זיהויו של המן

 מאת: אורן סעיד

פרשני המקרא יוצאים חוצץ כנגד הניסיון לזהות את המן עם "טל דבש" - ההפרשות של כנימות מגן. המן הוא תופעה ניסית.

המן הוא המזון שירד בחסד האל ואכלוהו בני ישראל ארבעים שנה במדבר, מאמצעו של החודש השני לצאתם מארץ מצרים (שמות טז, לה) עד ממחרת הפסח הראשון שנעשה בארץ (יהושע ה, יב). המן מתואר בתורה כלחם שהמטיר ה' לעמו מן השמים-"וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו" (במדבר יא, ט). על כן כוּנה המן "לֶחֶם שָׁמַיִם" (תהילים קה, מ), "דְגַן שָׁמַיִם" (תהילים עח, כד) ואף "לֶחֶם אַבִּירִים" (שם פס' כה) היינו לחם מלאכים. בני ישראל מצאוהו בעלות שכבת הטל על פני המדבר ולקטוהו בבוקר וחם השמש ונמס. תיאורו: דק מחוספס, דק ככפור על הארץ, כזרע גד לבן[1] ועינו כעין הבדולח. טעמו כצפיחית בדבש אבל כשנטחן בריחיים או נדוך במדוכה ונעשה עוגות, היה טעמו כטעם לשד השמן (שמות טז;במדבר יא).

המן הוא תופעה מופלאה שאינה כדרך הטבע. למן תכונות מופלאות, הנה כמה מהן:

1. אחד הממעיט ללקוט ואחד המרבה לא מצא בשעת המדידה אלא עומר אחד לגולגולת לפי מספר הנפשות שבאהלו (שמות טז, יח). 2. המן לא ירד בשבת (שמות טז, כה). 3. הנותר מן המן שלא ביום השישי, נתלע ונבאש למחרת היום (שמות טז, כ), אך הנותר ליום השבת לא נתקלקל כדי שהעם יאכל בשבת ממותר היום השישי (שמות טז, כג). ישנם מדרשים המוסיפים שבחים נוספים למן.

גשם של מן

כיון שהמן הוא תופעה ניסית, אין במדרש זכר לשאלה, אם אפשר למצוא דוגמתו בארץ. לא כן יוסף בן מתתיהו, המעיד שגם בזמנו ירד מטר כזה באותו האזור: "...והוא משענם של תושבי הארץ הזאת, החסרים מזונות אחרים, ועוד כיום מרווה את כל המקום ההוא גשם דומה לזה, ששלח אלוקים אז..." (קדמוניות ג,א,ו).

נמלה מפיקה טל דבש מכנימה.
יוצר: Dawidi, Johannesburg
מתוך ויקימדיה

הרס"ג מתנגד לזיהוי של המן, המקובל בזמנו[2]: "יש מקצת מן ההמון הסבורים, שהמן היה דומה לאלתרנגבין או שאר מזונות של ממתקים ודבש. אך אין הדבר כן, מחמת שמעדנים אלה רכים וקלים, אינם עמידים במים כפי שאנו רואים. אבל המן היה נצרך לאחת משתי הפעולות: או שיטחנוהו בריחיים... או שכותשים אותו במכתש... אם כך הדבר בטלה הדעה שהמן ידמה לאלה במשהו".

גם האבן עזרא מתנגד לזיהוי זה של המן, המקובל בזמנו: "ירקב שם חיוי[3] שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן ובלע"ז מנ"א. כי קושיות רבות עמדו עליו. האחד כי איננו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר (אפריקה התיכונה-?). והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים. ועוד אם תשימהו לשמש לא יימס. עוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. ועוד כאשר יושם בלשון, יימס, ועוד כי איננו משביע שיוליד דם טוב (כאוכל ממש) רק הוא נכנס ברפואות. ועוד כי ביום השישי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שירד לכל מקום שיחנו  ועוד כי עבר עימהם את הירדן ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט" (שמות טז, יג). גם האברבנאל יוצא חוצץ נגד זיהוי זה של המן, ומוסיף טענות נגד אותם הטוענים, שהמן שהיה במדבר היה ה"מן הרפואי", המן שמזכיר האבן עזרא לעיל. שנים עשר קושיות מקשה האברבנאל נגד הזיהוי הזה של המן, והן מובאות בקצרה במלבי"ם (שמות טז, לו). גם האברבנאל טוען שראה את ה"מן הרפואי": "ואני ראיתיו בפוליי"א מחוז ממלכות נאפולי"ש כן".

בספר "מדרש הבאור"[4] כותב: "אמרו הרופאים כי המן היה יורד במקצת המקומות על האילנות, והרי טבעו נוטה לטבע האילנות שהוא יורד עליהן. וגם הזכירו כי בארץ 'סנגאר' בבבל יורד להם דבר חשוב מן המן נקרא 'אלתרנגבין', וטבעו חם לח".

מהו אותו מן המכונה "תרנגבין", המוזכר בפירוש רס"ג, ושהאבן עזרא והאברבנאל ראו אותו, ויוצאים נגד זיהוי זה של המן בתוקף?

האבן עזרא והאברבנאל כותבים שהמן היה יורד בחודשים ניסן ואייר. בקדמוניות (לעיל) כותב יוסף בן מתתיהו, שעדיין יורד גשם כזה. כנראה, שהמן היה מופיע בתקופת האביב, לאחר הגשמים, ולכן היה נראה כאילו יורד מן השמים עם הגשם. כלומר, בעצם מה שראו האבן עזרא והאברבנאל, לא היה משהו שיורד מן השמים, אלא צמח כלשהו הגדל בעקבות ירידת גשמים. האבן עזרא מציין שבלשון ערבי זה נקרא 'מן', וזה עולה בקנה אחד עם השם לנוזל שמפרישות הכנימות על עצי האשל במדבר סיני והקרוי בערבית 'מן' - הדעה הרווחת בקרב חוקרים מסוימים בקשר לזיהויו של המן.

מחקרים העלו, שאפשר למצוא בחצי האי סיני מאכל אחד בלבד, שיש לו דמיון מה אל המן המתואר במקרא. מאכל זה נוצר ע"י הפרשות של חרקים, כנימות מגן, המכסים בהמוניהם את העצים, ובמיוחד את העץ המכונה TAMARIX MANNIFERA, עצי האשל במדבר סיני. אותם חרקים מפרישים טיפות בגודל שמראש סיכה עד אפונה, הדומות במראיהן לטיפות מים ומתנוצצות בשמש כטל והמכונות "טל דבש". טיפות אלו מתקשות עד מהרה לגבישים דביקים שצבעם לבנבן-חום-כתום. הגבישים אינם נמסים בשמש, אף על פי כן, מן ההכרח ללקטם בשעת בוקר מוקדמת דווקא, כי כחום היום באות נמלים לאוספם והן ממשיכות במלאכתן עד שעות ערב. הגבישים מתוקים כטעם הדבש. נודדי-המדבר אוכלים את הגבישים האלה בדרך כלל בצורתם הטבעית ויש הדכים אותם במדוכה[5]. בשנים גשומות היו בדואי סיני אוספים עד 600 ק"ג של גרגירים, ששימשו להם תחליף לדבש. יתכן שאת העצים האלו עם הנוזל שעליהם ראו האבן עזרא והאברבנאל, וכיוון שהתפוקה של הכנימות רבה בשנים גשומות, לכן נקטו בלשון שמשתמע ממנו כאילו שהמן היה "יורד" מן השמים -  הכוונה היא שהמן היה גדל במיוחד בעקבות ירידת גשמים מרובה.

ש. בודנהיימר[6] סייר בסיני ומצא שקיימים שני מיני כנימות מגן המפרישים "טל דבש" הנקרא בערבית "מן": בשפלות סיני נפוץ בעיקר המין צפיחית המן (Najacoccus serpentines minor) ואילו בעמקי ההרים שולט המין קמחית המן (Trabutina mannipara).

"טל דבש" ותיאורי המן במקרא

קיים דמיון מה בין הפרשת הכנימות, הקרויה בפי בדואי הנגב בשם 'מן', ובין המן המקראי. אך מאידך ברור, שכמה מתיאורי המן שכתובים רחוקים מאד מלהתאים לחומר זה. גם זאת: ערכו התזונתי של 'מן' זה הוא נמוך, מפני שאינו מכיל חלבונים, ואילו התורה מציינת את המן כמזון עיקרי במשך שנים רבות. יתר על כן: אף אם נניח כי בעבר הרחוק היו עצי אשל-המן - ועימן הכנימות יוצרות ה'מן' - מרובים פי כמה וכמה, לא היה בכל אלה כדי לקיים ולהזין - לא שבט ואף לא משפחה גדולה - במשך תקופה ממושכת, וודאי לא עם ההולך במדבר. ועיין באבן עזרא ובאברבנאל (או המלבי"ם) שמקשים כאמור, שנים עשר קושיות על זיהוי זה.

החוקר אבינועם דנין משער, שמקור זיהוי המן כטל-דבש הוא במפרשים מוסלמים בפרס, שפירשו במאה התשיעית את ספור המן המופיע במקרא ובאופן דומה בקוראן וייחסו אותו לתופעה שהייתה מוכרת להם. כחמש מאות שנה לאחר הופעתם של כתבי המלומדים בפרס, מתחילים עולי רגל אירופיים וחוקרים, לדווח על המצאות מן בעמקים של דרום סיני, בסמיכות לעצי האשל. הראיה העיקרית עליה הסתמכו היתה, שהבדואים מכרו אותו בשם זה לעולי הרגל, אך למעשה מדובר בזיהוי שלא הייתה לו מסורת קדומה למאה התשיעית. יחד עם התפשטות האיסלם והשפה הערבית התפשט השימוש במונח "מן" והפך לאמת מקובלת אך כאמור, חסרת ביסוס מספיק[7].

השד"ל בהתייחסו לזיהוי המן כותב שזיהוי המן עם "טל דבש", אין בו כדי להסביר את כל הניסים שנעשו במן: "והנה המן הידוע ברפואות הוא מין שרף הנוטף מקצת עצים בזמנים ידועים, ובמדבר סיני נמצא ממנו הרבה הנוטף מעץ טמריסק [=אשל] בחדש סיון, וכבר היו גדולים ונכבדים מחכמי קדם שהאמינו שהוא יורד מן האוויר על אילנות, והמן הנמצא בארץ פרס ונקרא בלשונם 'תרנגבין' הוא לבן כשלג ודומה בצורתו לזרע גד, וגם הוא נמצא בקצת חדשי השנה בלבד ועל ענפי האילנות, וכן בסבוב ר' פתחיה[8] בדברו על הרי אררט כתוב: 'וההרים מלאים קמשונים ועשבים, וכשירד הטל עליהם ירד המן עליהם, וחם השמש ונמס, ומי שמלקטים בלילה אם הוא ממתין הוא נמס, אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אותם, כי קשים הם מאד; והוא לבן כשלג, והעשבים והקמשונים מאד מרים, וכשמבשלים אותם עם המן יהיו מתוקים מדבש ומכל מיני מתיקה, ואם היו מבשלים אותם בלא קמשונים, אבריו היו מתפרדות מרוב המתיקה, והם כגרעינים קטנים ונתנו לו לאכול מעט ונמס בפיו והיה מתוק ונכנס בכל אבריו ולא היה יכול לסבול המתיקה', עד כאן לשונו; והנה עם כל מה שהשתדלו החוקרים והכופרים לקרב ענין המן אל הטבע, עדיין על כרחם להודות כי המן הידוע אצלנו איננו מזון, וזה מלבד שאר נסים שהיו במן, שלא היה יורד בשבת ושהיה יורד ביום הששי לחם משנה, ושבשאר ימים היה מתליע ולא ביום השבת, ועיין ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא) ודון יצחק (אברבנאל)" (שמות טז, יד).

המן נשאר בגדר נס

לסיכום הדברים ברור לנו[9], כי שאלת מהותו של המן המקראי לא באה עדיין על פתרונה וספק אם יימצא לה פתרון ריאלי. שלא כשליו המקראי, שניתן לראות בו תופעה טבעית ביסודה[10], לא נמצא דמיון למן במציאות; וכפי שכותב הרמב"ן: "...והנכון בעיני, כי היה הפלא במן גדול מאד, כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים, כעניין מעשה בראשית והוא מה שאמרו בו (אבות פרק ה, משנה ו) שנברא בין השמשות..." (שמות טז, ו).

אם כן, המן נשאר בגדר נס - 'לחם מן השמים'.

---

[1] להרחבה על דימוי המן לגד השדה, ראה מאמר "גד השדה", פרשת בהעלותך.

[2] בפירושו לישעיה. י' רצהבי, 'קטעים חדשים מפירוש ר' סעדיה לישעיה', סיני צג, תשמ"ג, עמ' ח (התרגום לעברית הוא של רצהבי).

[3]  מין אפיקורוס בימי רס"ג. רבי אברהם אבן עזרא מזכיר אותו בקללות. מוצאו לא ברור.

[4] ל-ר' סעדיה בן דוד, בהוצאת הרב קאפח זצ"ל.

[5] לגבי כשרות "טל דבש", ראה מאמר "כשרות טל דבש הנאסף על ידי הדבורים מכנימות עלה", הרב אליעזר רייכמן מחניך ג, הרבנות הצבאית, תשסח.

[6] ש. בודנהיימר, 'החי בארצות המקרא', כרך שני, עמ' 297-302.

[7]  במאמר "המאכילך מן מן המדבר", בספר "דרך ארץ : אדם וטבע", זהרוני עירית  (סא"ל), תשמ"ה, 1985, משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

ראה גם בפורטל הדף היומי, "המאכלך מן במדבר למען ענתך – קמחית המן", ד"ר משה רענן,  יומא עד, ב.

[8] "סבוב הרב רבי פתחיה מרגנשפורג"  - ספר המסעות של ר' פתחיה בן יעקב מרגנשבורג, נוסע יהודי מפורסם בן המאה ה-12.

[9] ראה "טבע וארץ בתנ"ך" .פרופ' יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1992, עמ' 46-47.

[10] על זיהוי השליו ראה מאמר "השליו", פרשת בהעלותך.

© כל הזכויות שמורות למחבר