מאת: אורן סעיד
המזבח החיצון צופה בנחושת ממחתות קורח ועדתו, לאות שלא יערערו על הכהונה.
לאחר האירוע שבו קרח ועדתו קיבלו את עונשם, מצווה ה' את משה לעשות ממחתות הנחושת של קורח ועדתו ציפוי למזבח, ע"י ריקוע: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים, וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּח" (יז, ג-ד). מבאר רש"י שאת הציפוי, עשו למזבח הנחושת, הקרוי גם [1] "מזבח החיצון" כי עמד מחוץ להיכל במשכן (ואח"כ בבית המקדש): "פחים - טסין מרודדין טינבי"ש בלע"ז [מרוקעים]; צפוי למזבח - למזבח הנחושת" (שם). ציפוי הנחושת וריקוע מחתות הנחושת כציפוי למזבח, נועד להזכיר את המערערים על הכהונה וכל העם, בראותם את ציפוי הנחושת שעל המזבח, יזהרו שלא להרהר עוד, וכפי שמבאר ה"חזקוני": "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר - שיהא הרואה שואל, הרי כתיב 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי' (שמות כ, כ) שהיו ממלאים את חללו אפר, אם כן מה טיבו להיות לו מנחושת? והנשאל משיב: זה נעשה ממחתות קורח ועדתו שהיו מערערין על הכהונה, וכל העם ישמעו ויראו לערער עוד" (שם, פסוק ה).
הנחושת היא מתכת נוחה לעיבוד ולריקוע, אינה מחלידה ונשמרת היטב [2]. את הנחושת רקעו מזמן קדום ע"י הכאה בפטיש. מרבית המתכות ניתנות לריקוע. כושר הריקוע – היא אחת התכונות שבה מאפיינים מתכות, ומציינת את האפשרות להפוך גוש חומר לפיסה דקה מאוד ללא שברים. אפשר לרקע את המתכות ללוחות דקים. המתכת הרקיעה ביותר היא זהב [3]. לאחר הזהב, כושר הריקוע בסדר יורד: כסף, אלומיניום ונחושת [4].
|
| נחושת טבעית. מתוך ויקימדיה |
התורה מספרת, שתובל קין, בנו של למך – מצאצאי קין, היה הראשון שיצר כלים מנחושת וברזל: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב). בשלב מסוים גילה האדם את הנחושת [5]. הוא למד להפיק נחושת ממרבצים מיוחדים באדמה, להפריד את המתכת משאר חלקי האבן להתיך את המתכת בעזרת כבשן המפיק חום גבוה, ליצור תבניות ובתוכן ליצוק את המתכת הנוזלית וכך ליצור כלי נחושת. בשלב יותר מאוחר, החלו לייצר את הברונזה (ארד). הברונזה מורכבת בעיקר מנחושת לה הוסיפו כמות קטנה של בדיל. תרכובת זו הקשתה את המתכת בצורה טובה ואפשרה ייצור כלי נשק מגוונים [6].
בהקשר זה, יש לציין את "מגילת הנחושת" שנמצאה במערות קומראן. מגילה זו נחקקה באזמל על גבי שלושה ריקועי ברונזה שחוברו זה לזה במסמרים, ושיצרו מגילה שאורכה כ-2.40 מטר וגובהה כ-30 ס"מ. במגילת הנחושת יש שנים-עשר טורים, שבהם מופיעה רשימה של שישים אוצרות ומקומות הטמנתם[7].
אחד המקצועות שרווחו בין יהודים היה צורפות של כלי נחושת. בתלמוד בבלי מוזכר בית כנסת של צורפי נחושת שהיה בירושלים [8]: "בית הכנסת של טורסיים (=צורפי נחושת, רש"י) שהיה בירושלים" (מגילה כו, א). במקצוע זה עסקו יהודים רבים גם בארצות האיסלאם. למשל, במראכש שבמרוקו מצאו הסוקרים של הג'וינט בשנת 1951 כמאה יהודים, המייצרים מנחושת מוצרים הדורשים מומחיות, כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה וכדומה. היצרנים היהודים מכרו את תוצרתם למוסלמים, ואלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים [9]. גם בתימן, אחד המקצועות הנפוצים והרווחיים היה הצורפות בנחושת ובכסף. אומנות זו היתה החשובה במעלה בין כל אומניות יהודי תימן. בכוח אומנות זו, הגיעו רבים מבני תימן אל מדרגת הכבוד של יוצקי מטבעות בחצרות מלכי תימן, ורבים נתעשרו מעבודתם זאת [10].
בארץ ישראל במאה ה-19 היו צורפי נחושת מומחים, שהוציאו מלאכה מפוארת מתחת ידיהם. מעט מעבודתם נשאר לפליטה: קערה לראש השנה עם התמונה של עקידת יצחק, ״קערת סדר פסח״ גדולה מנחושת ועוד[11].
חלודת ה"נחושת"
ב"מדרש הגדול" מבואר מדוע המזבח החיצון צופה דווקא בנחושת: " 'וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת' - ולמה נחושת? לומר לך מה נחושת זו אף על פי שמעלית חלודה היא מתמרקת, כך ישראל אף על פי שהן חוטאין, אם עושים תשובה מתכפר להם"(שמות כז, ב). כאשר הנחושת נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב, היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן. דוגמא נודעת לכיסוי פטינה, הוא פסל החירות של ארצות הברית, שגונו הירקרק בא לו מהפטינה שציפתה אותו במהלך הזמן. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת ולהתפוררותה, ולכן ניתן לנקות ולהסיר את הפטינה מעל פני הנחושת. לכן הנחושת "מתמרקת", ניתנת לניקוי ולהסרה [12]. המדרש מציין, שכשם שניתן לנקות את הנחושת, כך גם על מזבח הנחושת הקריבו קרבנות, שניקו והסירו מעל עם ישראל את העוונות, לאחר שעשו תשובה [13].
[1] נקרא גם "מזבח העולה".
[2] אנציקלופדיה לבית ישראל, כרך 15, ערך "נחושת", רפאל הלפרין, הוצאת הקדש רוח יעקב, 1995.
[3] להרחבה ראה במאמר "ריקוע הזהב" בפרשת פקודי.
[4] "Universal Technological Dictionary Or Familiar Explanation of the Terms Used in All Arts and Sciences", by George Crabb, Baldwin, Cradock & Joy, page 5, Malleability ,.
[5] קצת קשה לדעת מתי תובל קין נולד. כי בשושלת קין, התורה לא מציינת שום ציון שנת לידה או מיתה; ואילו בשושלת שת מפרטת התורה בכל אחד את מספר שנות חייו עד להולדת בנו, את יתר שנות חייו ואף את סיכום כל שנות חייו. כמובן שעובדה זו נובעת מכך שלשושלת קין לא הייתה השפעה על העתיד, כיון שכולם הושמדו במבול. מכל מקום, נראה שתובל קין חי באלף הראשון לבריאה. בספר "סדר הדורות" (הלפרין, יחיאל בן שלמה, 1769, קארלסרוא) , מביא את סיפור תובל קין באלף הראשון. לפי זה גילוי הנחושת היה לפני כ-5000 שנה.
להרחבה על תיאור הדורות מאדם עד נח, ראה במאמר "עשרה דורות מאדם עד נח" שחל עמוס גאולה, מעליות, ח, אב תשמ"ז, ביטאון ישיבת ברכת משה. המאמר המקוון באתר "דעת".
[6] להרחבה ראה מאמרו של יצחק מייטליס "לוטש כל חרש נחשת וברזל", פרשת בראשית, באתר "דעת" – מכללת הרצוג.
[7] להרחבה ראה במאמר "אילו אוצרות נרשמו במגילת הנחושת?", חנן אשל וזאב ספראי , קתדרה 103, מרץ 2002, עמודים 7-20.
[8] בהקשר זה, כדאי לציין את דברי התוספתא על בית הכנסת של יהודי אלכסנדריה:
"אמר ר' יהודה, כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריא לא ראה כבוד גדול לישראל כל ימיו. כמין בסיליקי גדולה הייתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, ושבעים ואחת קתדרות היו בה של זהב, כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת עשויה מעשרים וחמש ריבוא, ובימה של עץ היה באמצע, וחזן הכנסת עומד על הקרן, והסודרין בידו. נטל לקרות - הלה מניף בסודרין, וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבבין, אלא זהבים בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן, וטרסיים בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בה ומיטפל לאומנתו, ומשם הייתה פרנסתו יוצאת " (תוספתא סוכה ד, ו).
[9] "היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים בכלכלת הארץ", בספר "מרוקו" מאת צור ירון, יד יצחק בן-צבי; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט, תשס"ד. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מטח.
[10] "יהודי תימן: היסטוריה, חברה, תרבות", כרך 2, בת ציון עראקי קלורמן, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 55-58.
[11] "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע עשרה", מוזיאון ישראל, 1979, עמוד 41.
[12] להרחבה ראה מאמר בפרשת בחוקתי "איך השמים מזיעים".
[13] במדרש נאמר "אם עושים תשובה"; נראה שהכוונה ל"סמיכה" - הנחת שתי ידיו של בעל הקרבן, בין קרניו של הקרבן, כשהוא נשען בכל כוחו על ראש הקרבן. בשעת הסמיכה אומר וידוי על החטא שבגללו הביא את הקרבן.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה