זיהוי התחש

 מאת: אורן סעיד

יריעות תחשים שימשו כמכסה העליון של המשכן וככיסוי למספר כלים במשכן. נחלקו המפרשים והחוקרים בזיהוי התחש.

נאמר בפרשתנו, בתיאור משא בני גרשון: "וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ד, כה). יריעות תחשים שימשו כמכסה העליון של המשכן (שמות כו, יד). כמו כן נאמר שאת המנורה, הארון, השולחן, מזבח הזהב, כלי השרת ומזבח העולה כיסו במהלך המסעות ב"כסוי עור תחש" (ד, ו-יד).

קיימת מחלוקת בחז"ל לגבי מהותו של התחש. יש שפירשו ש'התחש' הוא מין חיה ויש שפירשו שה'תחש' הוא סוג של עור שעובד בצורה מיוחדת או נצבע בצבע מסויים: "עורות תחשים מה הן? ר' יהודה אומר: אלטינון, ר' נחמיה אומר: גלטינון [=שני סוגים של עורות חשובים ויקרים]. רבי יוחנן אומר: מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה, ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה" (קהלת רבה א, א). רס"ג תרגם לערבית את המילה 'תחש' ל"דארש"[1] ופירש הרב יוסף קאפח במהדורתו שפירוש המילה הוא עור הצבוע שחור.

החד-שן חד-קרן - אחד הזיהויים המוצעים לתחש.
מתוך ויקיפדיה

זיהוי החיה הקרויה תחש

הגמרא במסכת שבת דנה בזיהוי החיה הקרויה 'תחש' :" מאי הוי עלה בדבר התחש שהיה בימי משה ? אמר ר' אלעא אמר ר' שמעון בן לקיש: אומר היה ר' מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא החליטו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ותחש זה לפי שעה רק אז נזדמן לו למשה בשעת עשית המשכן ועשה ממנו כיסוי למשכן ונגנז, ואין מוצאים עוד מין חיה זה (עיין להלן). ומעירים כי מן הנאמר שקרן אחת היתה לו במצחו אפשר ללמוד שטהור היה, שבדומה לזה אמר רב יהודה: השור שהקריב אדם הראשון כקרבן תודה על חייו קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: " וְתִיטַב לה' מִשּׁוֹר פָּר;  מַקְרִן מַפְרִיס" (תהילים סט, לב), ומקרין פירושו-בעל קרן. ומקשים: הלא "מקרין" תרתי משמע [=שתי קרניים] ? ומשיבים: "מקרן" כתוב (כתיב חסר), כלומר להדגיש שהיתה לו רק קרן אחת. ושואלים: א"כ שיפתור ממנה מאותה ברייתא שכשם שלמדנו משור של אדם הראשון שבעל חיים שיש לו קרן אחת במצחו טהור הוא, מדוע לא נלמד שהוא מין בהמה ? ומשיבים: כיון שיש "קרש" [2], שמין חיה הוא, ואין לו אלא קרן אחת, אפשר לומר שגם התחש מין חיה הוא, ואין ראיה האם תחש הוא מין חיה או בהמה" (כח, ב, בצירוף פירוש שטיינזלץ – אבן ישראל).

על פי גמרא זו, התחש הוא בעל חיים שנברא "לפי שעה" והוא בעל קרן אחת. גם דעת רבי נחמיה במדרש תנחומא, שהתחש הוא בעל חיים שנברא לפי שעה: "וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר [3]: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּלְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת, בָּהּ בַּשָּׁנָה נִגְנְזָה " (מדרש תנחומא, תרומה, סימן ו). לפי שיטה זו, שהתחש נברא "לפי שעה" במעשה ניסים, אין טעם לנסות לזהות את התחש בימינו, בגלל שאינו קיים. אולם אם אנו מבינים, את הביטוי "לפי שעה", שהקב"ה עשה אז נס, וזימן את התחש, אע"פ שכרגיל אינו מצוי וקשה להשיגו, יש מקום לנסות לזהות את התחש, ע"פ התיאורים בתלמוד; ויתכן שפירוש "נגנז" - נשתכח, כמו שרש"י מסביר בפסחים (סב, ב): "מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים..."; ורש"י מפרש בד"ה נגנז: "נשתכח". כמו כן ניתן לפרש "נגנז", כמו שפירשו תוספות (בבא מציעא, כט, ב) את האימרה ש"בטלה זכוכית לבנה"   שהכוונה היא שאינה מצויה כמקודם.  א"כ עלינו לזהות את התחש שנשתכח, או שאינו מצוי כפי שהיה מצוי בתקופת המשכן.

דעת פרשנים נוספים בזיהוי התחש

רש"י ביאר: "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם 'סַסְגוֹנָא', שֶשָשֹ ומתפאר בגוונין שלו" (שמות כה, ה). רש"י פירש על פי  מסכת שבת (שם) שהתחש נברא "לשעה" וכן ביאר על פי תרגום אונקלוס שתירגם "תחש - סַסְגוֹנָא", שהתחש היא חיה בעלת הרבה גוונים. 

רלב"ג מעלה אפשרות שתחש הוא התיש: "אחשוב כי הם תיישים גדולים ועורותיהם יותר חזקים וקשים ויותר נבחרים מהאילים, על כן כתוב 'וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ' (יחזקאל טז, י) שהוא הנבחר שבעורות, לעשות מנעלים" (שמות כה, ה).

בספר שו"ת הרשב"ן שכתב הרב שלמה צבי שיק[4] מביא דעה, שהתחש היא הג'יראפה: "תחש היא... בלשון ערבי ג'יראפה, שהוראתו בלשון ערבי יפה ונאה, כי עורה יפה ומלא טלאים כנמר, ויש לה כמין קרן קטן במצחה, ושני קרנים דומות לקרני הצבי, ואזניה כאזני הפרה".

דעת החוקרים בזיהוי התחש [5]

בזיהויו של התחש נחלקו חוקרים רבים ולא הגיעו לכלל מסקנה. ע"פ הערבית נראה שהתחש הוא סוג של יונק ימי, פרת הים (Manatees). דעה אחרת סבורה שמדובר ביונק הימי Dugong dugon, הקרוב ביותר לפרת הים. לאור מסקנה זו כינה חוקר הטבע הגרמני אדוארד ריפל את החיה (Dugong dugon) בשם הלטיני "Halicore tabernaculi", ומשם הגיע השם גם לעברית - תחש המשכן.

החוקר יוחנן אהרוני סבור כי התחש הוא ה"חד-שן חד-קרן" (Monodon monoceros). בעל חיים זה הוא יונק ימי הקרוב ללוויתנים, ונודד בחבורות קטנות באוקיינוסים, בעיקר במימי הצפון. אורכו מגיע עד לששה מטרים, צבעו היסודי לבן-צהבהב וטלוא בכתמים כהים מרובים (היחיד בין חיות אלה שעורו מנומר). מצד אחד של פיו צומחת שן ארוכה (עד לשלושה מטרים) ומפותלת מאד (אשר נחשבה במשך ימים רבים כקרנו של החד-קרן). אולי אירע שלהקה של יצורים אלה התקרבה לים סוף והושלכה ליבשה או נלכדה שם. תיאור זה מקביל במידה רבה לתיאורים שבתלמוד: היצור הזה נזדמן לו למשה לפי שעה (שכן כרגיל אינו מצוי בחופים), ולא הספיקו חכמים להכריע בו מה טיבו המדויק, אם חיה ואם בהמה אם טמא ואם טהור. הוא טלוא כ"תלא אילן" המוזכר במסכת שבת (כח ,א): "ר' נחמיה אומר: מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן" ומפרש רש"י: "תלא אילן  - חיה טמאה היא, ומנומרת בגוונין" (שם).  

---

[1] כמו: שמות כה, ה; שמות לה, ז.

[2] בערוך על  הש"ס  בערך "קרש" מביא את דעת אחי"ה [=אמר חנוך יהודה אלכסנדר קאהוט (1842-1894) ;נולד בהונגריה וכיהן כרב בניו-יורק. היה בלשן ומזרחן, חיבר את ספר "הערוך השלם" המתבסס על ספר הערוך עם מוסף הערוך- בתוספת הערותיו שלו], שביאר כי הכוונה היא לקרנף שלאחדים מסוגיו רק קרן אחת.  הקושי זיהוי ה"קרש" עם הקרנף הוא שבמסכת חולין (נט, ב) נאמר שה"קרש" הוא חיה טהורה וכידוע הקרנף איננו טהור משום אינו מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. רש"י בחולין (שם) מפרש: "קרש. דיי"ן בלע"ז". ודיי"ן ביוונית זהו יחמור- שלו 2 קרניים. ותמה בעל אוצר לעזי רש"י שהוא לא כתב "חדקרן" כמו מהמיתולוגיות של הגויים.

ר' בנימין מוספיא  [=ר' בנימין מוספיא- מוסף הערוך, הוציא לראשונה את הערותיו על ה"ערוך" בשנת 1477] מסביר (מובא בערוך על הש"ס): שקרש פירושו ביוונית- קרן. וכנראה מתכוון לחד-קרן.

[3] רבי נחמיה, סובר שהתחש היה מעשה ניסים, שהרי המכסה העליון של הגג המשכן שהיו עשוי תחש, היה באורך שלושים אמות וברוחב  עשר אמה ולא ניתן להשיג יריעת תחש אחת באורך כזה באופן טבעי: "וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה, וּלְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת, בָּהּ בַּשָּׁנָה נִגְנְזָה . וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, לָמָּה? דִּכְתִיב: 'אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִים בָּאַמָּה' (שמות כו, ח). מִי מֵבִיא לְךָ יְרִיעָה שֶׁל שְׁלֹשִׁים אַמָּה. אֶלָּא מַעֲשֵׂה נֵס, לְשָׁעָה שֶׁנִּבְרֵאת נִגְנְזָה" (מדרש תנחומא, תרומה, סימן ו). לשיטתו,  גם יריעות העיזים הם מעשה ניסים ולא רק יריעות התחשים, שהרי גם אורך יריעות העיזים הוא שלושים אמות.

רבי נחמיה, לשיטתו, שמכסה התחשים למשכן היה באורך 30 אמה, וכפי שמציין רש"י: "מכסה לאהל - לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג ארכן ל' ורחבן י' אלו דברי רבי נחמיה ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים" (שמות כו, יד).

[4] חלק אבן העזר סימן סד. יצא לאור במונקאץ', תר"ס, 1900.

[5]  מתוך פירוש שטיינזלץ מסכת שבת (כח, ב). ראה גם בהרחבה ב"המכלול – האנציקלופדיה היהודית" בערך "תחש (תנ"ך)".

© כל הזכויות שמורות למחבר