השיכר והבירה

 מאת: אורן סעיד

יש אומרים ששֵׁכָר הוא כינוי לכל דבר המשכר. בתלמוד בבלי אנו מוצאים בעיקר שני סוגי בירה: "שיכר תמרים" ו"שיכר שעורים"

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות מעשר שני. מעשר שני הוא עשירית מן היבול שנשאר לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון[1]. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו פירות מעשר שני נאכלים בירושלים. אם היבול היה רב והדרך לירושלים היתה רחוקה וקשה היה להביא לשם את הפירות עצמם, היו פודים אותם בכסף, כלומר, היו מעבירים את הקדושה שחלה על הפירות לכסף והפירות היו יורדים מקדושתם, נעשים חולין ומותרים באכילה בכל מקום. את הכסף היו מעלים לירושלים וקונים בו קרבנות שלמים או שאר מצרכי מזון, שהיו נאכלים בירושלים, כדין מעשר שני, שנאמר בפרשתנו: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (יד, כו). מהו השֵּׁכָר הנזכר בפסוק?

האבן עזרא מבאר את החומרים מהם ניתן להכין שֵּׁכָר: "ּבַשֵּׁכָר  - העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים" (שם). לפי האבן עזרא, השיכר הוכן מתבואה או מפירות. לעומת זאת, בתלמוד בבלי מסכת יומא לומד רב אחא בר יעקב, ש'שֵׁכָר' הנזכר לגבי מעשר שני הוא דווקא יין, כמו בנזיר: "אמר רב אחא בר יעקב מהכא (דברים יד, כו) 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר '...אלא יליף שֵּׁכָר שֵּׁכָר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין" (עו, א). למעשה גם בנזיר נחלקו התנאים מהו ה-'שֵׁיכָר' האסור לנזיר בכתוב: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" (במדבר ו, ג): יש אומרים[2] שהוא יין סתם, "ודברה תורה שתי לשונות" ויש אומרים שהוא יין חי (=יין שלא נתן בו מים) ויש אומרים שהוא יין ישן[3] ויש אומרים ששֵׁכָר הוא כינוי לכל דבר המשכר[4], כגון שיכר העשוי משעורים או מתמרים.

שתיית בירה בצוותא, ציור משנת 1923
מתוך ויקימדיה

מהו שיכר העשוי משעורים או מתמרים?

"שיכר שעורים"  ו"שיכר תמרים" הוא משקה משכר הקרוי כיום "בירה". הבירה הוא משקה אלכוהולי המיוצר על ידי התססת תמצית של זרעי שעורה או מיני דגן אחרים, הנובטים בעזרת שמרים. האדם מייצר בירה זה אלפי שנים. בעולם העתיק היתה נפוצה בעיקר בירה העשויה משעורה. בתלמוד בבלי  אנו מוצאים בעיקר  שני סוגי בירה: "שיכר תמרים" ו"שיכר שעורים", למשל בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא נאמר: "תנו רבנן, אחד שֵּׁכָר תמרים ואחד שֵּׁכָר שעורים ואחד שמרי יין, מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו" (צו, ב).

מקור המילה בירה אינו ברור, אך ככל הנראה מקור המילה במילה הלטינית biber, משקה או שיקוי. מכיוון שהמרכיבים לבירה שונים ממקום למקום ובתרבויות שונות, כך גם המאפיינים של התוצר הסופי, כמו טעם, ריח וצבע משתנים.

מקובל לכנות את תהליך ייצור הבירה בשם בישול, למרות שהכנת השיכר איננה דורשת בהכרח תהליכי בישול. בימינו ייצור הבירה מתבצע בעזרת בישול (ראה להלן) בניגוד למקובל בעבר.

שֵׁכָר שעורים

לֶתֶת (Malt) הוא חומר הגלם העיקרי לייצור בירה. לֶתֶת הוא דגן שעבר הנבטה [=פעולה המאפשרת לזרעים לנבוט כדי לאכול אותם - בצורה גולמית או מבושלת, או כדי לגדל אותם לצמחים], באמצעות השריית הדגן במים. ברוב המוחלט של המקרים, הלֶתֶת בו משתמשים הוא לתת משעורה. תהליך ההנבטה יוצר מספר אנזימים, הממירים את העמילן בדגן לסוכר. מיד לאחר ההנבטה זרעי הדגן מיובשים בכבשנים ולעיתים גם נקלים. את זרעי הדגן טוחנים ולאחר מכן דוחסים לתוך מיכלים מיוחדים  מוסיפים מים, בוחשים ומבשלים. תהליך הליתות נמשך במיכלים  עד שרוב העמילן הופך לסוכר[5].

לתמיסת הלֶתֶת מוסיפים שמרים (סוג של פטריות חד-תאיות) המפרקים את הסוכרים שבתמיסה ומנצלים אותם לתהליך יצירת האנרגיה שלהם. תוצרי הלוואי מפעילות זו הם פחמן דו-חמצני - שבזכותו הבירה היא משקה תוסס ומעלה קצף וכן אֵתָנוֹל – הוא האלכוהול הנמצא במשקאות חריפים.  מלבד פחמן דו-חמצני ואלכוהול, יוצרים השמרים חומרים רבים אחרים, התורמים לטעם ולארומה של הבירה. בשלב זה, מוסיפים לתערובת, צמח מטפס רב שנתי בעל פרחים, ממשפחת הקנאביים - הנקרא כְּשׁוּת, המעניק לבירה את טעמה המריר.

רוב סוגי הבירה מכילים בין אחוז אחד לשישה אחוזים אלכוהול. בגלל תכולת האלכוהול הנמוכה אין הבירה משקה כה משכר כמשקאות אלכוהוליים אחרים. אולם בהחלט ניתן להשתכר ממנה בעקבות שתייה מופרזת. ידועה גם הבירה השחורה, או בירה מאלט, המכילה סוכר רב יותר וחסרה את צמח הכְּשׁוּת המצוי בסוגים האחרים[6].

 שֵׁכָר תמרים

שֵׁיכָר תמרים הוכן על ידי שריית פֵּרות התמר במים ותסיסתם, כנאמר בתוספתא: "אין שורין תמרים להוציא מהן שֵּׁכָר תמרים" (תוספתא מעשר שני, פרק ב, הלכה ב). התמרים מכילים סוכר רב ולכן די בהשרייתם במים בנוכחות שמרים (אין צורך בהלתתה) על מנת לגרום לתסיסה וקבלת משקה אלכוהולי[7]. סתם 'שֵּׁכָר' במקורות הבבליים הוא שֵּׁכָר תמרים, שהיה משקה שכיח בבבל, משום מקומו המרכזי של ענף התמרים בחקלאות המקומית[8].

בימינו, יש המכינים בירה מתמרים המעורבת בלתת שעורה ויש הסבורים, כי כבר במצרים העתיקה, הוסיפו את התמרים לבירה שהוכנה מדגנים, על מנת להוסיף לה טעם[9].

---

[1] להרחבה ראה בהמכלול – האנצ' היהודית בערך "תרומות ומעשרות".

[2] ספרי נשא כג; רבי יוסי הגלילי בבמדבר רבה י, ח.

[3] ונקרא כן לפי שהיין משכר כשהוא ישן (רש"י במדבר ו, ג).

[4] רבי יהודה בכריתות (יג, ב), וכן מצינו שתרגמו יין ושכר במקצת מקומות 'חֲמַר וּמְרַוֵי' (אונקלוס ויקרא י, ט) - יין ומשכר. להרחבה ראה במיקרופדיה תלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה -  בערך "יין".

[5] אנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, הוצאת הקדש רוח יעקב, 1994, בערך "בירה".

[6] אנצ' "אביב חדש", בערך "בירה", הוצאת זמורה-ביתן מוציאים לאור בע"מ, 2004.

[7]  ראה במאמר "מטילין שכר במועד לצורך המועד – תמר מצוי" (מועד קטן, יב, ב), ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי.

[8] ראה גם מאמרו של פרופ' אברהם אופיר שמש, "יין ושכר אל תשת – המונח שיכר במקרא ובפרשנות הבתר מקראית",  הוצאת המכללה האקדמית הרצוג - תבונות.

[9]  Ian Spencer Hornsey, A History of Beer and Brewing, Cambridge: The Royal Society of Chemistry, 2003, עמ' 62

© כל הזכויות שמורות למחבר