הדוכיפת

 מאת: אורן סעיד

הדוכיפת הוא אחד מן העופות הטמאים. הוא נקרא כך, על שם כרבולתו הנראית כפופה וקשורה.

הדוכיפת מוזכרת בפרשתנו כאחד מן העופות הטמאים: "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ויקרא יא ,יט). באותו עניין מוזכרת גם בחומש דברים: "וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף" (יד ,יח). רש"י מפרש את זיהויה של הדוכיפת: "תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה   ובלע"ז הירופ"א. ולמה נקרא שמו דוכיפת, שֶהוֹדוֹ כָפוּת, וזו היא כרבלתו. ו'נַגָּר טוּרָא' נקרא על שם מעשיו כמו שפרשו רבותינו במסכת גיטין בפרק מי שאחזו" (ויקרא, שם). רש" מבאר שהדוכיפת נקרא כן, על שם שיש לו כרבולת עבה, הנראית כפופה וקשורה[1]. זהר עמר הבין בדברי רש"י שמשמעות המונח 'כָפוּת' הוא כפול והכוונה למבנה הדו-כיפתי של ציצת הראש של הדוכיפת[2].

רש"י ציין, שהדוכיפת נקראת "תרנגול הבר[3]". הקשר בין הדוכיפת ל"תרנגול הבר" הוא בכך, שהדוכיפת בדומה לתרנגולת מנקרת בקרקע. דמיון נוסף הוא בציצית הנוצות בראש הדוכיפת, המזכירה כרבולת.

הדוכיפת. כרבולתו נראית כפופה וקשורה.
מתוך ויקימדיה

רש" ציין, שהדוכיפת נקראת בלעז 'הירופ"א'. בספר אוצר לעזי רש"י  מבאר (ויקרא, שם) שהירופ"א מקורה במילה huppe  בצרפתית של היום ומלטינית upupa , והושפעה מן הפועל heruper ("להסתמר") כי הדוכיפת מצטיינת בהסתמרות כרבולתה. יש שפירשו[4] שבדפוסים חל שיבוש, וצריך להיות: "הפּופּא" או "הופּא", מונח בצרפתית עתיקה (בדומה לצרפתית חדשה) המורֶה על העוף המוכר בימינו בתור דוכיפת, המשמיעה קולות מעין "הוּפוּפ".

היה מי שסבר שהיא אחת האנפות, או מן העגורים, אבל לפי התרגומים העתיקים נראה שהיא הדוכיפת: עוף ששיעור גודלו בינוני והוא ניכר במקורו הארוך, הדק והכפוף במקצת, בפסים הלבנים והשחורים הנמשכים לסירוגין לרוחב כנפיו וזנבו, ובעיקר בציצית הנוצות הכפולה אשר לראשו המסתמרת לפרקים. לשונו קצרה ובשל כך הוא זורק את טרפו כלפי מעלה ובולע אותו תוך כדי נפילתו אל פיו[5]. כאמור, הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית מדוברת הוא "הוּדהוּד".

הדוכיפת שכיחה באירופה, באסיה ובאפריקה. היא דוגרת בארץ באזורים רבים וחיה בשטחים פתוחים: במישורים, בשדות, בגינות וביערות. בישראל היא מקננת בעיקר במקומות סגורים ומוגנים כמו בסדקים בדירות אבן, בעצים חלולים, בעליות גג, וגם בתוך חביות ריקות, בצינורות ובארגזים[6].

לדוכיפת גם אמצעי התגוננות מיוחד בפני אויביה. כאשר מנסים לחדור לקינה, היא מפרישה מבלוטות הסמוכות לבסיס הזנב חומר מסריח המניס את התוקף, ומוסיפה לכך גם פֶרֶש מעוכל למחצה מסריח אף הוא[7]. כל אלה, ובנוסף לכך התנועות המוזרות הקופצניות ושירת הזכרים העמומה "הוּפוּפ", יצרו לדוכיפת תדמית של עוף ששיח ושיג לו עם כוחות על-טיבעיים, ויש לו קשר לכשפים ושדים. בעיקר מייחסים לדוכיפת סגולות של ידיעת מקומם של אוצרות גנוזים, ויכולת לפתוח מטמונות ומטמורות.  הרלב"ג מציין שהדוכיפת נקרא כך, על שם יכולתו לבקע סלעים לשניים,  והסלע נקרא בארמית כֵיפָא: "הדוכיפת - אמרו (ראה רש"י) שהוא תרנגול הבר; ונקרא כן לפי שיש לו סגולה לחלק הסלע , כאלו אמר 'דו כיפת' , רצוני , שהוא עושה שניים מן הסלע (דּוּ משמעו שניים) ; כי הסלעים וההרים נקראו 'כֵּפִים'; אמר: 'וּבַכֵּפִים עָלוּ' (ירמיה ד, כט)".

במסכת גיטין (סח, א) מוזכרת הדוכיפת בקשר למציאת ה"שמיר" - חומר או בעל חיים, המוזכר בתלמוד ובספרות האגדה היהודית כבעל יכולת לבקע כל חומר שאיתו הוא בא במגע:

"...שהיה שלמה המלך צריך לגלות להם סוד השמיר, להביא אותו אליו, למען יוכלו פועליו לקצץ ולסתת אבנים לבנין בית המקדש מבלי להניף עליהם ברזל. השדים הגידו לשלמה כי אשמדאי מלכא דשידי [=מלך השדים], יודע הסוד והוא יושב בהר ידוע. שלמה שלח אחריו את בניהו בן יהוידע אשר ע"י תחבולה היה משכר את האשמדאי ביין, וכאשר נרדם, שם שלשלת ברזל על צווארו, להיות נכנע תחתיו ולגלות לו הסוד, ויאמר כי שר של ים מסר את השמיר למשמרת ביד תרנגול הבר-הדוכיפת, והיא נשבעה לו שלא לגלות הסוד. מה עשה בניהו? בקש ומצא קן של הדוכיפת והניח את הקן על שן ההר שאין עליו כל צומח, ועשה שם חריץ והכניס בו זרעים וצמחים וגרעינים לפרנסת הקן והיה מכסה את הקן בזכוכית לבנה כדי שתראה הדוכיפת את בניה דרך הזכוכית ולא תוכל להכנס אצלם, וע"י זה הוכרחה להביא את השמיר כדי לבקע הזכוכית, ומיד כאשר הביא את השמיר, הרים קול ויחריד את הדוכיפת והשמיר נשאר אצל בניהו". סוף הדבר היה שהדוכיפת חנקה את עצמה כי עברה על השבועה, אך ע"י תחבולה זו השיג שלמה את חפצו[8].

---

[1] השווה רש"י חולין סג, א: "שהודו כפות - כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה".

[2] זהר עמר, מסורת העוף, נווה צוף תשס"ד, עמ' 308-312.

[3] גם הפשיטתא תירגם דוכיפת כתרנגולא ברא. בספר השורשים של אבן ג'נאח (שורש ד.כ.פ) אנו מוצאים: "הדוכיפת היא תרנגלא ברא ואמר רב שרירא ז"ל בפירוש מלות [שבת ב] המוציא יין תרנגלא ברא הוא דוכיפת הכתוב בתורה".

[4] ראה בספר "זכור לאברהם" מאת אברהם ברלינער, על פירוש רש"י לתורה, בליקוטים בסוף הספר, עמ' קפד,  הוצאת ברלין שנת תרכז.

במסכת חולין מתרגם רש"י דוכיפת באופן אחר: "דוכיפת-... הוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו"ן שלביי"א (=טווס בר)" (חולין סג, א). באוצר לעזי רש"י (ערך 3169) מציע הרב קטן שאולי מדובר על שם עממי לאותו עוף. להרחבה על הסתירה ברש"י ראה במאמר "דוכיפת שהודו כפות – דוכיפת" מאת ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי, חולין סג, א.

[5] אנצ' העברית בערך "דוכיפת", חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים, תל אביב, תשי"א.

[6] אנצ' אביב חדש, בערך "דוכיפת", אנצ' אביב בע"מ,  2004.

[7] אנצ' העברית בערך "דוכיפת", חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים, תל אביב, תשי"א.

[8] מקורות: אנציקלופדיה מקראית, אוצר ישראל בערך "אשמדאי"; "אגדה של מקום"/אריה יצחקי, הוצאת תמוז, מודן, 1988.

© כל הזכויות שמורות למחבר