מקום גניזת כלי המשכן וכלי המקדש

 מאת: אורן סעיד

ע"פ "מסכת כלים (כלי המקדש)", חלק מכלי בית המקדש הראשון, גנוזים ב"עין כחל", ובהתאמה לנאמר במגילת הנחושת שנמצאה במערות קומראן.

בפרשתנו אנו קוראים על עשיית כלי המשכן. התוספתא במסכת סוטה מספרת על חלקים מהמשכן שנגנזו: "משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד ונגנז עמו [קרסיו] קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו, [ואף על פי כן] שלא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה, לא היתה צריכה שמן המשחה, שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" (תוספתא סוטה יג, א). בתלמוד בבלי מבואר היכן נגנזו חלקים אלו של המשכן: "אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי, תַּחַת מְחִילּוֹת שֶׁל הֵיכָל" (סוטה ט, א) והכוונה למחילות שתחת העזרה (רש"י פסחים סז, ב ד"ה מחילות). בנוסף, ע"פ התוספתא הנ"ל, לא השתמשו בבית המקדש הראשון בשולחן והמנורה שעשה שלמה, אלא בשולחן והמנורה של המשכן.

עין כחל

 בעין-כחל, גנוזים ע"פ המסורת חלק מכלי בית המקדש הראשון. הם נגנזו שם ע"י ברוך וצדקיה. פירוט הכלים ומשקל הזהב והנחושת שנגנזו שם מובא ב"מסכת כלים (כלי במקדש)"  - משניות "כלי בית המקדש שנגנזו", אשר נכתבו ע"י: שימור הלוי, חזקיה, צדקיה חגי הנביא וזכריה הנביא בבבל, יחד עם שאר הנביאים שהיו עמהם, ועזרא הכהן הסופר. משניות אלו כתובות[1] בספר "עמק המלך"[2] לרב המקובל רבי נפתלי אלחנן, ובהקדמת הספר רב פעלים לרבי אברהם בן הגר"א[3].

תבליט שער טיטוס, בה רואים את הביזה בכלי המקדש,
כולל המנורה, לאחר החורבן.
מתוך ויקיפדיה

עיון במשניות האלה מעלה שכלי בית המקדש הראשון גנוזים במקומות שונים:

בבבל באחד המגדלים בבגדד, בחומת בבל ובתל ברוק תחת ערבה גדולה שבבבל שהיו תולים עליהם כנורותיהם, במקום הנקרא בורסיף, בעין-כחל ובסגל חבר. עדיין חלק מהכלים גנוזים במקומות לא-ידועים.

לגבי זיהוי המקום "עין כחל" קיימת מסורת. עין-כחל נמצאת בין טבריה לצפת.  בספר "חיבת ירושלים"[4]  כותב רבי חיים הורביץ: "עין-כחל, לדרום צפת סמוך לעכברא[5], בדרך שהולכים מצפת לטבריה יש בקעה גדולה ועמוקה מאד, ולמטה מעיין מים טובים ונקרא 'עין כחל' ועוברים דרך עליו, ויש שם כמה בתים, ושם נגד מזרח יש הר זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר כדמות שער וסתום, ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית המקדש והלא המה כתובים במסכת כלים של בית המקדש" (מאמר גולת עליות, סעיף מט).

בספר "שערי ירושלים"[6] כותב רבי משה ריישר, שנפוליאון בהיותו בארץ ישראל, חפר את ההר בעין-כחל כמעט עד חציו, אך לשוא "כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח  צדקנו במהרה בימינו אמן" (שער ה', שבחי הארץ).

יש הסוברים ש"עין כחל" היא "כחלת" המוזכרת ארבע פעמים במגילת הנחושת שנמצאה במדבר יהודה במערות קומראן – אשר בדומה ל"מסכת כלים",  מכילה רשימה של אוצרות (כנראה מבית המקדש השני) ורשימת המקומות שבהם האוצרות האלה מוחבאים, החרוטות על פני נחושת[7]. בנוסף: כפי שמוזכר במסכת עצמה (משנה ב) היא נרשמה לראשונה בידי כותביה על לוח נחושת, ממש כמו מגילת הנחושת: "אלו כלי הקודש וכלי בית המקדש שהיו בירושלים ובכל מקום קודש כתבום שימור הלוי וחביריו על לוח נחושת".

מגילת הנחושת, שהתגלתה בשנת 1952 במערה 3 בקומראן, היא אחד הממצאים המרתקים והחריגים ביותר מבין מגילות מדבר יהודה. בשונה משאר המגילות שנכתבו על קלף או פפירוס ועסקו בתכנים דתיים וכיתתיים, מגילה זו נחרטה על גבי לוחות נחושת ומכילה רשימה מפורטת של מטמונים חבויים. הטקסט מונה כ-60 מיקומים שונים ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר באזור ירושלים ומדבר יהודה, שבהם הוחבאו כמויות עצומות של כסף, זהב, כלי שרת, ובגדי כהונה. למשל, באחד המטמונות צויין מקום הטמנתם של 'כלי כסף וזהב של דמע [=תרומה] : מזרקות, כוסות, מניקאות, קסאות'. המזרקות הם כלי שרת ששימשו במשכן ובבית המקדש לצורך קבלת דם הקרבנות, הולכתו וזריקתו (ומכאן שמו); 'כוסות' גם שימשו ככלי לקיבול הדם (ראה למשל זבחים פרק ח משנה ח); 'מניקאות, קסאות' הם כלים שהונחו על שולחן לחם הפנים[8]. אופיים של חפצים אלו המתוארים במגילה, הוביל חוקרים רבים למסקנה כי מדובר בתיעוד של גניזת כלי בית המקדש ואוצרותיו[9].

היכן הארון?

בית המקדש הראשון נחרב בשנת  422 לפני הספירה ע"י נבוכדנצר, מלך בבל. על פי ברייתא בתלמוד בבלי מסכת יומא (נב, ב; וכן הוריות יב, א) יאשיהו גנז את הארון, יחד עם צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרון ופרחיו ושקדיו וארגז שהשיבו פלישתים דורון לאלוקי ישראל. לפי ברייתא זו, יאשיהו גנז את הארון, במחילות הנמצאות תחת קודש הקודשים וכן דעת ר' יהודה בן לקיש (יומא נג, א); חכמים חולקים וסוברים שהארון נגנז תחת לשכת דיר העצים[10] שבמקדש (יומא נג, ב). יאשיהו צפה את החורבן, ולכן הזדרז לגנוז את הדברים הנ"ל, לפני שכלים אלו יגלו לבבל; וכך כותב הרמב"ם: "בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון, למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות; ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה" (בית הבחירה, ד, א). המשנה במסכת יומא חולקת על דעות אלו[11], וסוברת שהארון לא נגנז אלא גלה לבבל (יומא, נג, ב).

בספר חשמונאים ב' (פרק ב, א-ו), נכתב כי ירמיהו הנביא החביא את הארון במערה שמצא בהר נבו ביחד עם עוד כמה פריטים קדושים מהמקדש. ירמיהו, שחי בתקופת חורבן בית ראשון, ניסה ככל הנראה לשמור על הארון והפריטים מפני השמדה בעת חורבן בית המקדש הראשון. מסורת קדומה אחרת מייחסת את גניזת הארון ועוד כלי קודש לברוך, תלמידו של ירמיהו הנביא, בתוך החורבן ממש[12] (חזון ברוך א, ו, ו-ח).

לקיחת השלל מבית המקדש הראשון בשלבים

שנים מועטות אחר מותו של יאשיהו הוציא נבוכדנצר מבית המקדש את "וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נְבוּכַדְנֶאצַּר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל" (דברי הימים ב, לו, ז; דניאל א, ב). שמונה שנים לאחר מכן עלה נבוכדנצר שנית על ירושלים והוציא "אֶת כׇּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כׇּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' " (מלכים ב, כד, יג). עברו עוד אחד עשרה שנה ואז בא החורבן הגמור. נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר, פרץ לתוך המקדש, שיבר את עמודי הנחושת, המכונות ואת "ים הנחושת[13]", ואת נחושתם, יחד עם כלי השרת שהיו עשויים נחושת, כסף וזהב, הוציא מתוכו כדי להעבירם לבבל ואח"כ שרף את הבית כולו (מלכים ב, כה). אם כן, לקיחת כלי-בית המקדש, הכסף, הזהב והנחושת שהיו במקדש, ושאר האוצרות, לבבל, היתה בשלבים. יתכן ששימור הלוי וחבריו (המוזכרים לעיל), צפו את החורבן ולכן הזדרזו להחביא ולגנוז חלק מכלי-בית המקדש במקומות שונים, כפי שיאשיהו עשה. השלבים בלקיחת השלל מבית המקדש, איפשרו להם לעשות פעולה זו ביעילות רבה. את מה שלא הספיקו לגנוז לקח נבוכדנצר לבבל. אותם כלים, הזהב והנחושת שנלקחו לבבל, הם הם שהוחזרו ע"י כורש לירושלים, לבניין בית המקדש השני, כנאמר בעזרא: "וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלַ͏ִם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו" (א, ז), ובהמשך מובא פירוט הדברים שהוחזרו.

לגבי כלי בית המקדש השני, ידוע שטיטוס שהחריב את בית המקדש בשנת 68 לספירה, לקח את הכלים עימו לרומא. עד היום ניתן לראות ב"שער טיטוס", העומד במרכז העיר ברומא, את ציור התהלוכה של השבויים הנושאים כלים אלה. נראים מנורת המקדש, שולחן לחם הפנים וחצוצרות כסף[14]. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן!

---

[1] ומועתקות בסוף הספר "מעם לועז" למלכים ב.

[2] שיצא לאור בשנת ת"ח, 1648, אמסטרדם.

[3] רבי אברהם בן הגר"א (נולד ב-1765), היה בנו של הגאון מווילנה, מייסד תחום חקר האגדה והמדרשים, וכן מוציא לאור ופרשן של כתבי אביו בשיתוף עם אחיו לייב. כתב ספר ‏"רב פעלים", שיצא לאור בשנת תרנ"ד, 1894, ורשה.

[4] שנת תרד, 1844, דפוס ירושלים.

[5] הוא כפר ערבי ושכונה בשטחה המוניציפלי של צפת. בעבר התקיים במקום יישוב יהודי. אתר הכפר העתיק מצוי על הגדה המזרחית של נחל עכברא, סמוך למקום בו שוכן כיום הכפר עכברה.

[6] ‏דפוס ד. לוריא, 1866.

[7] להרחבה ראה במאמר "נפוליאון בעקבות אוצר המקדש" מאת עמנואל דמתי, כתב  העת "טבע וארץ", חוברת 248, 1992. 

[8] בחומש שמות בציווי עשיית השולחן במשכן נאמר: "וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (כה, כט). 'מניקאות' הם 'מְנַקִּיֹּתָיו' הנזכרים בפסוק ו'קסאות' הם 'קְשׂוֹתָיו' הנזכרים בפסוק [ראו גם: שמות לז, טז; במדבר ד, ז; ירמיה נב, יט].

[9] אשל, ח', וספראי, ז' (תשס"ב). אילו אוצרות נרשמו במגילת הנחושת? קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 103, 7–20.

[10] לשכת דיר העצים — שם יושבים כהנים בעלי מומין שאינם ראויים לעבודה, ובודקים את העצים וכל עץ שנמצאה בו תולעת מסירים אותו, כי עצי ה"מערכה" צריכים להיות מובחרים בלי תולעים (מדות, פרק ב, משנה ה).

[11] כל הדעות הנ"ל, מובאות גם בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים טו, ב.

[12] גבריהו, ח"מ. (תשמ"ו). גניזת ספרי קודש שבלו וגניזת כלי המקדש. דעת: אתר לימודי יהדות ורוח. 

[13] ים הנחושת (נקרא גם ים של שלמה או ים שעשה שלמה) היה מתקן מנחושת לאגירת מים (בריכת אגירה) שניצבה בחצר בית המקדש הראשון לצרכי המקדש.

[14] יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מתאר את תהלוכת הניצחון ברומא ואת נשיאת כלי המקדש, בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (ספר שביעי, פרק חמישי, פסקה ה').

© כל הזכויות שמורות למחבר