מאת: אורן סעיד
המדרש מציין, שבמעשה הקנאות של פנחס, נעשה נס מיוחד, שהדם נקרש ולכן לא נזל על פנחס.
בפרשתנו מסופר (פרק כה), שערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב, על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לעיני כל העם. פנחס, שלא יכול היה להתאפק על הפגיעה הגסה במשה, ב-ה' ובאוהל מועד ע"י הישראלי והמדיינית, לקח רומח (חנית) בידו ודקר את שניהם. כתוצאה מכך נעצרה המגיפה בעם - בנצמדים לבעל פעור: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ [=קֵבָתָה, רש"י] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ח). במדרש במדבר רבה מובאים שנים עשרה ניסים[1] שנעשו לפנחס, במעשה קנאות זה, של דקירת זמרי והמדיינית:
"ויבא אחר איש ישראל אל הקובה, דקר שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, כדי שלא יהיו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא, ועשה לו שנים עשרה נסים, הנס הראשון דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, הנס השני סתם פיהם המלאך כדי שלא יצווחו, השלישי כוון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקבה מפני הנוקרנין (=המקטרגים) כדי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכו, הרביעי האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, החמישי נתן כח בזרועו כדי שיגביה את שניהם, הששי נתן כח בעץ לסבול את שניהם השביעי לא נשמטו מן הזיין (=החלק החד ברומח) אלא עמדו במקומן, השמיני הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן לראות קלונם לכל, התשיעי לא הטיפו דם שלא יטמא [2] פנחס , העשירי ששמר הקב"ה רוחותיהן שלא ימותו ויטמא, האחד עשר הגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלויין לעיני הכל, השנים עשר כשיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו ירד המלאך ונגף בהם, כשראה פנחס שמבקש לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל וסלקו הדא הוא דכתיב (=זהו שנאמר): 'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (תהלים קו, ל)... " (פרשה כ, אות כה).
|
|
מימין לשמאל:תא דם לבן, טסית דם, תא דם אדום. לטסיות תפקיד מכריע בקרישת הדם. מתוך ויקיפדיה |
במאמר זה אתייחס לנס התשיעי שנעשה לפנחס, הנס שהדם לא נזל על פנחס כדי שלא יטמא. מה גרם לדם להיעצר ולא ליזול על פנחס? בתרגום יונתן בן עוזיאל, מביא את שנים עשר הניסים שנעשו לפנחס, ונס זה מתואר בלשונו כך: "דְאִתְקַרִיש אַדְמֵיהוֹן ולא נָפִיל עִילַוֵיה"., כלומר, הדם נקרש ולכן לא נזל על פנחס. על מנת להבין את גודל הנס עלינו להבין את מנגנון עצירת הדם.
מנגנון עצירת הדם
מנגנון עצירת הדם הוא בעל שלושה מרכיבים עיקריים: קרישת הדם, היצמדות הטסיות (=תאים קטנים מכדוריות הדם האדומות והלבנות, שניחנו בכושר הצמדות זו לזו) וכיווץ כלי-הדם. כל אחד משלושה מרכיבים אלה מובנה מתהליכים ביוכימיים עצמאיים, שפגיעה באחד ממרכיביהם גורמת לדימום בלתי פוסק עם כל פציעה קלה. ולהיפך: פעילות-יתר של מרכיב זה או אחר גוררת יצירת קרישים שעלולים לסתום את כלי-הדם.
מניעת דימום מכלי-דם זעירים מתבצעת ע"י סתימת כלי-הדם ב"פקק" של טסיות ; כאשר קורה דימום בכלי-דם גדול יותר, מתגייס מנגנון הקרישה ליצירת קריש-דם הפוקק את כלי-הדם המדמם. במצבי דימום מכלי-דם גדול, מתווסף מנגנון הגנה שלישי שמתבטא בהתכווצות כלי-הדם הפגוע ובהמשך יצירת קריש-דם וטסיות לפיקוק הזרימה.
לטסיות-הדם שטח-פנים המאפשר את היצמדותן זו לזו ואף למשטחים שונים, אך לא לדופן כלי-הדם. אחד הגורמים המזרזים הצמדות זו היא מולקולת אדנוזין-די-פוספט (ADP) הנקשרת לקרומית הטסיות וגורמת לשינויים בשטח הפנים המאפשר היצמדותן זו לזו. הצמדות טסיות-הדם היא כאמור רק חלק ממנגנון ההגנה של הגוף נגד איבוד-דם, שעיקרו - קרישת-הדם.
תהליך הקרישה הוא תהליך מסובך ומורכב המעורר ע"י הפציעה עצמה. עם הפציעה משתחררים מן הרקמה הפגועה אל מחזור הדם חומרים הגורמים ליצירת תרומבין, הוא אנזים הגורם להפיכת פיברינוגן - חלבון מסיס הנמצא בזרם הדם - לפיברין, שהוא חלבון בר-קרישה. סיבי פיברין וטסיות הכלואות בתוכם הם המרכיבים של קריש-דם. הטסיות גורמות באמצעות חלבונים מיוחדים - חלבונים מכנו-כימיים - להתכווצות הקריש וליצירת קריש-דם מוצק יותר. בתהליך קרישת-הדם משתתפים גורמים נוספים וביניהם "גורמי קרישה" המעורבים ברוב השלבים. חסר באחד מגורמי הקרישה מונע תהליך קרישה תקין [3].
מיד לאחר הלידה יש ליילוד מספיק גורמי קרישה, שמועברים אליו מן האם. גורמים אלו מתפרקים מהר, בתוך 2-3 ימים, ויש צורך ביצירה עצמית של גורמי קרישה, אשר מבוצעת בכבד. דא עקא, הכבד של היילוד אינו בשל, ולכן בגיל 3-5 ימים, כל תינוק - אפילו בריא ובשל - סובל ממצב של חוסר בגורמי קרישה, וברית מילה בימים אלו היא מסוכנת מחמת החשש לדמם. החל מהיום השישי מתחילים להיווצר גורמי קרישה עצמאיים בכבד של היילוד, וכך הוא מגיע ליום השמיני מוכן מבחינה זו. על כן, בהעדר מחלת דמם בתינוק, וכאשר המילה מבוצעת בצורה נכונה, אין חשש לדימום-יתר בגלל המילה ביום השמיני ואילך [4], כפי שצוותה התורה: "וּבַיּוֹם ה ַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).
אנו רואים עד כמה מורכב מנגנון קרישת הדם בגופנו, שבלעדיו כל פציעה קלה היתה הופכת לאסון. הקב"ה גרם לכך שהדם שהיה אמור לצאת מזימרי בן סלוא וכזבי בת צור להיקרש בצורה מהירה יחסית לזמן הרגיל להיווצרות קריש-דם, על מנת שפנחס לא יהיה מגואל בדם ולא יטמא.
[1] השווה לתלמוד בבלי מסכת סנהדרין, פב, ב; שם נאמר ש-ששה ניסים נעשו לפנחס.
[2] שהרי פינחס הרג את זמרי ואת המדיינית, ודם שיצא מן המת מטמא כמת במגע, במשא ובאוהל, והוא אחד מאבות הטומאה שיש במת, ושיעורו לטומאה הוא ברביעית (אהלות ב, א-ב). להרחבה ראה מאמר "רביעית דם" בבלוג זה.
[3] מתוך כתב העת, "מדע- עיתון מדעי לכל" כרך לד, חוברת 3 עמ' 135, בהוצאת מוסד ויצמן לפירסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.
[4] ראה מאמר "מילה ביום השמיני" בפרשת תזריע. ע"פ אנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך מילה, עמ' 635-637, מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה