ריקוע הזהב

 מאת: אורן סעיד

העדות הכתובה בפרשתנו, על שימוש בחוטי זהב לעשיית האפוד והחושן, היא העדות הקדומה ביותר הידועה לנו על שימוש בחוטי זהב לעשיית בגדים.

בתיאור הכנת האפוד של הכהן הגדול נאמר: "וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.   וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב, וְקִצֵּץ פְּתִילִם, לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (לט, ב-ג). רש"י מפרש: "וירקעו - כמו (תהילים קלו, ו) 'לְרֹקַע הָאָרֶץ ', כתרגומו: וְרַדִידוּ טַסין. היו מרדדין מן הזהב, אישטינדר"א בלעז [למתוח] טסין דקין. כאן הוא מלמדך, היאך היו טווין את הזהב עם החוטין; מרדדין הטסין דקין וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים, מעורבין עם כל מין ומין בחשן ואפוד שנאמר בהן זהב [חושן – שמות כח, טו; אפוד – שם ו], חוט אחד של זהב עם שישה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין שכל המינים חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד". אנו למדים, שרקעו (שטחו) את הזהב, כלומר הכו בפטישים על גושי הזהב, וע"י כך עשו אותם לפחים -  ללוחות שטוחים ודקים (דעת מקרא). את פחי הזהב קצצו לפתילים – לחוטים או לחבלים דקים -  אותם שזרו עם חוטי התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש לצורך עשיית האפוד והחושן.

הרמב"ן מבאר מדוע הרחיבה התורה כאן באופן הכנת חוטי הזהב: "וירקעו את פחי הזהב - לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו' מעשה חושב, כתפות עשו לו וגו', כי כן הדרך בכולם. ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תימה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן" (שם). הרמב"ן מסביר שהתורה ספרה כאן על עשיית חוטי זהב, בשל החידוש והמקוריות בעצם שזירת חוטי הזהב[1] עם חוטים אחרים לצורך עשיית הבגדים.  באופן דומה פירש אבן עזרא: "וירקעו – ביאר איך שמו הזהב עם הבגדים, כי רקעו הזהב. והטעם, כמו 'אֶרְקָעֵם' (שמואל ב, כב, מג) וקצצו ממנו פתילים" (שם, בפירושו הקצר).

גוש זהב קטן (5 מילימטר)
מרוקע לחצי מטר מרובע.
יוצר: PHGCOM
מתוך ויקימדיה

ריקוע מתכות

מרבית המתכות ניתנות לריקוע. כושר הריקוע – היא אחת התכונות שבה מאפיינים מתכות, ומציינת את האפשרות להפוך גוש חומר לפיסה דקה מאוד ללא שברים. אפשר לרקע את המתכות ללוחות דקים.  המתכת הרקיעה ביותר היא זהב[2]. את הזהב ניתן לרקע עד לעובי של מיליונית הסנטימטר. מגרם אחד של זהב אפשר להכין לוח דק ששטחו  כ-1 מ"ר[3] (מטר רבוע)! הזהב ניתן גם למתיחה – מגרם אחד אפשר למתוח חוט באורך  3,240 מטרים [4]! לאחר מחלוקת קרח ועדתו, מצווה ה' את משה לעשות ממחתות הנחושת של קורח ועדתו ציפוי למזבח, ע"י ריקוע: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ" (במדבר יז, ג). אף את הנחושת – שהיא מתכת קלה לריקוע - רקעו מזמן קדום ע"י  הכאה בפטיש או באבן.

ריקוע הזהב – היסטוריה

"עלה זהב" (gold leaf) הוא זהב שעבר ריקוע עד להפיכתו לדף דק במיוחד. הוא משמש בעיקר להזהבה של משטחים[5]. לפני כ-5,000 שנים, זיהו בעלי מלאכה מצריים שהזהב הוא בעל כושר ריקוע יוצאת דופן והתחילו לרקע זהב. הם הלמו חתיכות זהב בעזרת אבן עגולה כדי ליצור את העלה הדק ביותר שאפשר. זאת על מנת לצפות משטחים בעלי זהב לצורך יופי אמנותי או להגן על החפץ אותו מצפים.

בקברים מצריים, משנת 2500 לפנה"ס, נמצאו ציורים של בעלי מלאכה המרקעים זהב באמצעות אבן עגולה. עצמים רבים שצופו בזהב ע"י המצרים, שרדו עד לימינו. למשל, ארון הקבורה  של הינוניטמהיט (Henutmehit) - כהנת מצרית עתיקה (1250 לפנה"ס) - צופה בזהב בחלקו הפנימי ונמצא במוזיאון הבריטי. "עלי זהב" המוכנים לשימוש, נמצאו בין האוצרות בקברו של המלך המצרי תות אנך אמון (המאה ה-14 לפני הספירה) ב"עמק המלכים[6]" במצרים, והוצגו בתערוכות שונות בעולם.

ככל שהידע בנושא גדל, עובי "עלי הזהב" הלך ונהיה יותר דק. כך שבתקופת השושלות ה-12-13 במצרים העובי של "עלי הזהב" היה 1 מיקרון (=אלפית המילימטר) ובתקופת השושלת ה-18 הגיעו לעובי של 0.3 מיקרון. יתכן שהחכמים מבני ישראל שבנו את המשכן במדבר, השתמשו בטכניקות שלמדו במצרים ליצירת "עלי זהב "לציפוי קרשי המשכן וחלקים אחרים במשכן[7].

למעט הכנסת פטיש ברזל יצוק ועוד כמה חידושים, הכלים והטכניקות לריקוע הזהב נותרו ללא שינוי, כמעט אלפי שנים.

בגדי זהב

במונח בגדי זהב אנו מתכוונים לאריג טווי מ"חוטי זהב", בד"כ חוטי משי או כותנה  העטופים או המלופפים ברצועת זהב דקה; להבדיל מרקמת זהב, שבה יוצרים קישוט מזהב על-גבי בד באמצעות שזירת חוט זהב בתוכו באמצעות מחט. את החוטים יצרו, ע"י ריקוע ממושך של גושי זהב בין שני עורות בעלי חיים[8]. כך התקבלו לוחות זהב דקים שעוביים פחות מעובי שערת אדם. את הלוחות חתכו לרצועות דקות של זהב  ששימשו כחוטי זהב לשזירה.

השימוש בבגדים אלו הוא רק לאירועים מיוחדים הן בשל מחירם הרב של החומרים והן בשל הסיבה שחוטי הזהב, לא משנה כיצד נכבס אותם,  יהרסו אם יכובסו לעיתים קרובות.

דוד המלך בספר תהלים כותב שהלבוש של בת מלך עשוי ממשבצות זהב: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד). מספר דוגמאות לאריגים בהם שזורים חוטי זהב, קיימים עדיין בקברים רומיים עתיקים (המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-5 לספירה). יצרני בגדי זהב מתקופות מאוחרות  יותר, כוללים אורגים מתקופת האמפריה הביזנטית (מאות 9-4 לספירה) ומאטליה של ימי הביניים (מאות 5-15 לספירה).  במאה ה-14 יוצר בסין בגד זהב שכונה "מאראמאס" (marramas). א"כ, העדות הכתובה בפרשתנו, על שימוש בחוטי זהב לעשיית האפוד והחושן, היא העדות הקדומה ביותר הידועה לנו על שימוש בחוטי זהב לעשיית בגדים[9].

---

[1]  לא ברור מדברי הרמב"ן האם החידוש הוא בעצם עשיית חוטי הזהב, או בעצם שזירתם עם חוטי הבגדים.

[2] “Nature's Building Blocks: An A-Z Guide to the Elements", by John Emsley, Oxford University Press, 2001, page 169.

[3] אנצ' העברית בערך "זהב", בתחילת הערך.

[4] ."A Treatise on Chemistry: Metals", by Henry Enfield Roscoe, Carl Schorlemmer, Appleton, 1891, page 373

[5] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "עלי זהב (חומר)".

[6] הוא עמק הנמצא במצרים ובו קברים אשר נבנו לפרעוני הממלכה החדשה, שליטי השושלות ה-18 עד ה-20.העמק ממוקם בנקרופוליס של תבאי בגדתו המערבית של נהר הנילוס ממול תבי (לוקסור של ימינו).

[7] Nicholson, Eric D. (December 1979). "The ancient craft of gold beating". Gold Bulletin. 12 (4): 161–166.

[8] “Gold: Science and Applications", by Christopher Corti and Richard Holliday,CRC Press, 2009, pages 362-363.

[9] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Cloth of gold" (בגד זהב).

© כל הזכויות שמורות למחבר