זיהוי ה"זמר"

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכר ה"זֶמֶר" כחיה המותרת באכילה. נחלקו הפרשנים והחוקרים באיזו חיה מדובר.

בפרשתנו אנו קוראים על החיות המותרות והאסורות באכילה. התורה מפרטת את עשר החיות הטהורות המותרות באכילה: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ:  שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים;  אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (יד, ד-ה). פרופ' מרדכי כסלו[1] מראה שאין הכוונה שעשר חיות אלו טהורות בלבד אלא מדובר בעשר קבוצות של מיני מעלי גרה טהורים. במאמר זה נעסוק בזיהוי הזֶמֶר, המוזכר בתורה רק פעם אחת, בפרשתנו.

דעת החוקרים

פרופ' יהודה פליקס מזהה את הזֶמֶר עם כבש הבר[2]. רוב התרגומים הלועזיים מתרגמים "זֶמֶר" – כבש הבר או עז הבר. לדעתו, חיה זו היתה מצויה בארץ בזמן המקרא, והיא קרויה זֶמֶר על שם צמרה הגזוז (=זמור) שנראה בכל גופו.

מנחם דור בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד"[3] מזהה את הזֶמֶר עם הבֹּובָּל. הבובל היא חיה מעלה גרה שהיתה נפוצה בארץ רק בסביבת ים המלח והערבה. תרגום אונקלוס מתרגם "זֶמֶר - דִיצָא" וכן תרגום יונתן מתרגם "זֶמֶר - דִיצִין" שהכוונה לבעל חי מדלג. תנועת הדילוג אכן מתאימה לבובל. לדעתו, כבש הבר או עז הבר לא היו לפנים בארץ.

ג'ירפות בזמביה.
אחד הזיהויים המוצעים ל'זמר'.
מתוך ויקיפדיה

זֶמֶר=ג'ירף

הרב סעדיה גאון תירגם[4] "זֶמֶר – אלזראפה", היינו הג'ירף, וכן אבן ג'נאח פירש: "זֶמֶר – בלשון ערבה זראפה" (פירוש לספרי הקודש, דברים, שם) וכך מביא הרד"ק בשם ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים, בשורש "זמר". גם תרגום השבעים והוולגטה תרגמו "זֶמֶר –גמל נמרי" דהיינו ג'ירף.

ר' יהוסף שוורץ מעיד על כשרותו של הג'ירף לאכילה:"ואעיד עדות נאמנה, שבשנת תרי"ד ראיתי כמה גיראפפי חיים, אשר באו דרך ארץ מצרים. והיה לאל ידי לעיין ולהסתכל בהם, ולחקור ולדרוש באיכותם ובמהותם זמן מה. ומצאתי וראיתי שאמת וצדק, שחיה טהורה מעלת גרה ומפרסת פרסה היא, וכל סימני טהרה בה. לכן נכון ואמת ויציב, לתרגם זמר בשם גיראפפע" (דברי יוסף, קנט, ב).

 כאמור לעיל, רבים מהחוקרים דחו זיהוי זה, בנימוק העיקרי שהג'ירף לא גדל בארץ ישראל בתקופות קדומות, מתוך הנחת יסוד שהתורה הזכירה רק בעלי חיים שחיו בארץ ישראל. ברם, הנחה זו אינה נכונה לפחות מהסיבה שהתורה ניתנה לא בארץ ישראל אלא בסיני - לעם ישראל שהכיר היטב את מצריים ותרבותה. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים שהג'ירף היה מצוי במצרים העתיקה – על כך ניתן ללמוד מתוך ריבוי ממצאים של עצמות, כתובות סלע, איורים על קברים ועוד. בנוסף, יתכן שהג'ירף הובא בתקופת המקרא לארץ ישראל דרך מצרים או שהזדמנו למשה רבינו בדרך עדר ג'ירפות[5].

ניתוח הג'ירף

ביום יא בשבט תשס"ב נערך בספארי בר"ג ניתוח בוולד מת של ג'ירף שהפילתו אימו. הניתוח אורגן ע"י ד"ר זהר עמר, ונטלו בו חוקרים, רבנים, שוחטים ווטרינרים. בניתוח זו נבדקו, בין היתר, סימני הטהרה של הג'ירף. תוצאות הבדיקה[6]:

א.    מפריס פרסה ושוסע שסע – בג'ירף נמצא ששתי אצבעות הרגל היו מופרדות לחלוטין, מבפנים ומבחוץ, כמו אצל פרה ושאר בעלי החיים הכשרים.

ב.    מעלה גרה – הגמל מעלה גרה. ניתוח הג'ירף העלה שיש לו ארבעה מדורים בקיבה, כמו של בקר, מבנה המאפיין כמעט את כל מעלי הגרה המובהקים. בנוסף, לא נמצאו אצל הג'ירף שיניים חותכות בלסת העליונה תכונה המאפיינת את מעלי הגרה וכן לא נמצאו ניבים בלסת העליונה, תכונה המאפיינת את רוב מעלי הגרה.

כשרות הג'ירף לאכילה

הניתוח הוכיח מכל ספק, שלג'ירף יש כל סימני הטהרה, ואין הוא שונה במרבית אבריו משאר הבהמות והחיות הכשרות, לבד מגודל האברים שאינו פרופוציונלי. בתאריך טז ניסן תשס"ג נערך ניתוח נוסף בג'ירף בוגר, תחת פיקוחו והנחייתו של הרב שלמה מחפוד, שאישרה את הממצאים והוכיחה שהיא חיה טהורה.

לפי ההלכה ניתן להתיר אכילתן של בהמה וחיה על פי סימנים, ורק בעוף טהור יש צורך ב"מסורת" כדי להתירו באכילה. הדרישה לקריטריון ה"מסורת" כדי להתיר בהמה וחיה, נוסף על סימני הטהרה, קיימת רק על פי חלק מהפוסקים האשכנזים המאוחרים.

כיום, הג'ירף הוא בעל חיים שמוגן בארצות אחדות באפריקה, יקר ואינו זמין. אם יגדלו ג'ירפה באופן תרבותי, כמו ברפת, ייתכן ונוכל בעתיד לאכול אותה.

---

[1] לזיהוי עשר החיות הטהורות ראה מאמרו של פרופ' מרדכי כסלו "בחינת הזיהויים של עשרת מיני מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטקסונומיה", כתב העת "סיני" קכה, תש"ס. המאמר המקוון באתר "דעת".

[2] בספרו "חי וצומח בתורה", תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, המהדירים - הרב ישעיהו אריה ובנו יהושע דבורקס, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984.

[3] הוצאת גרפאור־דפטל, 1997, עמוד 40.

[4] הרב י' קאפח, פירושי רס"ג על התורה, ירושלים תשמ"ד, עמ' קעה, הערה 8.

[5] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי,  "דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו – ג'ירפה", חולין (פ,א).

[6] בנוסף נבדקו מספר דברים הקשורים להלכות שחיטה והלכות טריפה, עיין להרחבה בתחומין כג, במאמר "כשרות הג'ירף לאכילה – דו"ח ניתוח", דו''ח ניתוח נכתב בשיתוף ד''ר ארי ודניאל זיבוטפסקי, עמ' 491-499.

© כל הזכויות שמורות למחבר