טוו את העזים

 מאת: אורן סעיד

התורה משבחת את הנשים שטוו את החוטים עבור היריעות העליונות של המשכן משיער עזים, הקשה יותר לטוויה מצמר הכבשים.

בפרשתנו הכתוב משבח את חכמת הנשים שטוו את  החוטים עבור יריעות המשכן: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ; וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (לה, כה-כו). בתלמוד בבלי מסכת שבת (צט, א) מבואר, שהפסוק הראשון, בו נאמר שהנשים טוו בידן את  "אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ" מתייחס ליריעות התחתונות של המשכן – שהיו עשויות מצמר כבשים צבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני, יחד עם ה"הַשֵּׁשׁ[1]" (פשתן); בעוד שהפסוק השני בו נאמר שנשים "טָווּ אֶת הָעִזִּים", מתייחס ליריעות העליונות של המשכן שהיו עשויות משיער עיזים. מדוע הכתוב– "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים",  משבח את הנשים שטוו את העיזים?

שיער העיזים קשה לטוויה

הרד"ק, בספר המכלול (בערך "טווה"), הסביר את הכתוב "טָווּ אֶת הָעִזִּים" – את שיער העיזים (ולא את העיזים עצמן). ב"מדרש הגדול",  מבאר שהכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים, בשל תכונותיו של שיער העיזים, המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים: "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין[2]" (שם). שיער העיזים הוא קשה לטוויה ונוטה להישבר; זאת משום, שבניגוד לסיבי הכבשים (הצמר) המכוסים קשקשים, ובעלי פיתולים, המאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה; הרי שלשיער העיזים אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה[3].

עז - השיער שלה קשה לטוויה.
יוצר: Naturpuur
מתוך ויקימדיה

לרוב העיזים הביתיות ישנה פרווה חיצונית שעירה, המסתירה צמר קצר ועדין.  השערות העבות של הפרווה החיצונית מספקות הגנה פיזית, בעוד שהצמר התחתון מעניק בידוד תרמי. שיער  העיזים היה בשימוש מעורב, ללא הפרדה של הצמר התחתון מהשיער[4]. לא מסתבר שהשתמשו בצמר העדין המיוחד של עיזי האנגורה או הקשמיר, שכן מוצא זנים אלו בהרי ההימלאיה וזנים אלו הגיעו מערבה עד לאירופה בתקופות מאוחרות.

טוויית צמר, פשתן, קנבוס, כותנה וסיבים אחרים, הייתה אחת מהמלאכות העיקריות שניצבו בפני הנשים בעת העתיקה ובימי הביניים, כפי שנאמר בפרשתנו : "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות לה, כה). היא נעשתה בעזרת כישור - מוט עץ עליו כרכו את הסיבים הגולמיים שעדיין לא ניטוו, כאשר ביד השנייה, סובבו את הפלך - מוט עץ המשמש כציר לטוויה ופיתול הסיבים סביבו, דבר שגרם להם להתלפף לכדי חוט אחיד, כפי שנאמר בספר משלי בפרק "אשת חיל" – "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ" (משלי לא, יט).

טוויה מעל העיזים

הלשון של הפסוק, "טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שם) מעלה קושי תחבירי, לכאורה הם טוו את הצמר ולא את העיזים עצמן!  לכן פירש רבי נחמיה בתלמוד בבלי מסכת שבת: "שטוף בעזים וטווי מן העזים" (פט, א) וכן רש"י מבאר את הפסוק בפרשתנו, שהנשים טוו בחכמה את השיער על גוף העיזים, כשאינו גזוז, עבור יריעות המשכן: "טָווּ אֶת הָעִזִּים  - היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העיזים טווין אותן" (שם).

על דרך הדרש וההלכה נאמרו מספר הסברים מדוע הנשים בחרו בדרך זו של טוויה[5]. אציין שניים מהם: המהרש"א בחידושיו על מסכת שבת (דף צח), מבאר שהטעם שטוו את העיזים מחיים הוא, מפני שבהמה בחייה אינה מקבלת טומאה, ורצו שתיעשה הטוויה בדרך שאין שייך שם טומאה כלל. רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" (תורת משה, פרשת תרומה, ד"ה שש ועזים), מבאר, שהעיזים הוקדשו למזבח ולכן נאסרו בגיזה משום לאו של "לא תגזוז" (רמב"ם הלכות מעילה, פרק א הלכה ז).

יש שפירשו[6], שרצונן העז של הנשים להשתתף במלאכת המשכן בצירוף רוח ההתלהבות וההשתוקקות ששרתה בהן, הניעו אותן להכין את יריעות המשכן ללא דיחוי ובלי שייאלצו להמתין זמן ממושך ומייגע עד ששיער העיזים ייגזז[7].

איכות החוטים: ניקיון וצבע

רבי דוד פארדו פירש[8], שטוויית השׂער עוד קודם גזיזתו נועדה להבטיח את ניקיון החוטים ואיכותם: "הצמר או השיער אז נקי מאוד שאינו מתלכלך במשמוש",  לדבריו, שיטת טווייה זו נהגה רק במטווה העזים משום ששער העזים בניגוד למטווה הצמר והפשתן לא היה טעון צביעה ומשום כך היה עלול להתלכלך.

ה"ספורנו" פירש שאיכות התוצר נפגעת כאשר הוא מופרד ממקורו הביולוגי. לדבריו, הטווייה בזמן שהשיער היה מחובר אל "מקור גידולו" הגדילה את יופיים של החוטים ושיוותה להם "זוהר נוסף": "טוו את העזים - מעל העזים, כדבריהם ז''ל, למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גידולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא''ה ובחלב ובזולתם" (שם).

היוונים הקדמונים ואחריהם הרומאים גזזו את שיער העיזים באותו אופן כמו שגזזו את שיער הכבשים. שיער העיזים (או צמר הכבשים) מכיל שומן, מלחי זיעה, אבק ולכלוך שיש להפרידם מן השיער בתהליך הניקוי. יתכן שרחצו את העיזים במים נקיים בטרם טוו את השערות עליהם. כמו כן, את שיער העיזים  לאחר הגזיזה, יש לאחסן במקום נקי ומוגן מחום ולחות מאחר והוא  רגיש לחום וללחות והוא עלול לאבד את גמישותו ואת אווריריותו או את צבעו[9] כתוצאה מחשיפה אליהם[10]. לפיכך טווית שיער העיזים  סמוך למועד הגזיזה, מונעת הצטברות לכלוך (נוסף לזה הקיים) על הסיבים וכן שומרת על הגוון הטבעי שלהם.

---

[1] לזיהוי הַ"שֵּׁשׁ"ראה מאמר בפרשת תרומה "זיהוי השש", בבלוג זה.

[2] וכן פירש הרלב"ג בביאור המילות על התורה: "ידמה שיהיה בטויית העזים מהאומנות והחכמה יותר משיהיה בזה בטויית הצמר" (שם).

[3] להרחבה ראה בפורטל הדף היומי, מאמרו של ד"ר משה רענן, במאמר "האי צמר והאי שיער – צאן" (מנחות ג, א).

[4] "The use of goat hair : an introductory historical review", Michael L. RYDER, ANTHROPOZOOLOGICA 17 - PAGES 37-46, November 1993

[5]   להרחבה ראה במאמר "מעלת טווית צמר מעל גבי  העזים לצורך יריעות המשכן", יחיאל גולדהבר, פרשת ויקהל פקודי תשס"ט.

[6]  גבורי ישראל , פרמישלה תרמ"ט, עמ' סח, ר' ישראל ניימאן

[7] ראה במאמר "נשא לבן אותנה בחכמה", מאת איתמר דגן, בדף השבועי של הפקולטה למדעי היהדות, אונ' בר-אילן, מספר 801, תשס"ט.

[8] משכיל לדוד - פרדו, דוד בן יעקב (1718-1790), פרשת ויקהל, עמ' פה, ויניציאה, 1767, תקכז.

[9] "The Influence of Physical Factors on Wool Fibre Colour Changes", By Rasa Treigienė, Materials Science, 15(4), January 2010

[10] ראה במאמר "צמר: כל מה שרציתם לדעת" באתר "מסע אחר", מאת ד"ר אברהם ארבל ואיילת זהר.

© כל הזכויות שמורות למחבר