כתיבת התורה

 מאת: אורן סעיד

כאשר יהושע עבר את הירדן, הוא בנה מזבח בהר עיבל וכתב את התורה, בכתב העברי הקדום, על אבנים המצופים בסיד - חומר העמיד למים.

בפרשתנו מצווה העם לכתוב את כל דברי התורה על 12 אבנים בעברו מעבר הירדן לארץ ישראל: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.  וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ" (כז, ב-ג). ואכן, כאשר יהושע עבר את הירדן, וכבש את יריחו והעי הוא בנה מזבח בהר עיבל וכתב את התורה על האבנים: "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ ל-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל... וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (יהושע ח, ל-לב). נחלקו המפרשים מה היה כתוב על האבנים. רש"י פירש ע"פ הגמרא במסכת סוטה (לב, א) שכל התורה היתה כתובה על האבנים בשבעים לשון (כז, ח) ; וכן לדעת הרלב"ג [1] התורה כולה היתה כתובה על האבנים. לשאלה כיצד יתכן שכל התורה כולה תיכתב על 12 אבנים, מתרץ הרמב"ן שמדובר באבנים גדולות מאוד או בנס: "ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד, או שהיה ממעשה הנסים" (כז, ג). לעומת זאת, האבן עזרא בשם הרס"ג, וכן החזקוני סוברים שעל האבנים היו כתובות רק תרי"ג מצוות, כעין האזהרות או מנין המצוות שאנו קוראים בחג השבועות, וכפי שהביא הרמב"ן: "אמר רבי אברהם (=אבן עזרא) בשם הגאון (=רב סעדיה גאון), שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות" (שם). רבי יוסף אבן כספי, בן המאה הארבע-עשרה, בפירושו לתורה (שם), "משנה כסף" פירש שעל האבנים היו כתובות רק עשרת הדברות וכן סבור הרב ברוך הלוי אפשטיין (1860-1942)   בפירושו לתורה "תורה תמימה" (פרק כז, אות ו)

מפתח של הכתב העברי הקדום.
יוצר: תמר הירדני
מתוך ויקימדיה

באיזה כתב נכתבו הדברים על האבנים?

ע"פ המסורת, תקופת הכיבוש של הארץ ע"י יהושע בן נון החלה במאה ה-12 לפנה''ס, אז בני ישראל עברו את הירדן וקיימו את הציווי של כתיבת התורה על האבנים (יהושע ח).  עד לאחרונה החוקרים סברו שהכתב העברי הקדום – המכונה – כתב דַעַץ – התפתח רק במאה העשירית לפנה''ס [על-פי כתובת גזר], או במאה התשיעית לפנה''ס [על-פי כתובת מישע]. האפשרות שהכתב היה נפוץ קודם לתאריכים הנזכרים, מתבררת מכיוונים שונים. על שבר חרס שנמצא בחפירות בעִזְבְּת צַרְטַה - יישוב קדום קטן ואתר ארכאולוגי ביער ראש העין [2], נמצאו חמש שורות הכוללות שמונים ושלוש אותיות, הכוללות את כל אותיות האלף-בית בכתב עברי קדום, בשלב מוקדם של התפתחות כתב זה מאלפבית פרוטו-כנעני [3]. לדעתו של הארכיאולוג אדם זרטל, אם בכפר קטן כעזבת-צרטה היתה קיימת ידיעת האלפבית העברי הקדום, הרי שידיעה זו היתה נחלת רבים. בסקר הר מנשה נמצא כלי חרס שעליו חריטה (=חרותת) עם האותיות 'שמנ' או 'נמש' באתר מתקופת ההתנחלות (ח'ירבת תנין), שתוארכה על-ידי החוקר אנדרה למר למאה  ה-11 או ה-12 לפנה''ס [4].

וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד

בני ישראל נצטוו לשים על האבנים סיד [ַשִּׂיד]. נחלקו המפרשים לשם מה היה צורך לשים סיד על האבנים. החזקוני מפרש: "וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד, להשכיב הסיד בין שורה לשורה לחברן זו לזו, כענין בנין שאר האבנים" (שם). לדעת החזקוני [5] הסיד שימש מעין מלט או טיט שמניחים בין האבנים לחבר אותן יחד ולהקים  מהן מבנה או קיר. לעומת זאת, הרלב"ג מפרש: "וצוה לשדותם בשִּׂיד, כדי לכתוב עליהם כל דברי התורה הזאת באר היטב ,כמו שאמר אחר זה; והנה הרצון באומרו באר היטב הוא שיהיה הכתב מבואר וניכר" (שם). לדעת הרלב"ג  מטרתו של השִּׂיד לשמש רקע לכתיבה על גבי האבנים כדי שהכתוב עליהן יהיה בולט, מובן וקריא – "בַּאֵר הֵיטֵב" (כז, ח). 

הסיד -  המופק ע"י שריפה של אבן גיר,  שימש הן כמלט והן כחומר צביעה לבן. כדי להשתמש בסיד כמלט היו מערבבים אותו עם חול או חצץ. מלט הסיד הוא אחד מחומרי המליטה הראשונים בהם בוצעו עבודות בניה בתרבות האנושית ונעשה בו שימוש כבר בעת העתיקה. השימוש הידוע הראשון לסיד הנו אטימת בורות מים [6]. מכאן גם נובעת האימרה "בּוֹר סוּד [=סיד] שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה" (אבות פרק ב, משנה ח). "רבינו בחיי" עמד על כך, שהתורה ציוותה לכתוב את התורה דווקא על הסיד, חומר העמיד במים: "ושדת אותם בשיד - לא אמר בגיר כענין (ישעיה כז, ט) 'כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת', אע"פ שהגיר חזק מן השיד, אבל אמר שיד לפי שהוא מגין יותר מפני הגשמים מה שאין כן בגיר הנימוח, ולכן אמר בשיד למען יעמדו ימים רבים" (כז, ב).

בארץ ישראל נתגלו בורות (או משריפות) ששימשו לייצור הסיד בתקופות שונות; למשל, באזור שכם (בו נמצאים הר עיבל והר גריזים) נמצאו בורות סיד בהר כביר המצוי מצפון לאלון מורה [7]. יש לציין, כי ממצא של חתיכות או כתובות סיד, מהתקופה בה נבנה המזבח של יהושע בהר עיבל, נחשב לנדיר, לא משום שלא היה בשימוש אלא משום שעל פי רוב לא נשתמר עד ימינו. בהקשר זה, יש להזכיר את "כתובת בלעם" שנמצאה במבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, כשמונה קילומטרים מנהר הירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטים על גבי סיד שטויח, מספר כתובות במצב השתמרות קשה ביותר, שעד היום פיענוחן שרוי במחלוקת. למרות קשיי הפיענוח, הצליחו החוקרים לפענח מספר שורות, שזיכו את אסופת הכתובות שנמצאו באתר בשם "כתובת בלעם" [8].



[1] דברים כו, א, דיבור המתחיל: "התועלת הששית".

[2] יש המזהים את עזבת צרטה עם היישוב אבן העזר המוזכר במקרא ולכן מכנים את הכתובת שנמצאה באתר (להלן) בשם "כתובת אבן העזר". להרחבה ראה באנצ' יהודית – המכלול בערך "עזבת צרטה".

 [3] נקרא גם פרוטו עברי. כתב בו כל ציור מייצג את העיצור הראשון במילה המהווה את פירוש הציור.

[4] בספר "עם נולד: המזבח בהר עיבל וראשית ישראל", מאת אדם זרטל, עמ' 161, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.

[5] אפשרות זו מובאת גם בירושלמי סוטה פרק ז הלכה ה'.

[6] ראה גם מאמר בפרשת יתרו "כבשן סיד".

ראה גם בהמכלול - האנציקלופדיה היהודית בערך "סיד".

[7] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "אלון מורה", בפיסקה "אתרי טבע ונוף".

[8] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "כתובת בלעם".

וכן מאמר בפרשת בלק, "כתובת בלעם".


© כל הזכויות שמורות למחבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

UA-41653976-1