ניסי ארנון

 מאת: אורן סעיד

המדרש מספר לנו על ניסים מיוחדים שהתרחשו לבני ישראל בנחל ארנון, אשר בעבר הירדן, ועליהם אמרו בני ישראל שירת הודיה ל-ה'.

בפרשתנו מסופר שבני ישראל הגיעו לנחל ארנון: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי" (כא, יג).  לאחר מכן התורה מציינת את מה שהתרחש בנחל ארנון ואת השירה שאמרו בני ישראל בעקבותיו: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב....אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ..." (כא, יד-כ).  פסוקים אלו נתפרשו על ידי חז"ל כמתארים מעשי נסים (ראה להלן), עד כך כך, שבתלמוד בבלי נאמר, שהרואה "מעברות נחלי ארנון", מברך: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה" (ברכות נד, א). ברצוני להתייחס לכמה נקודות, הקשורות לנחל ארנון ולניסים שנעשו בו.

נחל ארנון

ארנון הוא נחל בעבר-הירדן, הנובע במדבר הסורי-ערבי וזורם מדרום לצפון. אחר הוא פונה מערבה ונשפך אל ים המלח. לאורך מסלולו (כ-80 ק"מ) יורד הנחל ירידה של כ-1000 מ' ובסופו הוא מפלס את דרכו בערוץ עמוק, צר ומעוקל בין קירות סלעים רמים ונהדרים. מי הארנון שוקקים בזרמם, ולפיכך יש הגוזרים את השם ארנון מהמלה 'רנן', כי מימיו מרננים בזרמם אל ים המלח…

בתקופת יציאת מצרים, ציין נחל ארנון את הגבול שבין מואב לממלכתו של סיחון, מלך האמורי (במדבר כב, לו). בני ישראל כבשו מידי האמורי את השטח שמצפון לארנון ועד ליבוק הגיעו. היום נקרא נחל ארנון בשם ואדי אל-מוג'יב [1].

מגלה מים עם "שבט קסם" מהמאה ה-18.
מתוך ויקימדיה

וזהו הנס הגדול שנעשה לבני ישראל בארנון, כפי המובא ב"מעם לועז" [2]:

"בשעה שנתקרבו ישראל לגבול בין מואב ובין האמורי שעבר בנחל ארנון,   היו שם שני הרים גדולים, האחד מול השני. ההר האחד היה של האמוריים וההר השני של מואב. בהר של חלק מואב היו הרבה מערות בצידי ההר, ובהר האמורי ממול היו כמין בליטות שהיו מכוונות לעבר המערות של מואב. בין ההרים היה עמק עמוק מאד ששם עובר נחל ארנון. העמק היה רחב שבעה מילין. בני ישראל היו צריכים לעבור דרכו בדרכם לארץ ישראל. נתכנסו שבעת מלכי כנען גייסות גייסות, עד אין מספר. חלק מהם הלך לעמק, ולקחו החלק שהיו צריכים בני ישראל שם לעבור, וחלק מהם הסתתרו במערות של הר מואב, אמרו: כשיעברו ישראל דרך העמק הזה לארץ ישראל, שאין להם דרך אחרת לעבור, יצאו חלק מאתנו מן העמק כנגדם ויכום, ואלה שבמערות שלמעלה ימטירו עליהם אבני בליסטראות וחיצים ולא נשאיר מהם שריד ופליט. שזה שלמעלה יכול להלחם עם זה הנמצא למטה. וכשהתקרבו ישראל לשם, לא הטריחם הקב"ה לעבור משם, אלא זיעזע את הר ארץ ישראל שהיה הר האמוריים שהיו שם כמין בליטות, ונעקר ממקומו ונדבק להר שכנגדו, ונכנסו הבליטות לתוך המערות שהיו מאוכלסות גייסות רבות של מואבים, ומחצו ומעכו אותם. וכשבאו ישראל לדרך זו ראו והנה היא ישרה, שלא היה לא גבעה ולא עמק, ועברו משם כאילו לא היה שם הר. והיו חושבים שכך היה בתחילה, ולא ידעו הנס הגדול שעשה להם הקב"ה. אמר הקב"ה: רוצה אני להודיע לבני נס שעשיתי להם.  חזרו ההרים למקומם, ונכנסה הבאר שהלכה עמהם לתוך אותם המערות והתחילה להוציא מן המערות אברים אברים בכוח כזה שהתחילו לזרום ראשים וזרועות וסחפם הנהר. ישראל עדיין לא ידעו מכל זה, אלא התחילו מחפשים את הבאר שהלכה עמהם, ונעלמה מעיניהם. ופתאום ראו שהנהר סוחף ראשים וזרועות ורגלים. ועל זה שרו בני ישראל שירה [3] 'עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ' (כא, יז)".

יש לציין שבימי הרומים שמרו גדודים מרובים על המעבר בנחל ארנון, שהיה ידוע כמקום מארב של שודדים. אין פלא, אפוא, שמקום זה נבחר ע"י מלכי כנען לארוב לבני ישראל.

"את וָהֵב בְּסוּפָה"

התורה מספרת על נצחונות ישראל בהרי מואב על הארנון: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (כא, יד). מה פשר המלים "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה"?

בתרגום ירושלמי (שם) מסופר ש'אֶת' ו'הֵב' הם שמות של שני מצורעים שהיו במחנה ישראל. הואיל והיו מצורעים היו מהלכים בסופו של המחנה, וזהו מה שנאמר: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה". כאמור, כאשר עברו בני ישראל על במות הארנון, התחברו גדות הנחל יחד ומחצו את כל האויבים שהתחבאו במערות ואמרו להתנפל על ישראל. אחרי שעברו בני ישראל, הואיל והיו המצורעים מהלכים בסופו של המחנה, רק שני המצורעים את והב ראו זאת, כי היו בסופו של המחנה והם אשר בישרו זאת לישראל…

האבן עזרא מבאר, שהמילים 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' הן שמות מקומות: "את והב בסופה  - מלחמות היו בימים הקדמונים במקומות הנזכרים" (שם). הרמב"ן בפירושו אומר ש'וָהֵב'  - "היא שם עיר אחת מן הערים שהיו למואב" (שם). הרלב"ג מבאר: "רוצה לומר, שעיר 'את והב' היתה בסופה, והוא הסוּף שיגדל סמוך לנהרות; וארנון היה את הנחלים, וכלם היו מגבול מואב" (שם); כלומר, שהיתה עיר בשם 'אֶת וָהֵב' ששכנה סמוך למקום בו גדלו קני סוף. אולי הכוונה לחורבה דהיבה, כ-6 ק"מ צפונה מארנון. אולי [4] סוּפָה היה שם אזור, ונשאר בשם הערבי חירבת סופה כ-17 ק"מ צפונה לדהיבה הנזכרת.

"בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם"

בהמשך הפסוקים, בשירת בני ישראל, נאמר: "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' מֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם; אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ; בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (כא, טז-יח). רש"י במקום מסביר שהבאר המוזכרת בפסוקים אלו היא בארה של מים. אולם האבן עזרא מסביר: "וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים לפי דעתי רק היה המקום שצווה ה' וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו המים ". השירה שבאה בעקבותיה היא על השמחה הגדולה עם סיום הכרייה וגילוי המים. הפלא היה שבמקום שחפרו, מיד נבעו מהמקום מים.

הפרשנים בארו [5] את המונחים "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" שהכוונה למטות או מקלות בעזרתם כרו את הבאר. בהקשר זה ד"ר יהושע ברנד כותב [6], שאולי הכתוב רומז, למקלות מיוחדים, בעזרתם ניתן לגלות מים:

"אין אנו יודעים, אם מקורם של שני המונחים "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם", נובע משבט או מקל מיוחדים ששימשו לגילוי עורק מים. כמו שעוד בימינו יש ורוצים לגלות באמצעות מקלות מיוחדים את הנוזל המצוי בבטן האדמה, ואשר בגרמנית שמו Wuenschelruete "שבט קסם" ובאנגלית Divining-rod; הוא ענף מעץ הלוז או הערבה, בצורת מזלג המחוזק בשתי ידיים ויש אנשים המרגישים מין רעידה בידיים כששבט זה נמצא במקרה מעל למים או מעל למתכת הנמצאת בבטן האדמה [7]. אין ספק שקדמונינו השתמשו באמצעים כאלו לגילוי מים, שכן חפירת באר באמצעים הפרימיטיביים של אז ובעומק ניכר דרשה מאמצים כבירים וזמן ממושך".

בתקופת בית שני היה בבית המקדש ראש משפחה בשם "נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין" (שקלים ה, א), שהיה אחראי על חפירת בורות המים לעולי הרגלים בבית המקדש ובעיר ירושלים. בירושלמי פירשו: "נחוניא חופר שיחין: שהיה חופר שיחין ומערות והוה ידע האי דין כיף מקורר מיא והאי דין כיף אית ביה שרברובי ועד היכין שרברובותיה מטייה" (שם); כלומר, נחוניא היה מומחה לדעת מאיזה סלע יוצא מקור מים חיים ואיזה סלע יבש ממים , וכמה אורכו וגדלו של הסלע ויבשישותו, כדי לדעת איפה ועד איזה עומק צריכים לחפור.

בבריטניה, חקלאים ומהנדסי מים, עדיין משתמשים באמצעות מקלות מיוחדים לצורך גילוי קווי מים. משתמשי שיטה זו, טוענים שהשיטה היא מדעית, אך על פי דעת עיקר הקהילה המדעית, אין כל הסבר שתומך בטיעונים שהשיטה לחיפוש מים באמצעות מקלות עובדת.

יכולת זו,  על פי אנשי מדע,  מבוססת על "האפקט האידיאומוטורי"; זוהי תופעה פסיכולוגית בה אדם מבצע פעולות בצורה לא מודעת. בדומה לתגובה הרפלקסיבית לכאב, הגוף לעיתים פועל בצורה לא מודעת, ללא החלטה רצונית של האדם ליזום פעולה. לדוגמה, דמעות נוצרות בעיניים בצורה לא מודעת בהשפעת רגש העצבות, בדרך כלל ללא החלטה רצונית לבכות [8].  מספר מחקרים מדעיים, שבוצעו על נבדקים, שטענו למיומנותם לגילוי מים, הראו שהתוצאות שלהם בגילוי מים לא היו טובות יותר מאשר גילוי אקראי או מאשר סדרת ניחושים [9].



[1] ע"פ האנצ' של התנ"ך, ערך "ארנון", הוצאת "משכל", ידיעות אחרונות, 1987, ירושלים.

[2] במדבר פרק כא פס' טו, עמ' רנח. תחילתה של הסדרה "ילקוט מעם לועז" בחיבור בשפת הלאדינו של החכם רבי יעקב כולי‏‏ (1689-1732) על ספר בראשית ומחצית ספר שמות עד פרשת תרומה. על משקל ספר זה, המשיכו את החיבור חכמים שונים: ר' יצחק מאגריסו השלים את היצירה על ספר שמות וכתב את היצירה על ספר ויקרא ובמדבר (ככל הנראה על פי רשימות שהותיר רבי יעקב כולי). ר' יצחק ארגואיטי חיבר את הפירוש לספר דברים. ובתקופתנו, בה תורגמו הספרים לעברית, הסתיימה עריכת הסדרה על ידי הרב שמואל קרויזר-ירושלמי (ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "ילקוט מעם לועז").

[3] לסיפור זה ישנו מספר גירסאות השווה: תלמוד בבלי מסכת ברכות נד,א – נד, ב; רש"י בפרשתנו  במדבר כא, טו.

[4] ע"פ  "אגדות ארץ ישראל", עמ' 304 לזאב וילנאי.

[5] רש"י פירש: "במשענותם - במטה" (שם) ותרגום אונקלוס ביאר שראשי העם חפרו את הבאר במקלות שלהם: "כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן" (שם)

[6] במאמרו "השקאה בתקופת המקרא", "מחניים" תשי"ז. כתב העת מחניים היה במשך שנים רבות בטאונה של הרבנות הצבאית הראשית. "דעת" (מכללת הרצוג).

[7] המקלות כביכול פונים לקרקע, מתנדנדים  או מתעקמים כשהאדם שמחזיק בהם עובר מעל מקום שבו קבור האוביקט שמחפשים. חלק מהמחפשים טוענים שיש חיבור אינטואיטיבי ל"זרימה אנרגטית", או לגלים אלקטרומגנטיים, או מרגישות כלשהי לשינויים באדמה. אחרים אומרים שהם לא יודעים כיצד יתכן שהם מוצאים דברים, זו פשוט יכולת שיש להם.

[8] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "האפקט האידיאומוטורי".

[9]  "מדע פופולרי" גליון מאי 2001, עמ' 60. ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך Dowsing.


© כל הזכויות שמורות למחבר

תגובה 1:

UA-41653976-1