תורה ומדע: פרשת וישלח

‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וישלח. הצג את כל הרשומות

קבר דינה בת יעקב

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת וישלח

מאת: אורן סעיד

על פי כתבי יד עולי הרגל, מפות ותמונות, גילו את קברם של ראובן, שמעון, לוי, דינה ושת בן אדם הראשון ביישוב העתיק ארבל.

דינה בת לאה היא בתו של יעקב אבינו ולאה אימנו. היא האחרונה שנולדה ללאה, בתום שבע שנים לשהות בחרן. בפרשתנו מסופר על דינה, שיצאה "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ[1]" (לד ,א), ונחטפה בידי שכם. בעקבות זאת נהרגו תושבי שכם, על ידי בני יעקב. במאמר זה לא נעסוק בפרשנות למעשה זה, אלא בגורלה של דינה ומקום קבורתה.

לפי מדרש אחד, דינה נישאה לשמעון וילדה לו את "שאול בן הכנענית" (בראשית רבה פ, יא), לפי מדרש שני, היא נישאה לאיוב (בראשית רבה פ, ד), ולפי מדרש שלישי, הרתה לשכם וילדה את אסנת, אשתו של יוסף ואמם של אפרים ומנשה (פרקי דרבי אליעזר, פרק לו ופרק לח).

הרמב"ן בפרשתנו, מביא את המסורת על מקום קבורת דינה ביישוב ארבל: "והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו, כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבל עם קבר נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי, ויתכן כי העלה שמעון עצמותיה בחמלו עליה, או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים, כמו שהזכירו אבותינו (בראשית רבה ק, יא)" (לד, יב).

ציון ראובן, שמעון, לוי,
דינה בת יעקב ויהודה משבטי י - ה
המקור:חב"ד פדיה.
צילם:שלום

ארבל היה יישוב יהודי מימי המשנה והתלמוד, הנזכר במקורות ההיסטוריים פעמים רבות; היתה בו תעשיית פשתן וביקרו ולימדו בו חכמים רבים. היישוב שכן בבקעת ארבל, שבחלקו המזרחי של הגליל התחתון, באזור בו שוכן היום מושב ארבל. בחלקו הצפוני של המושב ארבל נמצאים שרידי ארבל הקדומה ובהם חורבות בית כנסת קדום מלפני כ-1700 שנה. בימי המשנה היתה ארבל עיר של חכמים, ובה נולד נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי, אב בית דין מ"חכמי הזוגות" לצידו של יהושע בן פרחיה (אבות פרק א, משנה ו-ז). לאחר שארבל הקדומה נהרסה, נקראו בימי הביניים חורבותיה על ידי ערביי ארץ ישראל בשם ארביל שהפך בהמשך ל חירבת אירביד[2].

קבר דינה (וכן קברים נוספים, להלן) ממוקם צפונית לחלק היישוב העתיק, שבית הכנסת נמצא במרכזו.

ב"אגרת יחוס אבות" משנת הרצ"ז (1537) כותב[3]: "ארבל, שם קבורת ר' זירא והוא קודם לכפר וכמו מצבה ושם נתאי הארבלי, ובשדה קבור ד' שבטים ודינה אחותם ואצלם הדסים, שם קבורת שת בן אדם הראשון, ויש שם מערה כמו בור שיורדים לה במדרגות ויש שם מים חיים".

בספר "תוצאות ארץ ישראל"[4] מאת תלמיד הרמב"ן כותב: "וקרוב לארבל, שלושה שבטים מבני יעקב, ודינה אחותם ואצל הציון גדל הדס נאה, ואין אדם רשאי ליקח ממנו ענף לא יהודי ולא ישמעאלי פן יענש. וקרוב משם צדיק אחר, ואמת המים עוברת עליו, ומכוסה בעפר ובבנין, והמים נופלים במעיין כמין בור, ואומרים כי הוא שת בן אדם הראשון".

רבי מנחם בן רבי פרץ החברוני, ששהה בחברון מספר שנים ברבע הראשון של המאה ה-13, תיאר באיגרת שכתב, את קבר דינה בת יעקב בארבל[5].

כפי שהובא לעיל, בארבל, קבורים גם שלושה שבטים נוספים. בכתבי רבי יעקב בן נתנאל הכהן[6] מציין שהכוונה לשבטים: ראובן, שמעון ולוי: "וקרוב לו קברות ראובן, שמעון, לוי ודינה, וקברם מכוסה כל כך עד שאין אדם יכול להכניס ידו שם. ובציון אחד בנין כמו בית בנוי על שת בן אדם הראשון, והבאר בתוך הבית".

בשנת 2007 ביצעו הארכאולוג יוסי סטפנסקי וישראל הרצברג מחקר, בו גילו על פי כתבי יד עולי הרגל, מפות ותמונות - את קברם של ראובן, שמעון, לוי, דינה ושת בן אדם הראשון בארבל[7].

[1] לפי תיאורו של יוסיפוס (קדמוניות היהודים א, כא, א), דינה הלכה מיזמתה אל החגיגה שחגגו אנשי שכם, ואילו בספר הישר (וישלח סג, א-ב) נאמר שדינה יצאה בחברת שאר בנות ביתו של יעקב ולא יצאה לבדה.

[2] אנצ' לגיאוגרפיה תלמודית, נאמן פנחס, בערך "ארבל", יהושע צ'צ'יק, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב ,תשל"ב.

"חורבת ארבל", איתן קליין וניר דיסטלפלד, חפירות וסקרים בישראל, גליון 135 לשנת 2023, אתר רשות העתיקות.

[3] ב"אגרת יחוס אבות" משנת הרצ"ז (1537) מובא בספר "המעמר - כרך ג, אברהם משה, עמ' 217, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ. "אגרת יחוס אבות" מאת "אלמוני", יש מחלוקת מי חיבר את האיגרת (ראה שם, עמ' 209).

ראה גם בספר "שבחי ירושלים" מאת ברוך, יעקב בן משה חיים, לעמבערג, 1865, בפרק העוסק ב"עתה נתחיל בהקפת צפת תוב"ב - גליל העליון", בפיסקה "ארבל".

[4] "המסע של תלמיד הרמב"ן - תוצאות ארץ ישראל (1270 - 1291)". נדפס ב"מסעות ארץ ישראל" לאברהם יערי (1899-1966), תל אביב, תשו (1946), עמוד 81, בשם "מסעות האלמוני תלמיד הרמב"ן".

[5] "מכתב מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני", מובא בספר "המעמר - כרך ג, אברהם משה, עמ' 40, ירושלים, שנת תר"פ, דפוס לונץ.

[6] כתבי רבי יעקב בן נתנאל הכהן, הובא בספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" חלק א, מאת ישראל מאיר גבאי וישראל הרצברג, אהלי צדיקים, תש"ע.

[7] ראה במאמר "חוקרים מצאו בארבל את קברי השבטים", עדי חשמונאי ואחיקם משה דוד, באתר NRG, דצמבר 2010,

תחת האלון

תוויות: בוטניקה / הצומח, פרשת וישלח

מאת: אורן סעיד

האלון נקרא בלשון חז"ל בלוט, על שם פרי האלון. גם השם "אלון" בלשון חז"ל מתייחס לפרי כלומר לבלוט ולא לעץ עצמו.

בפרשתנו אנו קוראים על מותה וקבורתה של דבורה מינקת רבקה: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (לה, ח). רש"י מסביר היכן היה מקום קבורתה: "תַּחַת הָאַלּוֹן - בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון". לפי רש"י (ופרשנים נוספים) 'אַלּוֹן' הנזכר בפסוק, פירושו מישור גיאוגרפי ודבורה נקברה בשטח מישורי שהיה בהר.

הרד"ק מביא פירוש ש'אַלּוֹן' הנזכר בפסוק הכוונה לעץ האלון: "תחת האלון - כמו 'תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה' (הושע ד, יג); 'אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן' (יחזקאל כז, ו) ותרגם אותם יונתן: 'בְּלוּטִין' והוא הנקרא קשטנייס בלע"ז" (שם). לדעתו של ד"ר משה קטן המילה קשטני"א היא שיבוש וצריך לומר קישנ"א (chesne) כלומר אלון[1].

בלוטים בגדלים שונים.
יוצר: David Hill
מתוך ויקימדיה

פרי עץ האלון נקרא בָּלוּט, והוא מכיל זרע בודד (לעיתים רחוקות שני זרעים), והוא גדל בתוך "כוס" הנקראת סַפְלוּל. למינים השונים של האלונים יש בלוטים וספלולים בגדלים ובצורות שונים מעט זה מזה. מקור שמו של הבלוט הוא מהשורש העברי ב-ל-ט, כנראה מפני שזרעו של הבלוט בולט החוצה מהספלול שלו[2]. 'בָּלוּט' - כך נקרא האלון בלשון חז"ל ולכן תרגום יונתן תרגם ''אַלּוֹנִים' כך: 'בְּלוּטִין' (יחזקאל, כז, ו) וכן מתרגם 'וְכָאַלּוֹן' (ישעיה ו, יג): 'וְכִבְלוֹטָא'. השם 'בלוט' מציין באכדית ובאשורית "אלון" ו"בלוט" (= פרי האלון) כאחד ומכאן גם השם הארמי "בַּלוּטָא"[3].

גם השם "אלון" בלשון חז"ל מתייחס לפרי כלומר לבלוט ולא לעץ עצמו. למשל, המשנה במסכת כלים מציינת: "הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן, וְהָאֱגוֹז, שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם, טָמֵא" (פרק יז, משנה טו). הבלוטים בדומה לאגוזים בנויים מקליפה קשה ותוכם רך יחסית וניתן לסילוק. היו מוציאים מתוך הבלוט את תוכו הרך, לשם הכנת כלי למשחק ילדים.

הבלוטים משמשים כמזון חשוב של חיות בר בחורשים או ביערות אלונים. צרכני בלוטים מפורסמים בארץ הם עורבנים ויערונים. יונקים גדולים הצורכים כמויות גדולות של בלוטים הם חזירי בר, דובים וצבאים[4].

בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה (כג, א) נזכר המין 'בלוטי' כאחד ממיני הארזים. מפרש רש"י במקום: "בלוטי - צירקוו"ה בלעז, שגדילין בו פירי שקורין גליאנד"ה". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את המילה האיטלקית צירקוו"ה cerqua לאלון. שם זה דומה לשם הלטיני של האלון – Quercus.

שלושה מבין עשרות מיניו של האלון נפוצים בארץ ישראל: אלון מצוי, אלון התבור ואלון התולע. ישנם עוד שני מינים הגדלים בחרמון: אלון שסוע ואלון הלבנון. אלון המצוי ואלון התבור, נבדלים זה מזה, בין השאר, באופי קצות העלים: העלים של האלון המצוי הם דוקרניים, בניגוד לעלי אלון התבור[5].

בספרו של חוקר ארץ ישראל ישעיהו פרס: ארץ-ישראל: ספר-המסעות, הוא נקב בשם 'אַלּוֹן בָּכוּת' באשר למין אלון מצוי בארץ ישראל[6].

עץ האלון (=Quercus) היה עץ מקודש בפולחן: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד, יג). השם 'אַלּוֹן', מלשון אל, כוח ועוצמה, מבטא את שימושו כפולחן. פרופ' זהר עמר משייך את 'אַלּוֹן בָּכוּת' אל תופעה שכיחה של קידוש עצים, אחת ממערך של פולחן וסגידה לכוחות הטבע, באזור הסהר הפורה ובארץ ישראל בכלל זה, מאז העת העתיקה[7]. על רקע זה, מובנים דברי חז"ל, המושמים בפיו של עץ קדוש זה, כאשר הוא מבקש להימנע מכך שהמן הרשע יתלה עליו: "צווח האלון ואמר: איני יכול שיתלה על ראשי, שדבורה מינקת רבקה קבורה תחתי" (תרגום שני למגילת אסתר, פרק ז, ט-י).

[1] אוצר לעזי רש"י, ערך 931 [ראש השנה כג, א]] ו-ערך 2009 [מנחות סג, א] בד"ה בלוטי.

[2] אתר "צמח השדה" בערך "אלון מצוי".

7[3] ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורת צמחי המשנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, בר אילן, תשע"ג (עמ' 56-57).

א. דפני, 'על שמות האלון ופתגמיו'.

[4] "התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז – אלון מצוי" (קידושין מז, א), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

[5] אנצ' אביב חדש, בערך "אלון", אנציקלופדיה אביב בע"מ, 2004.

[6] ישעיהו פרס, ארץ-ישראל ספר-המסעות, ירושלים-ברלין-וינה: הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א 1921, עמ' 63.

[7] "על העצים הקדושים בספרות היהדות", פרופ' זהר עמר, הדף שבועי, מס' 160, אונ' בר אילן.

"מי זהב" - אלכימיה

תוויות: כימיה / החומר, פרשת וישלח

מאת: אורן סעיד

האבן עזרא מתייחס לטענות האלכימאים בתקופתו, שטענו שניתן להפוך נחושת לזהב, וכתב שאלו "דברי רוח".

בפרשתנו מוזכרת רשימה של שמונה מלכים שמלכו בארץ אדום. באחד מפסוקים אלו נאמר: "וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" (לו, לט). אונקלוס תרגם את השם "מֵי זָהָב": "בַת מְצָרֵף דַּהֲבָא", ובמדרש שכל טוב נאמר: "בת צורף היתה, שמתיך את הזהב לתוך כור במים" (שם), זוהי דרך הפשט בשיטת התרגום. אבל האבן עזרא מגלה לנו כי קיים היה פירוש אחר: "מי זהב, כך שמו. והגאון אמר: צורף זהב. ואחרים אמרו, רמז לעושים זהב מנחושת, ואלה דברי רוח". דהיינו: היו שפירשו כי "מי זהב" הוא כינוי למי שהופך את הנחושת לזהב באמצעות חומר מתווך. זו היא מחשבה שהיתה רווחת בתקופות קדומות (ראה להלן). על כך פוסק האבן עזרא את דברו באופן נחרץ, בקוראו לתפיסה זאת: "דברי רוח".

מה הן אותן שיטות להפיכת נחושת לזהב?

בספר "פרדס יוסף[1]" מביא בשם שני ספרים, שיטה כיצד להפוך נחושת לזהב: "ועיין בספר שער השמים מאבי הרלב"ג [מאמר שני שער השני], ובספר כרם חמד [ירחון חלק ב עמוד נ, ב] אבן יקרה הביאה מלכת שבא (מלכים א י, ב) ושלמה גילה סודה ויביאו נחשת וברזל ועופרת וישלח באש, וגרר מעט אבק מאבן ויפזר ויצא מאש זהב טהור מזוקק שבעתים" (שמות לב, יט).

האלכימיסט, בחיפושו אחר אבן החכמים.
ציור של ג'וסף וורייט מדרבי, 1771.
מתוך ויקימדיה

ובהמשך דבריו מביא שיטה נוספת להפיכת נחושת לזהב: "ובמקור ברוך [חלק ג דף תריב ד"ה אני ודף תרנט ד"ה וכן] הביא ספר נפלאות מעשיך מר' אברהם שלום חי ונדפס בלויווארנא שמצא כתב יד סגולה לעשות מנחשת זהב, קח תשעה ביצי תרנגולת ותשימם בסיד ותכסה היטב באשפה שלשים יום, ותפתח הביצים ותמצא בכל אחד תולעת, ותחזיר הכל לקדירה שניה ותכסה הקדירה ויגדלו התולעים ויאכלו שאר הדברים, ואחר כך אוכלים זה את זה עד שישאר אחד גדול, ותשרוף אותו בקדירה ויהיה ריח רע כסם המות ונשאר אבק שריפה ותקח מזה העפר למשמרת, ותקח נחשת ותתיכהו ושים מעט מזה האבק אחר שניתך ויהיה לזהב" (שם).

אלכימיה

בעת העתיקה נתפס המעבר ממתכת פשוטה לזהב כ"צמיחה" וכהשתנות של החומר עצמו (מימוש פוטנציאל הקיים ממילא בחומר), ומשום כך – ללא צורך בחומר מתווך. האלכימאים בתקופה ההלניסטית (שמרכזם היה באלכסנדריה, 323 לפני הספירה עד 30 לספריה) ניסו לייצר זיופי זהב או להקנות מראה מוזהב למסגי מתכות שונות, למשל על ידי טיפול בנחושת על ידי כספית או סגסוגת ארסן לקבלת גוון זהוב. האלכימאים ההלניסטים ניסו "להרוג" את חומרי המוצא: כלומר לשנות את תכונותיהם כך שיהיו קרובים ככל האפשר ל"חומר הראשוני" שבו ניתן לטבוע תכונות חדשות (באופן דומה לזה שבו הפרי נרקב והזרע שהוא משאיר אחריו מתפתח). בהתאם, השלב הראשון היה נטילת התכונות המתכתיות מהמתכות הנחותות - הפיכתן לשחורות (השחרה - מלנוסיס) ו"מתות". השלב הבא נקרא לייקוסיס כלומר הלבנה (או הכספה) ובו טופל החומר ה"מת" בנוזלים נדיפים חריפים ובמים שנועדו להחיותו (כשם שזרע זקוק להשקיה). בשלב זה הוספה כמות קטנה של החומר אליו אמור היה החומר המת להתגלגל כדי שישמש כ"גרעין" להפיכת כל החומר לזהב או כסף. גרעין זה הוא הבסיס לרעיון "אבן החכמים" שהופיע מאוחר יותר[2].

במאה העשירית לספירה, סברו האלכימאים הערבים, שהמתכות מורכבות מיחסים שונים של כספית וגפרית. הזהב הוא כספית מטוהרת וכמות קטנה של גפרית; כיוון שכך, ניתן להפוך נחושת לזהב על ידי הרחקת גפרית או תוספת כספית[3].

במאה ה-12 וה-13 האלכימאים ניסו לגלות או ליצור מכספית, גפרית ומלח את "אבן החכמים" (או "אבן הפילוסופים"), שהיא אבן בעלת סגולות מופלאות: היא חומר שעל פי אמונת האלכימאים מסוגל להפוך מתכות זולות לזהב. לעתים נקשרה האבן גם ליכולת להישאר צעירים ולחיי נצח. אין זו תמיד אבן ממש, ולפעמים היא נוזל אדום או לבן. אלכימיית "אבן החכמים" חדרה גם לאירופה בתקופה זו. גם במאות ה-14 וה-15, החיפוש אחר אבן החכמים הפך לעיקר עיסוקם של האלכימאים[4].

מרי היהודיה, שחיה באלכסנדריה בסביבות המאה הראשונה לספירה, נחשבת לאחת הכותבות הראשונות על האלכימיה והיא נחשבת לאלכימאית האמיתית הראשונה של העולם המערבי. בעבודתה היא המציאה כמה מכשירים להשגת חומרים בזיקוק[5]. על פי פירוש האבן עזרא שהובא לעיל, יתכן שהאלכימאי הראשון היה "מֵי זָהָב", המוזכר בפסוקים על שמונת מלכי אדום, שמלכו בתקופת שקדמה למשה רבינו או בתקופה שקדמה לשאול המלך[6].

האבן עזרא (1089-1164) הכיר את דברי האלכימאים בתקופתו, שטענו שניתן באמצעות חומר מסוים להפוך נחושת לזהב; האבן עזרא התייחס לטענתם בפירושו לעיל וטען שמדובר בשטויות. אכן האבן עזרא צדק[7]. כל הניסיונות בתקופות הקדומות להפוך נחושת לזהב היו באמת "דברי רוח". כבר בתחילת המאה הנוכחית ידעו מדענים שזהות המתכת (וכן כל היסודות האחרים) נקבעת רק ע"י מספר הפרוטונים שבגרעין האטום. לנחושת 29 פרוטונים ולזהב 79. למרות קיומן של "תגובות גרעיניות" אין אנו מכירים שיטה בה ניתן יהיה להוסיף חמישים פרוטונים לגרעין. אם תימצא בעתיד שיטה מעין זו, היא תיעשה קרוב לוודאי במאיצי-חלקיקים רבי-עוצמה[8].

[1] פרדס יוסף היא סדרת ספרי חידושים על החומשים בראשית, שמות וויקרא. הספר חובר על ידי רבי יוסף פצנובסקי ונדפס בפיטרקוב ובלודז' בין השנים תרצ"א - תרצ"ט (1930–1939).

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלכימיה" בפיסקה "האלכימיה ההלניסטית".

[3] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלכימיה" בפיסקה "האלכימיה הערבית".

[4] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלכימיה" בפיסקה "האלכימיה באירופה" וכן בערך המורחב "אבן החכמים".

[5] ןיקיפדיה האנגלית בערך "Mary the Jewess" (=מרי היהודייה).

[6] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "שמונת מלכי אדום".

[7] יש לציין, גם את דברי רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי", שהתנגד לאלכימיה וציין שמדובר בכישלון: "...אולם אנחנו ראינו בכשלונם של כל האנשים מבעלי האלכימיה ומשביעי רוחות הכוכבים שנסו ללכת באחת הדרכים האלה" (מאמר שלישי, סעיף כג).

[8] ע"פ הערתו של פרופ' אריה פרימר, למאמרו של פרופ' דניאל שפרבר "מי זהב – כיצד הופכים נחושת לזהב", בספר "פירות האילן על פרשת השבוע", עמ' 115-116, אונ' בר-אילן, רמת גן, כרך א, תשנ"ח.

רביית העדר

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת וישלח

מאת: אורן סעיד

יעקב שלח לעשו מנחה המורכבת מצאן ובקר גמלים וחמורים – בה היחס בין הזכרים לנקיבות בכל אחד מהמינים, הוא כפי הצורך הטבעי לרבייתם.

בפרשתנו אנו קוראים על המנחה (=מתנה) ששולח יעקב לעשו: "עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים; גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים [=30 גמלים נקיבות ובניהן עמהן (סה"כ 60) – רש"י]; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם [=חמורים זכרים, רש"י] עֲשָׂרָה" (לב, טו-טז). רש"י מפרש: "עזים מאתים ותישים עשרים - מָאתַיִם עִזִּים צְרִיכוֹת עֶשְׂרִים תְּיָשִׁים, וְכֵן כֻּלָּם, הַזְּכָרִים כְּדֵי צֹרֶךְ הַנְּקֵבוֹת" (שם). יעקב אבינו היה בקיא ברביית הצאן (שהרי עבד את צאן לבן במשך 20 שנה) ולכן שלח לעשו מנחה המורכבת מצאן ובקר גמלים וחמורים – בה היחס בין הזכרים לנקיבות בכל אחד מהמינים, הוא כפי הצורך הטבעי לרבייתם[1]: עיזים – זכר אחד ל-20 נקיבות; כבשים – זכר אחד ל-20 נקיבות; פרים – זכר אחד ל-4 נקיבות; חמורים זכר אחד ל-2 נקיבות; גמלים – זכר אחד לכל נקיבה. גם האבן עזרא מפרש שיעקב אבינו היה בקיא ברביית הצאן ושאר בעלי החיים האמורים בפסוק: "עזים מאתים -בצאן שם הנקבות עשר לזכר. ולפרים ד' (=ארבע) ולעיירים שנים. כי ידע תולדתם" (שם).

כבשים ורועה בארקנסו.
מתוך ויקימדיה

רש"י בהמשך פירוש מציין, שהיחס בין הזכרים לנקיבות, הוא לפי הזמן הפנוי שיש לזכר לעבר את הנקיבה; למשל, הפר, מאחר והיו משתמשים בו כל היום לעשיית מלאכה, כגון: חרישה, לכן, הוא יכול לעבר רק ארבע פרות: "... שֶׁמָּצִינוּ כָּאן שֶׁמָּסַר לְכָל תַּיִשׁ עֶשֶׂר עִזִּים וְכֵן לְכָל אַיִל; לְפִי שֶׁהֵם פְּנוּיִים מִמְּלָאכָה דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת תַּשְׁמִישׁ וּלְעַבֵּר עֶשֶׂר נְקֵבוֹת, וּבְהֵמָה מִשֶּׁנִּתְעַבְּרָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת זָכָר, וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת, וְלַחֲמוֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת לְזָכָר, וְלַגְּמַלִּים שֶׁהוֹלְכִים דֶּרֶךְ יוֹתֵר רְחוֹקָה נְקֵבָה אַחַת לְזָכָר" (שם).

עדר היא קבוצה נפרדת של צאן או של בהמות. הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבשים שהופרדו מהעדר מגלים סימני מצוקה והם פועים בקול רם או בוטשים בקרקע. בתוך עדר עיזים קיימת היררכיה חברתית ברורה המוגברת כתוצאה מצפיפות או מרווח בלתי מספיק לאכילה. עז חדשה המגיעה לקבוצה חדשה או לדיר צריכה להילחם על מקומה בהיררכיה בדיר[2].

בכל עדר ישנם מספר זכרים המפרים את הנקיבות בעונת הרבייה. זכר אחד יכול להפרות מספר נקיבות. היחס בין הזכרים לנקיבות בעדרים מבויתים עשוי להיות שונה מהיחס בין זכרים לנקיבות בעדרים המצויים בשטח הפתוח בטבע - שכן בעדרים מבויתים המטרה של המגדלים היא להשיג תפוקה מקסימלית מהעדר מבחינה כלכלית.

אצל עדרי הכבשים, האֵילים (הזכרים) פוריים במשך כל השנה ורוב המגדלים שומרים על יחס של אַיִל אחד ל-25 עד 35 רחלות[3] (נקיבות).

פרי רבייה

אצל עדרי הפרים, היחס הוא של פר אחד ל-20 עד 30 פרות בחלקות המרעה. מתוך כך יוצא, שבעדר המונה מספר עשרות פרות, מוכנסים פרי רבייה ספורים. כלומר, קבוצת פרי הרבייה מהווה חולייה חשובה ויקרה, בתהליך גידול הבקר במרעה. פרים אלו, בהיותם חשובים ביותר בגידול בקר לבשר, הינם בעלי ערך כלכלי גבוה ועלותם גובהה. רכישת פרי הרבייה לעדר פרות מתבצעת מעדרי טיפוח, ייעודיים לגזע מסויים, אשר ניחנו אף בכושר הורשה רב[4].

בעבר, הפרים היו משמשים בעיקר לעשיית מלאכה, כמו חרישה, כפי שרש"י הדגיש בפירושו: "וּפָרִים שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלָאכָה, לֹא מָסַר לְזָכָר אֶלָּא אַרְבַּע נְקֵבוֹת", בעוד שכיום המטרה היא רבייה, על מנת להשיג תפוקה מקסימלית מהעדר מבחינה כלכלית, ולכן היחס בעדר בין הזכרים לנקיבות היה שונה מאד.

הזרעה מלאכותית בבעלי חיים

כיום אין מביאים פר אל הפרה המיוחמת או את הפרה אל הפר, אלא פרה מיוחמת מזוהה על ידי הרפתן על פי הנסיון והידע שלו או על ידי מכשיר הסופר את צעדיה של הפרה. כאשר היא עושה צעדים יותר מן הרגיל, אנו מקבלים אימות שאכן הפרה מיוחמת ויש להזריע את הפרה, ע"י רופא וטרינר, המגיע לרפת ומזריק את תאי הזרע לגופה של הפרה. ההזרעה אפשרית בכל בהמה רק בימים מסוימים בכל מחזור ייחום[5].

הזרעה מלאכותית בבעלי חיים הוא פרקטיקה הנהוגה בעיקר בחקלאות מתועשת, שבמהלכה מופרית נקבה מזרעו של זכר, מבלי שאלה יזדווגו. לצורך כך, נלקח זרע מהזכר תוך שימוש בתכסיסים המחקים את פעולת ההזדווגות. הזרע, שנשמר לאחר עיבוד בהקפאה עד מועד ההזרעה, מוחדר לגופה של הנקבה תוך שימוש בעזרים טכניים.

בין הסיבות לשימוש בטכניקה זו לצורך רביית בעלי חיים: הבטחת העברתן של תכונות רצויות לאדם במידה המרבית - דרך בחירת זכר אשר נבדק ונמצא כמוריש אותן תכונות לצאצאיו, חיסכון כלכלי כתוצאה מכך שאין עוד צורך להחזיק זכרים רבים והימנעות מהעברת מחלות[6].

[1] כפי שמפרש רבי אליהו מזרחי על רש"י : "...שהיה בקי ויודע כמה נקבות צריכות לזכר א' בכל מין ומין ולא היה זה על צד המקרה וההזדמן" (שם).

[2] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "כבש הבית" בפיסקה "התנהגות".

[3] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "כבש הבית" בפיסקה "רבייה".

[4] "לימוד התנהגותם של פרים במרעה לצורך שיפור ביצועיהם", עמית דולב, יהודה יהודה וזלמין הנקין. ראה גם אנצ' העברית, ערך "בקר", בפיסקה "מן הביולוגיה של הבקר".

[5] "הזרעה בחול המועד", שמואל מאיר, אתר "למעשה", מכון התורה והארץ.

[6] ע"פ ויקיפדיה בערך "הזרעה מלאכותית".

גיד הנשה

תוויות: פרשת וישלח, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

במהלך מאבקו של יעקב עם המלאך, המלאך נגע בכף ירך יעקב וגרם לגיד הנשה לזוז ממקומו, דבר שגרם ליעקב לצלוע. לכן אנו אסורים באכילת גיד זה - המזוהה עם עצב השת.

בפרשתנו אנו קוראים על מאבקו של יעקב עם המלאך. המלאך נגע בכף ירך יעקב וגרם לגיד הנשה לזוז ממקומו, דבר שגרם ליעקב לצלוע (לב, כו). לכן אנו אסורים באכילת גיד זה כפי שמציין הכתוב: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה "(לב, לג).

הרשב"ם מבאר, שעל ידי שאנו לא אוכלים את הגיד הנשה, אנו זוכרים את גבורתו של יעקב אבינו במלחמתו כנגד המלאך וכן את הנס שנעשה לו: "על כן לא יאכלו - לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת" (שם). דברים דומים כותב ה"חזקוני": "על כן - שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, להיות להם לזיכרון ולתפארת, כי אביהם נלחם עם המלאך" (שם).

גיד הנשה - בצהוב כהה.
מתוך ויקיפדיה

האיסור הזה נאמר למשה בהר סיני אך משה רבנו כתבו במקומו כדי להודיע טעמו של איסור זה[1]. דין זה נוהג בכל מקום בבהמה ובחיה. את גיד הנשה יש להסיר מהבהמה בתהליך המכונה "ניקור", כי דוקרים וגוררים את הגיד הזה החוצה; בתהליך זה מסירים גם את החֵלֶב (=שומן) וחוטי הדם האסורים באכילה. זוהי מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.

זיהוי גיד הנשה

גיד הנשה, לפי הדעה הרווחת, מזוהה אנטומית עם "העצב האישכיאדי" (nervus ischiadicus) , עצב השת, שבמפרק הירך. עצב השת הוא העצב [עָצָב=אחד מאברי התחושה והתנועה המחברים את המוח עם כל חלקי הגוף] העבה והארוך ביותר בגוף האדם. עצב השת יוצא מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת (=התחתונה והאחורית מעצמות האגן) לצד האחורי של הירך, לכיוון כף הרגל. עצב השת אחראי על תנועתם של השרירים האחוריים והתחושה של העור בירך ושל כמעט כל שרירי השוק וכף הרגל[2].

בחיות ובבהמות גיד הנשה שלהן נמצא ברגל האחורית. הרב לוינגר במדריך להלכות ניקור[3] מתאר את חלקי גיד הנשה: "גיד הנשה הוא העצב המרכזי של הרגל האחורית (של חיה או בהמה). בדרכו שבין החוליות לארכובה הוא מתחלק לשני חלקים[4], החלק הפנימי נשאר סמוך לעצם ונקרא בשם הגיד הפנימי והחלק החיצוני עובר דרך השרירים בכוון לעור ונקרא בשם הגיד החיצוני. משני חלקי גיד הנשה יוצאות הסתעפויות קטנות והן נראות בשם קנוקנות. ישנם עוד חוטים אחרים שמיחסים אותם אל הגיד החיצוני, אע"פ שבחלקם המדובר הוא בצינורות דם או במיתרים".

על זיהויו של גיד הנשה עם nervus ischiadicus חולק ד"ר אברהם י.לוי[5]. לדבריו לא יתכן מבחינה אנאטומית שנגיעה בכף הירך תגרום נקיעה. לפיכך הוא מפרש את הכתוב כך, שנגיעה זו הביאה לידי התמתחות הגידים המחברים את הירך אל הקתלית [אגן הירכיים, כף הירך; (אהלות א, משנה ח)], במילים אחרות הנגיעה גרמה לנֶקַע, והיא הגורמת לצליעה, אבל הוא מיחוש המתרפא מאליו לאחר זמן קצר בלי טפול. גיד הנשה הוא, לדעתו, הרקמה החיבורית המורכבת חוטים גמישים העוברים באלכסון מעצם הירך אל הקתלית[6].

צומת הגידין[7]

בהקשר זה, יש לציין את צומת הגידין (או צומת הגידים) - קבוצת גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל הבהמה והעוף. מום בצומת הגידין הוא אחד מהטריפות האוסרות את העוף או הבהמה מאכילה מן התורה. צומת הגידין הוא ההתפצלות וההסתעפות של שלוחות עצביות היוצאות בבהמה מגיד הנשה לאורך השוק, אלא שנחלקו הפוסקים בהגדרת מיקום צומת הגידין - יש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד הפנימי; ויש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד החיצוני. להלכה נפסק להחמיר כדעת שתי השיטות[8].

[1] פירוש הרמב"ם למשנה חולין פרק ז.

[2] ע"פ המכלול - האנצ' היהודית בערך "גיד הנשה" ובערך "עצב השת".

[3] י"מ לוינגר, מדריך להלכות ניקור, המכון לחקר החקלאות ע"פ התורה, ירושלים תשכ"ו, עמ' 9.

[4] ע"פ מסכת חולין צא, א.

[5] לשוננו כרך ו (תרצ"ד-תרצ"ה), עמ' 17 ואילך, במאמרו "בירור מושגים במונחי הניתוח". ראה גם אנציקלופדיה מקראית בערך "גיד הנשה".

[6] לדעות נוספות בזיהוי גיד הנשה, ראה עוד במאמרו של א. שור, "ניתוחי בעלי חיים ומקומם בספרי ההלכה", בכתב העת לענייני תורה ומדע, בד"ד (=בכל דרכיך דעהו), גליון 4, תשנ"ז, עמ' 76 ואילך, הוצאת אונ' בר-אילן.

[7] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך גיד הנשה. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[8] ב"ח, שולחן ערוך יורה דעה סימן נו; ש"ך שם, סק"ב.

גדילה מהירה והורמון הגדילה

תוויות: פרשת וישלח, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

תהליך הגדילה נמשך שנים, גם ילדים המטופלים בהורמון הגדילה, ולכן ברור שאופן הגדילה של יוסף, על פי המדרש, הינו נס גמור שלא בדרך הטבע, שה' עשה על מנת להגן על אימו רחל מעשו הרשע.

כאשר יעקב הולך בראש השיירה שלו, לפגוש את עשו, ומבחין בעשו וארבע מאות אנשיו, הוא שם את השפחות ואת ילדיהן בראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ויוסף בסוף. במעמד הפגישה שבין יעקב לעשו נאמר: "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (לג, ו-ז). מפרש רש"י: " נגש יוסף ורחל - בכולן, האמהות ניגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף ניגש לפניה, אמר: 'אימי יפת תואר שמא יתלה בה עיניו אותו רשע אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה', מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין". יוסף הגביה את קומתו על מנת להסתיר את רחל מעיני עשו הרשע [1].

במדרש בראשית רבה נאמר, שקומתו של יוסף גדלה בדרך ניסית: "אלא אמר יוסף: 'הרשע הזה עינו רמה, שלא יתלה עיניו ויביט את אימי וגבהה קומתו וכסה אותה הוא דכתיב ביה 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' (בראשית מט, כב) " (עח, סימן י). ומסביר בחידושי הרש"ש [2]: "וגבהה קומתו - פירוש , בדרך נס , כי בן שש שנים היה אז". כשנולד יוסף, ביקש יעקב לצאת מחרן, ואז לבן ביקש שיישאר לעבוד בצאנו, ויעקב נשאר עוד 6 שנים בחרן לעבוד בצאן לבן. מכאן, שיוסף היה בן שש שנים כשניפגש עם עשו. על פי פירוש הרש"ש, מאחר ויוסף היה אז בן שש שנים בלבד, אנו למדים, שיוסף גבה בצורה מהירה בדרך נס, בשיעור שיוכל להסתיר את אימו, על מנת להגן על אימו-רחל מפני עשו.

על מנת להבין את גודל הנס בגדילה המהירה של יוסף, אציין את הגובה המשתנה ביותר כתוצאה מהפרעות בהפרשה הורמון הגדילה, ארחיב על הורמון הגדילה ואסקור שני מדדי גובה בילדים.

אחת מעקומות הגדילה.

הגובה המשתנה ביותר [3]

גובהו של אדם ריינר (נולד ב-1899 בגראץ אוסטריה) היה 1.18 מטר בגיל 21. הוא החל לגדול לפתע בגיל זה בקצב מהיר וב-1931 הגיע לגובה של 2.18 מטר (תוך 11 שנה גדל במטר ואחרי גיל ההתבגרות!) . הוא נחלש במידה כה רבה כתוצאה מהגדילה המהירה עד שרותק למיטתו עד ליומו האחרון. במהלך בדיקות נמצא גידול בבלוטת יותרת המוח שגרם לייצור יתר של הורמון הגדילה (ראה להלן). הרמה הגבוהה של הורמון הגדילה בגופו גרמה לו לסבל ממחלת האקרומגליה - (acromegaly) מחלה המתאפיינת בגדילה לא פרופורציונית של חלק מאברי הגוף; הוא סבל מידיים ורגליים גדולות באופן חריג, מצח ולסת בולטים החוצה, שפתיים עבות ושיניים המרווחות יותר מהרגיל.

בעת מותו 4.3.1950 בהיותו בן 51 היה גובהו 2.34 מטר והוא היה האדם היחיד בהיסטוריה הרפואית שהיה גם ננס וגם ענק!

הורמון הגדילה

הגובה הסופי שאליו מגיע הילד בסיום הגדילה תלוי בגורמים שונים, שהחשוב שבהם הוא הגורם התורשתי. אולם הגדילה מושפעת מגורמים רבים נוספים, שהחשובים שבם הם מצבו התזונתי של הילד, מצבו הבריאותי והמערך ההורמונלי שלו, כאשר להורמון הגדילה שמור תפקיד מרכזי בתהליך הגדילה - מהלידה ועד הבגרות.

הורמון הגדילה מופרש מהחלק הקדמי של בלוטת יותרת המוח ומווסת את צמיחת העצמות והשרירים. רמת ההורמון אינה אחידה במשך כל החיים ותקופות של צמיחה כמו גיל ההתבגרות מאופיינות ברמה גבוהה יחסית. רמה נמוכה של ההורמון מגיל צעיר עלולה לגרום לננסות, ואילו רמה גבוהה-לענקות. כאמור, רמה גבוהה בגיל מבוגר גורמת לאקרומגליה (acromegaly) , מחלה המתאפיינת בגדילה לא פרופורציונית של חלק מאברי הגוף [4].

הסימן הבולט לחסר בהורמון הגדילה בגיל הילדות ובגיל ההתבגרות הוא הפרעה בגדילה (ראה להלן מדדים לאבחון גובה). הטיפול בהורמון גדילה ניתן לילדים שזיהו אצלם חסר של ההורמון הזה. הטיפול מיועד להאיץ את גדילתו של הילד, לשפר את קומתו ולהביאה אל התחום התקין בהתאם לגילו ולקומת הוריו ולהשיג קומה סופית תקינה. ילדים נמוכי קומה שנולדו קטנים לגיל ההיריון ולא הדביקו את הפער בגובה מטופלים אף הם בהורמון גדילה.

בעבר הפיקו הורמון גדילה מבלוטות יותרת המוח של נפטרים. כיום הורמון הגדילה הניתן כתרופה הוא חלבון ביוסינתטי, המיוצר בשיטה של הנדסה גנטית. הוא זהה בתכונותיו להורמון הגדילה הטבעי ומחקה את פעילותו. הוא ניתן מדי יום בזריקה תת עורית, על פי רוב לפני השינה [5].

הגובה הגנטי

מדד להערכת גובהו של ילד הוא הגובה הגנטי. גובה הילד נקבע ב-70% על פי גובה ההורים, וב-30% על פי גורמים סביבתיים, המצב הבריאותי, המצב התזונתי ועוד. ניתן להעריך את גובהו הגנטי של כל ילד על פי חישוב גס בהסתמך על גובה ההורים:

גובה הבן= גובה האב + גובה האם + 13 ס"מ ואת התוצאה יש לחלק ב-2.

גובה הבת= גובה האב + גובה האם - 13 ס"מ ואת התוצאה יש לחלק ב-2.

באם, לפי חישובי הרופאים, כיוון גדילתו של הילד הוא במסלול שבסופו של דבר יסטה ביותר מ-8 ס"מ מתוצאת החישוב הנ"ל, יש לבדוק האם קיימת סיבה רפואית לסטייה זו [6].

עקומות הגדילה [7]

טווח הנורמה של הגובה והמשקל בגילאים שונים הוא רחב, כיוון שבדומה למבוגרים גם בילדים יש הבדל במידות הגוף. כדי להעריך אם ממדי הילד הנבדק הם בתחום התקין משווים אותם למדדים המצויים בעקומות הגדילה.

העקומות נפרדות לבנים ולבנות והן מבטאות את טווח הנורמה של מדדי גוף שונים. מדדי הגוף הנמדדים הם הגובה, המשקל, הקף הראש, פרופורציות הגוף, וקצב הגדילה.

בארץ משתמשים בעקומות הגדילה שפותחו ב־1977 על סמך נתוני גדילה של כ־7,000 ילדים ממוצא אתני שונה בארצות הברית. ארגון הבריאות העולמי אימץ את עקומות הגדילה האמריקניות, לאחר שעברו עדכון בשנת 2000, וכיום הן מהוות עקומות ייחוס במדינות רבות בעולם.

בכל עקומת גדילה נקבעו תחומים לטווח התקין, ומבטאים אותם באחוזונים או בסטיית תקן מהממוצע לגיל. הגבול התחתון נקבע כאחוזון 3 או 2 סטיות תקן מתחת לממוצע. הגבול העליון נקבע כאחוזון 97 או 2 סטיות תקן מעל הממוצע. האחוזון הממוצע הוא אחוזון 50 וסטיית התקן בו היא 0.

האחוזונים בעקומות הגדילה מציגים איזה אחוז מהילדים בני אותו הגיל נמצא בגובה או משקל מסוים. אחוזון 50 מבחינת גובה פירושו, ש־50 אחוזים מהילדים בגיל מסוים גבוהים מהגובה הנתון ו־50 אחוזים נמוכים ממנו. לדוגמה, אם ילד בן שנתיים שוקל 12.5 ק"ג, הוא נמצא באחוזון ה־10. פירוש הדבר הוא ש־90 אחוזים מהילדים בני שנתיים שוקלים יותר ממנו ואילו 10 אחוזים - פחות ממנו. הממדים בין אחוזון 3 לאחוזון 97 נחשבים בטווח התקין.

[1] השווה לדברי רש"י: "שור - בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות וברחל כתיב: 'נגש יוסף ורחל וישתחוו'. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה שמא יתן עינו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה והוא שברכו אביו: 'בן פורת' הגדלת עצמך יוסף, 'עלי עין' של עשו לפיכך זכית לגדולה" (בראשית מט, כב).

[2] רבי שמואל שְׂטְרָאשׁוּן (1793-1872).

[3] Guinness World Records 2016, page 56.

ראה גם באתר "The Guiness World Records Wiki".

[4] מתוך ויקירפואה בערך "הורמון הגדילה".

[5] על פי המאמר "הורמון גדילה והטיפול בילדים נמוכים", פרופ' משה פיליפ, פרופ' ליאורה לזר וד"ר טל אורון, באתר בית החולים שניידר.

[6] ראה בויקירפואה בערך "קומה נמוכה".

[7] על פי המאמר "גדילת ילדים: נמוך או גבוה", פרופ' משה פיליפ ופרופ' ליאורה לזר, באתר בית החולים שניידר.

מעבר ונחל יַבֹוק

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת וישלח

מאת: אורן סעיד

התורה מספרת שדרך מעבר יבוק העביר יעקב את בני משפחתו בחזרתו מחרן לארץ ישראל לאחר שברח מפני לבן הארמי. מעבר יבוק נמצא ליד היישוב פנואל, השוכן בתוך הפיתול של נחל היבוק, המזוהה עם ואדי א-זרקא.

התורה מספרת, שיעקב בשובו מחרן, מעביר את נשיו ואת ילדיו ואת כל אשר לו דרך מעבר יבוק: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק; וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶתהַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (לב, כג-כד). בהמשך התורה מספרת על המאבק בין יעקב לשרו של עשו שנערך במקום. רבי אליהו מזרחי מציין, ש"יבוק" מתייחס לנחל יבוק ולא למקום גיאוגרפי: "יבק - שם הנהר; לא שם מקום, כנראה ממאמר 'וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק', וחזר ואמר 'וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל', שהרי כתוב בפרשת אלה הדברים 'וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן' (דברים ג, טז) " (לב, כג). במאמר זה נדון בזיהוי נחל יבוק ושל מעבר יבוק.

נחל יבוק

בביאור ה"חזקוני [1]" לתורה, מציין את דעת המפרשים, שנחל יבוק זהה עם 'הַיַּרְדֵּן', שיעקב חוצה את נחל יבוק גם בהליכתו לחרן: "יַבֹּק – יש מפרשים, הוא הירדן שאמר למעלה 'עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה' (לב, יא), וכאן הוא שמו יַבֹּק" (שם); לפי פירוש זה, נחל יבוק קשור לנהר הירדן ויעקב חוצה אותו גם בהליכתו לחרן. אכן, נחל יבוק זוהה עם ואדי א-זרקא, אחד מיובליו העיקריים של הירדן, הנשפך אליו ממזרח, מדרום לים כנרת, בקרבת גשר אדם [2]. אחר נחל הירמוך, היבוק הוא העשיר במים שבכל יובלי הירדן. מרבית מימיו של היבוק באים מיובלו הדרומי והעיקרי ואדי א-זרקא שעל שמו נקרא היום כל הנחל [3]. נהר היבוק חוצה את הגלעד לשני חבלים, מצפון – העג'לון ומדרום הבלקה. הערבים קוראים ליבוק "א-זרקא" – הכחול, על שום צבע מימיו. מוצאו בעבר הירדן המזרחי, בין הרי חורן.

תילי א-דהב על רקע נחל יבוק.
יוצר: E. Rehfeld
מתוך ויקימדיה

נחל יבוק נזכר בתורה גם כגבול הצפוני של ארץ סיחון מלך עמון (במדבר כא, כד) וכן אחרי שלקחו בני ישראל את ארצות סיחון ועוג בעבר הירדן, היה נחל יבוק הגבול בין נחלת הראובני והגדי לנחלת חצי שבט המנשה (דברים ג, טז). יש משערים שהשם יבוק רומז למאבקו של יעקב, ואולי נגזר משורש ב.ו.ק., ב.ק.ק. או נ.ב.ק. או מחיקוי צליל זרימת המים[4].

מעבר יבוק

"רבינו בחיי [5]" מציין, שיעקב בתחילה עבר לבדו במעבר יבוק, על מנת לבדוק האם ניתן לעבור את המים בנחל יבוק: "ויעבר את מעבר יבוק - לראות אם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן, 'וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל' (לב, כד)" (שם). גם האברבנאל כותב, שיעקב קודם בדק את גובה (עומק) המים במעבר יבוק, כפי שמוכח מלשון הפסוק "ו ַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק", שנאמר בלשון יחיד: "...כי לבדו הוא עבר את מעבר יבוק לראות הגבהו המים, כי יותר רצה לסכן עצמו מלסכן אותם באותה העברה. ועל זאת ההעברה הראשונה אמר בלשון יחיד 'וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק', ואחרי כן שהיה המעבר בטוח, לקח אותם אחד אל אחד והעבירם, ועל זה אומר שנית 'וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל' (לב, כד), כי לקחם על זרועותיו והעבירם שם" (שם). לפי זה, "מעבר יבוק" הוא מקום בנחל יבוק, שבו יש מים רדודים וניתן לעבור במים מצד לצד [6]. בחורף מתמלא ערוץ נחל יבוק מים רבים העוברים על גדותיו, אבל בקיץ מימיו מעטים ואפשר לעבור אותו ברגל; וכך עבר יעקב אבינו, בשובו מבית לבן אל ארץ ישראל, את "מַעֲבַר יַבֹּק [7]". באיזה מקום בנחל יבוק עבר יעקב?

באפיק נהר יבוק מתנשאים שני תילים קדומים - תל א-דהב א-שרקי (המזרחי) ותל א-דהב א-ע'רבי (המערבי) - ועליהם שרידים עתיקים. בין שניהם עוברת הדרך הקדומה, היא 'מעבר יבוק'. בין החוקרים יש המנסים לזהות את שני התלים, את האחד עם העיר מחניים ואת השני עם העיר פנואל. ברם, החוקר זאב חנוך ארליך כותב [8]: "אין לזהות בשני התלים הסמוכים כל כך, שתי ערים שונות אלא חלקים של אותה העיר. העיר, הנמצאת ממש באפיק נחל יבוק, היא פנואל. את העיר מחניים, לעומת זאת, יש לזהות במדרונות העולים מאפיק היבוק צפונה אל פסגת הגלעד הצפוני". א"כ, יעקב עבר את מעבר יבוק, ליד פנואל, השוכנת בתוך הפיתול של נחל היבוק, כ-10 ק"מ מזרחית לירדן [9].

מערבית למעבר יבוק, סמוך לירדן, נמצא היישוב סוכות והיישוב אָדָם. ליישוב סוכות נסע יעקב לאחר שעבר את פנואל: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז). היישוב אָדָם שוכן סמוך לאזור בירדן הקרוי תל א-דאמיה, המצוי כקילומטר אחד ממזרח לגשר אדם. העיר אָדָם נזכרה לראשונה במקרא כמקום הסמוך למעברות הירדן – מקומות בירדן בהם המים רדודים וניתן לחצותו ברגל - שבה חצו שבטי ישראל את נהר הירדן בכניסתם לראשונה לארץ ישראל (יהושע ג, טז). ממנו הולכת הדרך המובילה לעיר שכם[10].

בעל הטורים מפרש: "ב' במסורה, הכא ואידך ויעבירם ביבשה, מלמד שנבקע לו מעבר יבוק ועבר ביבשה". לפי פירוש זה, נעשה נס ליעקב, ונהר היבוק נבקע לשניים, ויעקב ומחנהו עברו ביבשה. גם בהליכתו לחרן, יעקב עובר את הירדן: "כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (לב, יא) ומבאר רש"י ע"פ המדרש אגדה[11]: "נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן".

במאמר המוסגר, יש לציין שאין קשר בין המקום "גשר בנות יעקב" (גשר המוצב מעל נהר הירדן כחמישה עשר קילומטרים צפונית לכנרת וכעשרה קילומטרים מזרחית לראש פינה) למקום חציית יעקב ומחנהו את הירדן. הצלבנים הם שהחלו לקרוא למקום בשם הלטיני Vadum Jacob (ואדום יעקב - "מעבר יעקב"). שם זה מקורו בטעות גיאוגרפית, אחת מיני רבות שטעו הצלבנים. הצלבנים סברו שזהו המקום בו חצה יעקב את הירדן בדרכו למפגש עם אחיו עשו[12].

[1] רבי חזקיה בן מנוח. חי בערך בין השנים: 1250-1310; פרטים מדויקים על שנת לידתו ופטירתו ומיקומם אינם ידועים.

[2] מנגד בצד מערב יורד נחל תרצה שתחילתו בשכם וסופו אף הוא בגשר אדם.

[3] ע"פ אנצ' מקראית בערך "יבק, נחל יבק", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1965

[4] אנצ' מקראית, שם. .

[5] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

[6] כך גם כותב רבי אליהו מזרחי בהמשך דבריו שהובאו לעיל: "יבק - ... ולכן יהיה פירוש "ויעבור את מעבר יבוק" הוא לבדו, ואחר כך לקח את נשיו ובניו והעבירם. ופירוש "ויקח את שתי נשיו" וגו' שלקחם והביאם עד שפת הנחל, ואחר כך עבר הוא לבדו את הנחל, ואחר כך חזר ולקחם והעבירם את הנחל" (לב, כג).

[7] על פי אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "יבוק".

[8] ארליך זאב ח., "צפון הגלעד", מזרח הירדן במבט יהודי, עפרה תשנ"ו, 17-22.

[9] "אטלס דעת מקרא", יהודה אליצור, מוסד הרב קוק, 1998, עמוד 36.

[10] ראה בפירוש "דעת מקרא" בראשית לפסוקים (לב, כג; לג, יזׂׂ) ובהמכלול – אנצקלופדיה יהודית, בערך "מעברות הירדן".

במאמר המוסגר, ציינו לעיל את ביאור ה"חזקוני", שציין את דעת המפרשים, שנחל יבוק הוא חלק הירדן. יתכן שדעת אותם מפרשים, שמעבר יבוק, ממש סמוך לשפך היבוק אל הירדן, בקרבת גשר אדם; יעקב חצה את הירדן, במקום זה, גם בהליכתו לחרן וגם בחזרתו לארץ ישראל.

[11] אגדת בראשית פרק מה,ד. תנחומא (באבער) ויצא ג.

[12] ע"פ ויקיפדיה בערך "גשר בנות יעקב".

מדוע יש נחשים ארסיים?

תוויות: זואולוגיה / בעלי חיים, פרשת וישלח

מאת: אורן סעיד

התורה מספרת שענה מצא פרדות במדבר כאשר רעה את החמורים של אביו. המדרש מציין שענה יצר את הפרדות המסוכנות ע"י הכלאה ולכן ה' יצר נחשים ארסיים.

בתיאור תולדות עשו, נאמר בפרשתנו: "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (לו, כד). נדרש בבראשית רבה: "מה עשה ענה? הביא חמורה (אתון) וזיווג לה סוס זכר, יצאת ממנו פרדה (כלומר, מה שכתוב בפסוק "היֵמִים" אלו הפרדות שיצר ענה). אמר לו הקב"ה: אני לא בראתי דבר של היזק ואתה בראת דבר של היזק, חייך שאני בורא לך דבר של היזק. מה עשה (הקב"ה) ? הביא חכינא (נחש) וזיווג לה חרדון (צב) ויצאת מהם חברבר [1] (מין נחש ארסי). מעולם לא אמר אדם שנשכו כלב שוטה וחי, חברבר וחיה, פרדה לבנה וחיה " (פב, טו).

ענה יצר ע"י הכלאה את הפרד, הנחשב למזיק, ע"פ מה שנאמר במדרש, שאדם שהוכה ע"י פרדה לבנה, לא היה מצליח להתרפא מהמכה, והיה מת כתוצאה מהמכה. לכן, כעונש על כך שענה יצר ע"י כלאיים בעלי חיים שהוא מזיק, ה' יצר ע"י הכלאה נחש ארסי, שהוא גם כן מזיק, ע"פ מה שנאמר במדרש שאדם שהוכש ע"י נחש ארסי לא היה מצליח להתרפא מההכשה, והיה מת כתוצאה מההכשה.

צפע מצוי. יוצר: Eran Finkle.
ע"פ חז"ל נוצר בגלל אנשים שעברו על איסור כלאיים.
מתוך ויקימדיה

הפרד הוא "דבר של היזק"

כאמור, המדרש ציין שאדם שהוכה ע"י הפרד, לא היה מצליח להתרפא מהמכה. בתלמוד ירושלמי מבואר ש"מכת פרדה לבנה" הכוונה לבעיטה של פרדה לבנה: "...מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה... שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה " (ברכות ס, א).

בתלמוד בבלי מפורט באיזה פרדה לבנה מדובר, שמהבעיטה שלה לא הצליחו להתרפא: "אמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן (של הפרדות) 'יֵמִים' שאימתם מוטלת על הבריות; דאמר ר' חנינא: 'מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. והא קחזינא דחיי [והרי אנו רואים שאדם נבעט על ידי פרדה וחי]! ? אימא וחייתָ. [והרי רואים אנו שהיא מתרפא]! ומשיבים: בְּסוּמְקָן אִינְהוּ וְחִיוָּרָן רֵישׁ כַּרְעַיְהוּ קָאָמְרִינַן [כשהפרדות הן אדומות, ולבנים רק ראשי הרגלים שלהם, אומרים אנו], שפרדות אלה מכתן קשה ביותר, ואין להן רפואה[2]" (חולין ז, ב).

כנראה, היה קשה לתלמוד בבלי (שם) מהמציאות בתקופתם, שמי שקיבל בעיטה ע"י הפרד לא היה מת. לכן פירשו, שהכוונה היא שהמכה עצמה, כתוצאה מבעיטת הפרד, אינה מתרפאת. ודווקא פרדות "אדומות" שרגליהן לבנות, הן המסוכנות ביותר, שהמכה מהבעיטה שלהן אינה מתרפאת.

הצבע האדום מתייחס בדרך כלל לגוון חום ואכן צבע זה נפוץ בפרדים. הפרדות "הלבנות" המסוכנות ביותר אינן לבנות אלא רק ראשי רגליהן. רגלי הפרד דומות גם הן לרגלי החמור, והוא ניחן כמוהו כחמור, בכח סבל רב ובהסתפקות במועט, אך הוא חזק מן החמור ומסוגל לשאת משאות כבדים יותר[3]. ז"א שהפרד חזק מן החמור, ולכן יחסית למכת החמור, המכה של הפרד חזקה יותר, ולכן הוא מסוכן יותר. זאת הסיבה שהפרד נחשב במדרש לעיל כ"דבר של היזק".

ד"ר משה רענן מסביר[4] מדוע הפרדות "הלבנות" המסוכנות ביותר הן הפרדות החומות בעלות רגליים לבנות: "כמבוא להסבר התופעות עלינו לשים לב לכך שהפרדים עקרים ואין בהם העברת תכונות מדור לדור ולכן המבנה הגנטי שלהם, בתקופות השונות, איננו מייצג תהליכי ברירה שהתבצעו בהם אלא בהוריהם. מחקר מקיף על ההיסטוריה הגנטית של הפרדים חייב לכלול גם מחקר של ההיסטוריה הגנטית של החמורים והסוסים. חמור הבית בוית מהערוד בתהליך הדרגתי וממושך שבמהלכו השתנו המאפיינים שלו. מבעל חיים פראי גדול וחזק התקבלה בהמה כנועה יותר וקטנה יחסית. באופן כללי הפרדים היו מסוכנים בגלל המטען התורשתי שקבלו מאביהם חמור הבית שהתבטא בהתנהגות טריטוריאלית אלימה שכללה בעיטות ונשיכות. ה"פרדות הלבנות" (פרדות בעלות רגלים לבנות) היו מסוכנות אף יותר משום שאביהן היה הערוד שהיה גדול, חזק ופראי בהשוואה לחמור הבית. תמיכה בהצעה זו ניתן לקבל מכך שמבין החמורים רק לערוד יש רגלים לבנות ולכן הוא מועמד טוב להיות הורה לפרדות בעלות רגלים לבנות".

נחש ארסי הוא "דבר של היזק"

כאמור, המדרש בבראשית רבה (לעיל) ציין שאדם שהוכש ע"י נחש ארסי לא היה מצליח להתרפא מההכשה. כיום אנו יודעים לטפל בהכשת נחש (ראה להלן), ומקרי המוות מתרחשים לעתים רחוקות, כאשר האדם שהוכש לא קיבל טיפול הולם בזמן או מסיבוכים בעקבות ההכשה[5].

בתלמוד בבלי במסכת חולין (קכז, א) מובא מדרש דומה: "אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על צב, לימים יצא ערוד [6] (מין נחש ארסי) מביניהם וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד אמר לי: אמר הקב"ה הם (אנשי הוועד שהיו מזווגי כלאיים) הביאו בריה שלא בראתי בעולמי אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי (הכוונה לערוד)". יוצא שבגלל ענה המוזכר בפרשתנו ואנשי הוועד, הקב"ה ברא מיני נחשים ארסיים.

נחשים ארסיים

נחשים ארסיים שונים מנחשים רגילים מבחינה אנטומית: יש להם בלוטות ארס מפותחות, שיני ארס מיוחדות ועוד. זוג שיני הארס הקבועות בקדמת הלסת העליונה של הנחשים הארסיים הן חלולות וחדות. זוג בלוטות הארס של הנחש קבוע בצידי הראש מתחת לעיניים. מכל בלוטה נמשך צינור דק אל נרתיק השיניים (קיפלי עור המגינים על שיני הנחש) . כאשר מכיש הנחש את טרפו מתכווצים נרתיקי השיניים והארס שבתוכם נדחס אל תוך השיניים החלולות , ופורץ קדימה דרך הנקבים המצויים מעט לפני חוד השן.

מן האבר שהוכש , מתפשט הארס באמצעות מערכת כלי דם בגוף בעל-החיים שהוכש , ופוגע באברים חיוניים שבו כגון הסרעפת הלב והמוח , אם אין מצליחים לחסום את דרכו ולנטרל את השפעתו המזיקה.

בישראל מצויים 41 מיני נחשים, מתוכם 9 ארסיים. אולם רק אחד מהם נפוץ במקומות מיושבים והוא הצפע המצוי, האחראי העיקרי לרוב המכריע של מקרי ההכשה מעת לעת. הכשה של צפע עלולה לגרום לכאב חזק מאוד באיבר המוכש. כעבור זמן מה מתנפח האיבר המוכש, ובהמשך הוא משחיר ומתפתחות בו שלפוחיות המלאות בנוזל. הנפגע עלול לפתח הלם, שיכול להסתיים בקטיעת הגף המוכשת, או אפילו במוות[7].

בישעיה פרק יא פס' ח נאמר: " וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה". מפרש המלבי"ם: "...והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף". דהיינו, לעתיד לבוא, נחשים ארסיים לא יהיו מסוכנים כלל!

עזרה ראשונה לאדם שהוכש [8]

העזרה הראשונה לאדם שהוכש ע"י נחש חייבת להתרכז בשני דברים:

1. עצירת ההתפשטות של הארס מן האיבר שנפגע אל שאר חלקי הגוף, ע"י שמרגיעים את הנפגע, משכיבים אותו ומונעים ממנו כל תנועה מיותרת. אין למצוץ את הארס, אין להניח חוסם עורקים על האזור המוכש. אין לקרר את אזור ההכשה שכן הקירור אינו מועיל ועלול להחמיר את הנזק.

2. החשת הנפגע במהירות האפשרית לבית החולים ושם יוזרק לו נסיוב נגד ארסו של הנחש שהכישו.

[1] בירושלמי ברכות פ"ה ה"ט מובא: "אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו וכן אמרו: אוי לו לאדם שנשכו חברבר".

[2] ע"פ "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ. בהקשר יש לציין שברש"י בפרשתנו (בראשית לו, כד ד"ה את הימים) מובא רש"י במהדורה הישנה: "והא קא חזינן דחיה ?! אל תקרי וחיה אלא וחיתה כי המכה לא תתרפא לעולם". צריך לומר, שחסר כאן המשך דברי הגמרא בחולין, שהובא לעיל, שדווקא כאשר הפרדות הן אדומות, ולבנים רק ראשי הרגלים שלהם, אומרים אנו, שפרדות אלה מכתן קשה ביותר, ואין להן רפואה.

[3] ראה מאמר על הפרד בפרשת כי-תצא.

[4] במאמרו "מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה – פרד", בפורטל הדף היומי, יומא (מט, א).

[5] כך למשל בויקפדיה האנגלית בערך " List of fatal snake bites in the United States", נאמר שבארה"ב ר ק כ- 5 אנשים מתים עקב הכשת נחש, מתוך 7000-8000 איש שמוכשים ע"י נחש במשך שנה. בויקיפדיה האנגלית בערך "Epidemiology of snakebites" נאמר שביבשת אפריקה, באזור שמדרום למדבר סהרה, שכיחות המוות מהכשות נחש היא הגבוהה ביותר ומוערכת בכ-15,000 מיקרי מוות בשנה לפחות, מתוך כמיליון הכשות בשנה. הסיבה לשכיחות הגבוהה של מיקרי מוות באזור זה של אפריקה, היא כתוצאה מכך, שלמעלה מ-50% מהכשות נחש באזור זה של אפריקה, אינן מטופלות כראוי או שהטיפול מתעכב לפעמים עד שבוע-שבועיים לאחר ההכשה.

[6] הוא ה"חברבר" שהוזכר לעיל בדברי המדרש. מין נחש ארסי; ואין הכוונה ל"ערוד" שהוזכר קודם לכן - חמור בר האפריקני, גדול מן הפרא. וברור שהיה זה נס , כפי שמציינת הגמרא כדי להיפרע מן הרשעים, שבדרך הטבע כלאי צב ונחש בלתי אפשריים מכיוון שהם ממינים שונים לחלוטין.

[7] ע"פ ויקיפדיה בערך "נחשים" בקטע "תפוצת נחשים בישראל" וכן בערך "צפע מצוי".

[8] ע"פ האתר של מגן דוד אדום בישראל, במאמר "כיצד להימנע בפסח מהמכה ה-11".