מאת: אורן סעיד
בני ישראל מתלוננים כי במצרים היו להם: "הקשאים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". הקשואים הנזכרים בפסוק - אין הכוונה לפרי הקרוי בימינו קישוא שמוצאו מאמריקה ולא נודע בעולם העתיק.
בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים " (יא, ה). במאמר זה נדון על הירקות המופיעים בפסוק [1].
הקשואים
רש"י במקום פירש "קישואים – קוקומברו"ש בלע"ז ". רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה למסכת כלאים מפרש: "הקישות – קשואין שקורין בערבי פאקו"ס ובלע"ז קוקומברו"ש" (א, ב). הרמב"ם בפירושו במסכת עוקצין פירש: "קישות – אלפקוס" (ב, א). המין הקרוי בימינו "קישוא" מוצאו מאמריקה, והוא לא נודע בעולם העתיק. הקישואים שבמקרא ובספרות חז"ל (ביחיד: קישות) מזוהים עם " פקוס" (Cucumis melo var. chate) , אחד ממיני הדלועים הגדלים היום בארץ, בעיקר במשק הערבי[2]. פריו הצעיר, שאינו מתוק ונאכל בעיקר חי או כבוש, דומה למלפפון בטעמו ובצורתו; אבל צבעו בהיר יותר, לאורכו חריצים מקבילים ועל פניו שערות קצרות וצפופות. ציורו מצוי במצבות מצריות עתיקות.
|
|
חציר - כרתי. מתוך ויקימדיה |
האבטיחים
בתרגום אונקלוס פירש: "ואת האבטיחים - וְיָת אֲבַטִיחַיָא", כשכוונתו לאבטיח האדום, זה הקרוי בספרות חז"ל "אבטיח". השם אבטיח נגזר מהפועל בוט-בטט שמובנו תפח-גדל. מולדתו באפריקה הטרופית. גידולו במצרים קדום מאד. בפפירוס מצרי מתקופת השושלת הכ"א נשתמר ציורו.
בתרגום יונתן מתורגם "ואת האבטיחים - וְיַת מְלַפְפוּנַיָא", וכן בתרגום הירושלמי "אבטיחים – מְלַפְפוּנַיָא". כשהכוונה למֶלון, אבטיח צהוב, על-פי היוונית: MELO-תפוח; PEPO-אבטיח. החוקרים מסופקים אם גידלו את המלון במצרים בתקופה המקראית.
חציר
זהו ה"כרתי" כפי שאונקלוס תרגם "ואת החציר - וּכְרָתֵי". זהו גידול ים-תיכוני עתיק, הידוע מיוון, מרומא וממצרים. באירופה הוא ידוע מאז ימי הביניים. במשנה ובתלמוד הוא נזכר פעמים רבות בשם: כרתי, כרישה וקפלוט.
הכרתי משמש במטבח לתיבול, ובתעשיה לייבוש לאבקות מרק.
הבצלים - בצל הגינה
הבצל הוא גידול-תרבות קדום, בעל זנים רבים, המופיע בציורים מצריים. הבצל המצרי ידוע עד ימינו כזן משובח. במצרים שימש הבצל לא רק למאכל, אלא היה גם נושא לפולחן אלילי, שכן עליו הקונצנטריים סימלו את מערכת הכוכבים והמזלות, והמצרים אף נהגו להישבע בשמו.
מייחסים לבצל תכונות רפואיות רבות. ריחו וכושר ההדמעה שלו מקורם בתרכובות גפרית אורגניות נדיפות, המופיעות בעקבות פעילות תסיסית (אנזימטית) תוך חיתוך או ריסוק[3].
השומים - שום הגינה
בדומה לבצל היה גם השום גידול נפוץ במצרים. פפירוס מצרי משנת 1500 לפנה"ס ממליץ על השום כתרופה ל-22 סוגי מכאוב שונים.
מייחסים לשום סגולות רפואיות רבות, כגון פעילות אנטיביוטית, הורדת לחץ דם ורמת סוכר בדם, צמצום רמת הכולסטרול ועוד, ורב בו השימוש ברפואה העממית. לאחרונה אף הוכחה פעילותו האנטיביוטית: מחקר שנערך בישראל[4] במכון ויצמן למדע, גילה לראשונה את המנגנון הביולוגי והמולקולרי, שמעניק לשום את סגולותיו הרפואיות.
כבר במאה ה-19 בחן לואי פסטר את השימוש בשום להשמדת חיידקים. ואכן, הוכח כי יש לשום ולאופן השימוש בו יכולת ריפוי למצבי חולי שונים [5]. כאשר שן שום נמעכת או נחתכת, משתחרר אנזים הטמון בתאי הצמח והמחובר עם חומצת-אמינו. התרכובת החדשה שנוצרה, תרכובת אליצין, מסוגלת לקטול 23 סוגים שונים של חיידקים. כמו כן מחקר גילה כי השום יעיל במניעת סתימת עורקים ורמת הכולסטרול [6]. השום גם מכיל ויטמינים שונים, המחזקים את המערכת החיסונית ומסייעים לה במלחמתה נגד רעלים.
[1] הזיהויים של הירקות המופיעים בפסוק הם ע"פ פירושו של פרופ' יהודה פליכס ,מאמרו מובא ב"עולם התנ"ך", במדבר, לפסוק הנ"ל וכן בספרו "עולם הצומח המקראי".
[2] נקרא בערבית גם קת'א. בתרגום יונתן: קטיא. הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת כלאים פירש: "קישות – אלקת'א" (א, ב).
[3] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "בצל הגינה" בפיסקה "גרימת הדמיעה".
[4] התפרסם בעתון "מעריב" 15.10.97; ראה באתר ynet במאמר "מחקר ישראלי גילה את סודות הריפוי של השום", מתוך מגזין המכון ויצמן למדע, יוני 2007.
[5] "Garlic: Nature's Natural Companion", By Emily Thacker, chapter two, James Direct, Inc., 2009.
[6] ע"פ ויקיפדיה האנגלית בערך "Garlic" (שום) בפיסקה "Research" (מחקר).
© כל הזכויות שמורות למחבר
בשפה האלג'ירית קוראים לכרתי - "בורו"
השבמחק