נזקי השור

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכר פעמים רבות השור, כבעל חיים הגורם לנזקים שונים. התורה דיברה על שור כי מצוי ושכיח הדבר, ששור נוגח אדם וממיתו או ששור גורם לנזק.

פרשתנו, פרשת משפטים, הינה המקור העיקרי לדיני נזיקין על פי היהדות. בפרשה זו מלמדת אותנו התורה, שאדם חייב לשלם בעד הנזקים או ההפסדים שגרם לחבירו, בין כשהזיק את חבירו ע"י גופו ובין כשהזיקו ע"י רכושו. בפרשתנו מוזכר פעמים רבות השור, כבעל חיים הגורם לנזקים שונים. ברם, אדם חייב לא רק בנזקי שורו, אלא בנזקי כל בעל חיים שברשותו, וכפי שפוסק הרמב"ם: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה ,הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק שנאמר: 'וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ' (שמות כא, לה); אחד השור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה [1]" (הלכות נזקי ממון, פרק א, הלכה א). כלומר, התורה נקטה את השור לחיוב נזיקין, רק כדוגמא, משום שמצוי ושכיח הדבר, ששור נוגח אדם וממיתו או ששור גורם לנזק.  במאמר זה נדון באופיו של השור כגורם לנזקים.

שוורים מושכים בעגלה במומבי, הודו, 2004.
יוצר: Antônio Milena/ABr
מתוך ויקימדיה

אבות נזיקין

שור הוא שם כללי ליחיד של בקר, פר, פרה או עגל. הוא היה החשוב מכל החי מאז ועד ימינו. שימש בשני תפקידים חשובים: לעבודה, בעיקר לעבודת השדה, ולמזון, לבשר וחלב. רכושו של אדם תמיד הכיל צאן ובקר. לכן התורה השתמשה בשור לתיאור ממון בכלל וממון המזיק בפרט, בגלל שכיחותו הרבה. נזקי השור מפורטים בתורה[2] בשלושה אופנים "קרן", "שן" ו"רגל", המכונים "אבות נזיקין":

"קרן" –בפרשתנו התורה מציינת את דיני שור המזיק בנגיחה על ידי הקרן - "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי; וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא, כח-כט). אופייה של קרן (שור המזיק ע"י הקרן שלו) היא: כוונתו של השור להזיק. תולדות הקרן: נגיפה בגוף, נשיכה, רביצה על כלים בכוונה לשברם או בעיטה ברגל בכוונה להזיק.

המקור ל"אבות הנזיקין", "שן" ו"רגל", הוא מהפסוק בפרשתנו: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה  [בְּעִירוֹ] וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד); ומבאר רש"י: " כִּי יַבְעֶר  - יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו: או בשלוח את בעירה או בבעור; ופירשו רבותינו 'וְשִׁלַּח' הוא נזקי מדרך כף רגל 'וּבִעֵר' הוא נזקי השן האוכלת ומבערת (בבא קמא  ג, א)". מהמילה "וּבִעֵר"(שמובנה כיליון והשחתה של הדבר הנאכל על ידי השור) – למדים את החיוב של "שן" - היזק הבהמות על ידי אכילה, ומהמילה  "וְשִׁלַּח" למדים את החיוב של "רגל" - היזק הבהמות על ידי דריסת הרגל.

אופייה של "שן" (היזק הבהמות על ידי אכילה) היא: יש הנאה להזיקה. תולדותיה: נתחככה הבהמה בכותל להנאתה והפילתו או נתגלגלה על פירות להנאתה וטנפתם.

אופייה של "רגל" (היזק הבהמות על ידי דריסת הרגל) היא: היזקה מצוי, שרגילה הבהמה להזיק דרך הילוכה[3]. תולדותיה: הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה (שנדבקו שערותיה בכלי וגררתו), ברסן שבפיה, באוכף שעליה, או בקרון שהיא מושכת בו.

התנהגות השור

השור הוא בדרך כלל בעל התנהגות שקטה, אך הוא נוח לרגוז כשהוא מגוֹרֶה, ואז הוא נעשה תקפני מאד. שור מורגז ומשתולל מסוכן לבהמות ולאדם בנשקו – הקרניים, שהוא מפעיל אותן בכוח האדיר של שרירי ערפו [4]. הנגיחה של שוורים היתה שכיחה, כי השתמשו בשוורים לא מסורסים. שור מסורס, מאבד את פראוּתו; הוא מִידַמה במקצת לפרה ונעשה שקט ונכנע, אך אין הוא מאבד את כוחו. מכאן הנוהג לסרס שוורים בגיל חודשיים, לשם הכשרתם כבהמות עבודה [5]. יש לציין כי הסירוס אסור מדין תורה הן באדם והן בבהמה, חיה ועוף, "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד).

שור-מציין ביחוד את הפר המסורס, אך בלשון המקרא, ובדיבור הרווח, המונחים 'שור' ו'פר' משמשים בעירבוביה.

ישנם מקומות בעולם, המנצלים את הדחף הטבעי של הפרים להילחם, כשעשוע לבני אדם הצופים בהם. חלק מהסגנונות של מלחמות שוורים אינם כרוכים בהתעללות פיזית בשור או בהריגתו; הסגנון "קלאסי" של מלחמת שוורים, שבו נהרג השור ע"י בני אדם, הוא הצורה הנהוגה בספרד ובמדינות אמריקה לטיניות רבות. הספורט האכזרי לסוגיו הוצא אל מחוץ לחוק בארצות רבות[6].

בשלוש מאות השנים האחרונות, מתו 534 לוחמי שוורים מקצועיים, בזירת מלחמות השוורים או מפציעות שנגרמו שם על ידי השוורים [7]. התורה מציינת, כי שור שהרג אדם, חייב מיתה בסקילה (שמות כא, כח). ברם, המשנה מציינת, ששור שאלפו אותו למשחק, והרג אדם, פטור ממיתה: "שור האצטדין [8] אינו חייב מיתה, שנאמר: 'כִי יִגַּח' ( שמות כא,כח), ולא שיגיחוהו" (בבא קמא, פרק ד, משנה ד). כך גם פוסק הרמב"ם: "שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה, אינן מועדין לזה;  ואפילו המיתו את האדם, אינן חייבין מיתה - שנאמר: 'כִי יִגַּח' ( שמות כא,כח), לא שיגיחוהו" (הלכות נזקי ממון, פרק ו, הלכה ד).

נזקי ה"שן"

אחד מנזקי השור הוא ע"י אכילה, וגם דיני נזק זה פורטו בהרחבה במשנה ובתלמוד. בשל השכיחות הרבה של השור, נזק זה היה שכיח בעבר, כפי שקורה כיום בכמה ערים בהודו:

הפרות הן יצורים מקודשים בהודו ולכן מרבית תושביה נמנעים מלשחוט ולאכול את הפרה ואת השור. הגנה על הפרה אף עוגנה בצורה כזו או אחרת בחוקה הפדרלית של הודו, במרבית מדינות הודו [9]. פרות הודיות רבות הפכו ליצורים עירוניים לחלוטין, ובערים אחדות עוברים עליהן כל חייהן מבלי להיתקל בגבעול עשב צומח יחיד. הפרות מביאות תועלת, מהיותן פועלי נקיון הזוללים את האשפה ברחובות. הפרה מגוונת את תפריטה העלוב במזון שהיא גונבת מדוכנים וחנויות [10]:

הפרה יוצאת לפעולה ברגע שדעתו של המוכר מוסחת לרגע. היא תוחבת את ראשה בין רגלי הקונים, וגורפת צרור ירקות נדיב בתנועה אחת של לשונה הארוכה. עד שבעל הדוכן מספיק להגיב ע"י מקלו, הגנבת כבר נמצאת הרחק במורד הרחוב.

הפרות יוצאות גם לפשיטות אסטרטגיות על סלי הקניות של הלקוחות. בשיטה זו הן מושיטות את צווארן כבדרך אגב לעבר הסל החולף לידן, או שהן ממתינות עד שהקונה יפנה את גבו, ומחסלות בחשאי את המצרכים שקנה.

---

[1] ראה גם רש"י בפרשתנו בדבירו המתחיל "וכי יגח שור" (שמות כא, כח). המשנה במסכת בבא קמא מונה את הדברים שאומרים עליהם "דיבר הכתוב בהווה":

"אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה לִנְפִילַת הַבּוֹר, וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי, וּלְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, לִפְרִיקָה, לַחֲסִימָה, לְכִלְאַיִם, וּלְשַׁבָּת. וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָהֶן. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה" (פרק ה, משנה ז).רש"י וכן הרמב"ם העבירו את דרשת "נפילת הבור" שבמשנה (שם) לשור המזיק. מקורם במכילתא (פרשה י) על הפסוק וכי יגח שור (כא, כה): "אין לי אלא שור, מנין לעשות כל בהמה כשור, הריני דן, נאמר כאן שור ונאמר להלן (דברים ה, יד) שור, מה שור האמור בסיני [= בעשרת הדברות האחרונות בציווי על השבת 'ושורך וחמרך'] עשה בו כל בהמה כשור, אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור".

[1] "קרן" - בשמות כא, לה-לו; "שן ורגל" - בשמות כב, ד. להרחבה ראה בויקישיבה בערך "אבות נזיקין".

[3] בהקשר זה יש לציין, שמשקלה האופייני של פרה הוא בין 400 ל-500 ק"ג, ומשקלו האופייני של פר נע בין 700 ק"ג ליותר מ-1000 ק"ג (כטון). עם זאת, המשקל המרבי תלוי בזן, והפרים הגדולים ביותר שתועדו שקלו למעלה מ-1,500 ק"ג. א"כ, מובן, שמשקל זה של השור יכול לגרום נזק בדרך הילוכו, על ידי דריסת הרגל. על פי ויקיפדיה בערך "בקר הבית".

[4] בהקשר זה יש לציין, כי גם לפרות וגם לפרים יש קרניים. מגדלי פרות מסירים את הקרניים מפרותיהם כדי למנוע מהן לפצוע זו את זו. על פי ויקיפדיה בערך "בקר הבית".

[5] ע"פ האנצ' העברית בערך "בקר", בפיסקה "מן הביולוגיה של הבקר".

[6] להרחבה ראה בויקיפדיה האנגלית  "Bullfighting" (=מלחמת שוורים).

[7] על פי ויקיפדיה האנגלית  "Bullfighting" (=מלחמת שוורים).

[8] תוספות מציין, ששור האצטדין, זה שור שנלחם באדם (בבא קמא כד, ב, ד"ה המשסה).

[9] ע"פ ויקיפדיה בערך "פרה קדושה".

[10] “Visions of Culture - An Introduction to Anthropological Theories and Theorists” ,by Jerry D. Moore   

,Rowman Altamira,2004, page 211.

© כל הזכויות שמורות למחבר