מקום גניזת כלי המשכן וכלי המקדש

 מאת: אורן סעיד

ע"פ "מסכת כלים (כלי המקדש)", חלק מכלי בית המקדש הראשון, גנוזים ב"עין כחל", ובהתאמה לנאמר במגילת הנחושת שנמצאה במערות קומראן.

בפרשתנו אנו קוראים על עשיית כלי המשכן. התוספתא במסכת סוטה מספרת על חלקים מהמשכן שנגנזו: "משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד ונגנז עמו [קרסיו] קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו, [ואעפ"כ] שלא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה, לא היתה צריכה שמן המשחה, שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" (תוספתא סוטה יג, א). בתלמוד בבלי מבואר היכן נגנזו חלקים אלו של המשכן: "אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה ט, א) והכוונה למחילות שתחת העזרה (רש"י פסחים סז, ב ד"ה מחילות). בנוסף, ע"פ התוספתא הנ"ל, לא השתמשו בבית המקדש הראשון בשולחן והמנורה שעשה שלמה, אלא בשולחן והמנורה של המשכן.

עין כחל

בעין-כחל, גנוזים ע"פ המסורת חלק מכלי בית המקדש הראשון. הם נגנזו שם ע"י ברוך וצדקיה. פירוט הכלים ומשקל הזהב והנחושת שנגנזו שם מובא ב"מסכת כלים (כלי במקדש)"  - משניות "כלי בית המקדש שנגנזו", אשר נכתבו ע"י: שימור הלוי, חזקיה, צדקיה חגי הנביא וזכריה הנביא בבבל, יחד עם שאר הנביאים שהיו עמהם, ועזרא הכהן הסופר. משניות אלו כתובות [1] בספר "עמק המלך" [2] לרב המקובל רבי נפתלי אלחנן, ובהקדמת הספר רב פעלים לרבי אברהם בן הגר"א [3].

תבליט שער טיטוס, בה רואים את הביזה בכלי המקדש,
כולל המנורה, לאחר החורבן.
מתוך ויקיפדיה

עיון במשניות האלה מעלה שכלי בית המקדש הראשון גנוזים במקומות שונים:

בבבל באחד המגדלים בבגדד, בחומת בבל ובתל ברוק תחת ערבה גדולה שבבבל שהיו תולים עליהם כנורותיהם, במקום הנקרא בורסיף, בעין-כחל ובסגל חבר. עדיין חלק מהכלים גנוזים במקומות לא-ידועים.

לגבי זיהוי המקום "עין כחל" קיימת מסורת. עין-כחל נמצאת בין טבריה לצפת.  בספר "חיבת ירושלים" [4] כותב רבי חיים הורביץ: "עין-כחל, לדרום צפת סמוך לעכברא [5], בדרך שהולכים מצפת לטבריה יש בקעה גדולה ועמוקה מאד, ולמטה מעיין מים טובים ונקרא 'עין כחל' ועוברים דרך עליו, ויש שם כמה בתים, ושם נגד מזרח יש הר זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר כדמות שער וסתום, ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית המקדש והלא המה כתובים במסכת כלים של בית המקדש" (מאמר גולת עליות, סעיף מט).

בספר "שערי ירושלים"[6] כותב רבי משה ריישר, שנפוליאון בהיותו בארץ ישראל, חפר את ההר בעין-כחל כמעט עד חציו, אך לשוא "כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח  צדקנו במהרה בימינו אמן" (שער ה', שבחי הארץ).

יש הסוברים ש "עין כחל" היא "כחלת" המוזכרת ארבע פעמים במגילת הנחושת שנמצאה במדבר יהודה במערות קומראן – אשר בדומה ל"מסכת כלים",  מכילה רשימה של אוצרות (כנראה מבית המקדש השני) ורשימת המקומות שבהם האוצרות האלה מוחבאים, החרוטות על פני נחושת [7]. בנוסף: כפי שמוזכר במסכת עצמה (משנה ב) היא נרשמה לראשונה בידי כותביה על לוח נחושת, ממש כמו מגילת הנחושת: "אלו כלי הקודש וכלי בית המקדש שהיו בירושלים ובכל מקום קודש כתבום שימור הלוי וחביריו על לוח נחושת [8]".

 

היכן הארון?

בית המקדש הראשון נחרב בשנת  422 לפנה"ס ע"י נבוכדנצר, מלך בבל. ע"פ ברייתא בתלמוד בבלי מסכת יומא (נב, ב; וכן הוריות יב, א) יאשיהו גנז את הארון, יחד עם צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרון ופרחיו ושקדיו וארגז שהשיבו פלישתים דורון לאלקי ישראל. ע"פ ברייתא זו, יאשיהו גנז את הארון, במחילות הנמצאות תחת קודש הקודשים וכן דעת ר' יהודה בן לקיש (יומא נג, א); חכמים אומרים שהארון נגנז תחת לשכת דיר העצים[9] שבמקדש (יומא נג, ב). יאשיהו צפה את החורבן, ולכן הזדרז לגנוז את הדברים הנ"ל, לפני שכלים אלו יגלו לבבל; וכך כותב הרמב"ם: "בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון, למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות; ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה" (בית הבחירה, ד, א). המשנה ביומא חולקת על דעות אלו, וסוברת שהארון לא נגנז אלא גלה לבבל (יומא, נג, ב).

בספר חשמונאים ב' (פרק ב, א-ו), נכתב כי ירמיהו הנביא החביא את הארון במערה שמצא בהר נבו ביחד עם עוד כמה פריטים קדושים מהמקדש. ירמיהו, שחי בתקופת חורבן בית ראשון, ניסה ככל הנראה לשמור על הארון והפריטים מפני השמדה בעת חורבן בית המקדש הראשון[10].

לקיחת השלל מבית המקדש הראשון בשלבים

שנים מועטות אחר מותו של יאשיהו הוציא נבוכדנצר מבית המקדש את "כלי בית ה'...ויתנם בהיכלו בבבל" (דברי הימים ב, לו, ז; דניאל א, ב). שמונה שנים לאחר מכן עלה נבוכדנצר שנית על ירושלים והוציא "את כל אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך, ויקצץ את כל כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך ישראל בהיכל ה'" (מלכים ב, כד, יג). עברו עוד אחד עשרה שנה ואז בא החורבן הגמור. נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר, פרץ לתוך המקדש, שיבר את עמודי הנחושת, המכונות ואת "ים הנחושת[11]", ואת נחושתם, יחד עם כלי השרת שהיו עשויים נחושת, כסף וזהב, הוציא מתוכו כדי להעבירם לבבל ואח"כ שרף את הבית כולו (מלכים ב, כה). א"כ, לקיחת כלי-בית המקדש, הכסף, הזהב והנחושת שהיו במקדש, ושאר האוצרות, לבבל, היתה בשלבים. יתכן ששימור הלוי וחבריו (המוזכרים לעיל), צפו את החורבן ולכן הזדרזו להחביא ולגנוז חלק מכלי-בית המקדש במקומות שונים, כפי שיאשיהו עשה. השלבים בלקיחת השלל מבית המקדש, איפשרו להם לעשות פעולה זו ביעילות רבה. את מה שלא הספיקו לגנוז לקח נבוכדנצר לבבל. אותם כלים, הזהב והנחושת שנלקחו לבבל, הם הם שהוחזרו ע"י כורש לירושלים, לבניין בית המקדש השני, כנאמר בעזרא: "והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים ויתנם בבית אלוקיו" (פרק א פסוק ז), ובהמשך מובא פירוט הדברים שהוחזרו.

לגבי כלי בית המקדש השני, ידוע שטיטוס שהחריב את בית המקדש בשנת 68 לספירה, לקח את הכלים עימו לרומא. עד היום ניתן לראות ב"שער טיטוס", העומד במרכז העיר ברומא, את ציור התהלוכה של השבויים הנושאים כלים אלה. נראים מנורת המקדש, מזבח הזהב (המזבח הפנימי) ומחתות לאיסוף האפר לאחר הקרבת הקורבנות[12]. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן!

 

---

[1] ומועתקות בסוף הספר "מעם לועז" למלכים ב.

[2] שיצא לאור בשנת ת"ח, 1648, אמסטרדם.

[3] רבי אברהם בן הגר"א (נולד ב-1765), היה בנו של הגאון מווילנה, מייסד תחום חקר האגדה והמדרשים, וכן מוציא לאור ופרשן של כתבי אביו בשיתוף עם אחיו לייב. כתב ספר ‏"רב פעלים", שיצא לאור בשנת תרנ"ד, 1894, ורשה. להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "אברהם בן הגר"א".

[4] שנת תרד, 1844, דפוס ירושלים.

[5] הוא כפר ערבי ושכונה בשטחה המוניציפלי של צפת. בעבר התקיים במקום יישוב יהודי. אתר הכפר העתיק מצוי על הגדה המזרחית של נחל עכברא, סמוך למקום בו שוכן כיום הכפר עכברה.

[6] ‏דפוס ד. לוריא, 1866.

[7] להרחבה ראה במאמר "נפוליאון בעקבות אוצר המקדש" מאת עמנואל דמתי, כתב  העת "טבע וארץ", חוברת 248, 1992. למאמר המקוון באתר סנונית  

[8] ראה גם בויקיפדיה בערך "מסכת כלים (כלי המקדש)".

[9] לשכת דיר העצים — שם יושבים כהנים בעלי מומין שאינם ראויים לעבודה, ובודקים את העצים וכל עץ שנמצאה בו תולעת מסירים אותו, כי עצי ה"מערכה" צריכים להיות מובחרים בלי תולעים (מדות, פרק ב, משנה ה).

[10] ראה גם ויקיפדיה בערך "ארון הברית" בפיסקה "גניזת הארון".

[11] ים הנחושת (נקרא גם ים של שלמה או ים שעשה שלמה) היה מתקן לאגירת מים (בריכת אגירה) שניצבה בחצר בית המקדש הראשון. המתקן, העשוי נחושת, נבנה על ידי שלמה המלך בעת הקמת בית המקדש, על מנת לאגור מים לצורכי המקדש. המתקן הכיל כ-50 מ"ק מים. להרחבה ראה בויקפדיה בערך "ים הנחושת".

[12] להרחבה ראה בויקפדיה בערך "שער טיטוס".

© כל הזכויות שמורות למחבר