מאת: אורן סעיד
בפרשתנו אנו קוראים כאן על שימוש בשמן לא לצורך רפואה ויופי אלא לצורך קידוש הכהנים וכלי-המשכן. שמן זה מכונה "שמן המשחה".
בפרשתנו מתוארת משיחת אהרון וכלי-המשכן ע"י משה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם... וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (ח, י-יב). אנו קוראים כאן על שימוש בשמן לא לצורך רפואה ויופי אלא לצורך קידוש הכהנים וכלי-המשכן. השימוש בשמן היה נוהג רווח בתרבויות המזרח הקדמון, וישראל בכלל זה.
על שימוש בשמן לצורך ריפוי מדובר בישעיה (א, ו). יש לנו עדויות כי במסופוטמיה[1] משחו מתים נכבדים בשמני סיכה לפני קבורתם.
משיחה סימלית הכרוכה בשינוי מעמד משפטי-קניין נכסים, או שינוי מעמד אישי-ידועה לנו מתעודות של המזרח הקדמון: יציקת שמן על הראש, הכרוכה בהעברת קניין על שדה, הוזכרה בתעודה מן הארכיון של מקדש סין בחפאז'ה ממאה י"ח לפני הספירה. בתעודה אכדית באוגרית על שחרור שפחה הוזכרה יציקת שמן על הראש של אמה משתחררת. בטקס טהרת המצורע השימוש בשמן הוא כדי לקדש את המיטהר מטומאתו, שלאחר טהרתו מותר לו להכנס לעזרת הכהנים, ולאכול בקדשים, כמו כל בן ישראל טהור. השתמשו בשמן גם למשיחת מלכים בישראל ובמזרח הקדמון[2].
ניסי שמן המשחה
|
|
עץ האפרסמון (commiphora_opobalsamum) ממנו הפיקו את שמן האפרסמון. מתוך ויקימדיה |
שמן המשחה במתכונתו הנזכרת בפרשת כי תשא, לא נעשה אלא פעם אחת ולא יותר, זה שעשה משה רבינו בידיו. שמן המשחה מורכב מארבעה סממנים שהם חומרים המדיפים ריח ובלולים בשמן זית לקבלת משחה. המרכיבים של שמן המשחה הם מור, קידה, קינמון בושם וקנה בושם [3]. בלשון הכתוב: "מָר‑דְּרוֹר... וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם... וּקְנֵה-בֹשֶׂם... וְקִדָּה... וְשֶׁמֶן זַיִת הִין" (שמות ל,כג-כד).
שמן המשחה שעשה משה, הספיק להרבה משיחות אע"פ שהיתה כמותו 12 לוגים [4] (כ-4 ליטר במידותינו כיום [5]) בלבד: נמשחו בו אהרון ובניו כל שבעת ימי המילואים בכל יום ויום, וממנו נמשחו המשכן וכליו, וכל הכהנים הגדולים שבכל דור ודור אחרי אהרון הכהן, עד שחרב בית המקדש בראשונה. כל כהן גדול היו מושחים אותו שבעה ימים רצופים; וכן נמשחו בשמן הזה כל המלכים (מבית דוד) שעתידים היו למלוך. צלוחית השמן נגנזה ע"י יאשיהו [6] במקום מחבוא עד שיבוא מלך המשיח. כשיבוא מלך המשיח תחזור ותתגלה יחד עם שאר הדברים שנגנזו, ובה יימשחו הכהנים הגדולים שבימי המשיח. מאז שנגנז שמן המשחה, משחו את המלכים, מלכי ישראל, בשמן אפרסמון, עליו נדבר בהרחבה להלן.
בשעה שעמדו למשוח הכהן הגדול באו עוד כהנים וישבו על ידו ואח"כ העמידו את צלוחית השמן, והיה השמן רץ מעצמו וניצוק בראשו של הכהן הגדול בשיעור הנצרך למשיחה. וכן היה בזמן שנמשח דוד המלך למלך, שאמר ה' לשמואל הנביא שילך וימשח למלך את אחד מבניו של ישי ולא אמר לו איזה בן. וכשבא לישי בקש ממנו להביא לפניו את כל בניו. והביא ישי את בנו הבכור אליאב, וכשראהו שמואל והנה הוא בעל קומה ויפה תואר, אמר, ודאי אותו רוצה הקב"ה להיות למלך. וכשבא למושחו ברח שמן המשחה ונרתע לאחוריו. וכשראה שמואל דבר זה אמר, ודאי רוצה הקב"ה בבן אחר להיות מלך. אח"כ הביא ישי את שאר בניו, ושמן המשחה עשה כך כפי שעשה בבן הבכור. וכשהביא את דוד שהיה הקטן שבהם, רץ השמן וניצוק בעצמו על ראשו של דוד [7].
שמן אפרסמון
כאמור, לפי מסורת חז"ל גנז יאשיהו את שמן המשחה, ומאותה שעה משחו את המלכים בשמן אפרסמון. רוב החוקרים סבורים, שמדובר בשרף ריחני הנוטף מן העץ ששמו המדעי COMMIPHORA OPOBALSAMUM (ולא לפרי הקרוי בימינו אפרסמון).
שמות האפרסמון: לאפרסמון מספר שמות במקורות [8]: צרי, נטף וקטף. לראשונה אנו פוגשים את השם נטף המוזכר כסממן הראשון בקטורת המשכן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות, ל לד). הנטף זהה לצרי המופיע כאחד מסממני הקטורת במקדש כפי שאומר רבי שמעון: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף" (כריתות, ו, א). כך מפרש רש"י: "נטף - הוא צרי ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלע"ז גומ"א (גוממיא) והצרי קורין לו טריאק"ה" (שמות, שם); וכן ר' נתן בעל הערוך שפירש: "והקטף פירושו בלעז בלסמ"ו הוא אפרסמון". זו גם שיטת הרמב"ם, שזיהה 'קטף' עם "אילן אפרסמון הנקרא בלסם" (בפירושו לשביעית פרק ז, משנה ו). השם בלסם או בלסמון מלווה את האפרסמון בספרות התורנית והכללית עד ימינו. אפשר שהכתובים השתמשו במונח 'צרי' למרפא (ירמיהו ח, כב) ו'נטף' לקטורת [9] (שמות ל, לד-לו).
מקום גידול האפרסמון: צרי נמנה עם המוצרים מ'זמרת הארץ', ששלח יעקב ליוסף, מושלה של מצרים: "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא). "נְכֹאת צֳרִי וָלֹט" היוו את הסחורה שהובילה אורחת ישמעאלים על גמליהם, בעמק דותן, בדרכם מן הגלעד למצרים (שם לז, כה). מקום הגידול של ה'צרי' היה ב'גלעד': הנביא תוהה " הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד..." (ירמיהו ח, כב), והוא שולח לגלעד את מצרים החולה לרפא את פצעיה "עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי..." (שם מו, יא). הרי שלכאורה צרי גדל בגלעד ואינו אפרסמון, שהוא גידול של בקעה טרופית !
מתרץ פרופ' יהודה פליקס: השם 'גלעד', מקום גידול הצרי, מתייחס לבקעת הגלעד הנמשכת מזרחה לירדן ולים המלח. אפשר שגידול צרי-אפרסמון נתפשט בתקופות מסוימות דווקא באזור המזרחי ואח"כ נתבסס בבקעה המערבית. ראיה לכך - שאכן גידלו את האפרסמון בבקעה זו - הוא ההסבר לכתוב "וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים" (ירמיה נב, טז), על כך שנה רב יוסף: "כורמים - אלו מלקטי אפרסמון מעין-גדי ועד רמתא" (שבת כו, א). רמתא היא 'בית רמתא' שנמנתה עם יישובי העמק של עבר הירדן (ירושלמי שביעית פרק ט, הלכה ב). הרי שגידלו צרי-קטף-אפרסמון בעמק שלרגלי הגלעד בבקעת ים המלח והירדן המזרחית; אפשר גם שמקומות התקנת הצרי כבושם וכתרופה ומכירתו, התרכזו בזמן המקרא ביישובי הגלעד.
ומעיד יהודה פליקס: "אני שתלתי בבית ספר שדה בעין גדי שני שתילים של מור (השייך לסוג COMMIPHORA כמו האפרסמון). אחד מהם התפתח תוך שנתיים לעץ ממש, ויותר ממנו הצליח היחור שנלקח ממנו וניטע בקיבוץ בעין גדי. הוברר לי שניחוח השרף שונה מאד בכל אחד מן השתילים". עובדה זו מוכיחה, כי בבקעת ים המלח שוררים תנאי גידול אידאליים לצמחים מהסוג COMMIPHORA, לו שייכים האפרסמון והמור.
האפרסמון בתקופה הרומית ביזנטית: יָקרתו של האפרסמון בתקופה הרומית ביזנטית, נבעה משום שהוא גודל כצמח תרבות בצורה אינטנסיבית ובשטחים מצומצמים אך ורק בארץ ישראל. המקורות הקלסיים מציינים גידול זה בנאות המדבר של אגן ים המלח, בעיקר ביריחו ועין גדי. איורים של הצמח הונצחו גם במפת מידבא, והם מופיעים שם בכמה אתרים צפונית ליריחו. המייחד את האפרסמון משאר צמחי הבושם האחרים כמו מור ולבונה, שהוא בדרך כלל אינו מפריש גושי שרף מוצקים, אלא מוהל נוזלי ריחני, ובכמות יחסית קטנה. דומה שיותר מריחו המיוחד של הבושם – נדירותו, הקושי באיסופו גם בשל תכונות נדיפותו, הם שהפכוהו למבוקש מאוד.
מצדה היא האתר היחיד בארץ, שמספק עדויות ארכאולוגיות רבות וברורות, על השימוש בצמח האפרסמון, בתקופה הרומית ביזנטית, ערב חורבן בית שני ולאחריו: במצדה נתגלו פפירוסים בהם מוזכר צמח האפרסמון; בנוסף, על שבר קנקן שנתגלתה באתר נמצאה כתובת ובה מוזכר מיץ האפרסמון[10].
בשנת 1988, צוותים של ד"ר ג'ונס ושל האוניברסיטה העברית, ביחד עם הפרופסורים יוסף פטריץ ובני ארובס, מצאו במערה מס' 13 בקומראן [11] צלוחית מחרס (מתקופת הורדוס) מלאה נוזל סמיך. יש חוקרים [12] שהעלו את האפשרות שהנוזל הוא שמן אפרסמון. אולם פרופ' יהודה פליקס חולק על אפשרות זו [13].
[1] ארץ בין נהרות: פרת וחידקל. זהו שטח בין הנהרות פרת וחידקל הזורמים במרכזה של עירק כיום.
[2] אנצ' מקראית בערך "משיחה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968.
[3] על זיהוי בשמים אלו ראה בספרים: עולם הצומח המיקראיוכו בספר טבע וארץ בתנ"ך, מאת פרופ' יהודה פליקס. .
[4] תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף יא, ב.
[5] ע"פ שיטת ר' חיים נאה, שהביצה הוא שיעור נפח של 57.6 סמ"ק. הלוג הוא נפח של שש ביצים, כ-345 סמ"ק. לפי זה יוצא שנפח של 12 לוג הם 4.14 ליטר.
[6] ע"פ הפסוק בדברי הימים ב, לה, ג ;תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף יב, א.
[7] ע"פ "מעם לועז" שמות חלק ג, עמ' תתרפ-תתרפג, לפרשת כי תשא פרק ל פס' לא-לב.
[8] פרופ' יהודה פליקס, "עצי בשמים יער נוי" עמ' 58-59, הוצאת מס ראובן, 1997. ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן "כדאמר רב פפא באפרסמא דכיא - מור הגלעד", בפורטל הדף היומי, הוריות יא, ב.
[9] במונח 'נטף' הכוונה לשרף האפרסמון שנתקשה. פליקס מעלה את האפשרות שבמשכן, ששימש למסעי המדבר, לא היה ניתן להשיג את האפרסמון במצב טרי, נוזלי, כי אם במצב מוצק. לכן לקטו רק את השרף שנטף מעצי האפרסמון שגדלו בר בחצי האי ערב – כפי שמלקטים בימינו את מיני הקוֹמיפורה – בצורת שרף מוצק לצרכי קטורת. רק משהחלו לגדל את האפרסמון ביהודה כצמח תרבות למדו לקלוט את המוהל הנוזלי ולשווקו כ'שמן אפרסמון'.
[10] ראה מאמרו של פרופ' זהר עמר "האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה", מחקרי יהודה ושומרון כא (תשע"ב) עמ' 234-227.
[11] קוּמְרָאן הוא אתר ארכאולוגי השוכן במישור הצפון-מערבי של ים המלח, סמוך לשפך נחל קומראן.
[12] אפשרות שהועלתה במאמר בעברית 'ארץ ישראל' כרך 20; ספר יגאל ידין עמ' 321-328.
[13] בספרו "עצי בשמים יער נוי" עמ' 58-59, להרחבה ולביאור "שורש המחלוקת" עיי"ש.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה