אשה סוטה וההשפעות של מי המרים המאררים

 מאת: אורן סעיד

אין "מכנה משותף" בין דין סוטה ל-"משפט אלוקים". דין סוטה מטרתו לשמור על קדושת חיי המשפחה ואחדותה

סוטה הוא כינוי לאשת איש שבעלה חושד בה בניאוף, לאחר שהוזהרה על ידו שלא תסתתר עם אדם מסויים. דיני אשה סוטה כתובים בפרשתנו, בדין ששמו "תורת הקנאות" (במדבר פרק ה). דין תורת הקנאות נותן לבעל המקנא, החושד באשתו בניאוף ואין לו עדים, את הרשות להביא את אשתו לפני הכהן לשם בירור שאלת אשמתה. כוונת החוקים שבפרשה זו לשמור על טוהר חיי המשפחה ועל אחדותה.

חכמינו למדו מהפסוקים, שאין האשה נעשית סוטה אלא בשני דברים: בקינוי ובסתירה. קינוי הוא שהבעל התרה באשתו והזהירה, שלא תיכנס עם איש פלוני למקום סתר. סתירה היא שהאישה נכנסה עם האיש, שבעלה "קינא" לה עליו, למקום סתר, ושהתה עמו כדי  טומאה, כלומר, כשיעור זמן שיש לחשוד בה שזינתה עמו, אבל אין עדים שנטמאה. לאחר הקינוי והסתירה, הבעל מביא את אשתו אל הכהן, יחד עם קרבנה הקרוי "מנחת סוטה". הכהן משביע את האשה: "אם לא שכב וכו' " (ה, יט-כג), וכותב את השבועה על מגילה (קלף). לאחר מכן, הכהן לוקח את המגילה, מטבילה ב"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" עד שנמחק הכתב, ואח"כ משקה אותה ממים אלו (ה, כג-כד). אם היא זינתה המים גורמים לה לנפיחות בבטן ולנפילת הירך; ואם היא לא זינתה, אזי המים לא משפעים עליה לרעה והיא יוצאת והולכת לה, והרי היא מותרת לבעלה (רמב"ם סוטה ג, טז). אם היא טהורה, אזי המים משפיעים עליה לברכה, שנאמר "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (ה, כח): יש אומרים שאם היתה עקרה – נפקדת; ויש אומרים[1] "שאם היתה יולדת בצער יולדת בריווח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים" (תלמוד בבלי סוטה כו, א).

 

דין סוטה ו"משפט אלוקים"

חולה במיימת עם בטן נפוחה.
יוצר: James Heilman, MD
מתוך ויקימדיה

הצורך לבחון את אמיתות דבריו של נאשם במעין מכונת אמת לא נולד בימינו. במזרח הקדמון לפני אלפי שנה, כמו למשל בבבל העתיקה - כפי שעולה מכמה מקומות בחוקי חמורבי ומאוחר יותר – באירופה בימי הביניים, ובין הבדואים ובעמים רבים באפריקה המערבית (מדרום לסהרה) גם בימינו, נהוגות שיטות שונות לאימות דבריו של נאשם ולבחינת אשמתו. המונח המיוחד לדרכי בירור אלו הוא 'אורדל' - מונח השאול מן הגרמנית העתיקה, שמשמעו 'פסק דין', וכוונתו ל"פסק דין אלוקי" או "משפט אלוקים".

הצורה הנפוצה של "משפט אלוקים" הייתה בדיקה באמצעות ברזל מלובן: החשוד נשא את מוט הברזל על כפיו, או דרך עליו ברגליו היחפות. בהוראות לביצוע "משפט אלוקים" נקבע כיצד לחבוש את הכוויה ולבודקה לאחר כמה ימים: אם הכוויה התחילה להֵרפא יפה - נמצא החשוד זכאי .צורות נוספות של "משפט אלוקים" היו שהחשוד נדרש להוציא חפץ ממים רותחים, או הושלך בעודו כפות למים עמוקים [2]. אצל הערבים בדיקת החשוד נעשית על ידי כך שעליו ללקק ברזל מלובן [3].

אין לנו עדויות מן המזרח הקדמון על משפט הדומה לדין הסוטה, אך ידועים שבטים באפריקה שהשקו חשוד בעבירה משקה רעל, וסבורים היו שהאשם ימות והנקי מאשמה יחיה. אחרת היתה ההשקפה ההודית. שם האמינו שהאל נכנס למים ומעניש את דובר השקר, על פי רוב במחלת ההִדְרוֹקָן (ראה להלן). עם זאת, יש לציין שישנם הרבה הבדלים בין דין סוטה למה שמכונה "משפט אלוקים" , ביניהם [4]:

א. בדין סוטה צריך "קינוי וסתירה" כדלעיל.

ב. בדין סוטה הבעל רשאי לומר "איני משקה", ומוציא אותה ונותן כתובה; וכן האשה רשאית לומר "איני שותה ואיני נוטלת כתובה" ועוד שורה של אפשרויות שבהן הנשים אינן שותות (משנה סוטה ד, ב-ג).

ג. בפרשתנו נאמר "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ" (ה, לא), ודרשו מכאן: בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקים את אשתו; אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים את אשתו. לכן משרבו הנואפים - בגלוי, בבית שני (רמב"ם סוטה פרק ג, הלכה יט) - הפסיק רבן יוחנן בן זכאי את המים המרים, שנאמר: 'לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה' (הושע ד, יד); או לפי שנאמר: 'וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ' (במדבר ה כז), בזמן שעמה שלם, לא בזמן שעמה פרוצים (ירושלמי שם ט ט), ואף על פי שבזמן רבן יוחנן בן זכאי, היו אנשים כשרים שיכלו המים לבדוק נשותיהם, צריכים אנו שיהיה כל הציבור שלם ולא פרוץ בעריות[5]; ולפי שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס, זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, ולפיכך פסק העניין הזה משעה שנתקלקלו בעברות ורבו הנואפים (רמב"ן על התורה במדבר ה, כ).

מכאן שאין "מכנה משותף" בין דין סוטה ל-"משפט אלוקים". דין סוטה מטרתו לשמור על קדושת חיי המשפחה ואחדותה .

כמו כן יש לציין, שמשה רבינו גם בדק את בני ישראל כסוטות לאחר חטא העגל, והשקה אותם מים: מי שחטא בעגל – צבתה (התנפחה) בטנו. כך ידעו בני לוי, מי עובד ה' ומי עבד את העגל (שמות לב, כ). גם שם לא היה "משפט אלוקים", שהרי העובדים לעגל נענשו בדרך אחרת.

מהי אותה תופעה שגורמת לסוטה (במידה והיא זינתה) לנפיחות בבטן ולנפילת הירך?

תיאור האשה הסוטה לאחר שתיית המים המאררים, שגורמים לה לירך נופלת ולבטן צבה (במדבר ה, כא), מתאים לתיאור מחלת ההִדְרוֹקָן, וכן כתב יוסף בן מתתיהו[6], בהסבר הכתוב על ענשה של הסוטה, כי לקתה בהִדְרוֹקָן.

מחלת ההִדְרוֹקָן [7]

הגמרא במסכת שבת (לג, א) מבחינה בשלושה סוגי הדרוקן:

א. "של עבירה - עבה". רש"י: "הבאה בשביל עבירה - עבה. בשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי".

ב. "ושל רעב - תפוח". רש"י: "נפוח עורו על בשרו ומים בינתיים, ונראה כזכוכית ורך מתוכו".

ג. "ושל כשפים - דק". רש"י: "בשרו דק וכחוש".

המהרש"א במקום, מציין (ע"פ הגמרא בברכות כה, א), שיש סוג רביעי של הדרוקן, הנגרם כתוצאה מעצירות.

סביר להניח, ש"הדרוקן" היא תיסמונת של בצקות כלליות, או מַיֶּמֶת (Ascites) - בצקת בחלל הבטן. בצקת (Edema) היא הצטברות חריגה של נוזל נסיובי בתאים, ברקמות ובחללי הגוף מחמת גודש בכלי הדם, דלקות בכליות ושינויים בהרכב הדם. בצקת יכולה להיגרם גם כתוצאה מרעב, תת-תזונה ממושכת (סוג שני של הדרוקן כדלעיל). גורמים נוספים לבצקת: אי ספיקת לב, אי ספיקת כבד וכן מתרופות מסוימות. הצטברות הנוזלים ברקמה התת-עורית, ניכרת מן החוץ בהתהוותן של נפיחות ובמצבו הספוגי-פלסטי של העור (במקום מצבו האלסטי התקין), באופן שלחץ האצבע משאיר בו שקע, שאינו מטשטש אלא לאט.

ישנן צורות שונות של הדרוקן, וכן מצבים דומים הבאים כתוצאה ממחלות אחרות, וכולן נכללות בגמרא תחת המושג "הדרוקן". עצירות אינה יוצרת אמנם הדרוקן בכל סימניו, אבל גם כתוצאה ממנה מתנפחת הבטן.

לגבי עונשה של אשה סוטה, כיצד המים בודקים את הסוטה שנטמאה, מתואר במשנה במסכת סוטה (פרק ג, משנה ד): "אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין (מתוך שבשרה מתנפח, נראית כולה כמלאה גידים)". רואים שיש סימפטום נוסף לתופעת התנפחות בטנה של אשה סוטה, הוא "ירוקת פנים" [8] וכנראה הכוונה לחיוורון [9].

ה"כלי יקר" מסביר (ה, יז) את העונש של הסוטה: "ולפיכך בטנה צבה וירכה נופלת, כי כך הטבע בכל חולי השתן, שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת, יפעול אחת משתים אלה או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה, כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן או המשקה עושה לו דרך אחר הוא שנבלע בבשר הירך, ולפי שאין כאן מקומו, על כן בהכרח יפול בשר הירך, ובכלל חתיכות בשר הנופלות יפול גם המשקה דרך שם". א"כ ע"פ פירוש זה, נפיחת הבטן נגרמת בשל עצירת המים המרים בבטן, כמו זו הנגרמת ע"י עצירת השתן (סוג רביעי של הדרוקן כדלעיל). במסכת בכורות מסופר: "מעשה באחד שביקש להשתין – ולא השתין ונמצא כריסו צבה[10] [מפני ששלפוחית השתן היתה מלאה]" (מד, ב). עצירת השתן, יכולה להיגרם ע"י אחת משלוש סיבות: חולשת עבודת הלב, דלקת כליות ודלקת כבד.

הרמב"ן (ה, כ) לעומת זאת, מפרש שעונשה של הסוטה, שבטנה צבה (=מתנפחת) וירכה נופלת, זהו נס גמור: "...והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס, זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה זאת כיתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם...". צריך לומר, שמדובר במחלה טבעית, אלא שהיא נגרמת בזמן ובעיתוי מיוחד - שהוא הנס [11]; וכך כנראה גם הכוונה בפירוש ה"כלי יקר" הנ"ל.

---

[1] במדרש במדבר רבה נאמר כך: "...ואם לא נטמאה האשה לשעבר וטהורה היא לעתיד לבוא, אותה שעה ונקתה מן האלות ומן השבועה ונזרעה זרע...שאם היתה יולדת בצער היתה יולדת ברווח, נקבות יולדת זכרים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים, יולדת לשתי שנים יולדת בכל שנה, יולדת אחד יולדת שניים" (במדבר רבה, פרשה ט סימן כה).

[2]  זהו ה"משפט אלוקים" הקבוע בחוקי חמורבי, והוא נקרא "הליכה אל הנהר". מתעודה שהתפרסמה ב1965- נתברר שמי שהנהר 'אחזוֹ' (סחף אותו) הוכר כאשם (פירוש על ספר במדבר, פרופסור יעקב ליכט ז"ל , ירושלים תשמ"ה, עמ' 168 והערה 14). מעניין שבאירופה בדקו על ידי השלכה לנהר בעיקר חשודות בכישוף, ומי שצפה על פני המים נמצאה דווקא אשֵמה, שהרי ניצלה בעזרת כשפיה (שם, עמ' 166).

[3] להרחבה ראה במאמרו של אלחנן סמט, לפרשת נשא, עיונים בפרשת השבוע כרך ב', סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד. המאמר המקוון באתר "דעת".

[4] ראה ב"דעת מקרא", במדבר, הערה לפסוק טו (פרק ה), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1988. ראה גם אנצ' מקראית ערך "סוטה", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968. ראה גם במאמר "המבחן בתעודות המזרח הקדום" מאת פרופ' משה ויינפלד, אונ' העברית, ב"עולם התנ"ך", במדבר, פרק ה, עמ' 40, הוצאה לאור בע"מ, ת"א, 1999.

[5] עמק הנצי"ב לספרי נשא יד.

[6] קדמוניות היהודים ספר ג, פרק יא, 6.

[7]  ראה אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "מחלות" לגבי הדרוקן עמ' 567; מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק.

[8] וכנראה הכוונה לחיוורון; פני האדם בזמן פחד או מוות, שאז הוא מחוויר ומלבין.

[9] ראה אנצ' הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, לגבי ירקון והתינוק הירוק, ערך מילה עמ' 687; מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)].

[10] ע"פ זה מעיר י.ל.קצנלסון, בהערותיו לספר "מדרש הרפואה" מאת משה פרלמן, על דברי רשב"ג: "רשב"ג אומר: עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן, סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון" (מדובר על סימפטומים כתוצאה מאי-עשיית צרכים; ברכות כה, א), כך: "אולי צריך להיות ההיפך: במחלת הירקון רואים אנו עצירת נקבים גדולים ("עמוד החוזר"), ובמחלת ההדרוקן אנו רואים עצירת שתן ("סילון החוזר") ".

[11] כפי שכתב הרמב"ם, באיגרת תחיית המתים, בפרק י' (לקראת סוף האיגרת) שהנסים פעמים והם באים בדרך הטבע: "וממה שראוי שנבארהו הנה, ואע"פ שהוא עקר יותר נכבד מכוונת זה המאמר - הוא, שהנפלאות פעמים יהיו בעניינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות, וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים: 'זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו'(מלכים א יג, ג), כי מדרך הבניינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש, וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל; והברכות והקללות הנזכרות בתורה כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן והם כלם מכת האפשר כשיסתכל האדם בהם. ואמנם יהיו העניינים האלו האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכולם: האחד מהם - בוא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשווה... והתנאי השני זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה: 'ולפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן' (שמות י, יד)... והתנאי השלישי המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות... ".

© כל הזכויות שמורות למחבר