השליו

 מאת: אורן סעיד

אף על פי שהפעת השליו היא תופעה טבעית, ה' הוא זה שהזמין את להקות השלווים, בכמות בזמן ובמקום הרצוי והמתאים.

בפרשתנו אנו קוראים, שבני ישראל התלוננו שהם רוצים בשר וה' נתן לבני ישראל את השְׂלָיו. השליו (Coturnix) הוא עוף הקרקע הקטן ביותר בסדרת התרנגולאים שממשפחת הפסיוניים. זהו עוף המגיע לאורך של 18 עד 21 ס"מ ומשקלו כ –100 גרם. הוא שוכן בשדות וניזון בעיקר מזרעים, מעשב ומחרקים. השליו משקלו כמחצית משקלה של היונה. בצורתו הוא דומה לדרור הבית, עובדה שצוינה בתלמוד בבלי[1] (יומא עח, ב).

זיהוי השליו המקראי כמעט ואיננו נתון למחלוקת והוא מזוהה בשם זה על ידי כל התרגומים הארמיים והוולגטה. בעם ישראל השתמרה מסורת אכילה לאורך הדורות עד ימינו ומכוחה עוף זה מותר באכילה[2].

ציד שלווים באזור המזרח התיכון היה ידוע עוד מתקופות קדומות. העדויות הראשונות מופיעות על גבי תמשיחי קיר ממצרים העתיקה, שם נראים ציד שלווים באמצעות רשתות.

בפעם הראשונה בתורה שמוזכרת הופעת השליו,   נאמר שהשליו הופיע במדבר סין, בין אלים ובין סיני, בט"ו אייר, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מצרים:"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיְהִי בָעֶרֶב, וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה" (שמות טז, א; טז, יג).

השליו.
מתוך ויקימדיה

בפעם השנייה בתורה מתוארת הופעת השליו בפרשתנו, במדבר פארן (במדבר י, יב), ב-כ' אייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל מצרים (במדבר י, יא). בני ישראל התלוננו שהם רוצים בשר (יא, ד). בעקבות כך, הקב"ה סיפק להם להקות גדולות של שליו כמזון במדבר (יא, לא). להקות אלה הועפו על ידי הרוח מן הים, ובני ישראל אספום ואכלום או שטחום על הארץ לשם ייבושם בשמש: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה, כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" (יא, לא-לב). יוסף בן מתתיהו כותב, כי להקות השליו הגיעו למדבר ממפרץ ערב-'הם עפו על פני המים באמצעו, ועקב עייפות מחמת התעופה, ומתוך שדרכם לרחף סמוך לקרקע הם צנחו אל העברים' (קדמוניות ג, א, ה).

לתיאורים אלה ניתן למצוא הקבלה במציאות של ימינו. להקות גדולות של שלווים חולפות על פני מדבר סיני, פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב. בסתיו עוברים השלווים בתעופה על פני הים התיכון במסעם לאפריקה הטרופית. עייפים ממסעם הארוך הם צונחים לאדמה-מיד עם הגיעם בחופי אל עריש וצפון סיני.  השלווים נצפים לאורך קו החוף של צפון סיני עם עלות השחר ועד שלוש שעות לאחר הזריחה. הבדואים פורשים להם, מבעוד מועד, רשתות-חבלים, כמין גדרות גבוהות, בתוכן מסתבכים השלווים וניצודים. פעם הם היו ניצודים ונמכרים ברבבותיהם בשוקי הערים. בסתיו נחשב השליו למאכל משובח. לעומת זאת בנדידת האביב, השליו נודד בלהקות קטנות ובשרו כחוש ולא טעים ולכן גם אינו נדרש.

יש לציין, שאף על פי שהשלווים צונחים מחמת עייפות, במקרה של בני ישראל, הקב"ה הוא זה שהזמין את להקות השלווים, בכמות בזמן ובמקום הרצוי והמתאים, כפי שמבאר הרמב"ן: "וכן היה, שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם, לא 'רוח ים חזק מאד' ולא 'רוח קדים עזה' כאשר יזכיר במופתים, אבל רוח סתם כנהוגים, ויגז שלוים מן הים, לא שנבראו עתה בעבורם, ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם. ועוד שכבר היה להם כן, ולא חידש עתה רק שיהיו שלוים רבים מאד" (במדבר יא,  כב).

יהודה פליכס מציין[3], שמניתוח הפסוקים עולה שאכן היה כאן שינוי מ"מנהגו של עולם"; על פי התיאור המקראי הופיע שליו בכמויות גדולות בזמן נדידת האביב ולא במועד נדידת הסתיו המוכרת. יתירה מזאת, הוא הופיע באזור מדבר סין ומדבר פארן. זיהויים המדוייק של אתרים אלה אינו חד משמעי, אך מקובל שהוא באזור דרום סיני, ובכל מקרה לא בחופי צפון סיני. יוצא אפוא שנס השליו היה כפול, הן במקום והן במועד. יתירה מזאת, השלווים, לפחות בתיאור ספר שמות, הגיעו בערב (טז, יג) ולא עם בוקר.

בסיציליה אירע שצנחה להקה גדולה של שלווים שניצודו ברשתות החוף. כרגיל היו צדים אותם ושולחים לשוקי רומא, ברם בגלל השפע הרב של אותה שנה לא הספיקו לשלוח הכל, ועוד ביום הציד בשלו תושבי המקום את השלווים. והנה פרצה אצלם מגיפה, ומספר ניכר של אוכלי הבשר מתו. מחקר הוכיח כי בשר השלווים הטרי הכיל חומרי רעל, שהצטברו בגוף העופות במשך מסעם הארוך. אלה מופרשים כרגיל תוך יממה. ברם, סמוך לציד בשר זה מסוכן למאכל[4]. כנראה זו היתה המגיפה שהתרחשה במדבר אצל בני ישראל, שעטו על בשר השלווים, כנאמר בפרשתנו[5]: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (יא, לג).

---

[1] ע"פ הספר "טבע וארץ בתנ"ך" מאת יהודה פליכס, הוצאת ראובן מס, 1992, עמ' 44-45.

[2] על מסורת זו ראה את ספרו של זהר עמר, מסורת העוף, נווה צוף, ה'תשס"ד, "נס השליו וכשרותו", עמ' 88-102. 

[3] בספרו "מסורת העוף". ראה הערה קודמת.

[4] הגורם לרעילות השליו איננו מוסכם. אריסטו הציע שמקור הרעל הוא בזרעי רוש עקוד (Conium maculatum) שאותם אוכל השליו. צמח זה השייך למשפחת הסוככיים מכיל בזרעיו אלקלואידים רעילים. רעל זה המצטבר בשרירי השליו איננו פוגע בו, ולכן לא ניתן להבחין בשליו נגוע, אך הוא רעיל לאדם. המחקר שצויין במאמר, מציע לחלופין שמקור הרעל הוא תוצרי חילוף החומרים הנמרץ של השלווים, בעת הנדידה הממושכת, שתוצרי הלוואי שלהם רעילים לאדם.

[5] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן "ויאספו את השליו – שליו", פורטל הדף היומי,  חולין כז, ב.

© כל הזכויות שמורות למחבר