אבני גזית

 מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת לבנות את המזבח מאבני גזית. אבני גזית הן אבנים מסותתות, מהן נבנה בית המקדש הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך.

בפרשתנו אנו קוראים על האיסור לבנות את המזבח מאבני גזית: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (כ, כא). אבן גזית היא  אבן מנוסרת ומסותתת. המונח אבן גזית מיוחד לאבנים מלבניות בעלות פאות צדדיות הניצבות זו לזו.  כדי לייצר אבני גזית, היה צורך להשתמש בכלי סיתות מברזל; ומאחר ומהברזל הכינו כלי מלחמה,  התורה אסרה לבנות את המזבח - המסמל שלום, מאבני גזית, שיוצרו באמצעות כלי ברזל, וכפי שמבאר רש"י: "גזית - לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן ב ברזל; כי חרבך הנפת עליה - הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה: ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות פרק ג, משנה ד). ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל" (שם). השד"ל ביאר שהטעם העיקרי לאיסור זה, הוא כדי שלא יבואו לעשות פסלים: "כי חרבך הנפת עליה ותחלליה - ולא רצה להזכיר הטעם האמיתי, שהוא כדי שלא יבואו לעשות צורות, שאם היה מפרש שהאיסור הוא משום כך, לא יחושו לו, כי יאמרו: אנו נעשה גזית ולא נעשה צורות" (שם).

אבני גזית נחשבו מפוארות ומהודרות, ושימשו לבניית בנייני פאר. הבניין הראשון שמסופר עליו שנבנה מאבני גזית, היה בית המקדש שבנה שלמה המלך: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א, ה, לא).  אבני היסוד של המבנים הממלכתיים היו אבנים גדולות במיוחד: "וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת" (שם ז, י). נזכר גם הטיפול של החלקת פני האבנים והעלמת סימני הסיתות, הנקרא בלשון המקרא "מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" (שם, ז, ט). עדות לקיום פעולה זו של החלקה אנו מצאים בכמה מן המבנים הבנויים באבני גזית משובחות.

דוגמא לראש ופתין בסרטבא.
יוצר: תמר הירדני
מתוך ויקימדיה

האיסור שבתורה מתייחס רק למזבח ולא למקדש; מותר לבנות את בית המקדש מאבני גזית, ואף ראוי לעשות כך, שכן אבני גזית הן יקרות - מפוארות ומהודרות יותר. המקרא מציין, ששלמה המלך דאג, שהאבן תסותת ישירות באתר החציבה: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א, ו, ז); "אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" - האבן הושלמה וסותתה באתר החציבה ורק לאחר מכן הוסעה לאתר המקדש.

טכניקת הבנייה באבני גזית [1]

הבנייה באבני הגזית הייתה יבשה, ללא מלט או אמצעי הדבקה חיצוני. בטכניקה זו, מקפידים למלא חללים בין אבנים גדולות באבנים קטנות. כל אבן הותאמה לאבנים הצמודות לה באופן מושלם, עד שאפילו כיום קשה להחדיר סכין בין אבן לאבן. האבנים הונחו אל תוך הקיר, כשצידן הרחב וצידן הצר פונה לסירוגין אל פני הקיר. שיטה זו של הנחת האבנים נקראת בניית 'ראש ופָּתִין'; כשהצד הצר של האבן נראה למסתכל בפני הקיר – האבן נקראת ראש, וכשהצד הרחב הפונה אל המסתכל היא קרויה פָּתִין. לעתים, הסידור של  האבנים הוא של פתין וראש ולעתים של שני ראשים ופתין.

המקור לביטוי ראש ופתין, מצוי במשנה במסכת נגעים, בהקשר של צרעת הבתים, במקרים בהם יש לנתוץ, היינו לשבור,  את אבני הבית המנוגעות. המשנה דנה באילו מיקרים, יש לנתוץ את האבנים, כאשר הם חלק מקיר המשותף עם השכן:  "הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית... רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפָתִין, נִרְאָה בָ רֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ נִרְאָה בַּ פָּתִין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ" (נגעים פרק יג, משנה ב). לדעת רבי אלעזר, רק אם הנגע ב"ראש", שאז האבן נכנסת לבית חברו, יש לשבור את כולה למרות שזה מזיק לשכן; אבל אם הנגע ב"פָּתִין", שאז האבן לא נכנסת לבית חברו, אז צריך לנתוץ, רק את השטח שבו הנגע מבלי להזיק לשכן [2].

האבנים שביסודות נעשו לעתים עם סיתות שוליים, כששניים או שלושה מקצות האבן הוחלקו, ואילו במרכזה נותרה בליטה שהושארה עם סיתות גס. ככל הנראה נועד סיתות השוליים להתאמת האבנים זו לזו, תוך מתן אפשרות לשימוש בכלי מדידה – הזווית והאנך.

אבני גזית בארץ ישראל

בחפירות ארכיאולוגיות התגלו אבני גזית בבניינים מתקופת דוד ושלמה, כפי שעולה גם, מהתיאורים המקראיים של הבנייה בימי שלמה, כאמור לעיל. אבני גזית נמצאו גם במקומות נוספים בארץ ישראל, כגון: בארמונות מגידו ובשער של מגידו, בתל-דן, בשער גזר ובשער העיר בית שאן [3].

הכותל המערבי כולו בנוי אבני גזית גדולות מונחות זו על גב זו ללא כל טיח. הוא בנוי 28 נדבכים קדומים, מתוכם 11 שורות מעל פני הקרקע ויתרם מתחת לפני הקרקע. 17 הנדבכים שמתחת לקרקע וכן 5 הנדבכים הראשונים מתוך הנדבכים שעל פני הקרקע שייכים לתקופת בית המקדש הראשון, ויתר השורות – לתקופת בית המקדש השני או מימי אדריאנוס קיסר רומי. 28 הנדבכים הקדומים, בנויים מאבני גזית גדולות מאד, שאורכן 1.5-12 מטרים ויותר ומשקלן 2-100 טון ויותר [4]. אבן יוצאת דופן בממדיה מצויה במנהרות הכותל, אורכה כ-14 מטרים ומשקלה כ-250 טון [5].

---

[1] "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", כרך 4, האוניברסיטה הפתוחה בישראל, 1989, עמ' 101-103.

[2] בפירוש "תוספות יום טוב" כותב כך: "רוצה לומר, שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה גם כן מפתין מלשון פת לחם (בראשית יח) משליך קרחו כפתים (תהלים קמז) ונקראו כך, על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נראה לי לפרש" (שם). אבן "ראש" תופסת את כל רוחב הקיר ולכן יש לנתוץ את כולה; לעומת זאת, שתי אבני פתין תופסים את כל רוחב הקיר, אבן אחת מצד אחד והאבן השנייה מהצד השני של השכן. לכן מספיק לנתוץ רק את האבן שבצד המנוגע.

[3] "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא", כרך 4, עמ' 103. ראה הערה קודמת.

[4] על פי אנציקלופדיה לבית ישראל, ערך "כותל מערבי", הוצאת "הקדש רוח יעקב", הרב רפאל הלפרין, 1995.

[5] על פי תשובתו של ד"ר אבי סולומון, אונ' בר-אילן, "האבן הגדולה בחפירות הכותל המערבי".

© כל הזכויות שמורות למחבר