ארץ הנגב

 מאת: אורן סעיד

הנגב נחשב כפסולת של ארץ ישראל, מאחר ויש בו חבלי ארץ הקשים לעיבוד חקלאי.

בפרשתנו אנו קוראים שמשה שולח את המרגלים לתור את ארץ ישראל, ומצווה אותם להגיע תחילה לנגב: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר" (יג, יז).  רש"י מבאר, שמשה מצווה את המרגלים להתחיל דווקא מהנגב, כי היא נחשבת ה"פסולת" של ארץ ישראל (בהמשך נרחיב על כך), כדרך הסוחרים המראים לקונה קודם את הסחורה הגרועה: "עלו זה בנגב – הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחילה ואחר כך מראין את השבח" (שם). כשהמרגלים חוזרים, הם מספרים לעם על העמים השוכנים בארץ ישראל, על מנת להפחיד את העם. בין העמים שהמרגלים מזכירים הם מציינים שעמלק יושב ב"ארץ הנגב": "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (יג, כט).

הנגב נזכר גם כמקום מושבם של אבותינו אברהם ויצחק: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ, א); "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (בראשית כד, סב).

הנגב הוא שמה של החטיבה הגיאוגרפית המיוחדת של דרום ארץ ישראל המערבית. צורתו של הנגב כצורת משולש בעל זווית חדה, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה (המערבית) בים התיכון, מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון[1].

בשנים גשומות, ניתן לראות בהר הנגב הגבוה מרבדי פריחה מרהיבים.
בתמונה נראים בפריחה צבעוני המדבר בצבע אדום,
שמשון הדור בורוד ובן-שלח מנוצה בלבן.
יוצר: גדעון פיזנטי
מתוך ויקימדיה

גם המצרים קראו לחבל זה בהשאלה מהכנענית ומהעברית בשם פ-נגב (הנגב). שם זה מצוי בעיקר בכתובת שישק מלך מצרים. גם הרומאים בשעתם קבעוה כחטיבה מיוחדת וכינוה בשם: פלשתינה טרציה (פלשתינה השלישית).

הנגב – ארץ יבשה[2]

הנגב נקרא כך, על שם שהוא בצד דרום ומחמת החום הוא נגוב, כלומר יבש ממים. לכן צד דרום מכונה בתורה בשם "נֶּגֶב" ; למשל: "וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה" (שמות מ, כד). כך מבאר רש"י: "וכן אתה מוצא בכנעני... לכן נקראת נגב שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות וחמה זורחת ומנגבתה" (תלמוד בבלי בבא קמא, פא, ב). כך גם כותב הרמב"ן: "ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום" (שמות כו, יח).

הנגב,  כולל בתוכו אזורים המקבלים עד 300 מ"מ גשמים בשנה בממוצע, וככל שמדרימים כמות הגשמים הממוצעת פוחתת. הנגב, המשופע במדברות, סובל מיובש רב גם בגלל כמות גשמיו הדלה וגם בגלל אי קביעותם. ישנם הבדלים קיצוניים בכמות הגשמים משנה לשנה (נע בין 300 מ"מ ל100 מ"מ). גם גשמים אלה, בדרך כלל אינם מביאים ברכה, כי רובם גשמי זעף הגורמים לשיטפונות, והם זורמים לים מבלי להרוות את האדמה. מיעוט הגשמים מחלחל לאדמה או מתאדה בהשפעת חום המדבר הלוהט[3].

עם זאת, ישנם אזורים בנגב, הראויים לזריעה ולנטיעה והזורעים אף רואים ברכה בשנים גשומות. המחקר הארכיאולוגי אכן איתר ישובים חקלאיים מימי המלוכה ברמת מטרד, כ-60 ק"מ מדרום לבאר שבע[4]!

ארץ הנגב

מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, נחלתם של שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני[5].

גם מן המקרא וגם מן המחקר עולה[6], שהנגב זכה לפריחה מיוחדת בימי האבות ובייחוד בימי המלוכה. המקראות מדברים על "ערי הנגב" בנשימה אחת עם "ערי ההר" ו"ערי השפלה" (ירמיה לב, מד; לג, יג).

שתי ממלכות חשובות התקיימו בנגב. אחת בימי האבות – ממלכת גרר[7] הפלישתית שישבה במערבו של הנגב; והאחרת בימי הכיבוש -  ממלכת ערד הכנענית, שישבה במזרחו של הנגב, ומלכה משל על שטחים נרחבים בנגב: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב" (במדבר כא, א).

שפלת הנגב והר הנגב

"ארץ הנגב", ככל ארץ ישראל, אף היא "ארץ הרים ובקעות", ויש להבחין בה בין "שפלת הנגב" במערב לבין "הר הנגב" במזרח.

שפלת הנגב, שהייתה ידועה בימי בית שני בשם שפלת הדרום, משתרעת לאורך 65 ק"מ מנחל שריעה (נחל גרר) עד נחל אל עריש (נחל מצרים) ברוחב ממוצע של 45 ק"מ. שפלה זו היא הגדולה ביותר בארץ, אך היא מכוסה ברובה חולות ים וחולות מדבר, ורק המישורים הסמוכים לגבעות מכוסים שכבות אדמה קלה של אבק הרים הטובה לזריעת שעורה.

ממזרח לשפלת הנגב והמישור הסמוך לה מתרוממת שרשרת הרים וגבעות (רוכסי "הר הנגב"), הנמשכת משלוחות הר חברון ובקעת באר שבע בצפון, עד אילת בדרום, באורך 190 ק"מ וברוחב של 65 ק"מ (בין קדש ברנע לבין הערבה). שיא הרכסים מגיע ל-1,037 מטר בהר רמון. בתוך הר הנגב מצויים מכתשים המהווים תופעה גאולוגית ייחודית.

הנגב - הפסולת של ארץ ישראל

רש"י ציין על פי מדרש תנחומא, שהנגב נחשב ל"פסולת" יחסית לשאר חלקי ארץ ישראל: "למה בנגב?
שכן דרך התגרים עושין, ומראין את הפסולת תחלה, ואחרי כן מראין את השבח" (תנחומא שלח יג, ו). בהמשך הפרשה על הפסוק "וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (יג, כב) המדרש תנחומא מציין שחברון נחשבת לפסולת של ארץ ישראל (שם, סימן ח) ורש"י ביאר על הפסוק הנ"ל: "...שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון לפיכך הקצוה לקברות מתים...". לפי רש"י, חברון היא ה"פסולת" של ארץ ישראל,  כי האדמה שלה היא אדמת טרשים – אדמה מרובה בסלעים הקשה לעיבוד חקלאי. המדרש מציין שהן הנגב והן חברון מכונים "פסולת" יחסית לשאר חלקי ארץ ישראל. מה הקשר בין הנגב לחברון ?

מקובל להתוות את הגבול הצפוני של הנגב, את בקעת באר שבע, על שלוחות הרי חברון שבמזרחה.  כאמור, "הר הנגב", מתחיל מהשלוחות של הר חברון. חברון שוכנת בגובה של כ־927 מטר מעל פני הים, במרכז אזור הר חברון המהווה חלק מהרי יהודה. התנאים הייחודיים של המסלע, הקרקע, המשקעים ומיעוט מקורות מים יציבים עיצבו את אזור דרום הר חברון כאזור מובהק של "סְפָר  המדבר".

סְפָר המדבר בארץ ישראל הוא אזור גאוגרפי המפריד בין מדבר הנגב ומדבר יהודה ובין החבל הים תיכוני שבו האקלים לח יותר. אזור ספר המדבר נתון לשינויים ותנודות בהתאם לשנות ברכה ובצורת, לעיתים רצועת הספר "משתלטת" על המדבר עקב ריבוי גשמים ולעיתים, בעיקר בשנות בצורת, הספר הופך למדבר[8].

דרום הר חברון מוקף משני עבריו במדבריות, בדרומו הנגב ובמזרחו מדבר יהודה - מדבר בצל גשם. הקרבה לשני המדבריות משפיעה מאוד על אקלים האזור ומתוך כך על הצומח, החי והאדם באזור. בנוסף למיעוט הגשמים (כ-300 מ"מ בממוצע בשנים האחרונות) גם מקורות מים יציבים כמעיינות ובארות נדירים בו, מספר מעיינות זעירים נמצאים בזיף ובכרמל. תושבי האזור לאורך כל התקופות התקיימו על מי גשמים שנאגרו בבורות אותם חצבו בסלע הקירטוני[9].

כאמור, במונח "פסולת" בלשון המדרש, הכוונה לחבלי ארץ הקשים לעיבוד חקלאי. מאחר והנגב משופע במדברות וגם יש בו חבלים הרריים, הרי שהאדמה בו מרובה בסלעים הקשה לעיבוד חקלאי (למעט באזורים מסוימים ובשנים גשומות) ולכן הוא נחשב ל"פסולת" יחסית לשאר חלקי ארץ ישראל. יתכן שמאחר ודרום הר חברון הוא הגבול הצפוני של הנגב, החשיבו גם את הר חברון (ובפרט את דרום הר חברון הסמוך לנגב) כחטיבה אחת עם הנגב, כמקום מלא סלעים, לא ראוי לגידולים כ"פסולת של ארץ ישראל".

בימינו, דברי המדרש, שהנגב הוא "פסולת" של ארץ ישראל, מקבלים משמעות חדשה. מדינת ישראל מיקמה בנגב כמה מן האתרים הארציים הגדולים לפינוי ולטיפול בפסולת. בתחומי הנגב נמצאים כיום שני אתרים ארציים גדולים לסילוק פסולת: אתר דודאים ואתר הפסולת הרעילה ברמת חובב. לפיכך יש המכנים את הנגב כ"חצר האחורית של מדינת ישראל"[10].

---

[1] להרחבה ראה המכלול – האנצ' היהודית בערך "הנגב".

[2] ראה גם במאמר "המצפן המקראי", פרשת במדבר בבלוג זה.

[3] על פי אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, בערך "הנגב".

[4] "אטלס דעת מקרא", עמ' 28-30 במאמר "ארץ הנגב", בעריכת יהודה קיל ויהודה אליצור, הוצאת מוסד הרב קוק, 1993.

[5] י' אליצור, "מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 296-301.

[6] "אטלס דעת מקרא", שם.

[7] להרחבה על גרר, ראה במאמר "גרר", פרשת תולדות בבלוג זה.

[8] המכלול – האנצ' היהודית בערך "ספר המדבר של ארץ ישראל".

[9] המכלול – האנצ' היהודית בערך "הר חברון".

[10] "אל הנגב – פרקים בגיאוגרפיה של דרום הארץ", עמוד 208, הוצאת מט"ח, 2000.

© כל הזכויות שמורות למחבר