שעורה - מאכל בהמה

 מאת: אורן סעיד

בתקופת המשנה והתלמוד קטן ערכה של השעורה כמאכל אדם. שעורים נחשבו כמאכל בהמה, ולחם המופק מהן נחשב למאכל עניים.

בפרשתנו אנו קוראים על מנחת סוטה שמביא בעלה של אשה סוטה כקרבן: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן" (ה, טו). מבאר רש"י "שערים - ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה". מקור דברי רש"י הוא במשנה מסכת סוטה: " כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים; מִנְחַת הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים, הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה" (פרק ב, משנה א). אם כן, מנחת סוטה באה מן השעורים הנחשבים כמאכל בהמה.

גם בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים שהשעורה נחשבת כמאכל בהמה: "אלא של עדשים מאכל אדם ושל שעורין מאכל בהמה" (ירושלמי סנהדרין פרק ב, הלכה ה); וכן בספר מלכים: "וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן, לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ... " (מלכים א  ה, ח). לסוג שעורה יש כ- 30 מינים מהם גדלים 6 מינים בארץ ורובם נחשבים "עשבים רעים", או צמחי מרעה כגון: שעורת הבולבוסין ושעורת התבור. השעורה הירוקה משמשת למרעה ולחציר (הן כמזון והן כמצע ריפוד). כיום מגדלים את השעורה בעיקר למאכל בהמות.

מיני שעורה.
לחם המופק משעורה היה נחשב
למאכל עניים .
מתוך ויקימדיה

בתקופת המשנה והתלמוד קטן ערכה של השעורה כמאכל אדם. פת שעורה נחשבה למאכל עניים: "משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים ? מפני שאין לי פת חיטים ! "(ספרי בהעלותך כד, ב). בבבל סברו כי קמח שעורים גורם למחלות תולעים (ברכות לו, א). בשל הכמות המועטה של הגלוטן בגרגירים, אין קמח השעורה נוח להכנת לחם. קמח השעורה אינו תופח בקלות, ויש צורך במיומנות מיוחדת, כדי להתפיחו ולאפותו. לכן הלחמים הלבנים (שהופקו מחיטה) נחשבו למשובחים ביותר, כי היה יותר קל לאפות אותם. לחם לבן מחיטה, היה יקר בהרבה מלחמים שנאפו משעורים או מדגנים אחרים[1]. אם כן, מובן מדוע לחם משעורים שימשו בעיקר עבור העניים.  היו מאכילים שעורים אסיר חסר תקנה: "וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת[2]" (סנהדרין פרק ט, משנה ה).

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 נתגלה על ידי מדענים כי לחם העשוי קמח מלא בריא יותר מלחם העשוי קמח לבן. לגרגירי השעורה ערך תזונתי גבוה. כיום, לחם שעורים הינו מבוקש בקרב שוחרי המאכלים האורגניים, ומחירו יקר יחסית למיני לחם אחרים[3]. השעורה היא הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים. השעורה מכילה 17% סיבים תזונתיים. גרגירי השעורה מכילים וויטמינים מקבוצת  B וכן את חומצת האמינו טריפטופן[4]. הם עשירים במינרלים, כדוגמת סלניום, נחושת, מנגן וזרחן. מינרל חשוב נוסף המצוי בשעורה הוא הכרום, שעוזר לאזן רמות גלוקוז בדם[5].

בזני התרבות כיום, קיימת שונות בין הזנים השונים, השונות נובעת ממטרת השימוש בגרעין למאכל אדם או למאכל בהמה וכן תנאי הגדול, כמות המים שהצמח קיבל, תזמון הזריעה, הימצאות מזיקים בקמה, ועוד[6].

השעורה היא אחד המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, כפי שנאמר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח). שיבולי השעורים וגרגיריהן נמצאו בפירמידות במצרים ובמצדה. השעורה הייתה נפוצה באזור לפני יותר מ-5000 שנה. ביות השעורה החל בארץ ישראל באזור הגליל. כך עולה ממחקר של צוות חוקרים בינלאומי, בראשות חוקרים ישראלים, שערכו מיפוי ראשון של גנום השעורה מלפני כ- 6,000 שנה, ממערה במצוק מצדה[7].  ממחקרים שנעשו בממצאים הארכיאולוגיים השונים עלה, כי המבנה הגנטי של גרגרי השעורה בעבר, דומה למבנה הגנטי של גרגרי השעורה של ימינו וכי אין הבדל מובהק ביניהם.

בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה במרץ-אפריל, לפני החיטה אשר מבשילה יותר מאוחר. לכן מובן מדוע הקרבת קורבן העומר - אשר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים - פתחה את עונת הקציר. השעורה זקוקה לפחות מים מאשר חיטה. השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם[8]. גרגרי השעורה נחשבים כבעלי גודל יחסית קבוע, ועל כן הם משמשים לציון מידות ומשקלות תורניים[9].

---

[1] במקורות אחרים מצאנו עדויות, שהחיטה נתפסה כבעלת ערך כפול מזה של השעורה. כך במקרא - "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב, ז, א). ובדברי חז"ל: "אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וקב שעורין" (משנה, פאה פרק ג משנה ח), "המשרה את אשתו על ידי שליש, לא יפחית לה משני קבין חיטים או מארבע קבין שעורין" (משנה, כתובות פרק ה שמנה ח). ראה גם במאמר "סלי חורי"  בפרשת וישב, בבלוג זה, שלחם לבן נחשב כ"לחם המלך".

[2] לדעת מ. רענן יכולת ספיחת הנוזלים על ידי השעורה גבוהה יותר משאר מיני הדגן משום שהיא מכילה אחוז גבוה של סיבים תזונתיים המצויים בכל חלקי הגרעין (הן הקליפה והן רקמת המזון – האנדוספרם). יתכן שעובדה זו גם מבארת את אופן ההמתה של אדם שבית הדין מעוניין להרגו, אך מסיבות שונות הדבר לא מתאפשר. אופן המתה זה הוא האכלת 'לחם צר ומים לחץ' ולאחר שהמעיים מתכווצים מאכילים אותו בשעורים, שמתנפחות במעיו וגורמות לו למות. להרחבה ראה במאמר "מפני שהשעורים שואבות – שעורה תרבותית", פורטל הדף היומי, פסחים (עו, ב).

[3] ע"פ האתר "צמח השדה" בערך "שעורה תרבותית".

[4] טריפטופן היא אחת מ-20 חומצות האמינו הנפוצות בטבע, תאי גוף האדם אינם מסוגלים לסנתז טריפטופן ולכן היא מהווה חומצת אמינו חיונית, אותה יש לקבל דרך המזון. 

[5] ע"פ מאמרו של ד"ר משה רענן "חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא – שעורה", בפורטל הדף היומי, נדרים (מא, ב)

[6] אנצ' הלכתית חקלאית, מכון התורה והארץ, ערך "שעורה".

[7] "מיפוי ראשון של גנום השעורה", פרופ' אהוד ויס, המכון לארכיאולוגיה והמחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, אוקטובר 2017, באתר הקרן הלאומית למדע.

[8] "עולם הצומח המקראי", יהודה פליקס, בערך "שעורה", עמ' 146-147, הוצאת מסדה בע"מ, רמת גן, 1968.

[9] 1 שעורה =  0.044 גר' לפי הגאונים והראשונים; 1 שעורה =  0.05 גר' לפי הגר"ח נאה ובשם החזון איש.

© כל הזכויות שמורות למחבר