היען ובת יענה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכרת בת היענה כעוף טמא. נחלקו החוקרים האם בת יענה זהה לעוף המכונה 'יען'.

נאמר בפרשתנו, שהעוף 'בַּת הַיַּעֲנָה' נכלל ברשימת העופות הטמאים האסורים באכילה: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (יד, טו; וכן בחומש ויקרא יא, טז). השם 'יָעֵן' עצמו נזכר פעם אחת במקרא: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג). היען (Struthio) הוא העוף הגדול ביותר החי כיום. גבהו של הזכר מתקרב ל-2.5 מטרים ומשקלו עשוי להגיע לכ-150 ק"ג[1].

האם בעל החיים המכונה  ה'יָעֵן' זהה ל'בַּת יַּעֲנָה'?

בתלמוד בבלי מסכת חולין, מציינים ששמו של בעל החיים הוא "יענה" ואילו התוספת "בת" מתייחסת לביצת היענה שאף היא טמאה כמו היענה עצמה: "וְאֶת בַּת הַיַּעֲנָה, וְכִי בַּת יֵשׁ לָהּ לַיַּעֲנָה ? אֶלָּא אֵיזוֹ זוֹ בֵּיצָה טְמֵאָה" (סד, ב). בהקשר זה יש לציין, שביצת היען היא הגדולה מכל הביצים, ובממוצע היא באורך 15 ס"מ ורוחב 13 ס"מ[2] ומשקלה כ-1.5 ק"ג, פי 35 ויותר ממשקלה של ביצת תרנגולת!

היען בחי בר יטבתה.
יוצר: MathKnight
מתוך ויקימדיה

רבי אברהם אבן עזרא, סבור ש'יען' זהה ל'בת יענה' אלא ש'יען' הוא הזכר ואילו 'בת יענה' היא הנקבה: "דע: כי מנהג התורה לדבר על ההווה, כמו: בת היענה (ויקרא יא, טז) – למה שנה הכתוב לומר ככה, ותהיה הבת כוללת כל המין, וכזה לא מצאנו. ודע: כי בשר היענים יבש כעץ. ואין מנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו לחה, ולא יאכל מכל המין כי אם הנקבה, ויש בה מעט לחה, ולא כן הזכר הקטן" (אבן עזרא שמות פירוש שני כג, יט). בשר הנקבה - 'בת יענה', הוא רך ואכיל ולכן דווקא עליה הזהירה התורה.

 רבי יוסף בכור שור (מאה ה-12) מבאר שהיען ובת היענה זהים אלא שמין זה בקטנותו נקרא 'בת יענה' וכשהוא גדל נקרא 'יען': "בת היענה - בשביל שהקטנה ראויה לאכול, אסרהּ; אבל היענה גדולה - בשרה קשה כעץ ואינה ראויה למאכל, ולכך לא הוצרכה לאסור" (שם).  וכן מבאר ה"חזקוני": "ואת בת היענה, הוא הדין ליענה עצמה, אלא דנקט ליה קרא 'בַּת' לפי שאינה ראויה לאכילה אלא כשהיא קטנה, אבל כשהיא גדולה אין בשרה ראוי לאכילה שהיא קשה כעץ" (שם). פירוש זה מובא גם בפירוש "פענח רזא[3]": "ואת בת היענה, אמר בת משום שאינה ראויה לאכילה כי אם בקטנותה, דבגדלותה בשרה קשה כעץ וכגידין קשין" (פענח רזא, ראה כו).

דעת רוב חוקרי ארץ ישראל[4]

בספרי הנביאים והכתובים נזכרת בת היענה בהקשר של חורבן ושממה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו יג, כא); "וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדֹר" (ירמיהו נ, לט); "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח). זואולוגים וחוקרי ארץ ישראל סבורים, כי בת יענה אינה יען אלא אוח מתת-מין מדברי (eagle owl). בפסוקי הנביאים בת יענה מתוארת כעוף שוכן חורבות, שלצידו נזכרים דורסי לילה כ"אֹחִים" ו"שְׂעִירִים" וביניהם משוטטים גם "תַּנִּים". תיאור זה אינו הולם את היען, שכידוע מעדיף מדבריות ושטחים פתוחים. כמו כן, בפסוקים מסויימים (מיכה א, ח; איוב ל, כט) מאופיינת בת היענה, יחד עם התנים, בקול אבלה וביללתה. אולם היען אינו משמיע קולות, משום ששרירי הגרון התחתון שלו מנוונים.

דעת פרופ' זוהר עמר[5]

בניגוד לסברת החוקרים, מסורת התרגומים בתקופת המשנה והתלמוד אחידה ובת היענה מזוהה כיען. אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים: "וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה -  וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא" (שם), כאשר 'נַעֲמִיתָא' היא שמו הארמי של היען, וכן בלשון המשנה והתלמוד היען קרוי בשם 'נעמית'. באופן זה אנו מוצאים בתרגום השבעים ובוולגאטה וכן הרס"ג מתרגם את "בת היענה" לערבית בשם "אלנעאמה".

על מנת לתמוך במסורת הזיהוי המקובלת, מעלה פרופ' זוהר עמר טענות המתמודדות עם הקשיים שהעלו החוקרים. האפשרות שאכן בת היענה היא היען תיתכן, משום שהיענים חיים במדבריות כמו למשל בסוואנות של אפריקה ועד תחילת המאה ה- 20 היו היענים נפוצים גם בנגב. אין ספק בכך, שהיען התקיים בארץ ישראל בתקופת המקרא כפי שעולה מהממצא הארכיאולוגי. למשל, נתגלתה חותמת-חרפושית מתל גזר (האלף השני לפני הספירה) ועליה איש אוחז בשני יענים.  לגבי השמעת הקולות, הוא מציין את קולות הצפצוף של האפרוחים ואת "שאגת" היען הזכר הקורא לנקבות להצטרף אליו בעונת הייחום. המדובר בצליל עמום וחזק העשוי להישמע במרחק ניכר. צליל זה נוצר כתוצאה של תהודה הנגרמת מפליטת אוויר מהוושט. ייתכן וקולות אלו שימשו כדימוי ליללה.

היען בולע דברים קשים

בעלי התוספות בתשובות[6] מציין, שבשר ה'יען' הבוגר הוא קשה, מאחר והוא בולע דברים קשים: "בת היענה – אמר הר"י (=רבינו יצחק), האי דנקט בקרא את בת היענה ולא היענה עצמה, ואף על גב דיענה עצמה אסורה מפני שיענה אוכלת ברזל, וכשהיא גדולה קשה כברזל, ואין אוכלין אותה ומשום הכי נקט קטנות שהם דקות וראויות לאכילה ולאלו צריך לומר שהם אסורות".

היען אמנם צמחוני, אך לעתים הוא נוהג לבלוע אבנים, מתכות וגופים קשים אחרים, שבעזרתם הוא טוחן את המזון בתוך הקורקבן. על הציווי לנח "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (בראשית ו, כא), נאמר במדרש בראשית רבה, שנח הכניס תיבה זכוכיות ליענים: "רבי אבא בר כהנא אמר הכניס עמו זמורות לפילים חצובות לצבאים זכוכית לנעמיות (=יענים)" (בראשית רבה לא, יד). גם בתלמוד בבלי מסכת שבת, נאמר שזכוכיות  זה מאכל לנעמיות: "אַף מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְנַעֲמִיּוֹת" (קכח, א).

---

[1] אנצ' אביב חדש, בערך "יען", אנצ' אביב בע"מ,  2004. וכן באנצ' ברטניקה המקוונת בערך "ostrich".

[2] Perrins, Christopher (1987). Harrison, C.J.O. (ed.). Birds: Their Lifes, Their Ways, Their World. Reader's Digest Association, Inc. pp. 168–170

[3] מחבר הספר פענח רזא: רבי יצחק בן יהודה הלוי היה פרשן מקרא ובעל תוספות צרפתי. חי בשנת כנראה, במחצית השנייה של המאה ה-13.

[4] "וכי בת יש לה ליענה – אוח", ד"ר שלמה רענן, פורטל הדף היומי, חולין (סד, ב).

[5] "היען במקורות ישראל", פרופ' זהר עמר, מסורת העוף,  נווה צוף, תשס"ד, עמ' 171-190.

[6] ספר מושב זקנים על התורה, לונדון תשי"ט, מהד' ד.ס ששון, עמ' רפד.

© כל הזכויות שמורות למחבר