ציפוי זהב

 מאת: אורן סעיד

חלק מכלי המשכן צופו זהב, ע"י ריקוע גושי זהב ללוחות דקים שעוביים מיקרונים אחדים.

בפרשתנו אנו קוראים על עשיית המשכן וכליו. בעוד שכלים מסוימים במשכן היו עשויים מזהב כגון: המנורה, הכפורת ועוד, חלקים מהמשכן וכן כלים מסוימים היו רק מצופים זהב: קרשי המשכן צופו בזהב מבית ומחוץ (שמות כו, כט), מזבח הזהב [נקרא גם מזבח הקטורת] (שמות ל, ג), הארון (כה, יא) והשולחן (כה, כד). וכן הטבעות ובריחים שחברו את הקרשים צופו זהב (שמות כו, כט), מזבח הזהב [נקרא גם מזבח הקטורת] (שמות ל, ג), הארון (כה, יא) והשולחן (כה, כד). כיצד ציפו בזהב את הכלים הנ"ל?

לגבי ציפוי הזהב של קרשי המשכן, נאמר בתלמוד בבלי: "תניא נמי הכי: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים - שעומדים דרך גדילתן; דבר אחר: עֹמְדִים: שמעמידין את ציפוין" (סוכה מה, ב); ומסביר רש"י: "שמעמידין את ציפוין - הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב, כדכתיב (שמות כו,כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב; ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו". אנו למדים מפירוש רש"י, שהציפוי נעשה מלוחות זהב דקים, במידות הקרשים. לוחות אלה הוצמדו לקרשים במסמרים של זהב.

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש
(מוצגת במדרגות היורדות מהרובע
היהודי לכותל המערבי)
מתוך ויקימדיה

אכן, מעדויות ארכיאולוגיות עולה[1], שבימי-קדם היו מצפים זהב ע"י ריקוע גושי הזהב באמצעות אבן עגולה או פטיש וכך היו עושים ממנו לוחות דקים שעוביים מיקרונים (מיקרון=אלפית המילימטר) אחדים ואפילו הגיעו לעובי של פחות ממיקרון[2]. לאחר מכן היו מחברים אותם בעזרת מסמרים קטנים, בדרך כלל עשויים מזהב, לחפץ שאותו רוצים לצפות זהב. מאחר והזהב הוא רך יחסית, מסמרי הזהב שימשו לחיבור  לוחות הזהב לעץ ולא לחומר מתכתי. נמצאו פיסות רבות של לוחות זהב, שבהן יש חורי מסמרים ובחלקן נשתמרו המסמרים התקועים בהן. דבר זה מוכיח, שהחורים בלוחות הזהב, נוצרו על ידי דפיקת מסמרים לתוך לוח הזהב והעץ באמצעות פטיש[3].

היוונים ואחרי כן הרומאים, השתמשו בטכניקת "ציפוי זהב באש"  לצורך הזהבת חלקים מתכתיים במקדשים ובארמונות שלהם. בטכניקה זו, מורחים אמלגם זהב (תרכובת של כספית עם זהב) בצורה אחידה על פני המתכת, ועל ידי חימום גורמים לכספית להתנדף, תוך השארת ציפוי של זהב על פני המתכת. קיימות טכניקות נוספות לציפוי חפצים בזהב באמצעים כימיים או באמצעות הדבקה[4].

כך למשל, המנורה שב"מכון המקדש" בירושלים,  גובהה כשני מטרים, ושילדה עשוי ארד[5] (ברונזה) והיא מצופה זהב טהור במשקל של כארבעים ושניים ק"ג[6]. תהליך ציפוי המנורה בזהב מתואר כך[7]: "כדי שהציפוי ייעשה כ'מקשה אחת', ביצעו הצורפים תהליך המכונה אלקטרופורמינג. בתחילה פירקו את הזהב על ידי תמיסה כימית והפכו אותו למה שמכונה 'מלח זהב'. לאחר מכן טבלו את שילדת המנורה בתמיסה המפורקת, ואז באמצעות אלקטרודות שהזרימו חשמל לתמיסה, השיבו את הזהב לקדמותו. כך צופתה השילדה בבת-אחת בזהב טהור בעובי של מילימטר וחצי". מאחר שזהב המנורה מכסה את מנורת הארד בעובי של ממש, והזהב עוטף את המנורה כיחידה מתכתית אחת, שהרי המנורה, כאמור, צופתה בבת אחת, יש מקום לומר, שיש לפנינו "מנורה מקשה אחת זהב טהור"[8].

---

[1] ראה אנצ' העברית בערך "זהב" בפיסקה "ארכיאולוגיה" וכן ראה באנצ' מקראית (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968), בערך "מתכות", בחלק העוסק בערך "זהב",  בפיסקה "מרבצי זהב והפקתו".

[2] ראה במאמר "ריקוע הזהב", פרשת פקודי, בבלוג זה.

[3] “Ancient & Historic Metals: Conservation and Scientific Research", by David A. Scott and Jerry Podany and Brian B. Considine,Getty Publications, 1994, pages 185-188.

[4] אנצ' בריטניקה באנגלית, בערך "Gilding" (הזהבה).

[5] על פי ההבנה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה א, יח), שכל מתכת כשרה למנורה.

[6] יש לציין, ע"פ  התורה (שמות כה, לא) המנורה צריכה להיעשות מקשה אחת מזהב טהור בלבד במשקל ככר. מידות הכיכר על פי השיטות השונות נעות בין 42-51 ק"ג.

[7] מתוך ראיון שפורסם בעלון חב"ד "שיחת השבוע" מס' 668 [פרשת פקודי תש"ס, 10.3.2000], עם הרב מנחם מקובר, מנכ"ל המכון.

[8] "בניית המנורה", על פי  ספר "מנורת זהב טהור", הרב ישראל אריאל שליט"א,  אתר מכון המקדש.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר