סלי חורי

 מאת: אורן סעיד

שר האופים רואה בחלומו סלי חורי. ע"פ אחד הפירושים, מדובר בסלים מלאים בלחם לבן, הנחשב ללחם של מלכים.

בפרשתנו אנו קוראים על חלומות שר האופים ושר המשקים. בתיאור החלום של שר האופים נאמר: אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי.  וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן, מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה; וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי (מ, טז-יז). מהם סלי חורי?

א.         רש"י מפרש "חורי" מלשון חור: "סלים של נצרים קלופים עשויים חורים חורים, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש בלעז [=רקיקים] לתתם באותם סלים". וכן פירש הרשב"ם, והוסיף: "לפיכך יכול היה העוף לאכול דרך נקבי אריגת הסל". רש"י מציין  עובדה מחיי היום יום בצרפת (בתקופת רש"י), שדרך מוכרי רקיקים – עוגות מבצק עדין, להניח רקיקים אלו בסלי נצרים מחוררים. 

ב.           השד"ל מביא פירוש, ש"חורי" הוא מלשון חררה (=עוגה): "סלי חורי - במשנה (ביצה פרק ב, משנה ו) פתין גריצין וחורי, ופירושו בירושלמי (פרק ב, הלכה ו) מלשון סַלֵּי חֹרִי, ופירוש רד"ק לדעת הירושלמי שהוא מלשון חררה, וזה עולה יפה לפי כתיבת המילה, שהיא חסרה וי"ו כדרך הכפולים" (בראשית מ, טז). בספר "הערוך" פירש [1] ש"סלי חורי" הן סלים המכילים "חררות גדולות הראויות למלך" (ערך "חר");  ומבאר שעוגה נקראת "חררה", על שם החור באדמה שבו היתה נאפית: "ונקראת עוגה חררה, על שם החור חררה. ונקראת עוגה חררה, על שם החור שאפויה בו, שעושין חור בארץ ומחימין שאפויה בו, שעושין חור בארץ ומחימין אותו באש ואופין בו לחם" (שם).

לחם לבן. לחם המלך. יוצר: סנסי
מתוך ויקימדיה

ג.           הרס"ג ובעקבותיו האבן עזרא פירשו "חורי" מלשון "חוארי", לבן בארמית, והכוונה ללחם לבן; וכן פירש בתרגום יונתן. הרמב"ן מוסיף: "והוא הנכון, כי היה בכל הסלים מלחם המלך , ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שהיה מעשה אופה". במאמר זה, נתמקד בפירוש זה, וביתרונות והחסרונות של הלחם הלבן.

הקמח, שהוא המרכיב הראשי בכיכר הלחם, נטחן מגרעיני חיטה. גרעיני החיטה מורכבים משלושה חלקים: גוף הגרעין (האנדוספרם), המהווה כ-85% מכלל הגרעין ומכיל עמילנים וחלבונים; נבט הגרעין, המכיל שומנים, חלבונים, ויטמינים ומינרלים; וקליפת הגרעין (סובין), המכילה תאית, מינרלים וויטמינים. לחם לבן אופים מקמח לבן, הנטחן מהאנדוספרם, כאשר שאר חלקי הגרעין מנופים ממנו. לחם שחור הנו כינוי עממי לחם שהוא מעט יותר כהה מן הלחם הלבן. הצבע הכהה הנו כתוצאה מחלקי קליפת גרעין החיטה (סובין) בקמח. במשך דורות, נחשב הלחם הלבן כלחם המועדף של המעמד הגבוה בעוד שהעניים אכלו לחם שחור או לחם שהופק מטחינה גסה של הגרגירים [2]. א"כ, מובן מדוע פרעה אכל לחם לבן – "לחם המלך". אך כיום ישנה עדיפות ללחם שחור, בשל ערכו התזונתי הגבוה יותר משל לחם לבן.

כאמור, הקמח הלבן אינו מכיל את הנבט או את הקליפות שהם החלקים העשירים ביותר ברכיבי התזונה. לכן הערך התזונתי של הלחם הלבן, בכל מה שקשור לוויטמינים, למינרלים ולסיבים תזונתיים הוא הנמוך מכל הלחמים. בנוסף, הכמות הדלה של סיבים תזונתיים בו הופכת אותו לבעל אינדקס גליקמי גבוה. כלומר, הוא מעלה את רמת הסוכר בדם מהר יותר מלחמים אחרים ולכן פחות מומלץ, במיוחד לסוכרתיים[3].

לחם מלא מבוסס על קמח חיטה מלאה המיוצר מטחינה באבן ריחיים של גרעין החיטה השלם. לחם זה שומר על מרבית הרכיבים התזונתיים של גרעין החיטה. הוא מכיל את סובין החיטה העשיר בסיבים תזונתיים ואת נבט חיטה העשיר בשלל ויטמינים ומינרלים, וכן פיטוכימיקלים (שם כולל לתרכובות אשר נמצאות באופן טבעי במזונות מן הצומח כמו: פירות, ירקות, זרעים, קטניות ודגנים) התורמים למניעת סרטן [4].

הלחם במצרים העתיקה [5]

כיכרות לחם בצורות שונות התגלו בקברים מצריים עתיקים מתקופות קדומות [6]. אפיית הלחם כמקצוע, החלה להתפתח במצרים. בדיקה של כמה ככרות לחם  מיושנות, הראתה שהמצרים השתמשו בטכניקות  די מתוחכמות לאפיית לחם. המצרים הקדמונים היו הראשונים שנעזרו בשאור (= גוש בצק שתסס ותפח בעזרת שמרי בר שנמצאו על הזרעים שנישאו באוויר) על מנת להתסיס את עיסת הבצק בתהליך הכנת הלחם [7]. בנוסף,  המצרים גילו את סוד התסיסה על ידי שימוש בשמרים שבודדו מתהליך ייצור הבירה. במצרים נתגלה זן חדש של חיטה וממנו יוצר לחם בעל גוונים לבנים.

הלחם היה נפוץ במצרים העתיקה והיווה מרכיב חשוב בתזונתם של המצרים. הירוגליפים[8] רבים מתארים למעלה מ-20 סוגים שונים של לחם ואת השיטות להכנתו. המצרים היו הראשונים שטחנו את גרגרי הדגנים בעזרת אבני-רחיים - מתקן המורכב משתי אבנים, ובו האבן העליונה זזה על פני האבן תחתונה בתנועה מעגלית או קווית. לאחר עבודת הטחינה הקשה, שבוצעה על ידי נשים, היו המצרים לשים את הבצק ברגליהם. בחפירות ארכיאולוגיות נתגלו מאפיות ותנורי אפייה סגורים עשויים קרמיקה, שיכלו לאפות מספר רב של לחמים בו זמנית.

 

---

[1] ערך "חר". ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן מרומי (1035 - 1110), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[2]  ראה גם בפרשת נשא, מאמר "שעורה – מאכל בהמה".

[3] ראה בויקיפדיה בערך "לחם לבן" וכן במאמר "קמח לבן האם הוא באמת נורא?", מאת ד"ר עידו מגן, המחלקה לגנטיקה מולקולרית, מכון ויצמן למדע, באתר של "מכון דוידסון".

[4] “Nutrition for Foodservice and Culinary Professionals” ,by Karen E. Drummond and Lisa M. Brefere

,John Wiley & Sons, 2009, pages 102-103.

[5] ע"פ אנצ' ynet בערך "לחם", בפיסקה "בתקופה הפרהיסטורית ובמצרים העתיקה".

[6] המצרים היו מניחים בקברים מיני לחמים ובירות בפרט,  בנוסף לרהיטים תכשיטים ובגדים, כדי לצייד את הנפטר לחיים שאחרי המוות. ראה גם “Ancient Egyptian Materials and Technology”, by Paul T. Nicholson and Ian Shaw, Cambridge University Press, 2000, pages 537-538.

[7] הלחם המצרי היה לחם חמץ. מצריים הייתה ידועה כארץ הדגן והלחם. בזמן המשוער שבו שהו בני ישראל במצרים, ניזון כל העולם העתיק מדייסות ומצות. ד"ר טובה דיקשטיין, כותבת: "כעת ניתן להבין מדוע נאסר לאכול חמץ בפסח. אכילת המצה נועדה לסמל את המעבר מתרבות של עבדים, שחיים על לחם החמץ המצרי, אל עם הרועים החופשי, אל לחם אבותיה". המאמר של ד"ר טובה דיקשטיין מופיע בספר "מטעמי המקרא, מתכונים בניחוח פרשת השבוע", 2008, עורכת דפי פורר קרמר, עמ' 160. המאמר מופיע גם באתר של נאות קדומים משנת 2009 תחת פרסומים ומחקרים בכותרת מאמרים: ד"ר טובה דיקשטיין – "על חמץ ומצה ומה שביניהם".

[8] הירוגליף הוא מונח המתייחס לתווים או סימנים גרפיים שיוצרים דמויות מצוירות, בעיקר ציורי חיות או חפצים. תווים אלה שימשו בסיס לכתב קדום אשר היה מותאם לחריטה על חרס, אבן או עץ. אחד האזורים בהם התפתח כתב הירוגליפי הוא במצרים העתיקה.

© כל הזכויות שמורות למחבר