ניסי מקל אהרון

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על הנס שעשה הקב"ה במקלו של אהרון, כדי להוכיח קבל עם ש-ה' בחר בו ובזרעו לכהונה. חז"ל מגלים לנו, אלו ניסים מיוחדים התרחשו במקלו של אהרון.

בפרשתנו אנו קוראים על הנס שעשה הקב"ה במקלו של אהרון, כדי להוכיח קבל עם ש-ה' בחר בו ובזרעו לכהונה: " וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (יז, כג). מטה אהרון: תחילה הוציא פרחים, לאחר מכן "ויצץ ציץ – הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל" (רש"י), כלומר, הפרחים נשרו והתחילו להתהוות פירות (אך עדיין הפירות לא ניכרים) ולבסוף " ויגמל שקדים  - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים" (רש"י).

כאמור, ממחרת להנחת המטות באוהל מועד נעשה במטה אהרון נס בשלושה שלבים: פריחה, חנטה ("וַיָּצֵץ צִיץ") והבשלת הפרי ("וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"). האם הפעולות הללו אירעו שלושתן למחרת במקביל וכך נשארו  הפרחים, הנץ והשקדים במטה, או שמא הכוונה לומר שלמחרת ראו בני ישראל שפרח מטה אהרון, ולאחר מכן הוציא ציץ וגמל שקדים?

פרי השקד. יוצר:Merdal .
מתוך ויקימדיה

הרשב"ם מבאר, שהנס היה בשלושה שלבים ולא במקביל (בבת אחת): "נראה לפי הפשט כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר אבל אחר כך ' וַיָּצֵץ צִיץ' – לעיני כל ישראל. ואחר כך וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". שאם היה הכל בבת אחת אם כן כשהוציאו משה נגמר כל העניין. והנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה" (יז, כג).

לעומת זאת השד"ל בשם תלמידו הרופא, ישראל גדליה קזיס, מבאר, שהמטה של אהרון שמר עדות לשלושת השלבים שעבר באותו לילה – הוא גם פורח, גם מניץ וגם הוציא שקדים, במקביל: "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים  - יש לשאול אם כבר גמל שקדים, איך ראה משה את הפרח? והשיב תלמידי ידידי החכם הרופא מוהר"ר [=מורנו (ורבנו) הרב רבי] ישראל גדליה קזיס זצ"ל, שהיו בו פרחים ושקדים כאחת, כי קצת מן הפרחים כבר נפתחו וכבר גמלו שקדיה, ומהם הציץ ציץ ועדיין לא יצא הפרי, ומהם היו עדיין סתומים". באופן דומה מבאר המלבי"ם: "רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעל זה אמר והנה פרח, ועוד פרחים שנגמרה פריחתם שעל זה אמר, 'ויוצא פרח' וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה..." (יז, כד).

במסכת יומא נאמר שיאשיהו גנז את מקלו של אהרון – כשהשקדים והפרחים נתונים עדיין עליו: "משנגנז ארון, נגנזה עמו: צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה" (נב, ב). א"כ, על מטה אהרון היו בד בבד גם פרחים, גם ציצים (פירות שחנטו) וגם שקדים.  יש לציין שהפלא גדול עוד יותר, שהרי השקד אומנם מקדים להוציא את פרחיו לפני עצי פרי אחרים [1], אך פירותיו מבשילים רק כחצי שנה לאחר גמר הפריחה ובמטה אהרון פרי השקד הבשיל בן לילה [2].

נעמוד על טיבו של נס זה.

תפקיד הפרח בצמח [3]

הפרח הוא למעשה ענף מקוצר שבו מרוכזים איברי הרבייה של הצמח. הכותרת הצבעונית מצויה בעיקר בצמחים המאובקים ע"י בעלי חיים ותפקידה למשוך את בעלי החיים (צמחים המאובקים ע"י הרוח הם לרוב קטנים ולא צבעוניים). בפרחים רבים המאובקים ע"י חרקים ושאר בעלי חיים יש גם צוף מתוק והם מדיפים ריחות חזקים. גם הללו נועדו כדי למשוך את בעלי החיים המאביקים.

ה'אַבְקָן' -  הוא האיבר הזיכרי של הצמח ואילו ה'עֱלִי' -  הוא האיבר הניקבי של הצמח.

כאשר גרגירי האבקה מגיעים לצמח חלה ההפריה (כלומר, תא ההאבקה מתחבר עם גרעין הביצית הנמצא בעלי). לאחר ההפריה, נושרים איברי הפרח או נובלים, ומן השחלה (המצויה בעלי) מתפתח פרי המכיל בתוכו זרעים. הפרח נובל, כיוון שהוא סיים את תפקידו-לשמש איבר רבייה לצמח. התהליך הוא פתאומי ומהיר והשלב הסופי הוא נשירת הפרח כולו או חלקים ממנו ובייחוד עלי הכותרת.

במקלו של אהרון, שלא כדרך הטבע, הפרח לא נבל, למרות שסיים את תפקידו!

שקדים מרים ומתוקים [4]

בפירוש "רבנו בחיי" (1255-1340) על התורה, מבאר שהנס נעשה דווקא בפרי השקד, כי פרי השקד בצעירותו הוא מר, וזה מרמז על העונש המר הצפוי למי שמערער על הכהונה: "מה שגמל שקדים ולא פרי אחרים, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פרות ומפני זה נקראו שקדים, מלשון שקידה, כמו שנאמר 'כי שוקד אני על דברי לעשותו' (ירמיה א, יב); והפרי הזה הוא מר מתחילתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מידת הדין לעולם. 'מקל שקד אני רואה' (ירמיה א, יא), כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מידת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש ע"י נבוכדנצר... וכן המטה הזה שגמל שקדים מתוך שם הפרי ומהירותו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה, הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח מנגדו מידת הדין" (יז ,כד).

פרי השקד הוא בית גלעין שעיר. החלק הנאכל העיקרי הוא הזרע, אך לעתים אוכלים את הפרי הצעיר בשלמותו, כאשר יש לו עדיין ציפה ירוקה וחמצמצה, והקליפה שמתחתיה עוד לא התקשחה. הזרעים של שקדי הבר הם מרים, ומכילים חומר בשם אמיגדאלין, המתפרק ויוצר חומצה ציאנית. חומצה זו היא רעל מסוכן ולפיכך אסור לאכול כמות מרובה של שקדים מרים. הזנים התרבותיים מכילים כמות קטנה יותר של חומר זה ולפיכך יש להם טעם מתוק יותר. זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים, ולכן יש להם ערך תזונתי רב.

בזמן שישראל ישב בארצו הרבו לגדל שקדים בארץ, ובמקורות נזכר כבר ההבדל שבין שקדים מרים ומתוקים. השקד שימש להפקת שמן, לרפואה ולהסקה. השקדים המתוקים שמשו למאכל, והמרים לשמן ולהסקה: "האגוזים והשקדים שאכלו בערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, האגוזים והשקדים עצמן מסיקין בהן ביום טוב" (ביצה ג, יא).

היה נהוג אז להמתיק שקדים מרים המכילים אלקלואידים ורעל אמיגדלין ע"י בישול במים או קליה על אש. בתלמוד הבבלי נאמר: "מרים קטנים נאכלים. גדולים אינם נאכלים ויכול למתקן ע"י האוּר"(חולין כה, ב).

בספרות החקלאית הרומית, פַלַדיוּס מציע,  שעץ המניב שקדים מרים, עשוי להניב מתוקים, אם חופרים חפירה בסמוך לשורשים או קודחים חור בגזע ומחדירים לתוכם יתד טבולה בדבש.  הקדמונים חשבו כי תוספת של סוכרים משפיעה על טיב הפרי, אך אין לכך  כל אחיזה במציאות ואין בכך כל תועלת[5].

 

---

[1] על פריחתו המוקדמת של השקד, ראה במאמר "השקדיה" בפרשה זו.

[2] ה"מעם לועז" מביא בשם פירוש "תולדות יצחק", ניסים נוספים שנעשו במטה אהרון:

"הנס האחד: שהשקד פרח והנץ שני פרחים, האחד נשר שכן דרך הטבע שאחרי שצומח הפרי נושר הפרח. והפרח השני נשאר לעולם הן בקיץ והן בחורף.

הנס השני: שהוציא המטה שני מיני שקדים: מתוקים ומרים. המתוקים היו בצד הימני של המקל, והמרים בצידו השמאלי. כשישראל היו עושים רצונו של מקום היו אלה שבצד הימני פורחים ורעננים, וכשלא היו עושים רצונו של מקום היו פורחים אלו שבצד השמאלי ואלו שבצד הימני נעשים מרים" (במדבר, יז, יט-כ, בשם פירוש "תולדות יצחק").

הנס הראשון היה שהפרח "השני" לא נפל, שלא כדרך הטבע, שהפרח נופל לאחר ההפריה.

הנס השני, היה שתכונות פרי השקד היו תלויים במעשיהם של ישראל ולא בתכונות התורשתיות שבתאי צמח השקד. לכל סוג של צמח סוג של תאים עם גרעין המכיל את המידע על התכונות של הצמח והפרי אשר יצא ממנו. החומר התורשתי שבגרעין (מולקולות DNA) הוא זה שקובע את סוג הפרי ותכונותיו. בנס מקלו של אהרון הקב"ה שלט על התכונות התורשתיות הנקבעות ע"י גרעין התא, כך שטעם הפרי לא היה תלוי כלל בגרעין התא אלא במעשיהם של ישראל.

[3] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "פרח" ובערך "האבקה", וכן באנציקלופדיה אביב בע"מ בערך "צמחים" בפיסקה "האבקה והפריה".

[4] ע"פ ויקיפדיה בערך "שקד מצוי".  ראה גם בפורטל הדף היומי, במאמר "ומקלו של אהרן שקדים ופרחים – שקד" (כריתות ה, ב), מאת ד"ר משה רענן,

וכן מאמרו של עקיבא לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית'. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. פרק השקד. תשס"ט,

[5] מתוך הספר של יהודה פליכס "עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל " בערך "שקד, לוז", הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1997.

© כל הזכויות שמורות למחבר