בגדים חסיני-אש

 מאת: אורן סעיד

המדרש על הביטוי המופיע בפרשתנו "לא בלו שלמותיכם" (כט, ד) מציין שישנו בגד שאינו נשרף באש. החומר הנזכר במדרש, שאינו נשרף באש מזוהה עם האזבסט.

נאמר בפרשתנו, שארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ולא היו צריכים להחליף את בגדיהם: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ" (כט, ד). במדרש דברים רבה, דורשים על הבגדים שלבשו בני ישראל כך: "לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם - רבי אליעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי שמעון בן יוסי חמיו … אמר לו (רבי אליעזר): ולא היו צריכין [הבגדים של בני ישראל] תכבוסת ? אמר לו (רבי שמעון): הענן היה שף בהן ומלבנן. אמר לו (רבי אליעזר):  ולא היו נשרפים מן הענן שהוא אש? אמר לו (רבי שמעון): אל תתמה על זו, אסיטון הזה אין מגהצין אותו אלא באש אף בגדיהם שהיו מעשה שמים היה הענן שף בהן ואינו מזיקן" (פרשה ז, יא). ממדרש אנו למדים שהעננים היו מכבסים את בגדיהם של בני ישראל בתקופת נדודיהם מדבר.

המדרש מציין בגד המכונה "אסיטון", שהוא חסין אש. מהו אותו בגד "אסיטון" שמגהצין אותו באש ואינו נשרף? בספר "מוסף הערוך [1]" מבאר בערך "אמיינטון": "במדרש שיר השירים פסקא נפת תטופנה, צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באוּר; פירוש בלשון יווני ורומיי מין אבן הניטווית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצים אותה באור". לפי זה, מוכח, שהגירסא הנכונה היא "אמיינטון" ולא "אסיטון", מהמדרש בשיר השירים רבה, שהוא זהה בעניינו לזה שהובא לעיל, אלא שהגירסא בו שונה: "אמר ליה ולא היו צריכין תכבוסת? אמר ליה הענן היה שף בהם ומגהיצן. אמר ליה ולא היו נשרפים? אמר ליה צא ולמד מן אַמִיינְטוֹן הזה שאינו מתגהץ אלא באוּר" (שיר השירים רבה, פרשה ד, ב). מהו "אמיינטון" והאם הוא לא נשרף באש?

מינרל אזבסט - חומר חסין מאש.
מתוך ויקיפדיה

בספר ה"ערוך החדש[2]" פירש: "אמיינטון -  amiantos (אזבסט ביוונית), מין אבן שמפרידין אותו לחוטין והבגד הנעשה ממנו כשהוא מלוכלך מגהצים אותו באוּר (=אש) וטהר". א"כ  האמינטון הוא אחד ממיני האזבסט, עליו נרחיב בשורות הבאות.

האזבסט – חומר חסין אש

אזבסט הוא שמה של קבוצת מינראלים המצויים בצורת עורקים בתוך סלעים אחרים.  חומר האזבסט מכיל  לרוב גם  חומרים זרים,  כתחמוצות  של מגנזיום וסידן ולעיתים גם ברזל.  את האזבסט  חוצבים מתוך בורות גדולים ופתוחים.  החומר המתקבל אינו קשה ומוצק כמו חומרים  מינראליים אחרים,  אלא הוא עשוי סיבים רכים,  המזכירים משי. אורכו של סיב כזה יכול להגיע ליותר מ-60 סנטימטרים. כיוון שהאזבסט עשוי סיבים, אפשר לארוג ממנו יריעות,  כאילו היה צמר או כותנה. 

לסיבי האזבסט צרוף של תכונות מכניות וכימיות שאינו מצוי במחצבים אחרים. סיבי האזבסט הם בעלי חוזק מכני ניכר, אינם נשרפים והם מגלים כוח בידוד לגבי חשמל, חום וקול.  האזבסט יכול לעמוד גם בטמפרטורות שבין 1,000 ל-1,500 מעלות צלזיוס.  סוגים  מסוימים שלו יכולים לעמוד אפילו בטמפרטורות של 2,500 מעלות[3].

האזבסט משמש לאדם לצרכיו כבר מאות שנים.  במקדשים  קדומים היו  משתמשים בו להתקנתן של פתילות ללפידים. שלא כפתילות רגילות, העשויות כותנה, פתילות האזבסט אינן נשרפות. הקדמונים הכינו מאזבסט מטווה בלתי נשרף; אצל פליניוס הוא מוזכר ששימש להכנת תכריכי גופות מתים נשרפים[4].

מחירו של  האזבסט היה  יקר מאוד ורק במאה ה-19 ירד מחירו בצורה משמעותית, כך שניתן היה לנצלו בכמויות גדולות גם בתעשייה, לצורכי כיבוי אש או מניעתה.  כיום משתמשים  באזבסט להתקנת אותם חלקי מכוניות,  המתחממים מאוד בשל החיכוך,  כגון  רפידות  הבלמים  והמצמד.  מאזבסט מתקינים גם ציפויים לדוודים, לוחות חסיני-אש לציפוי בניינים וגגות[5], ותלבושות-מגן.

כאמור, בחז"ל האזבסט מוזכר בעיקר בשם "אמיינטון", ממנו הכינו מטווה חסין-אש [6]. כנראה, הרבו להשתמש בו בימיהם, עד כי בררו את דינו, אשר השורפו בשבת חייב משום מלבן [7], אחרי כי שריפתו זו היא כביסתו ולבונו: "רב כהן בשם רבנן דקיסרין: המיינטון חייב משום מלבן" (תלמוד ירושלמי, שבת ז, ב).   הירושלמי מחדש, שכיבוס בגדים אסור בשבת, לא רק על ידי מים אלא גם באמצעות האש. ירושלמי זה, הובא ב"ביאור הלכה" [8], כראייה לכך, שבגדים שדרכם להתנקות על ידי האש, אם עושה כן בשבת, חייב משום מלבן.

"צמר סלמנדרות" חסין אש

"צמר סלמנדרות" הוא כינוי לאזבסט. האזבסט מכונה כך, בשל המיתוס  שגופה של הסלמנדרה הוא חסין אש, עד כדי כך, שאם אדם סך את גופו עם דמה של הסלמנדרה הוא הופך להיות חסין אש. מיתוס זה רווח אצל אומות העולם והוא מובא גם בספרות חז"ל [9]. בפירוש "מתנות כהונה" (דברים רבה, סוף פרשה ז) הסביר ש"אסיטון" הוא "בגד עשוי מצמר סלמנדרא, שהוא מין חיה שנבראת במקום שבוערין בו אש שבע שנים [10]". כאמור, ה"אסיטון" הוא ה"אמיינטון" והוא האזבסט החסין אש [11]. מקורות רבים מציינים את העובדה שהסלמנדרות אינן מקור של סיבים חסיני אש אלא של חומר אותו ניתן להפעיל על סיבים אחרים על מנת להעניק להם עמידות בפני אש.

מה שהביא כנראה למיתוס זה, הוא כנראה ההרגל של הסלמנדרה לנוח ביום בתוך בולי עץ. תארו לעצמכם שאתם יושבים מול אש הרוחשת בקורות עץ, ומוסיפים עוד בול עץ שזה עתה הובא, ואז, דקות מעטות לאחר מכן, רואים מחזה מדהים - סלמנדרה מגיחה מן הלהבות. יש שהסבירו, שהנוזל הלבן שסלמנדרה פולטת כאשר היא פוחדת והופך את עורה להיות לח, עורר את הרעיון שהסלמנדרה יכולה לעמוד בכל חום ואפילו לכבות שריפות[12].

---

[1] בספר "מוסף הערוך" - תוספות והגהות מרבי בנימין מוספיא (1606-1675) לספר הערוך לרבי נתן בן יחיאל מרומי, אמשטרדם, [תט"ו 1655], בערך "אמיינטון". ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[2] ספר המשביר או ערוך החדש: אוצר כולל כל המלים שבתרגומים ש"ס, בבלי וירושלמי ומדרשים, יוסף בן בנימין דב שינהק

דפוס נ. שריפטגיסער, וורשא,  1858, חלק ראשון, אות א, ערך "אמיינטון", דף טז עמוד ב.

[3] ע"פ האנצ' הבריטניקה החדשה לנוער בערך "אזבסט", כתר הוצאה לאור בע"מ, 2002.

[4] ראה גם אנצ' העברית בערך "אזבסט".

[5] על מחלות הנגרמות ע"י אזבסט, ראה בויקיפדיה בערך "אזבסט" בפיסקה " מחלות הנגרמות ע"י אזבסט".

[6]  בספר "מעם לועז" מובא מדרש מעניין שמקורו: "ספר חוט של חסד בשם ספר שהובא מקרוב מנהר סמבטיון":

"יש מקומות של הרים גבוהים ובראש ההר יש מין עוף קטן. מה עושים בני המקומות האלה, הולכים לשם ומבעירים אש בתחתית ההר, ומתוך החמימות יורדים העופות האלו שם בתחתית ההר, ומקננים שם ואורגים יריעות גדולות של כל מיני גוונים כדרך שעושה השממית, ומהם לבושים למלכים. וכשרוצים ללבן אותם מעבירים אותם באש ושורפים אותם היטב עד שמתלבנים וחוזרים כבתחילה. וזהו נס שעשה ה' לבני ישראל במדבר".

יש מהקדמונים שחשבו שמקורו של האזבסט הוא מעופות מיוחדים [אולי בשל תכונותיו המיוחדות?] בעוד שבמציאות הוא מופק מסלעים בהרים. האזבסט קרוי גם בשם "פשתן ההרים", ויש מינים הקרויים בשמות:  "עור ההרים", "שעם ההרים" ו"עץ ההרים" .

[7] מלאכת הליבון היא מלאכת ניקוי הצמר או הפשתן והלבנתם כדי לעשות מהם בגדים. תולדת מלאכה זו היא כיבוס בגדים כדי לנקותם (רמב"ם שבת ט, י-יא).

[8] משנה ברורה על אורח חיים שב, סעיף ט ד"ה מותר.

[9] בין המקורות: תלמוד בבלי חגיגה כז, א; חולין קכז, א; ספר חסידים (ר' יהודה החסיד, המאה ה-12, גרמניה) סימן אלף יד.

[10] אמונה זו, שניתן לעשות מסלמנדרה בגד חסין אש, מופיעה כבר בילקוט תהלים (רמז תרצא) ובזוהר ויקהל (דף ריא, ב) וכנראה מהם לקח בעל "מתנות כהונה" את הרעיון לפירושו הנ"ל.

[11] ע"פ "מבחר כתבים" מאת רבי מתתיהו שטראשון, במאמר על "אמיינטון"  עמ' רנ-רנב, הוצאת מוסד הרב קוק, 1969.

[12] ראה במאמר "ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – סלמנדרה כתומה" (חגיגה כז, א) מאת ד"ר משה רענן, בפורטל הדף היומי.

ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Salamanders in folklore" (=סלמנדרה בפולקלור).

© כל הזכויות שמורות למחבר