מאת: אורן סעיד
מחקרים מדעיים מוכיחים כי שהשחיטה היא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההיגיינה שלו.
שחיטה, היא המתה, לפי כללי ההלכה, של בהמה, חיה או עוף לצורך אכילת בשרם. נאמר בפרשתנו: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלהיך לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (יב, כא). מבאר רש"י: "וְזָבַחְתָּ.. כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ - למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני (שם). מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת חולין (כח, א): "רבי אומר, 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ' (שם) - מלמד שנצטווה משה על [שחיטת] הוושט ועל [שחיטת] הקנה ועל רוב [סימן] אחד בעוף (ששחיטת העוף כשרה ברוב סימן אחד), ועל רוב שניים (שני הסימנים) בבהמה". ברייתא זו באה ללמדנו שהלכות שחיטה נמסרו למשה רבינו בהר סיני בעל פה ועברו במסורת מדור לדור.
מדיני השחיטה[1]
א. השוחט צריך להיות מומחה באומנות השחיטה, בקי בהלכותיה וירא שמים.
ב. על הסכין להיות חד וחלק ביותר.
ג. לאחר הברכה "על השחיטה", השוחט חותך את שני "הסימנים" שבצוואר – הקנה והוושט, ע"י הולכת הסכין והבאתו.
ד. מן המובחר, שבפעולת השחיטה ייחתכו גם הקנה וגם הוושט של הנשחט, אך השחיטה כשירה אם נחתך רובו של אחד מהם בעוף, ובבהמה ובחיה - רוב של שניהם.
|
|
שחיטה כשרה בציור מן המאה ה-15.
מתוך ויקיפדיה |
השחיטה – קלה שבמיתות
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" מציין, שהשחיטה עליה צוותה התורה, היא "קלה שבמיתות", מבחינת עינוי בעלי החיים: "ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כוונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו" (חלק ג, פרק מח). כך גם כותב השד"ל: "אך בשר בנפשו - בנפשו שהוא דמו, כלומר בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה [שהיא להוציא את הדם (מלשון שחט שענינו מיצוי]; והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער בעלי חיים" (בראשית ט, ד).
בספר החינוך כותב על מצוות שחיטה, שהסכין צריכה להיות מאוד חדה על מנת למנוע צער מהבהמה: "ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם..." (ספר החינוך - מצווה תנא).
פעולת השחיטה – סיכום רפואי
בתקופות שונות בהיסטוריה (וגם כיום) נאסרה השחיטה היהודית בארצות אחדות, בטענה שזו שיטת המתה אכזרית. אך בתקופת מאה השנים האחרונות נערכו מחקרים מדעיים, שהוכיחו, שהשחיטה היא אחת משיטות ההמתה הטובות ביותר, הן מבחינת צער בעלי חיים, והן מבחינת טיב הבשר וההיגיינה שלו.
במהלך השחיטה מבוצע חיתוך חלק ומהיר של קנה נשימה, הוושט, העצב התועה[2], עורקי הצוואר והוורידים. מתוך כל המחקרים והעבודות על צער בעלי חיים בפעולת השחיטה, עולה הסיכום הבא מבחינה רפואית[3]:
עיקר אספקת הדם אל המוח במעלי הגירה נעשית דרך עורק הלסת העליונה הפנימי, המקבל את מרבית הדם מעורק הראש המשותף, ורק חלק קטן מהדם מגיע למוח דרך העורקים החולייתיים (העוברים דרך חוליות הצוואר). מיד לאחר השחיטה ישנה ירידה פתאומית ומהירה בלחץ הדם, והשינוי הראשוני הוא באזור עורק הלסת העליונה, כך שמיד לאחר השחיטה אין אפשרות למדוד זרימת דם בעורק הלסת העליונה. תוך 5-6 שניות יורד לחץ הדם עד כדי כך, שמחזור הדם אינו מסוגל לספק דם לרקמות. לפיכך עולה מהאמור, שמיד לאחר השחיטה, אין עוד אספקת דם משמעותית למוח. הירידה הפתאומית בלחץ הדם ובזרימת הדם למוח גורמת לתגובת הלם מיד לאחר השחיטה.
מיד לאחר השחיטה מופיעים שינויים משמעותיים ביותר בפעילות החשמלית של המוח, כפי שניתן לראות בתרשים גלי המוח[4]. לפיכך, בשעה שגירויי הכאב בעקבות השחיטה עשויים להגיע לקליפת המוח כבר אין הוא מסוגל להגיב עליהם, עובדה זו גורמת לכך שאין הבהמה חשה כלל חווית כאב[5]. תחושת הכאב המיידית אף היא מוקהית בגלל הדרישה ההלכתית להשתמש בסכין חדה וחלקה ביותר, וכן יש הסחת דעת הבהמה מהכאב עקב השכבתה על הארץ לפני השחיטה[6]. בבהמה שוכבת, יציאת הדם לאחר חתך השחיטה, היא מהירה יותר מאשר בבהמה עומדת, אם ראשה נשמט וחוסם את זרימת הדם מאזור השחיטה, וכתוצאה מכך הירידה באספקת החמצן והדם למוח מהירה יותר בתנוחת השכיבה.
[1] ע"פ אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג-גוש עציון, בערך "שחיטה".
[2] בגוף האדם והבהמה וכן אצל בעלי חוליות אחרים, יש 12 עצבי גולגולת (עצבים קרניאליים), שמתחברים ישירות למוח. עצב חשוב במיוחד הוא העצב הגולגולתי העשירי, שנקרא "העצב התועה" (ואגוס) בהשראת המסלול הארוך ומלא הפיתולים שהוא עושה בגוף. לעצב הזה יש תפקיד מרכזי בהפעלת מערכת העצבים הפרסימפתטית [=תת-מערכת של מערכת העצבים האוטונומית. היא אחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה] והוא מורכב ברובו מסיבים שמעבירים מידע מהמוח לאיברים הפנימיים.
כעשרה אחוזים מהסיבים בעצב התועה מיועדים להעברת מידע תחושתי בכיוון ההפוך, מהאיברים הפנימיים אל המוח. העצב התועה מעצבב את הריאות, הלב, הקיבה, והלוע. בין תפקידיו הוא מסייע להאט את קצב הלב, להסדיר את הנשימה ולחולל את תנועת המעיים ההכרחית לעיכול.
[3] מתוך: אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "צער בעלי חיים", עמ' 451. מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.
להרחבה ראה בספרו של ישראל מאיר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", הוצאת "משכיל לדוד", ירושלים תשס"ד.
[4] ראה פרק יב – "השפעת השחיטה על תרשימי המוח" - בספרו של ישראל מאיר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים".
[5] ראה גם במאמר "צער בעלי חיים", פרשת כי תצא, בבלוג זה.
[6] בעבר היו קושרים את רגלי הבהמה ומפילים אותה בכוח ארצה, ואז שוחטים אותה כשהיא שוכבת. לאור תלונות על צער בעלי חיים ואכזריות הכרוכה בשיטה זו פותחו שיטות מכניות שונות המונעות את הסבל של הבהמה, כגון: תא שהבהמה מוכנסת לתוכו, והוא מסתובב ומביא את הבהמה למצב של שכיבה ללא צורך להפילה בכוח, או הרמת הבהמה באוויר ושחיטתה במצב תלוי ועוד.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה