מאת: אורן סעיד
בניגוד לנהוג בימינו, שהכיוון המנחה במפה הוא הצפון (מאחר ואת הצפון אפשר לגלות ע"י מצפן), הרי במקרא הכיוון שעל פיו קבעו את שאר הכיוונים הוא המזרח, מקום זריחת השמש.
בפרשתנו אנו קוראים על סדר חניית השבטים. מחנה יהודה חנה בחזית המחנה בצד מזרח: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב" (ב, ג). ומסביר רש"י: "קדמה – לפנים הקרויה קדם ואיזו, זו רוח מזרחית והמערב קרוי אחור". לפי האברבנאל הסיבה לכך שמחנה יהודה חנה בצד מזרח היא אסטרטגית. בצד מזרח, שהוא חזית המחנה, חנה יהודה שהיו בו יחד עם אחיו 186,400 איש. זהו המחנה הגדול ביותר, והוא טוב לבלימת התקפה מן החזית. הרלב"ג סבור, שצד מזרח הוא המקום החשוב ביותר (מול פתח אהל מועד וקדש הקדשים) ולכן חנו שם משה ואהרון ובניו וכן שבט יהודה, שהוא שבט המלוכה. א"כ צד מזרח, הוא הצד הראשי והחשוב ביותר בסדר חניית השבטים.
בניגוד לנהוג בימינו, שהכיוון המנחה במפה הוא הצפון (מאחר ואת הצפון אפשר לגלות ע"י מצפן), הרי במקרא הכיוון שעל פיו קבעו את שאר הכיוונים הוא המזרח, מקום זריחת השמש.
"הצפון" של המפות הקדומות[1]
|
|
שושנת הרוחות. בעוד שבשושנת הרוחות המקובלת כיום הצפון מראה את הכיוון קדימה, הרי שבתנ"ך הכיוון "קדימה" הוא מזרח. יוצר: MT0. מתוך ויקיפדיה |
דומה שהאוריינטאציה במפות הראשונות, שצויירו כנראה בארץ בימי המקרא, היתה כלפי מזרח. שירטוט המפה מכונה במקרא "כתיבת הארץ", כמאמר יהושע לבני ישראל: "וְאַתֶּם תִּכְתְּבוּ אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֲלָקִיםוַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַהֹלְכִים לִכְתֹּב אֶת הָאָרֶץ לֵאמֹר לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה" (יהושע יח, ו, ח; יהושע יט, יב-יג). ואכן בשירטוט מפה זו של נחלות שבעת-השבטים : בנימין, שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי ודן, הנזכרים בספר יהושע בפרקים יח-יט, מתוארים גבולות השבטים בתחילה בצד מזרח והם מסתיימים במערב - ימה. כן גם המצב ברישום נחלות שלושת השבטים: יהודה, אפרים ומנשה, הנסקרות בפרקים טו-יז, שתחילתן במזרח והמשכן כלפי מערב. ואפילו מפות נחלות ראובן וגד שבעבר-הירדן המזרחי, הנזכרות בפרק יג נכתבו מכיוון מזרח, מגבול המדבר מערבה, כשסיומן הוא בירדן ובכנרת.
יש הסבורים[2], כי ההסבר לבחירת המזרח ככיוון ראשי מכל ארבע רוחות השמים – נבע מהצורך למצוא אמצעי-התמצאות ברור במרחב. לשמש הייתה חשיבות רבה בעולם העתיק – הן כמקור-אור, והן כמקור-חום. זריחתה בכיוון ברור ומוכר לכולם, היתה נקודת-ההתמצאות הטבעית לכיוון מזרח (מלשון זריחה), והביאה את האדם להפנות את פניו לכיוון זה. לכן נקרא כיוון מזרח – 'קֶדֶם', כי פני- האדם מופנות לשם[3].
מפת מידבא היא מפת ארץ-ישראל מימי הביזאנטים, מהמאה ה-6 לפנה"ס. המפה נחשפה ברצפת פסיפס של כנסייה בהר נבו שבצפון מואב, מצפון-מזרח לים-המלח. ראשה של המפה הזאת פונה כלפי מזרח, קדימה או קדמה, האחור הוא בים התיכון, הימין בדרום והשמאל בצפון. גם מפות העולם מימי הרומאים ומימי הביניים מכוונות כלפי מזרח וירושלים במרכזן. אולי יש במפות מאוחרות אלו רמז וזכר לכך שהמפות הקדומות כוונו בראשן כלפי המזרח, מקום מוצא השמש.
מערב - אחור
השם מערב מלשון ערב, הכיוון בו השמש שוקעת בערב. ה"מערב" קרוי גם "אחור", כי הפנים פונות "קדמה" אל כיוון זריחת השמש ואז המערב הוא מאחור: "אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר" (ישעיה ט, יא), ולכן הים הגדול נקרא הים האחרון (דברים יא, כד) כלומר "האחורי" שעה שפנינו קדמה. כך גם ים המלח הנמצא בצד מזרח נקרא "הים הקדמוני" (זכריה יד, ח). הרמב"ן כותב שהמערב קרוי גם "ים" על שם ים התיכון[4] הנמצא בצד מערב של ארץ ישראל: "והמערב יזכרנו בכינוי ים (למשל שמות כו, כב: "וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה, תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים"), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי" (שמות כו, יח).
דרום- ימין
מקור המילה דרום בעברית הוא מהצירוף של המילה דר (=גר, נמצא) עם המילה רום (=מרום, שמיים). כך מתקבלת המשמעות המלאה של המילה שהיא: המקום בשמיים שבו נמצאת השמש בצהריים; וכך כותב הרמב"ן: "והיא מלה כפולה, תחסר רי"ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות, דר-רום, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא" (שם). בחצי הכדור שלנו (הצפוני) השמש נמצאת תמיד ברום השמים בצד דרום. ה"דרום" קרוי "ימין" שהרי הוא בצד ימין של הפונה למזרח: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים פט, יג). כך גם מפרש רש"י: "קדמה מזרחה – אל פני העולם שהם במזרח, שרוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל" (במדבר לד, טו). מהשורש י.מ.ן. גזורה גם המילה תימן שעיקר הוראתה בתנ"ך הוא צד דרום, למשל, כמו שנאמר בפרשתנו: "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם" (ב, י).
הדרום קרוי גם בשם "נגב" (למשל שמות מ, כד: "וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, נֹכַח הַשֻּׁלְחָן, עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה"), מאחר וצד זה מנוגב (=יבש) ממים; וכן כותב הרמב"ן: "ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום" (שם). כך גם כותב "רבינו בחיי": "ו'נגב' שאותו רוח נגוב ויבש מאד לתוקף חמימות השמש המרחף על אותו רוח, וזהו שאמר שלמה ע"ה: 'הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן' (קהלת א, ו), הזכיר בדרום הולך ובצפון סובב[5], וכבר הזכירו בספרי המחקר כי פעם אחת שכח אחד מאנשי הדרום קערה של עץ מונחת בשמש בתקופת תמוז, ולערב מצאה נתכת ונמסת כדונג הנמס בתוך אש, ולכך נקרא הרוח ההוא נגב על שם היובש והחמימות, וזה שכתוב 'כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי' (שופטים א, טו) ומתרגמין: 'אֲרַע דָרוֹמָא' " (ואתחנן ג, כז).
צפון - שמאל
הצפון נקרא כן מלשון צָפוּן (מוסתר), הצד שאליו השמש אינה מגיעה, וכך כותב הרמב"ן: "ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם" (שם). בצד שלנו של כדור הארץ, חצי הכדור הצפוני, בכל המדינות הנמצאות צפונית לקו רוחב 23.5 (למשל, ישראל הנמצאת בקו רוחב 32) השמש לעולם לא תיראה בצד צפון, כי השמש זורחת במזרח ועולה על פני שמי הדרום ושוקעת במערב[6]. אם הבית שלך ממוקם צפונית לקו רוחב 23.5, לעולם לא תקבל אור שמש ישיר מחלון צפוני. לפיכך צד צפון, הוא הצד שבו השמש "מוצפנת". "הצפון" נקרא "שמאל" (ובערבית הצפון קרוי "שִמַאל") שהרי הוא בצד שמאל של הפונה למזרח וכמו שמצאנו "אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (בראשית יד, טו).
[1] מתוך המאמר של מנשה הראל "קדמה" – דרומה או מזרחה?, מדע – עיתון מדעי לכל, כ"ה 1 שבט תשמ"א ינואר 1981, ירושלים, בהוצאת מוסד ויצמן לפירסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.
[2] מ' הראל, 'האוריינטציה הגיאוגרפית ושימוש המפה בארצות המקרא', ישראל - עם וארץ, א (תשמ"ד), עמ' 163.
[3] אפשר למצוא גישה דתית, התואמת את האמונה היהודית למושג 'קֶּדֶם' (מזרח): הקב"ה הוא קדמונו, כלומר יוצרו של העולם. ע"פ מדרש רבה שמביא רש"י לפסוק "וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, יא), המילה "מִקֶּדֶם" אין משמעה "ממזרח" אלא "מה', מקדמונו של עולם": "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו" (בראשית רבה מא, יז). להרחבה ראה במאמר "ארבע רוחות השמים במקרא ובפירוש רש"י", דוד שניאור, שנתון "שאנן"– תשע"ג – כרך יח.
[4] על "רוח ים" ראה גם במאמר "ים התיכון – הים הגדול" בפרשת בא.
[5] כי אין השמש נראה בו לעולם, מה שאין כן בדרום ששם הולך השמש בתוקף חמימותו.
[6] כאמור, כל זאת בצד שלנו של כדור הארץ (הצפוני), מקו רוחב 23.5 המכונה "חוג הסרטן" - הנקודה הצפונית ביותר לרוחב כדור הארץ בה יכולה השמש להיראות ברום השמים או בצהרים ישירות מעל ראשינו. ראה במאמר "The Sun's Path Through the Local Sky" באתר "study.com".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה