טבע האש

 מאת: אורן סעיד

על פי המדע הקדום, שלהבות של אש נוטות "לצוף" כלפי מעלה, מאחר שטבע האש להתרחק ממרכז כדור הארץ כלפי מעלה.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להדלקת המנורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). רש"י מבאר שהתורה מכנה את הדלקת הנרות בלשון עלייה "בְּהַעֲלֹתְךָ", כי השלהבת עולה כלפי מעלה: "בהעלתך - על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה" (שם). הרא"ם (=רבי אליהו מזרחי [1]) מסביר בדברי רש"י, שטבע האש לעלות למעלה: "מפני שמההדלקה תתחייב עלייה הכי טבע האש לעלות למעלה קרא הדלקה עלייה". הרא"ם ממשיך ומבאר את המשך דברי רש"י, "שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה", שהמצווה היא להמתין בהדלקה  עד שהאש תתפוס את הפתילה ותעלה למעלה, למרות שהאש עולה למעלה באופן טבעי: "...צריך להמתין בהדלקתן עד שתתלבה האש בכל חלקי הפתיל ותתחיל השלהבת לעלות מאליה לא שידליקם בלבד ויניחם וילך ואע"פ שהעלייה היא מטבע האש בעצמה " (שם).

נרות שבת.
הלהבה עולה כלפי מעלה
מחמת כוח העילוי.
יוצר: ציון הלוי.
מתוך ויקימדיה

מקום נוסף בפרשתנו בו מוזכר שטבע האש לעלות למעלה הוא בסיפור חטא המתאוננים.  חטא המתאוננים הוא מאורע שאירע סמוך לעזיבת עם ישראל את הר סיני, במסעם אל קדש ברנע. לאחר עזיבת הר סיני בו חנו העם למשך כשנה, החלו להתלונן על ה' תלונה שמהותה לא התבארה בכתובים. בעקבות זאת כעס ה' על עם ישראל והחלה לבעור בקרב העם אש שכילתה אנשים "בקצה המחנה [2]". בעקבות זאת צעקו העם אל משה שיבקש מה' שהאש תפסיק לכלות בהם. משה נענה לבקשתם, התפלל אל ה' ואז "שקעה האש": "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (יא, ב).  בעקבות מאורע זה, קרא משה למקום "תבערה", "כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" (יא, ג).

מפרשי המקרא עמדו על הביטוי "ותשקע האש". הספורנו מציין, שהאש המוזכרת בפסוק היא על-טבעית: "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ - נֶגֶד טֶבַע הָאֵשׁ, לְמַעַן יַכִּירוּ שֶׁהָיָה פֶּלֶא בִּלְתִּי טִבְעִי, וְלא הָיָה אֵשׁ טִבְעִי שֶׁקָּרָה אָז בְּאֵיזו סִבָּה טִבְעִית" (שם).  באופן דומה מבאר האברבנאל: "כי למען ידעו כי היה האש ההוא בהשגחה נשקע האש למטה, עם היות שטבע האש לעלות למעלה" (שם).  הספורנו והאברבנאל מציינים שטבע האש לעלות למעלה. פרשנות זו מושתתת על תיאורית ארבעת היסודות.

תיאורית ארבעת היסודות

ארבעת היסודות היא תאוריה להסברת מבנה החומר שנוצרה ביוון העתיקה על ידי הפילוסוף אמפדוקלס במאה החמישית לפני הספירה, ואומצה בידי  אריסטו. תאוריה זו גורסת כי כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש. על פי התפיסה הרווחת, היסודות דורגו לארבע רמות מלמטה כלפי מעלה. בתחתית הכל אדמה, מעליה מים, מעליה אוויר, ומעל אש. לכל יסוד סווגו איכויות, מאפיינים ודימויים. בעוד שיסוד האדמה נחשב לכבד וחסר תנועה, יסוד הרוח נחשב לקל, ואילו יסוד האש נחשב לאנרגטי ובעל תנועה.

ע"פ תיאוריה זו, לכל אחד מארבעת היסודות החומריים יש "מקום טבעי" שהוא שואף להגיע אליו. היסודות הכבדים, שהם האדמה והמים, שואפים להגיע לנקודה אחת הנמצאת במרכז היקום. אולם מכיוון שהאדמה היא היסוד הכבד ביותר, היא מצטברת סביב מרכז היקום ויוצרת את כדור הארץ, ואילו המים נדחקים אל שוליו ויוצרים את הנהרות והימים. לעומת זאת, מקומם הטבעי של היסודות "הקלים", שהם האוויר והאש, הוא בשולי היקום. הם שואפים אפוא להתרחק ממרכז כדור הארץ, ולפיכך בועות אוויר בתוך מים ולהבות של אש נוטות "לצוף" כלפי מעלה[3].

תאוריה זו הייתה מקובלת ביהדות[4] של ימי הביניים ושל התקופות שאחריה. היא נזכרת רבות בדברי הפרשנים: רס"ג, ריה"ל, רמב"ם, רמב"ן, מהר"ל ובזוהר (וכן בפירושם של הספורנו והאברבנאל לעיל). בימי הביניים דעת אריסטו, כמו במקרים רבים אחרים בתקופה זו, נקבעה כאמת מדעית. חז"ל פירשו את הפסוקים על פי הידע שרווח בתקופתם. כיום תאוריה זו איננה מקובלת על המדע והיא הוחלפה בתורת היסודות המודרנית בעקבות המהפכה הכימית ב- 1773 ועריכת הטבלה המחזורית על ידי דמיטרי מנדלייב ב- 1867.

צורת הלהבה בכדור הארץ ובחלל

כולנו יודעים שאוויר חם עולה למעלה. הסיבה לכך היא, שאוויר חם מתפשט, נעשה פחות צפוף מהאוויר שסביבו וצף כלפי מעלה כבלון הליום. הציפה היא כלפי מעלה, משום שבאזור המחומם, לחץ האוויר למטה קטן יותר מאשר למעלה. האוויר החם עולה, מפני שכוח העילוי (הנוצר מהפרש הלחצים) גדול יותר ממשקלו.  גם על כדור פורח פועל כוח עילוי הגורם להתרוממותו מהקרקע, שמקורו בחימום האוויר בכדור הפורח, היוצר לחץ נמוך בתוך הכדור לעומת הלחץ בסביבתו החיצונית של הכדור[5].

מאותה סיבה הלהבה עולה כלפי מעלה; הגזים החמים – המרכיבים את האש והלהבה -  עולים כלפי מעלה בשל כוח העילוי שנוצר עקב צפיפותם הנמוכה מזה של האוויר המקיף אותם. בנוסף, אוויר קר יותר ועשיר יותר בחמצן זורם מלמטה לאזור הלחץ הנמוך שנוצר בבסיס הלהבה. זרימה זו היא שנותנת ללהבה את צורתה המוארכת האופיינית.

על פי מחקר של נאס"א צורת הלהבות בחלל, בכבידה נמוכה מאוד, שונה מצורתן בכדור הארץ שכן אין כיוון זרימה מועדף לגזים החמים הנוצרים בבעירה. צורת הלהבה של נר בחלל היא, כדורית בקירוב (פיזור גזים וחלקיקים באופן שווה לכל הכיוונים) וצבעה נוטה לכחול[6].

---

[1] 1435-1526. היה פוסק הלכה, איש מדע, ומדינאי יהודי-טורקי. רבה הראשי של יהדות האימפריה העות'מאנית ומנהיגה, ראש ישיבה ואחד משלושת פרשניו העיקריים של פירוש רש"י לתורה.

[2] רש"י מציין שני פירושים לביטוי "בקצה המחנה", ערב רב או או לגדולים שהם: "בקצה המחנה - במוקצין שבהם לשפלות אלו ערב רב; רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים" (יא, א).

[3] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Aristotelian physics" (=הפיסיקה של אריסטו). כך גם כותב ב"ספר הברית": "בגלל שזוהי תנועתה הטבעית, מן המרכז אל מקורו (שהוא השמש או גלגל האש), כאלו משתוקק לשוב אל שורשו ואל מקומו  שואף". ספר הברית,  פנחס אליהו בן מאיר [הורוויץ], בדפוס יצחק גאלדמאן, 1876, חלק א, מאמר ה', פרקים: ג-ה.

[4] להרחבה ראה בהמכלול – אנצ' יהודית בערך "ארבעת היסודות".

[5] על פי המכלול – אנצ' יהודית בערך "כוח עילוי".

[6] על פי המכלול – אנצ' יהודית בערך "להבה".

ראה גם מאמר בפרשת צו "האש השמימית".

 

© כל הזכויות שמורות למחבר