הרמת משאות

 מאת: אורן סעיד

חז"ל דרשו, שהאשכול שנשאו המרגלים, כשחזרו משליחותם, היה גדול וכבד מאד - זאת בהתאם לכללים מסויימים בהרמת משאות. את הכללים האלו ניתן להבין במציאות, אם מפרשים אותם כמתייחסים לנפח ולא משקל.

בפרשתנו אנו קוראים שהמרגלים חזרו משליחותם עם רימונים ותאנים  וכן עם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול עד כדי שהיו צריכים לשאת אותו על מוט: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (יג, כג). רש"י מבאר: "וישאהו במוט בשנים  - ממשמע שנאמר 'וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט' איני יודע שהוא בשנים, מה ת"ל 'בִּשְׁנָיִם'? בשני מוטות. הא כיצד? שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם, צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל (יהושע ד) הרימו להם איש אבן אחת מן הירדן על שכמו והקימוה בגלגל, ושקלום רבותינו משקל כל אחת מ' (=40) סאה, וגמירי טונא דמדלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים". מקור דברי רש"י הם בתלמוד בבלי מסכת בסוטה:

"אמר רבי יהודה אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי: עמדו על אותן אבנים (שהקימו בגלגל) ושיערום כל אחת ואחת שקולת כארבעים סאה. וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי (משא שאדם נושא בעצמו על כתפו, הוא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר). מכאן אתה מחשב לאשכול (משקל האשכול) שנאמר 'וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם': ממשמע שנאמר 'בַמּוֹט' איני יודע שבשנים? ומה תלמוד לומר 'בִּשְׁנָיִם' ? בשתי מוטות. אמר רבי יצחק: טוּרְטָנֵי וְטוּרְטָנֵי דְטוּרְטָנֵי[1], הא כיצד? שמונה נטלו אשכול..." (לד, א); וכיוון ששמונה אנשים הרימו את האשכול, וכל אחד היה מסיייע לשני, וכל אחד הרים שיעור של 40 סאה, וכשאחר מסייעו ע"פ הכלל, שמשא שאדם מרים לבדו, הוא שליש ממה שיכול להרים כשאחר מסייע לו להרים, מכאן שכל אחד נשא שיעור של 120 סאה. כפול שמונה אנשים שהרימו את האשכול, הרי שמשקל האשכול הוא: 960 סאה.

מדובר במשקל עצום! כי סאה זוהי מידת נפח של 8.29 ליטר לשיטת הגר"ח (=הגאון ר' חיים) נאה (ולשיטת החזון איש נפח של: 14.4 ליטר). ע"פ השיטה של הגר"ח נאה, 40 סאה הם נפח של 331.6 ליטר. נפח של מה? בירושלמי סוטה (פרק ז, הלכה ה) בפירוש "קרבן העדה" מבאר: "ארבעים סאה  - של מים". אם כן מדובר שכל אחד הרים 331.6 ק"ג! ולפי הכלל שמשקל זה הוא רק שליש ממה שיכול להרים כשאחרים מסייעין בידו, יוצא שכל אחד הרים 120 סאה, כ-1000 ק"ג! ומשקל האשכול כ-8000 ק"ג!

המרגלים על בול "מועדים לשמחה ה'תשט"ו"
בעיצובו של ג. המורי.
מתוך ויקימדיה

"וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי"

הבה ננסה להבין ראשית את הכלל המובא לעיל: "וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי". יש שתי אפשרויות להבין כלל זה:

1. כשאחר מסייע לאדם להרים את משאו, אבל לא מרים איתו משא בשיעור דומה, האדם מסוגל לשאת פי שלוש מאשר היה מרים לבדו.

2. דווקא כשאחר נושא יחד איתו משא בשיעור דומה, אז האדם מסוגל לשאת פי שלוש מאשר היה מרים ונושא לבדו. כך משמע ממדרש במדבר רבה: "...מכאן אתה מחשב לאותו אשכול: אדם נושא משאוי לעצמו - מגביה סאה, מגביה עליו חברו - נושא סאתיים (=שני סאים), ואם מגביה סאתיים נושא עם חברו - נושא שלוש" (פרשה טז, סעיף יד). מכאן שאפשר לשאת פי שלוש דווקא אם נושא עם חברו, וחברו נושא עמו באותה עת משא דומה.

מהירושלמי (לקמן) רואים שיש הבדל אם אדם מסייע לחברו להרים את המשא ולא נושא עמו, ובין אם שניהם נושאים את המשא ביחד; בירושלמי סוטה (שם) מובא הכלל ביתר פירוט ובהירות: "לא דמי ההוא דטען מן ארעא לכתפיה לההוא דטען מארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה; לא דמי ההוא דטען מן ארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה לההוא דאוחרן תלי ליה; לא דמי ההוא דאוחרן תלי ליה לההוא דטען בתרין". הירושלמי נותן לנו כללים כיצד להרים משאות:

א. מי שמרים בשני שלבים: מהארץ לברך (המשא נתמך על ידי הברך), ומהברך לכתף יותר קל לו להרים מאשר בשלב אחד: מהארץ לכתף.

ב. מי שאחר טוען עליו את המשא יותר קל לו להרים את המשא מאשר מי שמרים אף בשני שלבים.

ג. כששניים מרימים משא, יותר קל להם להרים מאשר מי שאחר טוען עליו.

קושי הנשיאה מחמת הנפח

מה הכוונה יותר קל להרים ? האם האדם נהיה חזק יותר, ומסוגל להרים משקל יותר כבד מאשר לבדו? לא!  הכוונה שהוא מסוגל להרים נפח יותר גדול של משא, ונוכיח זאת להלן. כלומר, אדם שמרים בשני שלבים יוכל להרים נפח יותר גדול של משא; ומי שאחר שם לו על כתפו יוכל להרים נפח אף יותר גדול מזה של משא. ושניים שמרימים ביחד יוכלו להרים נפח גדול עוד יותר של משא. יתכן שכך יש לפרש את הכלל המובא בבבלי (סוטה, שם): שבתקופת הגמרא שיערו שמבחינת קושי הנשיאה של משאוי מחמת נפחו, כשאדם מרים את המשא לבדו, הוא שליש מהנפח שיכול להרים כשאחר מרים איתו.

המשנה במסכת פאה (פרק ו, משנה ו) דנה לגבי השיעור של מצוות 'שכחה', שהיא אחת ממתנות העניים: "העומר שיש בו סאתיים (=שני סאים) ושכחו - אינו שכחה". התלמוד ירושלמי מבאר את הטעם: שכתוב "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים ד, יט) - עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו הוא שכחה, יצא עומר שיש בו סאתיים שהוא גדול כל כך, שאי אפשר לפשוט את היד ולקחתו אינו שכחה (ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ה); וכן בפירוש "רבינו עובדיה מברטנורא" מפרש: "דכתיב (שם) 'לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ', עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת" (שם). מהלשון של הברטנורא והירושלמי, משמע שלגבי מצוות שכחה הקריטריון הוא: הנפח. ככל שהנפח יותר גדול כך יקשה על האדם להגביהו כולו כאחד ולשאת אותו על הכתף. כך גם מפרשים מפרשי המשנה (שם):

א. תוספות יום טוב: "ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה[2]". ואם אדם יכול להרים משקל 40 סאה, ודאי שמשקל סאתיים הוא יכול. ולכן מפרש התוספות יום טוב שמדובר על נפח של סאתיים.

ב. תפארת ישראל[3]: "דאף על גב דאין סאתיים כבדים כל-כך, על כל פנים נפח קשה למשא ולפיכך אי אפשר לומר בה 'לא תשוב לקחתו' (שם) ".

א"כ, ניתן להבין את הכללים בהרמת משאות בירושלמי, בכך שהם עוסקים בקושי הנשיאה מחמת הנפח.

מחלוקת אביי ורבא: אביי ורבא נחלקו באיזה אופן משפיע נפח המשא על הקושי בנשיאה:

המשנה קובעת שכאשר שוכרים חמור להעמיס עליו סוג מסויים של משא, ובפועל השוכר מעמיס עליו דבר קשה יותר, השוכר חייב בנזקי החמור: "השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין חייב; תבואה והביא עליה תבן חייב מפני שהנפח קשה כמשאוי" (בבא מציעא, פרק ו, משנה ה). המחלוקת בין אביי לבין רבא הינה בטיב העמסת היתר. אביי גורס במשנה  "קשה כמשאוי" ומפרש שנפח עודף קשה לחמור כמו משקל עודף ("נפחא כי תקלא") ולכן גם בשעורים בעלי משקל סגולי נמוך (כלומר, נפח השעורים גדול מנפח החיטים; ונפח התבן גדול מנפח התבואה) אין לעבור את הנפח שהוסכם גם אם לא עוברים את המשקל שהוסכם[4].  רבא גורס במשנה  "קשה למשאוי" ומפרש שהתכונה הקובעת היא המשקל  ואם השוכר אינו עובר את המשקל המותר לו (למרות שהגדיל את הנפח שהחמור נשא), אין לחייבו בנזקי החמור[5] (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פ, א).

א"כ, לשיטת אביי, תוספת נפח מגדילה את קושי הנשיאה כמו תוספת משקל, ואילו לשיטת רבא תוספת הנפח מגדילה את קושי הנשיאה בתנאי שמשקל המשא זהה (או יותר) למה שאמורים להרים מלכתחילה. לשיטת אביי,  הסובר תוספת נפח זהה לתוספת משקל מבחינת קושי הנשיאה, ניתן להבין את הכללים בירושלמי, וכן את הכלל בתלמוד בבלי, לגבי הרמת משאות, כמתייחסים לנפח, כפי שהסברנו לעיל.

ראייה נוספת לכך שמסתכלים על נפח ולא על משקל: יש להקדים, ששיעור "משא אדם בינוני"  ע"פ רש"י למסכת בבא מציעא (פ, ב ד"ה קב לכתף) הוא  30 קבין שהם חמש סאין[6].

במגילת רות כתוב: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ" (ב, יז-יח). מפרש ב'אגרת שמואל', שהחידוש הוא, שנשאה לבדה איפה שהיא שלש סאים, אע"פ שלפי החשבון משא אדם בינוני שמעמיס על עצמו, הוא שליש של חמש סאין, שמעמיסין אחרים עליו (דהיינו: אחד ושני שליש הסאה). בפירוש ר"מ אלשיך מוסיף ומסביר: שהכתוב מציין שהיא עצמה נשאה השבלים שלקטה, שלכך חבטה אותן קודם, שנפחם יתמעט, וע"י כך לא תצטרך להטריח אנשים שיסייעו לה במשאה. שוב רואים שמסתכלים על הנפח ולא על המשקל, כשמדברים על קושי נשיאה של משא.

איך יתכן שהמרגלים נשאו אשכול עצום כל כך?

גם אם נסביר שהכלל בבבלי, מתייחס לנפח ולא למשקל, עדיין יש קושי איך יתכן שהמרגלים נשאו אשכול בגודל עצום כל כך, הרי מדובר על נפח עצום (ובוודאי גם משקל) של האשכול שנשאו?  

כשבני ישראל עברו את הירדן, הם בנו מבנה משנים עשרה אבנים, באפיק הירדן, לזיכרון לדורות הבאים, כדי שידעו היכן עברו ישראל את הירדן ובכך יזכרו את הנס שהיה שם. הגמרא בסוטה (שם) ציינה שנפח כל האבן שהרימו, היה 40 סאה, ומנתון זה הקישה למשקל האשכול שנשאו המרגלים. הפרשנים התייחסו כיצד יתכן שבני ישראל הרימו אבנים גדולות כל כך:

א.     דור המדבר היו אנשים חזקים במיוחד[7].

ב.      מדובר במעשה ניסים[8].

באופן דומה ניתן לתרץ כיצד המרגלים הרימו אשכול גדול כל כך[9].

נראה שלגבי הקושיא כיצד הרימו אשכול גדול כל כך, ניתן לתרץ באופן נוסף: אולי צריך לומר, שכוונת המדרש, שהמרגלים כל כך רצו להראות לבני ישראל שפירות ארץ ישראל משונים וגדולים, ולכן הרימו אשכול כבד מאד; והמדרש מתאר את משקל האשכול על דרך הגוזמא על מנת להמחיש את גודל רשעתם של המרגלים; בדומה למה שמבאר הרלב"ג לגבי אופן נשיאת האשכול ע"י מוטות: "וישאהו במוט בשנים - הנה לפי הפשט יֵרָאה ששנים נשאו המוט שהיה בו האשכול, האחד מן הראש האחד והאחר מן הראש השני. או ירצה בזה שהמוט היה בשנים מוטות, והיו נושאים אותו ארבעה. והביאור הראשון נראה יותר לפי הפשט. ואולם רבותינו ז"ל (סוטה לד, א) אמרו על צד ההפלגה והגוזמא, שהיו טורטני וטורטני דטורטני[10]" (יג, כג).

לסיכום

          ראינו שיותר מסתבר להסביר את הכללים בהרמת משאות בירושלמי, לגבי נפח, מבחינת קושי הנשיאה, ולא לגבי משקלו, וכך גם כוונת התלמוד בבלי בכלל "וּגְמִירִי דִּטְעוּנָא דְּמַדְלֵי אִינִישׁ לְכַתְפֵּיהּ תִּילְתָּא דִּטְעוּנֵיהּ הָוֵי", שמדובר על נפח. ציינו, שההסבר הזה מתאים, לדעת אביי הסובר שהנפח הוא הקובע מבחינת קושי הנשיאה ותוספת נפח זהה לתוספת משקל מבחינת קושי הנשיאה.

---

[1] מבאר רש"י: "משאוי ומשאוי תחת משאוי, שהתחתונים מסייעין את העליונים ובכל אחד היו שני מוטות; כיצד ? שני מוטות הולכין זה אצל זה וארבעה נושאין אותם ושני מוטות אחרים וארבעה בני אדם נושאין אותם והם באלכסון מתחת שנים העליונים, מוט אחד לראש האחד ומוט אחד לראש השני והולכין באלכסון". רש"י מתאר את אופן נשיאת האשכול בעזרת המוטות ע"י המרגלים. ישנן פירושים  נוספים לאופן נשיאת האשכול (רבינו חננאל לפי התוספות; רבינו חננאל לפי תוספות הרא"ש). במסגרת המאמר לא נדון באופן נשיאת האשכול באמצעות המוטות אלא רק בכלל התלמודי הנ"ל בהרמת משאות.

[2] וכתבו האחרונים (שם) דאין ללמוד ממשקל האבנים שהקימו בגלגל, משום שמדובר בדור המדבר שהיה כוחם רב (חידושי מהרי"ח ותוספות חדשים, שם).

[3] הרב ישראל ליפשיץ בן הרב גדליה ליפשיץ (1782-1861) היה מגדולי חכמי אשכנז. רב בגרמניה ומחבר הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה (ע"פ ויקיפדיה בערך "ישראל ליפשיץ").

[4] במילים אחרות, שיטת אביי: חפצים שנפחם זהה ומשקלם שונה, לגבי הנושאם הרי הם כמשקל זהה (מבחינת קושי נשיאתם).

[5] במילים אחרות, שיטת רבא: שני חפצים בעלי משקל שווה, בעל הנפח הגדול - כבד (קשה) יותר לנשיאה. ההלכה בשולחן ערוך נפסקה כרבא, חושן משפט סימן שח סעיף ד.

[6] האחרונים התקשו ליישב שיעור זה עם שיעור "משא שאדם יכול להגביהו כולו כאחד" שראינו לעיל לגבי מצוות שכחה ששיעורו סאתיים. ויש ליישב, לפי ההסבר הראשון שהבאנו לכלל  "וגמירי דטעונה דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי", שלגבי מצוות שכחה מדובר שאדם מטעין המשא על עצמו, ולגבי שיעור חמש סאין מדובר כמה אדם יכול לשאת כשאחרים מטעינים עליו. אולם לפי ההסבר השני שהבאנו הקושיא בעינה עומדת.

ושיעור משא האסור בתפילה הוא 4 קבין (בבא מציעא קה, ב ;שולחן ערוך אור החיים סימן  צז סעיף ה), שלעניין כוונה בשעת התפילה, שיערו חז"ל, שגם משאוי זה מבטל הכוונה.

[7] חידושי מהרי"ח ותוספות חדשים, מסכת פאה, פרק ו, משנה ו. וראה בפירוש "הדר זקנים – בעלי התוספות" שמציין את גובה המרגלים: "אמר רבי יוחנן כל אותם מרגלים גובהם ששים אמה" (פרשת שלח, ד"ה שלח לך).

[8] מלאכת שלמה, שם.

[9] לגבי התירוץ, שהרמת האשכול היא מעשה ניסים, הקושי בתירוץ זה, אם זה היה מעשה ניסים, מה המטרה של נס כזה, הרי הקב"ה לא עושה נס ללא מטרה?

[10] ראה הערה לעיל להסבר כוונת הגמרא.

© כל הזכויות שמורות למחבר