"שלא יטמין משקלותיו במלח"

 מאת: אורן סעיד

התורה מזהירה על איסור הונאה במדידות. נחלקו המפרשים מהי ההונאה בהטמנת משקלות במלח.

נאמר בפרשתנו, האיסור להונות במדידות: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" (יט, לה). דורשת הגמרא במסכת בבא מציעא: "במדה במשקל ובמשורה: תנו רבנן, במדה - זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, במשקל - שלא יטמין משקלותיו במלח , ובמשורה - שלא ירתיח" (סא, ב). במאמר זה נעסוק באיסור הונאה כתוצאה מהטמנת משקלות במלח.

מדוע אסור להטמין משקלות במלח?

רש"י מפרש, שהמלח מכביד את המשקולת: "לטומן משקלותיו - המנה או הפרס, טומן במלח להכבידו וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו" (בבא מציעא סא, ב). כך גם פירש הרשב"ם: "במלח – שמכבידן" (בבא בתרא פט, ב).  לעומת זאת, רבנו תם מפרש, שהמלח מפחית את המשקל של המשקולת: "שלא יטמין משקלותיו במלח  - ...ומפרש רבינו תם לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב" (בבא בתרא, שם, בדברי התוספות).

כיצד מלח משפיע על המשקולת הטמונה בו ? ובמה נחלקו רש"י, רשב"ם ורבנו תם?

המלח נכלל בקבוצת החומרים המכונים היגרוסקופיים. גבישים מסוימים, יש להם זיקה כה חזקה למים, עד כי הם מסוגלים, בהיותם יבשים, לספוג רטיבות מן האוויר הלח, ולהיעשות לחים בצורה הנראית לעין ואף להתמוסס. חומרים כגון אלו, הסופגים רטיבות מן האוויר או מחומרים אחרים, מכונים חומרים היגרוסקופיים[1].

גביש מלח.
המלח הוא חומר היגרוסקופי
ולכן הוא עשוי להקטין את משקל
המשקולת הטמונה בו.
מתוך ויקימדיה

מלח הבישול המצוי סופג מים, כידוע בימי החורף הלחים[2]. בתכונה הזאת של המלח לספוג לחות אנו משתמשים בהכשר הבשר לאכילה; אנו מולחים את הבשר במלח, כדי שהמלח ימשוך ויספוג את הדם הבלוע בבשר.

יש גם נוזלים היגרוסקופיים, כגון: חומצה גופרתית מרוכזת, כוהל מרוכז וגליצרין. הכימאים מנצלים חומרים היגרוסקופייים לשם ייבוש חומרים אחרים. גז העומד לייבוש, מועבר דרך כלי סגור המלא חומר היגרוסקופי. נוזל או מוצק נוהגים לייבש ע"י הכנסתם לתוך כלי סגור הנקרא דאסיקאטור, המכיל בתחתיתו חומר היגרוסקופי.

רוב המשקלות בעבר היו עשויות מאבן [3]; כפי  שהרשב"ם מפרש: "משקלותיו - אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר" (בבא בתרא פח, א). יש אבנים שסופגות לחות. מלח כחומר היגרוסקופי, שואב את הלחות מהמשקולת, וממילא מקטין את משקלה. זוהי דעת רבנו תם.

המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ה, משניות י-יא), דנה אחת לכמה זמן צריכים לנקות את המשקלות, מן השיירים הנדבקים בדפנותיהן ובשוליהן. רבן שמעון בן גמליאל מציין: "במה דברים אמורים בלח, אבל ביבש אינו צריך" (שם, משנה יא). כלומר, במודד ובשוקל דברים יבשים, אינו צריך לנקות את המשקלות, שלא נדבק מהם מאומה אלא רק במודד ובשוקל דברים לחים. רש"י כנראה הבין, מאחר ומלח נחשב כחומר היגרוסקופי, השואב נוזלים, הדין שלו כמו בשקילת דבר לח, שנדבק לדפנות ולשוליים של המשקלות, ולכן מכביד על המשקלות [4]. לעומת זאת, רבנו תם סובר שמסתכלים על המשקולת עצמה – אחרי שמלח שנדבק עליה התייבש והתפורר -  שמשקלה נפחת ע"י המלח השואב את הלחות מתוכה. כעין זה תירץ בפירוש "תורה תמימה" [5]: "...וצריך עיון שיחלקו במציאות [רש"י, רשב"ם ורבנו תם]. ואפשר לומר דאיתא להא ולהא, דבתחילת הטמנתה במלח מתוך שדבק המלח בה נעשית כבידה, ואח"כ לכשתתייבש מפחית אותה ארס המלח" (ויקרא יט, אות רסג).

בקטע הבא, נבאר בדרך נוספת את המחלוקת בין רש"י לרבנו תם.

ה"חלודה" של משקלות מתכת

התוספות במסכת בבא בתרא (פט, ב, ד"ה "ולא של בעץ"), מבאר לנו, מתי המשקלות היו עשויות ממיני מתכות:

א. לשקילת דבר לח או דבר יבש שיש עליו לחלוחית או שומן, אסור להשתמש במשקלות העשויות ממיני מתכות,  משום שהלחלוחית נדבקת ומתייבשת על המשקלות ולכן הן נעשות כבדות יותר[6].

ב. לשקילת דבר יבש שאין עליו לחלוחית, מותר להשתמש במשקלות העשויות ממיני מתכות.  התוספות מוכיח ממספר מקורות שאכן השתמשו במשקלות  העשויות ממיני מתכות.

ג. במשקלות קטנות העשויים ממיני מתכות לצורך שקילת כסף וזהב, צריך לחופן בעור, משום ששחיקה מועטת בהן מביאה להפסד גדול. רש"י מציין, שמשקולת של עופרת, יש לחופה בעור, כי השחיקה בה גדולה: "משקולת של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת" (גיטין כב, א ד"ה משקולת).

אם כן, השתמשו בעבר במשקלות העשויות ממיני מתכות.

בפירוש ה"יד רמה [7]" מסביר, שהטעם לדין "שלא יטמין משקלותיו במלח" הוא: "שלא יטמין משקלותיו במלח כדי שיעלו חלודה ויכבידו" (בבא בתרא, פרק חמישי, סימן קמא). יתכן שזו כוונת רש"י ורשב"ם, שבגלל שהמשקלות מחלידים, לכן הם מכבידים. כלומר, מדובר במשקלות העשויים ממיני מתכות המחלידים.

הרמב"ם פוסק: "אין עושין משקלות לא של בדיל ולא של עופרת ולא של שאר מיני מתכות כאלו מפני שהן מעלין חלודה ומתחסרין . אבל עושין של צחיח סלע ושל זכוכית ושל אבן שוהם וכיוצא בהן [8]" (הלכות גניבה, פרק ח הלכה ד). כלומר, לפי הרמב"ם אסור לעשות משקלות ממיני מתכות, מפני שהן מעלין חלודה ומשקלן פוחת.

א"כ, לכאורה יש  מחלוקת במציאות, בין ה"יד רמה" לרמב"ם: שלפי ה"יד רמה", החלודה גורמת למשקולת להיות כבידה יותר ואילו לפי הרמב"ם החלודה גורמת למשקולת להיות קלה יותר. על מנת לבאר את המחלוקת בין ה"יד רמה" לרמב"ם, האם חלודה מעלה את משקל המתכת או מפחיתה, עלינו להתעמק במהות החלודה.

חלודת הברזל לעומת "חלודת" שאר המתכות

הגמרא במסכת תענית (ח, א) אומרת: "אם ראית דור, שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר, בשביל לוחשי לחישות שאין בדור (=שאין מתפללין תפילה בלחש)". רש"י מסביר: " משתכין  - מאדימין פנים כעין רודיל"א (חלודה), כדאמרינן בבבא מציעא (כו, א) דשתיך טפי, שהעלה חלודה, שנעצרין מלהוריד טל ומטר";  וכן  רש"י במסכת שבת (סה, א)  מסביר: " שוכתא  - ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (חלודה) ויפה למכה. שוכתא כמו דשתך טפי דאילו מציאות (בבא מציעא כו ,א) ומשתכין כנחושת דתענית (ח, א)". ע"פ רש"י, נחושת וכסף מעלים חלודה. כפי שנראה להלן, קיים הבדל מהותי בין חלודת הברזל ל"חלודת" שאר המתכות [9].

הברזל, מתאפיין בעמידות רבה ובחוזק מכני גבוה מאוד שהפכו אותו לאמצעי פופולרי מאוד לבניית גשרים, בניינים, ספינות, מכונות, כלי רכב ועוד. ברם, הברזל באוויר, נוטה לחימצון (להתרכב עם החמצן) גם בטמפ' מצויה, ונוצרת תחמוצת הברזל, היא החלודה. ברזל נקי אינו נתקף ע"י אוויר יבש או ע"י מים נקיים בתכלית בטמפ' מצויה; אך מאחר שהברזל הרגיל אינו נקי בתכלית והאוויר מכיל תמיד פחמן דו חמצני ומים, מעלים כלי ברזל תמיד חלודה.

תחמוצת הברזל (החלודה) פריכה ושבירה ולכן מתקלפת אחרי היווצרותה וחושפת אזורים חדשים של ברזל שמוכן להתחמצן. בנוסף, ההתקלפות מגדילה את שטח הפנים של הברזל ולכן מאיצה עוד יותר את תהליך ההתחמצנות. ניתן לכן לומר שהחלדת הברזל היא תהליך שמחזק את עצמו, כך שמרגע שהחל קצב יצירת החלודה ילך ויגדל. לכן האיכול מתפשט על פני הגוף וחודר אף לעומק, והוא מביא במרוצת הזמן לידי התפוררותו של כל הגוף.

תהליך חמצון דומה לברזל עוברות גם מתכות אחרות, למשל, נחושת. מדוע איננו רואים חלודה, סימני התקלפות במקרים אחרים?

הנחושת, בדומה לזהב וכסף היא יסוד יציב מבחינה כימית. כלומר, אינה מתרכבת בקלות עם החמצן שבאוויר ועמידה במים. במצבה הטהור צבעה חום-אדמדם ויש לה ברק מתכתי. אך כשהיא נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן. דוגמה נודעת לכיסוי פטינה הוא פסל החירות של ארצות הברית, שגונו הירקרק בא לו מהפטינה שציפתה אותו במהלך הזמן. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת. תחמוצת הנחושת הרבה יותר קשיחה מתחמוצת הברזל ולכן איננה מתקלפת. בשל כך, היא בעצם יוצרת מעל הנחושת שכבת מגן שמונעת מהחמצן והמים שבאוויר להגיע למתכת שמתחתיה וכך תהליך החמצון נעצר בשלב מוקדם [10].

על פי זה, ניתץ לתרץ שה"יד רמה" והרמב"ם דברו על שני סוגי משקלות. הרמב"ם דבר על משקלות מברזל; תהליך ההחלדה בברזל גורם לאיכול המתכת ולהתפוררותה, ולכן פוחת המשקל של המשקולת באופן כללי. לכן הרמב"ם כתב, שמשקלות העשויות ממיני מתכות,  "מעלין חלודה ומתחסרין", כי התכוון לחלודה של ברזל לאחר התפוררותה ונשירתה מהברזל. בנוסף, מאחר והמלח הוא חומר ששואב לחות, אזי הנוכחות של לחות ומלח מזרזת את תהליך ההחלדה [11], כפי שציין רבינו תם: "לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב" (בבא בתרא, שם) ומשום כך הזהירה התורה על הטמנת משקלות במלח.   לעומת זאת, ה"יד רמה" דבר על משקולת העשויה מנחושת (או מתכת אחרת שאינה ברזל);  מאחר  שה"חלודה" שמעלה הנחושת היא שכבת מגן, שלא גורמת לאכול המתכת, לכן משקלה גדל [12]. על "חלודה" מסוג זה - שאינה מאכלת את  המתכת [13],  דיבר ה"יד רמה", ולכן כתב: "שמתוך שמעלין חלודה מכבידין". יתכן שעל משקלות כאלו, התכוונו רש"י ורשב"ם שכתבו שמי שמטמין את משקלותיו במלח גורם להכבדת המשקל.

---

[1] ראה גם ב"המכלול – אנצקלופדיה יהודית" בערך "היגרוסקופיות"  ובויקיפדיה האנגלית בערך "Hygroscopy".

[2] צריכה מוגזמת של מלח בישול, הנפוצה בתזונה המערבית, עלולה להוביל לבעיות כמו יתר לחץ דם, היווצרות אבנים בכליות ועוד. מסיבה זו יש המשתמשים במלח דל נתרן - בו מוחלף חלק מהנתרן במגנזיום - כתחליף. המגנזיום-כלורי, שהוא בן-לוואי למלח הבישול המופק מן הים, אף הוא בעל תכונה היגרוסקופית.

[3] ראה פרשת "כי תצא" במאמר על מידות ומשקלות.

[4] ולכן  הדין יהיה, שצריך לנקות גם משקלות שנטמנו במלח או משקלות שמדדו ושקלו בהם מלח.

[5] חומש תורה תמימה, הוא לקט של מאמרי חז"ל על פסוקי התורה, בעריכת הרב ברוך הלוי אפשטיין מפינסק (1860-1941), עם פירוש פרי יצירתו על מאמרי חז"ל שליקט על פסוקי החומש.

[6] חולק הרשב"ם, שפירש שהטעם שאין עושים משקלות של מתכת, משום שהן נשחקות.

[7] רבי מאיר הלוי בן טודרוס אבולעפיה (הרמ"ה, 1170-1244) מטוליטולא. מגדולי ישראל בתקופת הראשונים בספרד. חיבר פירוש "יד רמ"ה" על מסכתות סנהדרין, בבא בתרא וקידושין.

[8] השווה למה שנפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא, סעיף י: "אין עושין משקלות ממיני מתכת אלא מצחיח סלע ; ויש מי שאומר שמשקלות של כסף וזהב ושל דבר יבש עושים אותם של מתכת אם ירצו; הגה: וכן נהגו. למשקלות קטנה ששוקלין בה כסף וזהב, יש לחפותה בעור, שבשחיקה מועטת מביא היזק גדול (ב"י בשם תוספות)".

[9] ראה גם במאמר בפרשת בחוקותי "איך השמים מזיעים?".

[10] על פי המאמר "החלודה – התפתחותה והשלכותיה" מאת ד"ר רן טבעוני, מרץ 2013, ראה באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי-במכון ויצמן למדע.

[11] מי מלח מאיצים את תהליך ההחלדה. להרחבה ראה במאמר "מדוע בים תהליכי חלודה וקורוזיה הם מהירים יותר", מאת אוני צברי, פברואר 2011, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי-במכון ויצמן למדע:

[12] להרחבה על משקל הנחושת כתוצאה מחימצון ראה "Atmospheric Factors Affecting the Corrosion of Engineering Metals", By S. K. Coburn, ASTM International, 1978, pages 154-155.

[13] גם "חלודת האלומיניום" אינה גורמת לאיכול המתכת. לגבי כסף, כאמור, רש"י פירש (במסכת שבת, שם), שכסף מעלה ליחלוחית. כסף בהיחשפו לגזים  המכילים גופרית שנמצאים באוויר - למשל העשן העולה מאש גז או פחם - הוא משחיר, מפאת יצירת שכבה של כסף גופריתי שאינה גורמת לאיכול המתכת.

© כל הזכויות שמורות למחבר