השדים], יודע הסוד והוא יושב בהר ידוע. שלמה שלח אחריו את בניהו בן יהוידע אשר ע"י תחבולה היה משכר את האשמדאי ביין, וכאשר נרדם, שם שלשלת ברזל על צווארו, להיות נכנע תחתיו ולגלות לו הסוד, ויאמר כי שר של ים מסר את השמיר למשמרת ביד תרנגול הבר-הדוכיפת, והיא נשבעה לו שלא לגלות הסוד. מה עשה בניהו? בקש ומצא קן של הדוכיפת והניח את הקן על שן ההר שאין עליו כל צומח, ועשה שם חריץ והכניס בו זרעים וצמחים וגרעינים לפרנסת הקן והיה מכסה את הקן בזכוכית לבנה כדי שתראה הדוכיפת את בניה דרך הזכוכית ולא תוכל להכנס אצלם, וע"י זה הוכרחה להביא את השמיר כדי לבקע הזכוכית, ומיד כאשר הביא את השמיר, הרים קול ויחריד את הדוכיפת והשמיר נשאר אצל בניהו". סוף הדבר היה שהדוכיפת חנקה את עצמה כי עברה על השבועה, אך ע"י תחבולה זו השיג שלמה את חפצו[8].

---

[1] השווה רש"י חולין סג, א: "שהודו כפות - כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה".

[2] זהר עמר, מסורת העוף, נווה צוף תשס"ד, עמ' 308-312.

[3] גם הפשיטתא תירגם דוכיפת כתרנגולא ברא. בספר השורשים של אבן ג'נאח (שורש ד.כ.פ) אנו מוצאים: "הדוכיפת היא תרנגלא ברא ואמר רב שרירא ז"ל בפירוש מלות [שבת ב] המוציא יין תרנגלא ברא הוא דוכיפת הכתוב בתורה".

[4] ראה בספר "זכור לאברהם" מאת אברהם ברלינער, על פירוש רש"י לתורה, בליקוטים בסוף הספר, עמ' קפד,  הוצאת ברלין שנת תרכז.

במסכת חולין מתרגם רש"י דוכיפת באופן אחר: "דוכיפת-... הוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א (=טווס בר)" (חולין סג, א). באוצר לעזי רש"י (ערך 3169) מציע הרב קטן שאולי מדובר על שם עממי לאותו עוף. להרחבה על הסתירה ברש"י ראה במאמר "דוכיפת שהודו כפות – דוכיפת" מאת ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי, חולין סג, א.

[5] אנצ' העברית בערך "דוכיפת", חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים, תל אביב, תשי"א.

[6] אנצ' אביב חדש, בערך "דוכיפת", אנצ' אביב בע"מ,  2004.

[7] אנצ' העברית בערך "דוכיפת", חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים, תל אביב, תשי"א.

[8] מקורות: אנציקלופדיה מקראית, אוצר ישראל בערך "אשמדאי"; "אגדה של מקום"/אריה יצחקי, הוצאת תמוז, מודן, 1988.

© כל הזכויות שמורות למחבר

"וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" - האלמוג

 מאת: אורן סעיד

סיווג האלמוגים נדון במשך אלפי שנים, בשל דמיונם לצמחים ולבעלי חיים כאחד. במאה ה-18 הוכח שהם בעלי חיים.

בפרשתנו אנו קוראים את עשרת הדברות. הדיבר השני אוסר לעשות פסלים ותמונות של כל בריה, הנמצאת בשמים ממעל, כלומר: של עופות או של חמה ולבנה, מזלות וכוכבים, וגם לא של מלאכים; וכן אוסר לעשות  פסל ותמונה של כל בריה הנמצאת בארץ שמחת השמים, והכוונה לכל הבריות החיות ומתהלכות מעל לקרקע וגם את הבריות החיות במחילות שמתחת לפני הקרקע ;וכן אוסר לעשות  פסל ותמונה של כל בריה הנמצאת במים מתחת לארץ, כלומר בימים (שהים הוא מתחת לפני היבשה) : "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (כ, ג). הדיבר השני אוסר להשתחוות או  לפסל או לתמונה שנזכרו לעיל  או לעבוד להם[1] (כ, ד).

מבאר הרלב"ג: "ואשר במים מתחת לארץ - הם הדגים ושרצי המים והצמחים הצומחים במים. והנה בא זה הענין בהדרגה, בגדול החל ובקטון כלה (ע"פ בראשית מד , יב); וזה, כי הכוכבים הם יותר נכבדים מהבעלי חיים אשר בארץ על מדרגותיהם, והבעלי חיים אשר בארץ הם יותר נכבדים מהבעלי חיים המימיים, כמו שהתבאר ב'ספר בעלי חיים', וכן ההקש מהצמחים אשר בארץ עם צמחי המים; ולזה תמצא בצמחי המים מה שהוא כמו אמצעי בין הדומם והצומח, כמו האלמוג. ולפי שאמר כל תמונה, הנה נכללו בזה גם כן שאר הדברים הנמצאים בארץ ובמים אשר להם תמונה , מצד המלאכה או מצד הטבע" (כ, ד). הרלב"ג מבאר שהאלמוג הוא יצור ביניים בין הדומם לצומח.

אלמוגים, הדומים לצמחים,
בשונית המחסום הגדולה.
מתוך ויקיפדיה

גם האר"י הקדוש כותב שהאלמוג הוא יצור ביניים בין הדומם לצומח: "... אמנם בכל אלו הארבע בחינות הפרטיות יש בחינה אחת כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחינה ובחינה הכוללת שתיהן דוגמא מה שכתבו חכמי הטבע כי בין הדומם והצומח הוא הקורא"לי הנקרא אלמוגים..." (ספר עץ חיים, שער מב, פרק א).

סיווג האלמוגים נדון במשך אלפי שנים, בשל דמיונם לצמחים ולבעלי חיים כאחד. תלמידו של אריסטו, תיאופרסטוס (371 – 287 לפנה"ס) תיאר את האלמוג האדום, ורמז שהוא מינרל,  בספרו על אבנים, אך הוא תיאר אותו כצמח בחקירותיו על צמחים. פליניוס הזקן הצהיר באומץ כי מספר יצורי ים כולל סרפד ים וספוגים "אינם בעלי חיים ולא צמחים, אלא הם בעלי טבע שלישי"[2]. עד המאה השמונה עשרה, אנשים האמינו שאלמוגים הם צמחים,  עד שויליאם הרשל השתמש במיקרוסקופ כדי לקבוע כי לאלמוגים יש את קרומי התא הדקים האופייניים לבעלי חיים[3]. הרלב"ג והאר"י הקדוש פירשו על פי הידע המדעי שרווח בתקופתם.

למרות שהאלמוגים נראים כמו צמחים בגלל היותם קבועי מקום ושלל גווניהם המאפיין את עולם הצומח, לאמיתו של דבר, האלמוגים מסווגים כיום, ללא ספק, כבעלי חיים בגלל מבנה תאיהם, צורות הרבייה ואופן התזונה.

אלמוגים הם בעלי חיים ימיים זעירים שנוטים (בסדרת אלמוגי האבן) לגדול במושבות ענק הבנויות מהחומר סידן פחמתי  – בדומה לחומר ממנו בנויות קונכיות של צדפות ושבלולים, אבן גיר וה'אבן' שנוצרת בקומקום החשמלי.

רוב המבנים שאנו מכנים "אלמוגים" מורכבים למעשה ממאות עד אלפי יצורי אלמוגים זעירים הנקראים פוליפים. הפוליפ הוא הגוף החי של האלמוג ובאלמוגים החיים במושבה גודלו של כל פוליפ הוא בין 1 ל-12 מילימטרים.  בשונה מצמחים, המייצרים את מזונם בעצמם באמצעות תהליך הפוטוסינתזה, הפוליפ מכיל זרועות צייד בקצה אחד, המסוגלות לצוד פלנקטון, מזונו של הפוליפ, מתוך המים, גוף עם פה במרכז, ו'רגל' בקצה השני. באמצעות הרגל של הפוליפ הוא נצמד למשטחים קשים עליהם הוא מעביר את כל חייו. משטחים כאלה יכולים להיות סלעים, ספינות טבועות, ובעיקר – שלד של אלמוגים שכבר מתו[4].

החלק הגירני של מיני אלמוגים רבים מהווה את עיקר נפחם ולאחר שהם מתים ונרקבים, נותר גוש גיר מסיבי מחורר. החללים בגוש הסלע נותרים במקומן של הרקמות החיות של הפוליפים. מבנה קשיח זה, היה הבסיס לתפיסה, שהאלמוגים מהווים שלב מעבר בין הדומם לצומח.

אלמוגים היו אחד מחומרי הגלם שנעשה בהם שימוש בבית המקדש הראשון: "וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית ה' וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א, י, יא-יב). ומבאר רש"י (וכן הרד"ק והרב"ג ופרשנים נוספים): "עצי אלמוגים - 'קוריל' בלעז" (שם, יא). המילה קורל בלטינית מתארת בעל חיים הקרוי בשפה העברית 'אלמוג'. התיאור "עֲצֵי אַלְמֻגִּים", אינו בא לסווג את האלמוגים כצמחים אלא  מתאר את האלמוגים כפי שהם נראים[5]: צמחים בשלל צבעים וצורות, ולפיכך בלשון בני האדם האלמוגים כונו כעצים.

 חלקים משלדי גיר קשיח של אלמוגים, שובצו במשך אלפי שנים בתכשיטים. אלמוגים נמצאו בקברים מצריים עתיקים ובאתרי קבורה פרהיסטוריים באירופה[6].

---

[1] ע"פ דעת מקרא שמות כ, ג הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים.

[2] Bowen, James (2015). The Coral Reef Era: From Discovery to Decline: A history of scientific investigation from 1600 to the Anthropocene Epoch. Springer. pp. 5–7

[3] Swett, C. (5 March 2020). Corals: Secrets of Their Reef-Making Colonies. Capstone Global Library Ltd. Page 6.

[4] "ממה וכיצד מתפתחים אלמוגים", ד"ר אבי סאייג, מאי 2010, אתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

“Are corals animals or plants?“, NOAA,National Ocean Service website, An official website of the United States government

[5] " היא של אלמוג וחותמה של מתכת - אלמוג", ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי, שבת (נב, ב).

[6] ‪Grande‏, ‪L‏., ‪Augustyn‏ ‪A‏.. ‪"Gems and Gemstones: Timeless Natural Beauty of the Mineral World", ‪University of Chicago Press‏,2009, page 279

© כל הזכויות שמורות למחבר

זיהוי המן

 מאת: אורן סעיד

פרשני המקרא יוצאים חוצץ כנגד הניסיון לזהות את המן עם "טל דבש" - ההפרשות של כנימות מגן. המן הוא תופעה ניסית.

המן הוא המזון שירד בחסד האל ואכלוהו בני ישראל ארבעים שנה במדבר, מאמצעו של החודש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות טז, לה) עד ממחרת הפסח הראשון שנעשה בארץ (יהושע ה, יב). המן מתואר בתורה כלחם שהמטיר ה' לעמו מן השמים-"וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו" (במדבר יא, ט). על כן כוּנה המן "לֶחֶם שָׁמַיִם" (תהילים קה, מ), "דְגַן שָׁמַיִם" (תהילים עח, כד) ואף "לֶחֶם אַבִּירִים" (שם פס' כה) היינו לחם מלאכים. בני ישראל מצאוהו בעלות שכבת הטל על פני המדבר ולקטוהו בבוקר וחם השמש ונמס. תיאורו: דק מחוספס, דק ככפור על הארץ, כזרע גד לבן[1] ועינו כעין הבדולח. טעמו כצפיחית בדבש אבל כשנטחן בריחיים או נדוך במדוכה ונעשה עוגות, היה טעמו כטעם לשד השמן (שמות טז;במדבר יא).

המן הוא תופעה מופלאה שאינה כדרך הטבע. למן תכונות מופלאות, הנה כמה מהן:

1. אחד הממעיט ללקוט ואחד המרבה לא מצא בשעת המדידה אלא עומר אחד לגולגולת לפי מספר הנפשות שבאהלו (שמות טז, יח). 2. המן לא ירד בשבת (שמות טז, כה). 3. הנותר מן המן שלא ביום השישי, נתלע ונבאש למחרת היום (שמות טז, כ), אך הנותר ליום השבת לא נתקלקל כדי שהעם יאכל בשבת ממותר היום השישי (שמות טז, כג). ישנם מדרשים המוסיפים שבחים נוספים למן.

גשם של מן

כיון שהמן הוא תופעה ניסית, אין במדרש זכר לשאלה, אם אפשר למצוא דוגמתו בארץ. לא כן יוסף בן מתתיהו, המעיד שגם בזמנו ירד מטר כזה באותו האזור: "...והוא משענם של תושבי הארץ הזאת, החסרים מזונות אחרים, ועוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה, ששלח אלוקים אז..." (קדמוניות ג,א,ו).

נמלה מפיקה טל דבש מכנימה.
יוצר: Dawidi, Johannesburg
מתוך ויקימדיה

הרס"ג מתנגד לזיהוי של המן, המקובל בזמנו[2]: "יש מקצת מן ההמון הסבורים, שהמן היה דומה לאלתרנגבין או שאר מזונות של ממתקים ודבש. אך אין הדבר כן, מחמת שמעדנים אלה רכים וקלים, אינם עמידים במים כפי שאנו רואים. אבל המן היה נצרך לאחת משתי הפעולות: או שיטחנוהו בריחיים... או שכותשים אותו במכתש... אם כך הדבר בטלה הדעה שהמן ידמה לאלה במשהו".

גם האבן עזרא מתנגד לזיהוי זה של המן, המקובל בזמנו: "ירקב שם חיוי[3] שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן ובלע"ז מנ"א. כי קושיות רבות עמדו עליו. האחד כי איננו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר (אפריקה התיכונה-?). והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים. ועוד אם תשימהו לשמש לא יימס. עוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. ועוד כאשר יושם בלשון, יימס, ועוד כי איננו משביע שיוליד דם טוב (כאוכל ממש) רק הוא נכנס ברפואות. ועוד כי ביום השישי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שירד לכל מקום שיחנו  ועוד כי עבר עימהם את הירדן ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט" (שמות טז, יג). גם האברבנאל יוצא חוצץ נגד זיהוי זה של המן, ומוסיף טענות נגד אותם הטוענים, שהמן שהיה במדבר היה ה"מן הרפואי", המן שמזכיר האבן עזרא לעיל. שנים עשר קושיות מקשה האברבנאל נגד הזיהוי הזה של המן, והן מובאות בקצרה במלבי"ם (שמות טז, לו). גם האברבנאל טוען שראה את ה"מן הרפואי": "ואני ראיתיו בפוליי"א מחוז ממלכות נאפולי"ש כן".

בספר "מדרש הבאור"[4] כותב: "אמרו הרופאים כי המן היה יורד במקצת המקומות על האילנות, והרי טבעו נוטה לטבע האילנות שהוא יורד עליהן. וגם הזכירו כי בארץ 'סנגאר' בבבל יורד להם דבר חשוב מן המן נקרא 'אלתרנגבין', וטבעו חם לח".

מהו אותו מן המכונה "תרנגבין", המוזכר בפירוש רס"ג, ושהאבן עזרא והאברבנאל ראו אותו, ויוצאים נגד זיהוי זה של המן בתוקף?

האבן עזרא והאברבנאל כותבים שהמן היה יורד בחודשים ניסן ואייר. בקדמוניות (לעיל) כותב יוסף בן מתתיהו, שעדיין יורד גשם כזה. כנראה, שהמן היה מופיע בתקופת האביב, לאחר הגשמים, ולכן היה נראה כאילו יורד מן השמים עם הגשם. כלומר, בעצם מה שראו האבן עזרא והאברבנאל, לא היה משהו שיורד מן השמים, אלא צמח כלשהו הגדל בעקבות ירידת גשמים. האבן עזרא מציין שבלשון ערבי זה נקרא 'מן', וזה עולה בקנה אחד עם השם לנוזל שמפרישות הכנימות על עצי האשל במדבר סיני והקרוי בערבית 'מן' - הדעה הרווחת בקרב חוקרים מסוימים בקשר לזיהויו של המן.

מחקרים העלו, שאפשר למצוא בחצי האי סיני מאכל אחד בלבד, שיש לו דמיון מה אל המן המתואר במקרא. מאכל זה נוצר ע"י הפרשות של חרקים, כנימות מגן, המכסים בהמוניהם את העצים, ובמיוחד את העץ המכונה TAMARIX MANNIFERA, עצי האשל במדבר סיני. אותם חרקים מפרישים טיפות בגודל שמראש סיכה עד אפונה, הדומות במראיהן לטיפות מים ומתנוצצות בשמש כטל והמכונות "טל דבש". טיפות אלו מתקשות עד מהרה לגבישים דביקים שצבעם לבנבן-חום-כתום. הגבישים אינם נמסים בשמש, אף על פי כן, מן ההכרח ללקטם בשעת בוקר מוקדמת דווקא, כי כחום היום באות נמלים לאוספם והן ממשיכות במלאכתן עד שעות ערב. הגבישים מתוקים כטעם הדבש. נודדי-המדבר אוכלים את הגבישים האלה בדרך כלל בצורתם הטבעית ויש הדכים אותם במדוכה[5]. בשנים גשומות היו בדואי סיני אוספים עד 600 ק"ג של גרגירים, ששימשו להם תחליף לדבש. יתכן שאת העצים האלו עם הנוזל שעליהם ראו האבן עזרא והאברבנאל, וכיוון שהתפוקה של הכנימות רבה בשנים גשומות, לכן נקטו בלשון שמשתמע ממנו כאילו שהמן היה "יורד" מן השמים -  הכוונה היא שהמן היה גדל במיוחד בעקבות ירידת גשמים מרובה.

ש. בודנהיימר[6] סייר בסיני ומצא שקיימים שני מיני כנימות מגן המפרישים "טל דבש" הנקרא בערבית "מן": בשפלות סיני נפוץ בעיקר המין צפיחית המן (Najacoccus serpentines minor) ואילו בעמקי ההרים שולט המין קמחית המן (Trabutina mannipara).

"טל דבש" ותיאורי המן במקרא

קיים דמיון מה בין הפרשת הכנימות, הקרויה בפי בדואי הנגב בשם 'מן', ובין המן המקראי. אך מאידך ברור, שכמה מתיאורי המן שכתובים רחוקים מאד מלהתאים לחומר זה. גם זאת: ערכו התזונתי של 'מן' זה הוא נמוך, מפני שאינו מכיל חלבונים, ואילו התורה מציינת את המן כמזון עיקרי במשך שנים רבות. יתר על כן: אף אם נניח כי בעבר הרחוק היו עצי אשל-המן - ועימן הכנימות יוצרות ה'מן' - מרובים פי כמה וכמה, לא היה בכל אלה כדי לקיים ולהזין - לא שבט ואף לא משפחה גדולה - במשך תקופה ממושכת, וודאי לא עם ההולך במדבר. ועיין באבן עזרא ובאברבנאל (או המלבי"ם) שמקשים כאמור, שנים עשר קושיות על זיהוי זה.

החוקר אבינועם דנין משער, שמקור זיהוי המן כטל-דבש הוא במפרשים מוסלמים בפרס, שפירשו במאה התשיעית את ספור המן המופיע במקרא ובאופן דומה בקוראן וייחסו אותו לתופעה שהייתה מוכרת להם. כחמש מאות שנה לאחר הופעתם של כתבי המלומדים בפרס, מתחילים עולי רגל אירופיים וחוקרים, לדווח על המצאות מן בעמקים של דרום סיני, בסמיכות לעצי האשל. הראיה העיקרית עליה הסתמכו היתה, שהבדואים מכרו אותו בשם זה לעולי הרגל, אך למעשה מדובר בזיהוי שלא הייתה לו מסורת קדומה למאה התשיעית. יחד עם התפשטות האיסלם והשפה הערבית התפשט השימוש במונח "מן" והפך לאמת מקובלת אך כאמור, חסרת ביסוס מספיק[7].

השד"ל בהתייחסו לזיהוי המן כותב שזיהוי המן עם "טל דבש", אין בו כדי להסביר את כל הניסים שנעשו במן: "והנה המן הידוע ברפואות הוא מין שרף הנוטף מקצת עצים בזמנים ידועים, ובמדבר סיני נמצא ממנו הרבה הנוטף מעץ טמריסק [=אשל] בחדש סיון, וכבר היו גדולים ונכבדים מחכמי קדם שהאמינו שהוא יורד מן האוויר על אילנות, והמן הנמצא בארץ פרס ונקרא בלשונם 'תרנגבין' הוא לבן כשלג ודומה בצורתו לזרע גד, וגם הוא נמצא בקצת חדשי השנה בלבד ועל ענפי האילנות, וכן בסבוב ר' פתחיה[8] בדברו על הרי אררט כתוב: 'וההרים מלאים קמשונים ועשבים, וכשירד הטל עליהם ירד המן עליהם, וחם השמש ונמס, ומי שמלקטים בלילה אם הוא ממתין הוא נמס, אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אותם, כי קשים הם מאד; והוא לבן כשלג, והעשבים והקמשונים מאד מרים, וכשמבשלים אותם עם המן יהיו מתוקים מדבש ומכל מיני מתיקה, ואם היו מבשלים אותם בלא קמשונים, אבריו היו מתפרדות מרוב המתיקה, והם כגרעינים קטנים ונתנו לו לאכול מעט ונמס בפיו והיה מתוק ונכנס בכל אבריו ולא היה יכול לסבול המתיקה', עד כאן לשונו; והנה עם כל מה שהשתדלו החוקרים והכופרים לקרב ענין המן אל הטבע, עדיין על כרחם להודות כי המן הידוע אצלנו איננו מזון, וזה מלבד שאר נסים שהיו במן, שלא היה יורד בשבת ושהיה יורד ביום הששי לחם משנה, ושבשאר ימים היה מתליע ולא ביום השבת, ועיין ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא) ודון יצחק (אברבנאל)" (שמות טז, יד).

המן נשאר בגדר נס

לסיכום הדברים ברור לנו[9], כי שאלת מהותו של המן המקראי לא באה עדיין על פתרונה וספק אם יימצא לה פתרון ריאלי. שלא כשליו המקראי, שניתן לראות בו תופעה טבעית ביסודה[10], לא נמצא דמיון למן במציאות; וכפי שכותב הרמב"ן: "...והנכון בעיני, כי היה הפלא במן גדול מאד, כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים, כעניין מעשה בראשית והוא מה שאמרו בו (אבות פרק ה, משנה ו) שנברא בין השמשות..." (שמות טז, ו).

אם כן, המן נשאר בגדר נס - 'לחם מן השמים'.

---

[1] להרחבה על דימוי המן לגד השדה, ראה מאמר "גד השדה", פרשת בהעלותך.

[2] בפירושו לישעיה. י' רצהבי, 'קטעים חדשים מפירוש ר' סעדיה לישעיה', סיני צג, תשמ"ג, עמ' ח (התרגום לעברית הוא של רצהבי).

[3]  מין אפיקורוס בימי רס"ג. רבי אברהם אבן עזרא מזכיר אותו בקללות. מוצאו לא ברור.

[4] ל-ר' סעדיה בן דוד, בהוצאת הרב קאפח זצ"ל.

[5] לגבי כשרות "טל דבש", ראה מאמר "כשרות טל דבש הנאסף על ידי הדבורים מכנימות עלה", הרב אליעזר רייכמן מחניך ג, הרבנות הצבאית, תשסח.

[6] ש. בודנהיימר, 'החי בארצות המקרא', כרך שני, עמ' 297-302.

[7]  במאמר "המאכילך מן מן המדבר", בספר "דרך ארץ : אדם וטבע", זהרוני עירית  (סא"ל), תשמ"ה, 1985, משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

ראה גם בפורטל הדף היומי, "המאכלך מן במדבר למען ענתך – קמחית המן", ד"ר משה רענן,  יומא עד, ב.

[8] "סבוב הרב רבי פתחיה מרגנשפורג"  - ספר המסעות של ר' פתחיה בן יעקב מרגנשבורג, נוסע יהודי מפורסם בן המאה ה-12.

[9] ראה "טבע וארץ בתנ"ך" .פרופ' יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1992, עמ' 46-47.

[10] על זיהוי השליו ראה מאמר "השליו", פרשת בהעלותך.

© כל הזכויות שמורות למחבר

התהוות הכינה ע"פ חז"ל

 מאת: אורן סעיד

החל מאריסטו עד שלהי המאה ה-19 האמינו כמעט כל אנשי המדע ב"התהוות ספונטאנית". לכן מובן מדוע חז"ל חשבו שהכינים נוצרות מהזיעה או מבשר האדם.

בפסוקים  העוסקים במכת הכינים אומרת התורה: "וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה,  כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, יג).  המלבי"ם מסביר,  מדוע התורה מציינת תחילה שהכינים היו באדם ובבהמה ורק אח"כ שהכינים נתפשטו גם לעפר, הרי עיקר המכה היה לכאורה שהעפר נהפך לכינים: "א. בל יטעו שהוא עניין טבעי כמו שכתב הרי"א (האברבנאל) שע"י שנתעפש  עפר הארץ ע"י הצפרדעים נולדו הכינים... לכן התחילה הכנימה (=הוויית הכינים) באדם ובבהמה. ב. יש לומר בהיפך, שלידת הכינים מן העפר הוא בריאה יש מאין, ואין להרבות בנס שלא לצורך. לכן התחילה הכנימה באדם ובבהמה שהוא טבעי, שיוולדו שם כנים מחמת הזיעה, ומשם התפשטו למלאת כל עפר הארץ, ולא היו בריאה יש מאין, והנס היה מה שפתאום התרבו כל כך עד שנתמלא עפר הארץ כולו מהם".  כלומר, התורה מציינת שהכינים היו בתחילה באדם ובבהמה – המקום בו הן נוצרות באופן טבעי, ולא רק בעפר, שמא יאמרו שהכינים באו באופן טבעי ע"י רקבון הצפרדעים ממכת הצפרדעים ולא מאת ה'. בנוסף, מאחר ויצירת כינים מעפר הוא נס בלתי טבעי וחידוש גדול, לכן על מנת לקרב את נס לטבע, יצירת הכינים התחילה  באדם ובבהמה – המקום בו הן נוצרות באופן טבעי,  והנס היה שהכינים התפשטו במהירות רבה מהאדם והבהמה על כל עפר ארץ מצרים (ולא שהעפר נהפך לכינים). היוצא מדברי המלבי"ם, שהכינים נוצרות מזיעת האדם והבהמה. אם כן, המלבי"ם האמין באפשרות של "לידה ספונטנית" (או "התהוות ספונטאנית"), כלומר, התהוות יצורים חיים ("כינים") מחומר לא-חי ("זיעה"), כלומר מחומר דומם.

כינת הראש.
יוצר: Pediculosis
מתוך ויקימדיה

ברם, כיום אנו יודעים שהכינים אינן נוצרות בראש. הכינים מגיעות לראש ע"י הדבקה מאדם נגוע בכינים או שימוש במסרק או מברשת  נגוע בכינים. הכינים נוצרות ע"י רבייה מינית.  כך למשל בכינת הראש (Pediculus humanus), הזכר הבוגר בא על הנקבה לעיתים קרובות  וזו מטילה בממוצע  3-4 ביצים ליום. מביצים אלו מתפתחות הכינים. אורך חיי הנקבה לאחר ההפריה הוא כחודש ובמהלכו הכינה הנקבה מטילה  50-150 ביצים.

החל מאריסטו (322-384 לפנה"ס) עד שלהי המאה ה-19 האמינו כמעט כל אנשי המדע ב"התהוות ספונטאנית". רבים האמינו ב"התהוות ספונטאנית" בתום-לב. הם ראו, למשל, שצפרדעים מתפתחות בתוך סלעים, ולכן חשבו שהצפרדעים נוצרו מהסלעים. אולם כיום יודעים היטב על אפשרות של חדירת ביצית מופרית של צפרדע דרך נקב זעיר, ושהיא עלולה להתפתח הן באבן והן בתוך עץ או בכל חומר אחר אפילו בתוך ברזל, בתנאי שקיים חלל ההולם את גידול היצור[1].

חז"ל שהכירו את הידע שהיה נפוץ בתקופתם האמינו באמונה רווחת זו[2]. לכן מובן מדוע חשבו ש"כינה אינה פרה ורבה" (שבת קז, ב) ולכן התירו להרגן אף בשבת, וכפי שפסק הרמב"ם: "המפלא כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן, ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (הלכות שבת פרק יא הלכה ג). מקורן של הכינים הוא לדעת רש"י (שם, ד"ה רבה מקטע להו) מבשר האדם, לדעת התוספות (שם, ד"ה שמא יהרוג) מזיעת האדם, לדעת הרא"ש (שבת פרק ראשון אות כט) מבגדים ישנים ולדעת הר"ן (שם, ד"ה אמר רב הונא) מן העפושים. כאמור, גם המלבי"ם שחי במאה ה-19 (1879 - 1809) האמין ב"התהוות ספונטנית", כפי שראינו לעיל בפירושו על מכת הכינים.

לואי פסטר (1895-1822)  הוא זה שהוכיח באופן סופי ע"י ניסויים שההתהוות הספונטאנית של היצורים המיקרוסקופיים אינה אלא הזיה ותו לא. למעשה, קדם לו הניסוי המפורסם של הרופא האיטלקי פרנצ'סקו רדי במאה ה-17, שהוכיח את אי-נכונותה של תאוריית ההתהוות הספונטאנית.

רדי הניח  בשר בשלוש צנצנות: את הצנצנת הראשונה השאיר פתוחה, את השנייה כיסה בבד דק, ואת השלישית אטם בפקק עם שעם. הוא שיער שאם בריאה ספונטנית אכן מתרחשת, רימות[3] וזבובים אכן נוצרות מן הבשר, כעבור זמן מה יימצאו רימות וזבובים בכל שלוש הצנצנות. לאחר מספר ימים הוא מצא בצנצנת הפתוחה הרבה זבובים ורימות על הבשר, בצנצנת המכוסה בבד התפתחו מעט רימות על הבשר[4], ובצנצנת הסגורה בפקק שעם כלל לא היו זבובים ורימות[5].

כינה אינה פרה ורבה

פרופ' מרדכי כסלו[6] מציע הסבר מעניין להבנת דעת חז"ל בהיתר להרוג כינה בשבת. ראשית, עולמה של ההלכה הוא עולם חושי, לאמור: יצורים שגודלם על סף הראייה – אין מניעה להורגם בשבת, מפני שאין אנו רואים אותם. חז"ל וכן חכמי אומות העולם באותה תקופה לא ידעו ולא ראו את יציאת הכינה הצעירה מתוך הביצה, משום שקשה לזהות כינה צעירה במנוחה, כי קוטר רגליה פחות מ-0.1 מ"מ והיא נראית כקשקש. ברם, כיום בזכות משקפי קריאה וראש כמעט נקי מקשקשים המקובל כיום בעקבות חפיפה תכופה בשמפו, אנו רואים גם את הכינים הקטנות ביותר - דבר המצריך דיון מחודש בהיתר הריגת כינים בשבת.

יש שפירשו שדברי התלמוד ש"כינה אינה פרה ורבה" (שבת קז, ב), אינם מתייחסים לכיני הראש המוכרים לנו,  אלא למינים של פרוקי רגליים טפילים (וקבוצות נוספות) המתרבים ברבייה אל-מינית, רביית בתולין – פרתנוגנזה - שהיא רביית נקבות ללא הפרייה ולעיתים אפילו ללא הטלת ביצים אלא בהשרצה, הנקראת בלשון התלמוד "אינה פרה ורבה". ייתכן וצורת רבייה זו שנחשבה ירודה העניקה לבעלי חיים אלו מעמד נחות ביחס לאיסור הריגה בשבת[7].

יש שהסבירו[8] את דעת חז"ל, שהכינה אינה פרה ורבה, באמצעות צורת ההתרבות הטבעית, המיוחדת של הכינים; למרות שלכינים יש זכר ונקבה, המזדווגים ומטילים ביצים,  הנקבה אוגרת את הזרע, ולכן מספיק לה להזדווג לזכר רק פעם אחת בלבד, בשביל שהיא תצליח להטיל בערך שש ביצים מופרות כל יום, למשך חייה או לפחות לרוב חייה. לפי זה, כוונת חז"ל, שהכינה אינה פרה ורבה מזכר ונקבה, כדרך שאר בעלי החיים המתרבים מזכר ונקבה, הזקוקים להזדווג בכל פעם בשביל להוליד. בנוסף, בכל ביצה מופרית שתטיל הנקבה חייב להימצא חיידק מיוחד בתוכה, שבלעדיו הכינה לא תתרבה ולא תגדל; וא"כ, הכינה אינה עצמאית בהתרבות שלה, אלא תלויה בחיידק; וזוהי כוונת חז"ל, שהכינה אינה פרה ורבה מזכר ונקבה מעצמה אלא באמצעות החיידק.

---

[1] "אבולוציה ויהדות", אברהם קורמן, פרק ב, "יסודות האמונה ותורת ההתפתחות", החל מעמ' 124,  בקטע העוסק ב"רעיונות אבולוציה במקרא ובדברי חז"ל", 1974, תל אביב.

[2]  כך למשל הגמרא בזבחים (כב, א) אומרת שיבחושים אדומים (היבחושים הם כנראה זבובי הפירות או זבובי דרוזופילה) נבראים מן המים כפי שמבאר רש"י: "יבחושין אדומין - כמין יתושין בלא כנפים כדרך שגדל בשולי חביות של יין שלנו מבחוץ יבחושים דקין אף הן נבראים מן המים". ראה גם רמב"ן לויקרא יא, יא ד"ה ואת נבלתם תשקצו שכתב על תולעים הנבראים מן היין: "וכן נמי נמצאים בשמרי יין תדיר תולעים לבנים קטנים שהם נבראים מגסות היין ומסננין אותן".

[3] רִימָּה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב.

[4] הסיבה להתפתחות של מספר רימות על הבשר בצנצנת המכוסה בבד, היא שזבובים, אשר נמשכו לריח הבשר, הטילו ביצים על הבד, כמה מהביצים האלה נפלו לתוך הצנצנת דרך החורים שבבד, ורימות התפתחו מהן.

[5] "עולם הרבייה : בצמחים, בבעלי-חיים ובאדם", נורית קינן וסמדר רייספלד, מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב, תש"ע - 2010, עמוד 12.

 [6]שנה בשנה תשס"ב, "ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת?", מרדכי כסלו, המאמר המקוון באתר "דעת". 

[7] "מקרני ראמים עד ביצי כנים – כינת האדם" (שבת קז, ב), ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי.

[8] "The Enigma of the Biblical Shafan" by Dr. Yitzchak Betech (isaacb@tovnet.com) and Dr. Obadia Maya. TOV International. Mexico City 2016. Appendix on louse page 331.

© כל הזכויות שמורות למחבר

אילה שלוחה והצבי

 מאת: אורן סעיד

חלק מפרשני המקרא בני אירופה החליפו בין הצבי לאייל, משום שהצבי (Gazella) לא חי באירופה ומשום כך לא הכירוהו.

יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו. את נפתלי הוא מברך כך: "נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה, הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (בראשית מט, כא). רש"י מפרש ע"פ המדרש, שנפתלי נמשל לאיילה הממהרת לרוץ – כך חלקו של נפתלי בארץ ישראל, בקעת גינוסר, תמהר להבשיל את פירותיה: "זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה, כאיילה זו שהיא קלה לרוץ איילה שלוחה איילה משולחת לרוץ" (שם). בקעת גינוסר הינה בקעה הנמצאת באזור הגליל העליון המזרחי, צפונית-מערבית לכנרת[1].  

הרשב"ם מבאר, שיעקב בירך את שבט נפתלי, שאנשיו יהיו גיבורים וינצחו במלחמה, ויהיו קלים ומהירים כמו איילים לבשר על הניצחון במלחמה: " אַיָּלָה שְׁלֻחָה - גיבורים קלים כאיילות, כדכתיב 'וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר' (דברי הימים א,  יב , ט); הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר - בשובם מן המלחמה, ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של ניצחון המלחמה, וכדכתיב: 'זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה' (שופטים ה , יח) - כדרך הצבאים, הרצים על מרומי הרים" (שם).

סמל הדואר איילה שלוחה, המופיע בדגל.
יוצר: Meronim
מתוך ויקימדיה

כבר מביאור הרשב"ם, ניכר שיש בלבול בין האייל לצבי, שהרי הפסוק מדבר על איילה שלוחה והרשב"ם פעם מתייחס לאייל ופעם לצבי. חלק מפרשני המקרא בני אירופה החליפו בין הצבי לאייל, משום שהצבי (Gazella) לא חי באירופה ומשום כך לא הכירוהו. עובדה זה עולה מדברי רש"י: 'והרי צבי דאין [קרניו] מפוצלות - לא ידענא מאי קאמר, דהא ודאי מפוצלות הן! ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי, אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין' (חולין נט, ב). רש"י מתפלא על דברי הגמרא, האומרת שקרני הצבי לא מפוצלות בעוד שרש"י טוען שבמציאות קרני הצבי מפוצלות; ברם, כיום אנו יודעים שקרני הצבי אכן לא מפוצלות (כדברי הגמרא) ודברי רש"י מתייחסים לאייל (Deer) שקרניו מפוצלות!

ברוב המינים לשני הזוויגים של הצבי קרניים נבובות, קבועות שאינן מתפצלות, שתהליך גדילתם נמשך לאורך השנים ללא הפסקה. ברוב בני משפחת האייליים (Cervidae) בולטים הזכרים בקרניהם המתפצלות, הנושרות וצומחות מחדש בכל שנה[2]. תהליך גדילת הקרניים נמשך לאורך כל חייהם.

הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי", שפירושו איבד את מעותיו, מקורו במשנה במסכת כתובות: "אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן: הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי" (פרק יג, משנה ב). מדוע המניח את מעותיו על קרן הצבי, איבד את מעותיו? אחד הפירושים לכך מובא בפירוש "תוספות יום טוב": "ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו" (שם). כרוב ראשוני אירופה, גם הפירוש המובא בתוספות יום טוב, סבור שה"צבי" הוא האייל (Deer). הצבי לא משיר את קרנו, שהרי היא קבועה וחלק ממנו. לעומת זאת, האיילים משירים את קרניהם במקומות שבדרך כלל האדם לא מגיע אליהם[3].

בשולחן ערוך בהלכות טריפות מובאת ההלכה הבאה: "יש מיני עופות שאין להם מרה, כמו תורים ובני יונה, ואין לאוסרן כיון שכל המין כך. והצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו למטה סמוך לזנבו" (יורה דעה, סימן מב סעיף ח). אך לצבי (Gazella) יש כיס מרה! אין ספק  שבאומרו 'צבי' נתכוון מרן רבי יוסף קארו לאייל (Deer), כמסורת הזיהוי הנקוטה בקרב פרשנים בני אירופה, שכן בדיקת המציאות הזואולוגית בימינו מורה על חסרונו של כיס המרה אצל כל בני משפחת האייליים[4] (Cervidae).

סמל הדואר

סמל הדואר הישראלי, איילה דוהרת, לקוח מן המקורות: "אַיָּלָה שְׁלֻחָה", המסמלת את המהירות, כפי שמובא בברכת יעקב לבניו (בראשית מט, יא). איילה זו מופיעה בבול שהוצא במיוחד לציון קבלת ישראל לאיגוד הדואר הבינלאומי, בשנת 1950. יש שחשבו שמדובר בצבי, אך בסמל רואים ציור של קרניים מסועפות, המתאים כאמור,  רק לאייל ולא לצבי[5].

---

[1]  להרחבה על בקעת גינוסר, ראה באנצ' יהודית בערך "בקעת גינוסר" באתר "דעת".

[2] למעט אייל הצפון שגם נקבותיו מקרינות, ואייל המושק שאצלו גם הזכר וגם הנקבה חסרי קרניים.

[3] "זיהוי האיל, הצבי והיחמור", זהר עמר, על אתר: בטאון לעניני ארץ ישראל במקורות, גליון 15, אדר תשס"ט. המאמר המקוון באתר דעת, מכללת הרצוג.

להרחבה ראה גם במאמר "הניח מעותיו על קרן הצבי – צבי", ד"ר משה רענן, פורטל הדף יומי כתובות קז, א.

[4] על פי מאמרו של פרופ' זהר עמר "ה'מרה' – אמצעי להבחנה בין צבי לאייל", בכתב העת המעיין, גיליון טבת תשס"ט, הוצאת מוסד יצחק ברויאר – ישיבת שעלבים.

[5] "הדואר בראי הזמן - דואר ישראל", אתר דואר ישראל.

© כל הזכויות שמורות למחבר

איזה דג גדול בלע את יונה?

 מאת: אורן סעיד

ביום הכיפורים אנו קוראים את ספר יונה, בו מסופר שדג גדול בולע את יונה הנביא והוא ניצול מן המוות.

בתפילת מנחה  של יום כפור אנו קוראים את ספר יונה. יונה הנביא נשלח לנינוה[1] להכריז על רעתם של יושביה ועל העונש הצפוי להם, אם לא ישובו ויתקנו את מעשיהם. יונה מסרב לשליחות ובורח בספינה לתרשיש.  ה' מטיל סערה גדולה אל הים והספינה עומדת להיטרף. ע"י הפלת גורלות וע"י הודאת יונה עצמו נודע לאנשי הספינה שבעטיו של יונה באה עליהם הצרה. הם משליכים את יונה אל גלי הים. דג גדול בולע אותו והוא ניצול מן המוות. ברור שלפנינו מעשה הצלה ניסית, מן המעשים שבהם משופע המקרא.

הכתוב מספר שדג גדול בלע את יונה: "דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה" (ב, א) וכן בתרגום יונתן מתרגם: "נוּנָא רַבָּא" - דג גדול, וכך מתרגמים  בתרגומים נוספים, ללא הגדרת מינו של הדג שבלע את יונה. התרגום היווני, תרגום השבעים, בוחר במילה קטוס (‏tosẽ‏k),מילה המשמשת בשפה היוונית לתיאור מפלצת ים או חית ים גדולה.

קישור בין הלוויתן לבין הדג שבלע את יונה אנו מוצאים כבר בפירושו של רבי
אליעזר מבלגנצי (צרפת, המאה ה-12), המזהה את הדג ב"בליינא וכיוצא בו[2]", כאשר "בליינא" הוא ‏baleine -לוויתן[3].

הכריש הלבן - הדג שבלע את יונה?
מתוך ויקימדיה

הפרשנים מציינים שמדובר בנס, שהרי גם במקרים שאנשים יצאו מבטן הלוויתן (כפי שנראה להלן) הם היו ללא הכרה וכאשר עורם אכול ממיצי הקיבה של הלוויתן ואילו על יונה מספר הכתוב: "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אלוקיו מִמְּעֵי הַדָּגָה" (ב, ב), וכפי שמבאר הרד"ק שמדובר בנס: "ויתפלל יונה - נס גדול היה שהיה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות והוא חי ועוד נס אחר שלא נדהם אלא עמד בדעתו ובשכלו והתפלל" (שם).

ד"ר מנחם דור כותב[4]: "הדגים המפורסמים, הבולעים בני אדם, הם רק כרישים. גם בחופי הארץ נמצאים כרישים כאלה. אין ספק שבזמן הקדום קרו מקרים כאלה". הוא מביא את דעת החוקרים הטוענים, שע"פ נפח החזה של הכריש  הלבן (carcharodon), הוא הדג הגדול שאיחסן את יונה. כמו כן, הוא מדגיש שרק כרישים מסוגלים לבלוע בני אדם, ולא לוויתנים ולא תנינים.

מתוך 90 מיני לווייתנים הידועים על פני כדור הארץ, לוויתני זרע (נקרא גם ראשתן גדול-ראש) הם המינים היחידים, בעלי גרונות מספיק  גדולים, כדי לבלוע בני אדם. אורך גופם עשוי להגיע ל-18 מטרים ומעלה, ויש להם ושט גדול, המאפשר להם לטרוף בעלי חיים גדולים כמו דיונונים ענקיים, שהם לפעמים בולעים בשלמותם. דיונונים ענקיים - שאורכם יכול להגיע ל-14 מטרים - נמצאו בתוך קיבה של לוויתני זרע. אמנם, בליעת בן אדם על ידי לוויתני זרע, אפשרית מבחינה פיזית, אבל זה נדיר מאוד שלווייתן זרע יבלע בן אדם, בין היתר, בגלל שהמפגש עימם מאוד נדיר[5].

היה מקרה אחד של אדם בשם ג'יימס בארטלי, שלכאורה נבלע על ידי לוויתן זרע מול איי פוקלנד (ליד הקצה הדרומי של דרום אמריקה) בזמן ציד לווייתנים,  בסוף המאה ה-19. בארטלי שרד את הנפילה ואת תהליך הבליעה, ומאוחר יותר אף הוצא מתוך הקיבה על ידי עמיתיו שהפשיטו את עור הלוויתן. העובדות בסיפור זה, נחקרו בקפידה על ידי ההיסטוריון אדוארד בי דייוויס, שהצביע על חוסר עקביות רב בסיפור, ולפיכך אמיתות הסיפור מוטלת בספק[6].

נביא כאן את הסיפור של ג'יימס בארטלי,  המזכיר את מעשה יונה הנביא, שכאמור, טען שנבלע על ידי לוויתן זרע וכן את ההסבר להצלתו מבטן הלוויתן[7]:

לוויתן שנתפס בצלצל (=מכשיר לדיוג דגים גדולים), הפך במכת זנב את סירת הדייגים ובלע אחד מאנשי צוותה. הלוויתן הומת ובותר, וביום השלישי נמצא המָלַח בתוך קיבתו של הלוויתן כשהוא מקופל ובלא הכרה. רחיצה במי ים החיתהו במהרה, אך עור פניו, עורפו וידיו, שהיו גלויים לפעילותו של מיץ קיבתו של הלוויתן, הולבן ללובן מזעזע ומראהו הטבעי לא חזר אליו עוד; מלבד זאת לא היתה לחוויה האיומה הזאת כל השפעה שלילית על בריאותו.

ג' מקלוסקי מאוניברסיטת פרינסטן טרח להוכיח, כיצד יתכן שאפילו לוויתן רגיל יציל אדם מטביעה. הוא מצביע על כך שהלוויתן, שהוא בעל חיים נושם אוויר, חייב להוציא מחלל פיו כל מים מיותרים מיד לאחר שקיבל את אוכלו. על כן, אם יצור נושם אוויר אחר יוחדר לפיו יחד עם אוכלו, ויובל ע"י המים הנכנסים בין לסתותיו של הלוויתן, הרי יועבר "פולש" זה מן המים שבהם היה טובע, לתוך מערכת אספקת האוויר של הלוויתן. הוא לא יוכל להיכנס לתוך קיבתו של הלוויתן משום הפתח הצר, אך הוא יוכל להגיע אל שקיק הגרון הגדול, שמתחיל למטה ולפני הגרון ומגיע מחזית העורף עד לחזה. דפנותיו של שקיק זה הן עבות וגמישות, ויש בו חלל שהנו גדול במידה מספקת, כדי לקבל גופו של אדם ולספק לו אוויר לנשימה[8] ".  

למרות הסברים אלו, אין לראות בסיפור יונה מעשה טבעי, אלא נס שנעשה לו כדי להצילו מן המוות.

---

[1] עיר קדומה באשור, ישבה על הגדה המזרחית של נהר החידקל.

[2] "פירוש על יחזקאל ותרי עשר", רבי אליעזר מבלגנצי, חברת מקיצי נרדמים ,וורשא ,התרע"א.

[3] ראה גם בספר "ספר יונה : פירוש ישראלי חדש : מסעות יונה בים הספרות היהודית לדורותיה", יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, קרן אבי חי, 2015, עמ' 62.

[4] בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", מנחם דור, הוצאת  גרפאור־דפטל, 1997, עמ' 179.

[5] Melissa Hobson, Humpback whales can’t swallow a human. Here’s why, june 2021, national geographic.

[6] Edward B. Davis, Perspectives on Science and Christian  Faith. 43: 224–237, 1991, American Scientific Affiliation.

[7] בהקדמה לפירוש "דעת מקרא" על ספר יונה, עמ' 5 בהערה. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1990.

[8] ע"פ מאמרו של אמברוז ג'ון וילסון, Princeton Theological Revue, משנת 1927.  

© כל הזכויות שמורות למחבר

האם יש צער בעלי חיים בפעולת השחיטה?

 מאת: אורן סעיד

מחקרים מדעיים מוכיחים כי שהשחיטה היא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההיגיינה שלו.

שחיטה, היא המתה, לפי כללי ההלכה, של בהמה, חיה או עוף לצורך אכילת בשרם. נאמר בפרשתנו: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלהיך לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (יב, כא).  מבאר רש"י: "וְזָבַחְתָּ.. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ - למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני (שם).  מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת חולין (כח, א): "רבי אומר, 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ' (שם)  - מלמד שנצטווה משה על [שחיטת] הוושט ועל [שחיטת] הקנה ועל רוב [סימן] אחד בעוף (ששחיטת העוף כשרה ברוב סימן אחד), ועל רוב שניים (שני הסימנים) בבהמה". ברייתא זו באה ללמדנו שהלכות שחיטה נמסרו למשה רבינו בהר סיני בעל פה ועברו במסורת מדור לדור.

מדיני השחיטה[1]

א. השוחט צריך להיות מומחה באומנות השחיטה, בקי בהלכותיה וירא שמים.

ב. על הסכין להיות חד וחלק ביותר.

ג. לאחר הברכה "על השחיטה", השוחט חותך את שני "הסימנים" שבצוואר – הקנה והוושט, ע"י    הולכת הסכין והבאתו.

ד. מן המובחר, שבפעולת השחיטה ייחתכו גם הקנה וגם הוושט של הנשחט, אך השחיטה כשירה אם נחתך רובו של אחד מהם בעוף, ובבהמה ובחיה - רוב של שניהם.

שחיטה כשרה בציור מן המאה ה-15.
מתוך ויקיפדיה

השחיטה – קלה שבמיתות

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" מציין, שהשחיטה עליה צוותה התורה, היא "קלה שבמיתות", מבחינת עינוי בעלי החיים: "ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כוונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו" (חלק ג, פרק מח). כך גם כותב השד"ל: "אך בשר בנפשו  -  בנפשו שהוא דמו, כלומר בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שחט שענינו מיצוי]; והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער בעלי חיים" (בראשית ט, ד).

בספר החינוך כותב על מצוות שחיטה, שהסכין צריכה להיות מאוד חדה על מנת למנוע צער מהבהמה: "ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם..." (ספר החינוך - מצווה תנא).

פעולת השחיטה – סיכום רפואי

בתקופות שונות בהיסטוריה (וגם כיום) נאסרה השחיטה היהודית בארצות אחדות, בטענה שזו שיטת המתה אכזרית.  אך בתקופת מאה השנים האחרונות נערכו מחקרים מדעיים, שהוכיחו, שהשחיטה היא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההיגיינה שלו.

במהלך השחיטה מבוצע חיתוך חלק ומהיר של קנה נשימה, הוושט, העצב התועה[2], עורקי הצוואר והוורידים. מתוך כל המחקרים והעבודות על צער בעלי חיים בפעולת השחיטה, עולה הסיכום הבא מבחינה רפואית[3]:

עיקר אספקת הדם אל המוח במעלי הגירה נעשית דרך עורק הלסת העליונה הפנימי, המקבל את מרבית הדם מעורק הראש המשותף, ורק חלק קטן מהדם מגיע למוח דרך העורקים החולייתיים (העוברים דרך חוליות הצוואר). מיד לאחר השחיטה ישנה ירידה פתאומית ומהירה בלחץ הדם, והשינוי הראשוני הוא באזור עורק הלסת העליונה, כך שמיד לאחר השחיטה אין אפשרות למדוד זרימת דם בעורק הלסת העליונה. תוך  5-6 שניות יורד לחץ הדם עד כדי כך, שמחזור הדם אינו מסוגל לספק דם לרקמות. לפיכך עולה מהאמור, שמיד לאחר השחיטה, אין עוד אספקת דם משמעותית למוח. הירידה הפתאומית בלחץ הדם ובזרימת הדם למוח גורמת לתגובת הלם מיד לאחר השחיטה.

מיד לאחר השחיטה מופיעים שינויים משמעותיים ביותר בפעילות החשמלית של המוח, כפי שניתן לראות בתרשים גלי  המוח[4]. לפיכך, בשעה שגירויי הכאב בעקבות השחיטה עשויים להגיע לקליפת המוח כבר אין הוא מסוגל להגיב עליהם, עובדה זו גורמת לכך שאין הבהמה חשה כלל חווית כאב[5]. תחושת הכאב המיידית אף היא מוקהית בגלל הדרישה ההלכתית להשתמש בסכין חדה וחלקה ביותר, וכן יש הסחת דעת הבהמה מהכאב עקב השכבתה על הארץ לפני השחיטה[6]. בבהמה שוכבת, יציאת הדם לאחר חתך השחיטה, היא מהירה יותר מאשר בבהמה עומדת, אם ראשה נשמט וחוסם את זרימת הדם מאזור השחיטה, וכתוצאה מכך הירידה באספקת החמצן והדם למוח מהירה יותר בתנוחת השכיבה.

---

[1] ע"פ אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג-גוש עציון, בערך "שחיטה".

[2] בגוף האדם והבהמה וכן אצל בעלי חוליות אחרים,  יש 12 עצבי גולגולת (עצבים קרניאליים), שמתחברים ישירות למוח. עצב חשוב במיוחד הוא העצב הגולגולתי העשירי, שנקרא "העצב התועה" (ואגוס) בהשראת המסלול הארוך ומלא הפיתולים שהוא עושה בגוף. לעצב הזה יש תפקיד מרכזי בהפעלת מערכת העצבים הפרסימפתטית [=תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. היא אחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה] והוא מורכב ברובו מסיבים שמעבירים מידע מהמוח לאיברים הפנימיים.

כעשרה אחוזים מהסיבים בעצב התועה מיועדים להעברת מידע תחושתי בכיוון ההפוך, מהאיברים הפנימיים אל המוח. העצב התועה מעצבב את הריאות, הלב, הקיבה, והלוע. בין תפקידיו הוא מסייע להאט את קצב הלב, להסדיר את הנשימה ולחולל את תנועת המעיים ההכרחית לעיכול.

[3] מתוך: אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "צער בעלי חיים", עמ' 451. מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)].  הערך המקוון באתר מכון שלזינגר  לחקר הרפואה על פי ההלכה. 

להרחבה ראה בספרו של ישראל מאיר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", הוצאת "משכיל לדוד", ירושלים תשס"ד.

[4] ראה פרק יב – "השפעת השחיטה על תרשימי המוח"  -  בספרו של ישראל מאיר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים".

[5] ראה גם במאמר "צער בעלי חיים", פרשת כי תצא, בבלוג זה.

[6] בעבר היו קושרים את רגלי הבהמה ומפילים אותה בכוח ארצה, ואז שוחטים אותה כשהיא שוכבת. לאור תלונות על צער בעלי חיים ואכזריות הכרוכה בשיטה זו פותחו שיטות מכניות שונות המונעות את הסבל של הבהמה, כגון: תא שהבהמה מוכנסת לתוכו, והוא מסתובב ומביא את הבהמה למצב של שכיבה ללא צורך להפילה בכוח, או הרמת הבהמה באוויר ושחיטתה במצב תלוי ועוד.

© כל הזכויות שמורות למחבר