תמהון לבב

 מאת: אורן סעיד

אחת המחלות שנזכרו בתוכחה, מזוהה עם אוטם הלב, היינו התקף לב

נאמר בתוכחה בפרשתנו: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (כח, כח). רבי אברהם אבן עזרא, מציין ש"תמהון לבב" הוא מחלת לב ואף מציין ששתי המחלות שנזכרו בסמוך "שגעון ועוורון" אף הן מחלות לב: "והשגעון והעורון והתמהון -שלשתן בלב". רש"י מפרש בד"ה "ובתמהון לבב": "אוטם הלב אשטורדישו"ן בלע"ז". מהו אוטם הלב? רש"י התכוון במילים "אוטם הלב", ע"פ המילה הלועזית שמציין בפירושו הנ"ל 'אשדור"דישין' (estordison), שפירושה [1]: עילפון הלם ומבוכה. יתכן שהכוונה לסימפטומים של הלב הגורמים להלם והתעלפות [2]; ויתכן שהכוונה להתקף לב, וכך כותב ד"ר דוד מרגליות [3]: "תמהון לבב – שעממותא דליבא, אוטם הלב, משמע: הפרעות בנשימה, היינו התקף לב INFARCTUS ".  כך גם כותב פרופ' אברהם שטינברג [4]: "אוטם הלב מוזכר, כנראה, במקרא בשם תמהון לבב". ברצוני להתייחס לאוטם שריר הלב - התקף לב, והקשר שלו ל'תמהון' ול'שגעון'. ראשית אתייחס לגורמים לאוטם שריר הלב.

התקף-לב, או אוטם שריר הלב, מתחולל בעת שפיסה של שריר הלב גוועת לחלוטין. רוב התקפי-הלב נובעים ממחלת טרשת העורקים. טרשת עורקים מתרחשת עקב פגיעה ברפידה השבירה של אחד העורקים. הטסיות (תאי דם קטנים) מתקבצות לשקם את הרקמה הניזוקה, ותוך כדי כך הולכות ומתקרשות בסביבה טיפות זעירות של כולסטרול (=אחד החומרים השומניים הצפים בנוזל הדם), עד שנוצר קריש, וזה הולך ומתעבה ללוחית החוסמת את זרם הדם, ויכול לחסום את זרימת הדם לחלקים חיוניים של רקמת הלב, ואז השריר עשוי למות.

טרשת חריפה של אבי העורקים.
דוגמה שנפתחה לאורך בניתוח שלאחר המוות.
רוב התקפי-הלב נובעים ממחלת טרשת העורקים.
מתוך ויקיפדיה

מחקרים מודרניים מראים, שבני אדם תוקפניים להוטים להישגים וחסרי-סבלנות לוקים בהתקפי-לב בתדירות גבוהה פי שניים או פי שלושה מבני אדם רגועים יותר.

מערבולות רגשיות חמורות יכולות גם הן להביא לדום-לב. כמה חוקרים הקדישו את עתותיהם לאיסוף ממצאים בקשר לאישיות של קרבנות התקפי-לב ולאירועים שקדמו להתקפים עצמם. בני אדם יכולים למות משברון-לב, או לחוש שהם מתים מכך. סיכוייהם של אלמנים ואלמנות למות ממחלה כלילית (=מחלה בעורקים הראשיים של הלב) בששת חודשי השכול הראשונים גדולים בהרבה מעבר לערך הממוצע, המתחייב ממדרגת הגיל הרלוונטית. דיכאון בלתי-פוסק נראה גם הוא כאחד המחוללים של תמותה פתאומית.

במחקר משנת 1996 שבדק את הקשר שבין דיכאון לאירוע של אוטם שריר הלב בקרב 1,551 מתושבי העיר בולטימור ושנמשך 13 שנים, נמצא כי מי שהיו במשך שבועיים או יותר במצב רוח ירוד, היו בסיכון מוגבר פי שניים ללקות באוטם שריר הלב בהשוואה למי שלא היו בדיכאון. מי שסבלו מדיכאון קשה היו בסיכון של פי 4.5 !

כיום אנו יודעים איך רגשות משפיעים על הלב. חולי-לב נוטים להגיב על מצוקה בשחרור כמויות גדולות של אדרנלין ונוראדרנלין, יותר מאלה שמפרישים בני אדם אחרים. העצבים הסימְפָתֶטיים [5], המפרישים אדרנלין, משתמשים בעיתות חרום בשומן הגוף כחומר דלק. כך קורה שרמות גבוהות של שומנים מופיעים בתנאי מצוקה בדמם של בני אדם מסוימים, וגם הסתימות בעורקיהם הולכות ומחמירות. העצבים הסימפתטיים גם מעוררים את הטסיות לפתוח בתהליך הקרישה. ברגעי פחד, זעם או מצוקה, נראה שהטסיות ותאי הדם נצמדים יחדיו ביתר קלות, עובדה שמגדילה את הסיכויים להיווצרותו של קריש פטלי. אבל הראיות הנחרצות ביותר, הקושרות את העצבים הסימפתטיים ואת האדרנלין למוות פתאומי בגלל בעיות לב, נוגעות למערכת החשמלית של הלב. אדרנלין מאיץ את פעימות הלב בתנאי עקה, כך ששרירי הלב צריכים לכלות יותר חמצן כדי לעמוד בקצב. כאשר פעימות הלב המואצות גוברות על אספקת החמצן שלו, התאים מאבדים את יציבותם החשמלית ומתחילים לפרפר. פקק-תנועה יכול לגרום לליבו של נהג, שבריאותו תקינה בד"כ, להלום בצורה בלתי סדירה. מחקרים מראים שהתקפי-לב שכיחים במיוחד בבוקר, בעת שהעקה הגופנית והנפשית מצויה בשיאה [6].

דברינו אלה,  מזכירים את פרוש רש"י (דברים לב, כה) ד"ה "וּמֵחֲדָרִים אֵימָה": "כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה". מחמת פחד רב, יכול אדם ח"ו לקבל התקף לב או דום לב ולמות.

א"כ מחלת "תמהון לבב" היא אוטם הלב.  הביטוי "תמהון לבב" מתאים לתיאור המחלה, מאחר ואוטם הלב שכיח יותר במצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון; ואפשר לפרש את המילה "תמהון" – השתוממות, פליאה הנגרמת כתוצאה ממצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון. כמו כן היא מוזכרת בסמיכות למחלת ה"שגעון" – מצב נפשי לא נורמלי. אולי גם בכך יש רמז לקשר בין מצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון -  העשויים לגרום ל"שגעון", לבין התקפי לב.

 

---

[1] על פי הספר  'אוצר לעזי רש"י' , מאת הרב משה קטן, מילה מס' 3251, ירושלים, תשס"ו.

[2] על כך דיברנו בפרשת ויגש, עיין שם במאמר על "ויפג ליבו - תעתועי הלב".

[3] בספרו, "דרך ישראל ברפואה" (עמ' 30 בהערה), הוצאת האקדמיה לרפואה, 1969.

[4] באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "לב", בפיסקה " הלב במקרא, בחז"ל ובראשונים". הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[5] מערכת העצבים הסימְפָתֶטית היא חלק ממערכת העצבים המכוונים את האיברים בגוף הפועלים באופן אוטומטי, שלא בתחום רצונו החופשי של החי, כגון: העצבים המכוונים את מחזור הדם, הנשימה, העכול וכדומה.

[6] ע"פ הספר "גוף האדם - המכונה שלא תיאמן", ספריית מעריב, 1989, בקטע העוסק ב"תפקידם של הרגשות", עמ' 153-154.

© כל הזכויות שמורות למחבר