התפתחות התבואה

 מאת: אורן סעיד

קרבן מנחת העומר, היה בא מן השעורים, כשגרגירי השעורה לא יבשים לגמרי, ולאחר שהיו קולים אותם באש וגורסים אותם לגריסים.

נאמר בפרשתנו: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ב, יד). הפסוק עוסק בהקרבת מנחת העומר, הנקראת גם "מִנְחַת בִּכּוּרִים" על שם שמביאים אותה מהתבואה שביכרה, כלומר, מהתבואה הראשונה שנקצרת באותה שנה. את המנחה מקריבים בט"ז בניסן והיא מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר היתה באה מן השעורים. הפסוק  הנ"ל מציין שהתבואה עבור מנחת העומר צריכה לבוא במצב 'אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל'. מהו מצב זה?

כדי לענות על שאלה זו, נציין את שלבי התפתחות התבואה, כפי שנקראים בלשון חז"ל[1]:

התלעה: לאחר שהזרע ספג לחות ותפח, בוקע מתוכו שורש זעיר (שורשון) שהוא דמוי-תולעת קטנה. דרגת נביטה זו קרויה בלשון המשנה [2] 'התלעה'.

אגם, בוצלנא: לאחר ההתלעה פורצים הנבטים ועולים על פני הקרקע. הם קרויים בלשון המשנה 'אגם' ובארמית 'בוצלנא' על שום שהם 'מבצלים' ועולים על פני הקרקע.

במסכת קידושין (סב, ב), לומד רבי אליעזר בן יעקב, שהשלב בהתפתחות התבואה הנקרא "אגם", משמעותו "בוצלנא", כלומר, תבואה שאפשר לכופף אותה (ועדיין אינה "שחת" שהיא קשה ואינה מתכופפת), מהפסוק בישעיה: "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (נח, ה); הרי ש"אגם" (מלשון אגמון) ראוי לכוף את ראשו. רש"י במקום מציין, שהכוונה לתבואה  אשר גדלה, כך שאפשר לכופף את ראשה לצד מרגלותיה, והכוונה לתחילת גידול התבואה: "דבוצלנא - שהוא מבצל ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף; וחבירו בעירובין (כט, ב) 'דלא איבצול זירתא', שלא גדל זֶרֶת[3]" (שם); כך גם פירש רש"י במנחות: רש"י: "אגם - שגדלה מעט לכוף ראשו בצד העיקר, כמו הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ (ישעיהו נח, ה)" (מנחות עא, א).

שדה שעורים.
מתוך ויקימדיה

שחת, עשב: לאחר מכן באה דרגת 'שחת', המציינת מצב שהצמחים גבוהים למדי ואפשר לקצרם כחציר לבהמה. במצב התפתחות זה נקראת התבואה גם בשם 'עשב'.

אביב: אביב בלשון מקרא הוא העונה בה התבואה (השעורה) בשלה. חודש ניסן כונה בתורה בשם 'חודש האביב' (שמות יג, ד ועוד). הוא החודש שבו השעורה גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים - במצב 'אביב'. בשעת מכת הברד במצרים, הכתוב מציין: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם ט, לא-לב).  כלומר, היתה 'השעורה אביב', בשלה וקשה ולכן נפגעה על ידי הברד, ואילו החיטה והכוסמת שהיו צעירים ורכים, לא נפגעו על ידי הברד.

הבאת שליש: בדרגת 'אביב', שהיא כאמור מצב של גרגר רך, קיימים שלבי-הבשלה אחדים. אחד מהם הוא שלב של 'תבואה שלא הביאה שליש'. במצב זה הזרע התמלא רק פחות משליש משקלו הסופי. בגלל מלאי המזון המצומצם שבזרע אין הוא מוכשר לנבוט במצב זה: "תבואה שלא הביאה שליש...זורעה ואינה מצמחת" (תוספתא תרומות פרק ב, יד).

פרופ' מרדכי כסלו[4], מוכיח, שהכוונה במילה 'שליש' היא למידת נפח (ולא למשקל, כפירוש הקודם), כלומר השלב שבו מגיע הגרגיר הצעיר בהתפתחותו לנפח המרבי, לפני שהוא מצטמק בגלל יציאת עודפי המים. 'שליש' אין הכוונה  ל-1/3  אלא להרבה, כמו בביטוי 'דְמָעוֹת שָׁלִישׁ'.

כרמל: הוא אחד ממצבי התבואה. 'כרמל' הוא דרגת 'אביב' מוגדרת, כנראה זו הקרויה בימינו 'דונג', שהיא דרגת ההבשלה לפני התייבשות הזרע, שעה שהוא מלא, אך לא יבש לגמרי.

"אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" מובנו אפוא: שעורה במצב 'דונג' שהיא קלויה באש וגרוסה לגריסים (גֶּרֶשׂ). פירוש זה יוצא מן הספרא [5]: "אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים (שמות ט, לא), מה אביב אמור במצרים שעורין, אף כאן שעורין; אָבִיב קָלוּי גֶּרֶשׂ - הדבר שקול: יקלנו אביב, יקלנו גרש?! תלמוד לומר בָּאֵשׁ, הפסיק הענין [כלומר, צריך לקלות את השעורים רק במצב אביב]; כַּרְמֶל  - רך מל".  מה הפירוש "רך מל" ? כך שנה ר' חייא [6]: "כרמל - רך-מלא - לא לח ולא יבש אלא בינוני". הראב"ד [7] בפירושו לספרא מסביר: "כרמל - רך ונמלל ביד, כלומר, לא רק בחלב שלו אלא רך ונמלל, שכבר נתקשה מעט כדי שיהא ראוי למוללו". רש"י מציין, שמאחר והשעורה עדיין לחה, לכן קולים אותה באש ולא טוחנים: "קלוי באש - שמיבשין אותה על האוּר באבוּב של קלאים, שאילולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה" (ויקרא, שם).

בהקשר זה יש לציין, שבתקופת המקרא, נהגו לאוכל את השעורה כלחם, כקלי וככרמל; למשל, המוצרים אותם הביא האיש מבעל שלישה, היו הלחם שעורים מהקמח הראשון ו'כַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ' – שעורים שהם מלאים, אך לא יבשים לגמרי, כשהם עדיין בקליפותיהן: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְ כַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ, וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מלכים ב, ד, מב); וכן רות, אוכלת בשדה של בועז, גרעיני שעורה קלויים [8]: "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב, יד).

---

[1] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990, עמ' 245-265.

[2] למשל במסכת כלאיים נאמר: "היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע, ויופך, ואחר כך יזרע" (פרק ב, משנה ג). ומבאר רבינו עובדיה מברטנורא: "עד שתתליע - ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה וביבשה צריך יותר" (שם).

[3] שיעור "זרת" הוא חצי אמה. מאחר ואמה שיעורה הוא 6 טפחים, נמצא שיעור הזרת 3 טפחים. אמנם יש שכתבו שזרת היא חצי מאמה בת חמישה טפחים, נמצא הזרת טפחיים ומחצה. שיטה יחידת הובאה על ידי בעלי התוספות בשם רבי אלעזר הקליר שסובר שהזרת היא שליש האמה, שהוא 2 טפחים. א"כ שיעור הזרת (לפי השיטות השונות) הוא 2-3 טפחים. לפי שיטת הגאון רבי חיים נאה, שהטפח הוא 8 ס"מ, שיעור הזרת 16-24 ס"מ.  על פי ויקיפדיה בערך "זרת".

[4] עיין בהרחבה, "תחומין" כרך טו עמ' 46-59.  תחומין הוא כתב עת חד-שנתי לענייני תורה, חברה ומדינה, המהווה במה למחקרים אורתודוקסיים ולבירורי הלכה בסוגיות הנולדות מהמפגש בין אורח החיים היהודי ובין הקדמה הטכנולוגית והמודרניזציה. תחומין עוסק במגוון סוגיות שונות: שבת ומועד, איסור והיתר (כשרות המזון), מצוות התלויות בארץ, אישות ומשפחה, חברה ושלטון, משק וכלכלה, משפט, צבא וביטחון, חקרי הלכה (תורה ומדע), וענייני מקדש וגאולה. יוצא לאור ע"י מכון צומת בגוש עציון.

[5] ספרא ויקרא דנדבה פרשתא יג, על פרק ב, סוף פסוק יד – תחילת פסוק טו.

[6] ירושלמי שבת פרק א, הלכה ב, סעיף ד.

[7] רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (1120 לערך  -  1198). חיבורו המפורסם ביותר הוא 'השגות הראב"ד' על משנה תורה של הרמב"ם.

[8] המלבי"ם כתוב : "...הוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה" (שם). מדובר על שעורים, מפני שכתוב   שמדובר על זמן "בתחילת קציר שעורים" (רות א, כב).

© כל הזכויות שמורות למחבר