ואשא אתכם על כנפי נשרים

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת ש-ה' הוציא את עם ישראל ממצרים בבטחה בתיאור "ואשא אתכם על כנפי נשרים". יש הסבורים שהתיאור מתייחס לעיט ויש שפירשו שהוא רק דימוי לשמירה רבה על הצאצאים.

בפרשתנו מתוארת דאגת ה' לעמו, אשר הוציאם מארץ מצרים בפסוק: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד); וכן בשירת האזינו: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא). רש"י לפסוקים הנ"ל מביא את המדרש, שנשר שונה משאר העופות בכך, שנושא את גוזליו על גבו ולא בין רגליו (כשאר העופות), ובכך מגן על גוזליו, "אומר (הנשר): מוטב יכנס החֵץ בי ולא בבני". כך הקב"ה הוציא את עמו ממצרים בבטחה והגן עליהם בדרך. בטרם אתייחס  לסוגיית נשיאת גוזלים על ידי הנשר, אתמקד בזיהוי הנשר במקרא ובספרות חז"ל.

הנשר והעיט

כדי להיות בטוחים בזיהויו של הנשר (GYPS FULVUS), דיינו בנאמר במיכה (א, טז): "הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר". הראש והצוואר של הנשר חשופים מנוצות (כנראה כדי שלא יתלכלכו בדם, בהכניסו את ראשו בין הקרביים של הפגר), ובמקומן יש נוצות פלומה קטנטנות, ונראה כאילו נשרו שם נוצותיו, מכאן שמו. תכונה זו אינה קיימת בעיט. בעל הטורים (ויקרא יא, יג) מפרש שהתורה פתחה בנשר, בראש רשימת העופות הטמאים: "שהוא מלך העופות. נשר – נושר נוצתו דכתיב 'תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי' (תהלים קג, ה)". הנשר הוא מן היצורים מאריכי הימים, חי עד מאה ועשרים שנה. במשך חייו הארוכים הוא מחליף את נוצותיו הישנות ועוטה חדשות: "יַעֲלוּ אֵבֶר [נוצה] כַּנְּשָׁרִים"(ישעיה מ, לא).

למעלה, עיט הזהוב (הסלעים).
למטה, זוג נשרים בתחנת האכלה
בגן לאומי כוכב הירדן.
מתוך ויקימדיה

רק הנשר מקנן במושבות בצוקים גבוהים: "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ" (איוב לט, כז). הנשר סוקר את השטח ממרחקים, מגובה אלף מטר ויותר, ומבחין בנבלה  קטנה על הקרקע: "מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ" (שם, כט).

הנשר הוא בין הגדולים בדורסים ולו כנפיים ארוכות. רוחב כנפיו הפרושות מגיע עד 2.80 מטר. הנביא יחזקאל מתארו כך: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה" (יחזקאל יז, ג); ע"פ פירוש ה"מצודת דוד" (שם) הביטוי "מָלֵא הַנּוֹצָה" מתייחס לנוצות שבכנפיו שהרי הנשר קרח בראשו ובצווארו. אך יש טוענים שפסוק זה מתייחס דווקא לעיט, בשל הביטוי "מָלֵא הַנּוֹצָה", שהרי הנשר קרח בראשו ובצווארו. הפסוק בירמיהו "כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה" (מט, כב), הולם יותר את הנשר, הדואה בגובה רב ומשום שפריסת הכנפיים על בצרה רומזת על מוטת כנפים גדולה. במשנה במסכת אבות נאמר: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר" (אבות ה, כ) – בדְאִייתם אנו רואים את הנשרים כמרחפים באוויר, לכן הם עושים רושם כקלים[1].

הנשר היה ועודנו כיום, הנפוץ והמרובה באוכלי הנבלות. בשל תועלתו כתברואן המטהר את הארץ מזוהמה, גודלו ודאייתו המרהיבה, נחשב אצל עמים רבים למלך העופות: "מלך שבעופות – נשר" (חגיגה יג, ב).

באירופה תפוצת הנשר מועטת והוא נדיר ולעומתו שכיח שם העיט, ולכן אלכסנדר מוקדון החליף את הנשר שהיה עד כה סמל מלכותי במצרים, פרס ואשור, וקבע כסמל את העיט; לכן רבים טעו וכינו בשם נשר השגור בלשונם את העיט המצוי שם - תופעה שצוינה כבר ע"י רבינו תם: "...וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א [=עיט, באנגלית Eagle] ואינו, דנשר יש לו ארבעה סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה[2]" (תוספות חולין סג, א ד"ה נץ). העיט היה גם סמל הצבא הרומי, המכונה בגמרא "נשר": "... זוג בא מרקת ותפשו נשר (=צבא רומי), ובידם דברים הנעשה בלוז..." (סנהדרין יב, א).

בערוך השלם (ערך נשר) מפרש: "שם עוף ידוע והושאל למלכות רומי שסימן בדגליהם היה נשר Aquila  [=השם המדעי של העיט]". השם נשר שהיה מוכר באירופה איבד את משמעותו לטובת המין שהיה נפוץ יותר. בספרות חז"ל, שהושפעה מהשפות היוונית והרומית-לטינית, ובתרגומים הלועזיים של התנ"ך תורגם הנשר ל – Aquila כלומר לעיט. לפי זה מובן מדוע בספרות חז"ל אנו מוצאים, שמכנים את העיט בשם נשר[3].

לסיכום, רוב הפסוקים מתייחסים אל הנשר כפי שמקובל היום (GYPS FULVUS) ולא לעיט. לעומת זאת, בספרות חז"ל אנו מוצאים שהעיט הוחלף בשם נשר.

נשיאת הגוזלים על הכנפיים

כאמור, רש"י, הסביר את הפסוקים "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד), וכן את הפסוק בשירת האזינו: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא), שהנשר נושא את גוזליו על כנפיו. לתיאורים על הנשרים המסוגלים לשאת את גוזליהם אין אישור מדעי, אך יתכן שקרה כדבר הזה. ידוע על עופות אחרים (עורבים, וכנראה גם עורבנים) שהרימו אפרוחים שנפלו מקינם[4]. תופעה זו ידועה בציפורי-מים בשם טבלנים, הנושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם.

ישנם חוקרים הסבורים, שהפסוקים הנ"ל מתייחסים לעיט הזהוב (Aquila chrysaetos, בעבר נקרא עיט הסלעים), הגדול והחזק בין העיטים, הנושא על גבו וכנפיו את גוזליו, שעה שהוא מלמדם לעוף[5]. בימינו לא נצפתה תופעה זו בקרב הנשרים או העיטים. לדעת מנחם דור וחוקרים אחרים הדבר בלתי אפשרי[6]. יתכן שמאמר חז"ל מבוסס על תצפיות הטבע של הקדמונים. גם אם נניח שאירעו מקרים כאלה, הרי שמדובר בתופעה יוצאת דופן וקשה להניח שהפסוק מתייחס אליה.

פרופ' זוהר עמר כותב[7], שכנראה הפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק דימוי לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו. בנוסף, פרופ' זוהר עמר סבור שהשם "נשר" במקרא לא התייחס תמיד לשם ספציפי, אלא לעיתים כשם כולל לעופות דורסים גדולים בעלי מוטת כנפים רחבה, שכוללים במינוח המודרני את הנשר והעיט. דיברה תורה בלשון בני אדם; אז כמו היום, רוב האוכלוסייה לא הבחינה בין כל מיני העופות הדורסים.

לפיכך, הוא מעלה את האפשרות, שהפסוקים הנ"ל, העוסקים בנשיאת הגוזלים על כנפי הנשרים,  מתייחסים לעיט; העיט, שהוחלף בנשר (כנאמר לעיל), היה ידוע במסירותו היוצאת דופן, בגידול בניו ובשמירה עליהם עד אשר יוכלו להיות עצמאיים. כך מובא אצל אריסטו, בחיבורו "ההיסטוריה של החיות" (בגרסה הערבית): "כל הציפורים שיש להם טפרים כפופים מכים את גוזליהם ומגרשים אותם מהקן, מיד כאשר הם יודעים לעוף מהר. רוב הציפורים עושים אותו הדבר, חוץ מהנשר אשר מקדיש תשומת לב רבה לגוזלים שלו, עף איתם כאשר הם עפים, ומאכיל אותם עד שהוא בטוח ביכולתם לעוף לבד".

---

[1] להרחבה ראה במאמר "הנשר המיקראי – המלך עירום" מאת ד"ר חיים מויאל, "טבע הדברים", גיליון 244, פברואר 2016,  הוצאת "החברה לחקר האדם והסובב", עמ' 82-95.

[2] לעיט יש, אצבע יתירה: האצבע הארוכה יחד עם טופרה, מן העצם הארוכה ממעל לאצבעות, הדרושה לעיט לתפיסת וקטילת טרפו. לנשר אין אצבע כזו. ע"פ ספרו של הזואולוג ישראל אהרוני (1882-1946), "זכרונות זואולוג עברי", החברה להגנת הטבע תשס"א 2000, עמ' 228-231.  להרחבה על האצבע היתרה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי " העיט צבוע נחלתי לי - עיט זהוב" לזבחים קיט, א,

[3] ראה גם מאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי, "זוג בא מרקת ותפשו נשר – עיט זהוב", לסנהדרין (יב, א),

[4] ע"פ מה שכתב פרופ' יורם יום טוב, אונ' תל אביב, ב"עולם התנ"ך", שמות (יט, ד),  הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.

[5]Flight”, “The Majesty of an Eagle : Your Attitude Determines the Altitude of Your

 by Dr  M. A. Monareng ,Xlibris Corporation ,2012, pages 37-38 .

[6] ראה מנחם דור, "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת  גרפאור־דפטל,  1997, עמ' 92-94.

[7] במאמרו "נשר" לפרשת יתרו,  באתר קדמוניות הטבע והריאליה בישראל.

© כל הזכויות שמורות למחבר