מכת הארבה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מתוארת מכת הארבה ש-ה' הביא על מצרים. חוקרים פענחו את סיבת הופעתו הפתאומית וההמונית של הארבה.

בפרשתנו אנו קוראים על מכת הארבה שה' הביא על מצרים: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:  כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" (י, יד).  המדרש מציין, שה' הביא את מכת הארבה על מצרים, מדה כנגד מדה, בגלל שהמצרים לקחו את כל מה שצמח, ממה שזרעו היהודים: "ארבה למה הביא עליהן ? מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל" (שמות רבה יג, ו).  במאמר זה נדון בארבה תוך התייחסות למכת הארבה במצרים.

חגב סודני מדברי.
מתוך ויקיפדיה

הארבה הוא חרק ממשפחת החגבים, הניזון מן הצומח וידוע באפריקה ובמזרח התיכון כמזיק העושה שמות בצמחיה. דורות רבים היתה הופעתו הפתאומית של ארבה בגדר חידה – עד שפוענחה בשבעים השנים האחרונות. מתוך למעלה ממאה מיני חגבים המצויים בארץ ישראל, מתאים רק מין אחד – הארבה המדברי (Schistocerca gregaria) – לתיאור הארבה שבמכת מצרים. למין זה שתי צורות הופעה: 1. הארבה הבודד, שצבעו ירקרק-וורוד, והוא מצוי בארץ ישראל במידה מצומצמת כל הזמן. 2. הארבה ההמוני, או הגדודי, שהפרטים הבוגרים בו צהובים וצבעם של הפרטים הצעירים נוטה לשחור. הוא מגיע לארץ בהמוניו אחת לכמה שנים.

רביית הארבה נעשית ע"י הטלת הביצים בקרקע, ומן הביצים בוקעים פרטים הדומים לבוגרים, אלא שהם קטנים יותר וחסרי כנפיים. תוך כדי גדילתם  הם משילים פעמים אחדות את הכיסוי החיצוני של גופם, ומשלב גדילה אחד למשנהו גדלות הכנפיים.

הארבה חי כפרטים בודדים בערבות אפריקה המרכזית. ההשתנות ממופע הארבה הבודד למופע הארבה ההמוני מתרחשת בטבע, כאשר המדבר מתכסה בצמחייה בעקבות גשמים חריגים בעוצמתם. בתנאים מיוחדים אלו מוקם דור שני בתוך אותה שנה ולו שיעורי הישרדות גבוהים. מספר הביצים שמטילה נקבה עולה מ-40 לערך בשנה רגילה ל-150 בתקופה זו. המסר הכימי לשינוי הארבה הבודד לארבה ההמוני טמון בקצף שבו מטילה הנקבה את ביציה [1]. האופן בו מועבר המסר להתנהגות הלהקתית בין הפרטים הוא בחיכוך "הכתפיים", הבלתי נמנע כתוצאה מהצפיפות הרבה. אז יוצר הארבה להקות עצומות, המונות מיליונים של פרטים, וכתיאור הנביא ירמיהו: "כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר" (ירמיהו מו, כג). במכת הארבה במצרים, כמות הארבה היתה עצומה במיוחד עד ש"וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (י, טו).

במחקר שבוצע על ידי החוקרים אנסטי ( Anstey) ועמיתיו מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת קיימברידג' והמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת סידני, דיווחו כי רמה גבוהה של סֶרוֹטוֹנין, שהוא שליח בין-תאי נפוץ בתהליכים רבים בבעלי חיים שונים, הוא תנאי הכרחי להפיכת ארבה בודד לארבה המוני. הם גילו שגירויי מגע בגפיים האחוריות ומראה של חגבים וריחם, העלו את רמת הסרוטונין בגוף הארבה ההמוני פי שלוש לערך מארבה הבודד [2].

"רוּחַ הַקָּדִים" (י, יג) היא שהביאה את הארבה למצרים מבית גידולו בדרום סודאן. 'קָּדִים' היא הרוח החמה הנושבת מן המדבר, ונקראת 'קָּדִים' משום שבארץ ישראל היא באה בדרך כלל מצד מזרח [3] (קֶדֶם), ויש שהיא באה מצד דרום-מזרח, ובמצרים היא באה מצד דרום [4].  רוח זו נושאת את הארבה ההמוני לארצות הים התיכון. אך "רוּחַ יָם" (י, יט), מערבית, שוב מנקודת ראותם של יושבי ארץ ישראל, או מצד צפון-מערב במצרים, מעלה את הארבה באוויר ומפילה אותו לתוך ים סוף, מזרחה לעמק הנילוס.  כך קורה גם בימינו עם להקות ארבה קטנות יחסית, הפוקדות את מצרים ואת ארץ ישראל [5] ושכנותיה [6].

הארבה שפקד את ארץ מצרים בהמוניו היה מכונף, ונראה שעמד בשלב שלפני ההתבגרות המינית – מצב שבו רעבתנותו גדולה ביותר. ארבה כזה מסוגל לכרסם לא רק את עלי העצים אלא גם את קליפתם; "וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ" (י, ה)-משמעו הפירות ואף העלים וקליפות העצים [7]. על פגיעתו של נחיל ארבה, ניתן ללמוד מהנתון, לפיו ארבה אוכל במהלך יום כמשקל גופו ונחיל גדול מאוד יכול לאכול עשרה טון של ירק וצמחים ליום אחד [8]. על כן מובנת זעקת פרעה: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (י, יז).

למרות שהפסוקים המתארים את מכת הארבה עולים בקנה אחד עם הידע המדעי על הארבה, מכת הארבה המתוארת בפרשתנו, היא אצבע אלוקים בדרך הטבע, שהרי רק לאחר שמשה נטה את מטהו על ארץ מצרים, ע"פ ציווי ה',  החלה רוח הקדים שהביאה את מכת הארבה על ארץ מצרים. בנוסף, התורה מציינת שמכת הארבה במצרים היתה מאורע ייחודי וחד פעמי מבחינת היקף המכה [9]: "לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן" (שמות י, יד).  

---

[1] מגזין גליליאו גיליון 15, מרץ-אפריל 1996,  מאמרה של יהודית הרלבן "מה הופך חגב לארבה"; המאמר נמצא גם בספר  "אקולוגיה, כרכים 2-5", מאת אילת שוסטר, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, נספח 1.  ראה גם בויקיפדיה בערך "ארבה".

[2] גיליון  ינואר 2009 של שבועון המדע Science . ע"פ מאמרו של צבי עצמון "מכת הארבה",  מתוך מגזין גליליאו, כתב-עת ישראלי בתחומי המדע, מרץ 2013 .

[3] כפי שרש"י פירש (י, יג) ש"רוח הקדים", היא רוח מזרחית, והכוונה מנקודת ראותם של יושבי ישראל, הארבה הגיע מהמדבריות שבמזרח הארץ. כך גם ביאר החומש "דעת מקרא" (שם).

[4] הארכיאולוג יצחק מייטליס, מעלה אפשרות, שרוח קדים במצרים היא רוח דרומית (ולא רוח מזרחית): המחקר של השפה המצרית מלמד שבמצרים תפיסת רוחות השמים הייתה שונה מהתפיסה של ארץ-ישראל ושכנותיה. לגבי המצרים לא זריחת השמש, בצד מזרח, הייתה הכיוון העיקרי, הכיוון המרכזי אליו התייחסו שאר הכוונים היה הדרום. שכן מקור החיים העיקרי של מצרים היה הנילוס. אם אכן כך, רוח קדים במצרים היא רוח דרומית. רוח דרומית שכיחה באביב והיא ככל הנראה זו שהביאה את הארבה למצרים. לשיטתו, "קדים", בביטוי "רוח קדים", משמעותו, "קדימה", כלומר הכיוון המרכזי (ולא מלשון קֶדֶם שמשמעותו צד מזרח) .

ראה בספרו "פרשת דרכים : מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשת השבוע"  מאת יצחק מייטליס, ספרי מגיד - הוצאת קורן, ירושלים,  תשע"ה 2014. המאמר המקוון "מהיכן הגיע הארבה? האם רוח קדים היא רוח מזרחית?", באתר "דעת" – מכללת הרצוג.

[5] אחד המיקרים הידועים והקשים, של מכת הארבה בארץ ישראל, ארעה בשנת 1915 בו היתה מכת ארבה חסרת תקדים באזור ארץ ישראל אשר גרמה לנזקים חמורים לחקלאות המקומית וכתוצאה מכך נוצר רעב בארץ. נתפלל ש-ה' יצילנו ממכה קשה זו.

[6] ע"פ מה שכתב פרופ' אהרון שולוב, אונ' העברית, ב"עולם התנ"ך", ספר שמות, פרק י, עמ' 71 ועמ' 74, הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.

[7] "עולם התנ"ך", שם.

[8] פרופ' מאיר פנר, מבכירי חוקרי הארבה בישראל, "פרטי הארבה שהתגלו לא מעידים על נחיל", 7.5.19, אתר ערוץ 7.

[9] כפי שכתב הרמב"ם, באיגרת תחיית המתים, בפרק י' (לקראת סוף האיגרת) שהנסים פעמים והם באים בדרך הטבע: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים: 'זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו'(מלכים א יג, ג), כי מדרך הבניינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל; והברכות והקללות הנזכרות בתורה כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן והם כלם מכת האפשר כשיסתכל האדם בהם. ואמנם יהיו העניינים האלו האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכולם: האחד מהם - בוא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשווה... והתנאי השני זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה: 'ולפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן' (שמות י, יד)... והתנאי השלישי המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות... ".

© כל הזכויות שמורות למחבר