שמור את חודש האביב

 מאת: אורן סעיד

הלוח העברי בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב. לאביב יש הגדרה חקלאית וגם הגדרה אסטרונומית.

נאמר בפרשתנו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר... לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (כג, טו). בציווי זה אנו נדרשים לדאוג שפסח יחול באביב. במאמר זה נדון האם הלוח העברי עומד בציווי זה.

מהו ה"אביב"?

הוראתו הרווחת ביותר של מונח 'אביב' בעברית החדשה היא העונה שבין החורף ובין הקיץ, החלה בערך בין החודשים העבריים ניסן-סיוון. הצצה אל מקורותינו הקדומים מלמדת על כך, שיסודו של מונח זה במושגי החקלאות הארצישראלית הקדומה, והוא מתייחס לשלב בהתפתחות השעורה[1].

חודש ניסן כונה במקרא אביב, שכן הוא החודש שבו עומדים להבשיל גרגירי השעורה. בשלב זה הם עדיין רכים, כלומר במצב 'אביב'. משמעות זו עולה גם מהכתוב המדווח על הפגיעה בחקלאות המצרית בעקבות מכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב). בעת מכת הברד היתה השעורה בשלה בדרגת  'אביב', כלומר במצב צעיר[2], ולכן הפגיעה בה הייתה מוחלטת. לעומת זאת, מיני תבואה אחרים, החיטה (Triticum durum) והכסמת (Triticum dicoccum) היו 'אפילות', היינו במצב התפתחות ראשוני, או שלא צמחו עדיין כלל ולכן הן לא נפגעו במכת הברד.

לוח עברי.
בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב.
מתוך ויקימדיה

אביב השיבולים מתרחש בעונה בה נפסקים הגשמים, יוצאת השמש והטמפרטורות מתחילות לעלות, וכך קיבלה עונת המעבר בין החורף לקיץ בימינו את השם "אביב".

ל"אביב" ישנה גם הגדרה אסטרונומית. שמור את חדש האביב - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן[3]" (סנהדרין יג, ב). מהי תקופת האביב?

לפי ההגדרה האסטרונומית האירופאית, האביב מתחיל ביום השוויון, בו שווה אורך היום לאורך הלילה, ונגמר ביום בו היום הוא הארוך ביותר בשנה והלילה הוא הקצר ביותר בשנה. זה אומר שבחצי הכדור הצפוני מתחיל האביב ב-21 במרץ ומסתיים ב-21 ביוני. בתלמוד בבלי (עירובין נו, א) מדברים על ארבע עונות: "תקופת ניסן, ותקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת" - המקבילות לארבע העונות המקובלות בימינו: אביב, קיץ, סתיו, חורף. בתקופת ניסן חל יום השיוויון האביבי: "ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין" (ירושלמי ברכות א,א דף ב). א"כ, תקופת האביב מתחילה ביום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ואז מתחילה בו עונת האביב[4].

הציווי לשמור את חודש האביב פירושו לעקוב אחרי מהלך עונות השנה, ולגרום לכך שכאשר יגיע חודש ניסן יהיה הוא כבר בזמנו הנכון: בעונה בו מתחיל האביב, מבחינה חקלאית - השלב בו מתחילים השעורים להבשיל, או אסטרונומית - היום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ומתחילה בו עונת האביב.

יסודות הלוח העברי[5]

הלוח העברי בנוי בצורה כזו שפסח יחול באביב. לכן, אחת לשנתיים או שלוש שנים אנו מעברים את השנה[6]; וכפי  שנאמר במכילתא: "שמור את חדש האביב - שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח. הא כיצד? עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו" (מכילתא דרשב"י, מסכתא דפסחא פרשה ב).

כשבנו את הלוח העברי, חז"ל השתמשו בנתונים הבאים (שהם תוצאות של חישוב אורך החודש, ראה לקמן):

חודש (=הזמן שעובר בין מופע-צורה מסוימת, של הירח לאותו מופע הבא אחריו)=

29.5305941 יום, שהם 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-3.333 שניות.

שנה שימשית (הזמן שבו משלים כדור הארץ הקפה אחת סביב השמש)= 365.246822 יום שהם 365 יום, 5 שעות, 55 דקות ו-25.44 שניות.

האם הנתונים הללו מדוייקים מבחינה אסטרונומית?

החישובים בימינו מדוייקים מאוד, הרבה יותר מבימי קדם. לפנינו המידות כפי שהן בימינו:

חודש=29.530589 יום, שהם 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-2.9 שניות.

שנה= 365.2421988 יום, שהם 365 יום, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות.

אנו רואים שמידת החודש מדוייקת מאוד, היא גדולה רק בכ-חצי שנייה מהמידה שנמדדה ע"י האסטרונומים. אך אין הדבר כן לגבי מידת השנה השימשית. השנה השימשית לפי חשבון העיבור, גדולה ביותר מ-6 דקות מהשנה שנמדדה ע"י האסטרונומים. הפרש זה יוצר בעיה: הפסח הולך ומתרחק בכל 216 שנה ביום אחד מחודש האביב. בימי קדם לא היתה הבעיה קיימת עדיין, אך בימינו כבר קורה שפסח חל אחרי 19 באפריל (תום החודש הראשון באביב).

יש לציין, שחודש האביב מבחינה אסטרונומית מתחיל ב-21 במרץ, שאז היום והלילה שווים. ט"ו בניסן - א' של פסח צריך לחול בין 21 במרץ ל-20 באפריל.

התופעה של חלות הפסח בשליש האחרון של אפריל אופיינית כעת לשנים המעוברות, ה-8, ה-11 וה-19 במחזור של 19 שנים. כאמור, ההפרש באורך שנת החמה, בין אורך שנת החמה לפי הלוח העברי לבין זה שנמדדה ע"י האסטרונומים, הוא יותר מ-6 דקות. כתוצאה מכך, דקות אלו הצטברו מאז ייסוד הלוח (במחצית השניה של המאה ה-4, לפי מסורתו של האי גאון) ועד זמננו לכ-7 ימים. זאת הסיבה, שתקופת ניסן שעל פי הלוח שלנו, חלה בזמננו כבר כ-7 ימים אחרי תקופת ניסן האסטרונומית. איחור זה של תקופת ניסן שעל פי הלוח שלנו, הוא הגורם[7] לתופעה של חלות הפסח בשליש האחרון של אפריל, בשנים המעוברות, ה-8, ה-11 וה-19.

ובכן, כיצד מתמודדים עם הבעיה?

קודם כל נדון אם יש בכלל בעיה. למעשה אין כלל בעיה הלכתית אלא רק במציאות האסטרונומית. כי כבר חז"ל, קובעי הלוח העברי, ידעו שתהיה סטייה כזו בעתיד! מכיוון שהלוח העברי בנוי כך שבכל מחזור של 19 שנים, הוא יכיל 12 שנים פשוטות ו-7 מעוברות; ב-12 שנים פשוטות - 144 חודשי ירח, וב-7 שנים מעוברות - 91 חודשי ירח. בסך הכל במחזור אחד 235 חודשי ירח. כך מתאזנות שנות החמה עם חודשי הלבנה.

"תקופת רב אדא", היא אורך השנה השימשית הממוצעת בלוח העברי, מתקבלת ע"י חלוקת 235 חודשי המחזור ל-19. מידת השנה הממוצעת בלוח העברי, תקופת רב אדא, גדולה בשיעור של כ-13 שניות ממידת השנה השימשית ע"פ תלמי. חז"ל קובעי הלוח, ידעו זאת ללא ספק, שהרי מהמפורסמות היה שיעור שנתו של התוכן תלמי. לכן, בלא ספק ידעו, שתקופת ניסן האמיתית תזוז במרוצת השנים, ופסח יחול במרוצת השנים לא בחודש האביב. חז"ל השתמשו ב"תקופת רב אדא" במחזור של 19 שנים, מכיוון שמחזור זה קצר, ולכן קל ופשוט לחישוב, דבר שמקל על בני אדם להשתמש בו, גם לאנשים שאינם מצטיינים במתמטיקה.

בתלמוד הירושלמי (סוף מסכת סוכה), מוזכר מחזור של 1176 שנים שהשתמש בו ר' אבהו. במחזור זה הסטייה בכל 1176 שנה מהמציאות האסטרונומית היא 18 שעות. ביישום מסוים של מחזור זה, ניתן לצמצם את הסטייה ל-16 שעות בכל 29,400 שנה! חז"ל לא השתמשו במחזור זה, למרות היותו יותר קרוב למציאות האסטרונומית, בגלל שהוא ארוך מדי וקשה להשתמש בו[8].

אחרי שקבעו חכמים את כלל העיבור לפי המציאות בשנת 4119 לבריאת העולם, אין שינוי המציאות מעניין אותנו עוד. "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות? אמר להם: אני ואתם מסכימים על מה שישראל גומרים ומעברים את השנה, שנאמר (תהילים נז, ג)  'אֶקְרָא לאלוקים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי' " (שמות רבה פרשה טו, ב) - אנו מכפיפים את המציאות להחלטת בית הדין, כפי שעשו חכמים עם כל שיעוריהם. שיעורי התורה נקבעו לפי המציאות. אחרי קביעת השיעור, כאמור, המציאות אינה מעניינת אותנו עוד, גם אם היא משתנה.

חכמים הדגישו עוד, שקביעת המועדים תלויה לא במציאות האסטרונומית, אלא אך ורק בהחלטת חכמים. באשר לעבור החודש סמכו את דבריהם על הפסוק: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) - אל תקרא 'אֹתָם' אלא 'אַתֶּם', אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין!" (ראש השנה כה, א); וכן פסק הרמב"ם: "בית דין שקדשו את החודש, בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים, הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו. אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם, שנאמר (ויקרא כג, ד) 'אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם' " (הלכות קידוש החודש, פרק ב, הלכה י).

---

[1] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר אברהם אופיר שמש "על משמעות המונח 'אביב' במקורות העבריים העתיקים", המחלקה למורשת ישראל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, נובמבר 2013.

ראה גם מאמרו של עמוס רובין, "שמור את חודש האביב", בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, מספר 960, פרשת צו ושבת הגדול, תשע"ב. 

[2] לאחר ההשתבלות והפריחה מתחילים הגרעינים להתמלא בחומר מוצק ובמים. בהגיעם למצב ההתמלאות המקסימלי, מגיע מצב האביב לשיאו. לאחר מכן פוחתת כמות המים והגרעינים מתקשים ומצהיבים ומגיעים להבשלה מלאה. להרחבה ראה מאמר  התפתחות התבואה  בפרשת ויקרא.

[3] להסבר דברי התלמוד ראה מאמר "החדש הזה - חדש האביב", אינגי' יעקב לוינגר, דף השבועי, מספר 167, אונ' בר אילן, פרשת בא, תשנ"ז.

[4] להרחבה על התקופות, ראה באתר "דעת", אנצ' יהודית, מכללת הרצוג, בערך "תקופה".

[5] ע"פ "חיבור חכמת העיבור", שי ואלטר, בהוצאת המכון ללימודי קידוש החודש ועיבור השנה שעל יד ישיבת כרם ביבנה, מהדורה חמישית - ניסן ה'תשס"ב.

[6] להרחבה מומלץ לעיין במאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" בפרשת ואתחנן.

[7] "האם עיברנו את שנתנו לשווא?", אינגי' יעקב לוינגר, דף השבועי, מספר 190, אונ' בר אילן, פרשת שלח, תשנ"ז.

[8] ראה מאמרו של פרופ' משה פודולק, בד"ד (=בכל דרכיך דעהו, כתב עת לענייני תורה ומדע)  כרך 3, בחלק האנגלי, הוצאת אונ' בר-אילן.

© כל הזכויות שמורות למחבר