כבד פה וכבד לשון

 מאת: אורן סעיד

התורה מציינת שמשה רבינו היה מגמגם או שהיה לו קושי לבטא עיצורים מסויימים.

בפרשתנו מצוה הקב"ה את משה רבנו ללכת אל פרעה על מנת לשכנעו להוציא את בני ישראל ממצרים. משה רבנו מסרב בתחילה ומנמק זאת בכך שהוא "...לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ , כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד, י) מה פירוש הביטוי "כבד פה וכבד לשון"?

רש"י מסביר שהכוונה שמשה היה מגמגם: "כבד פה - בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"ו (מגמגם)". הרשב"ם הביא דעה זו אך דחה אותה בטענה עקרונית שלא ייתכן שנביא ה' יהיה מגמגם. אי לכך הוא טען שהכוונה שאין הוא בקי בחיתוך הלשון המצרית שהרי עברו עשרות שנים מאז עזב את מצרים: "כבד פה וכבד לשון - איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים..." (שם). ע"פ הרשב"ם, למשה היה קשה לבטא באופן מדויק את מגוון הצלילים של השפה המיצרית.

האוויר העובר במיתרי הקול מרעיד אותן ויוצר קולות.
מתוך ויקימדיה

האבן עזרא מסביר שלמשה היה קושי לבטא עיצורים מסוימים, דבר המקשה על הדבור: "גם מאז דברך - כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה... רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון רק קצתם היה מוציאם בכובד...".. כך גם פירש "רבנו בחיי": "כבד פה וכבד לשון - וכתב רבנו חננאל, מה שהזכיר שני דברים 'כבד פה וכבד לשון', יורה כי משה רבנו לא היה צח הדיבור באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השיניים, שהו שאמר 'כי כבד פה', גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת ועל זה אמר 'וכבד לשון' ". א"כ, לפי האבן עזרא ורבינו בחיי, משה לא גמגם, אלא היה לו קושי בביטוי עיצורים מסוימים [1].

האבן עזרא פירש, שמשה נולד עם ליקוי זה. ע"פ המדרש [2], כאשר רצו בבית פרעה לבדוק האם משה חומד את המלכות, הביאו שתי קערות אחת מלאה זהב ואחת מלאה גחלים. משה הושיט ידו לעבר הזהב והמלאך גבריאל הזיז ידו אל קערת הגחלים. משה הכניס גחלת לפיו ונכוה בלשונו וזה מה שגרם למשה להיות כבד פה וכבד לשון .

תופעת הגמגום [3]

הגמגום הוא ליקוי בדיבור שסימניו צורת דיבור מקוטעת, רצופה היסוסים והפסקות, חזרות על חלקי מילים או על מילים שלמות, ושהיות מתמשכות יתר על המידה.

לא ידוע גורם בודד או בלעדי לגמגום. כיום מקובל להאמין שהתופעה של הגמגום הינה רבת גורמים: גורמים פיזילוגים- לעיתים מדובר בגורם תורשתי (מוצאים מישהו במשפחה שמגמגם), גורמים לשוניים- ילדים המציגים איחור או קושי שפתי יכולים להציג גם גמגום, ילד שנמצא בתהליך של רכישת שפה מציג גמגום בשל העומס השפתי בו הוא שרוי, גורמים פסיכולוגים/רגשיים - למשל האופי של הפרט המגמגם וגורמים חברתיים/סביבתיים - למשל אופי התקשורת של הסביבה בה גדל הפרט המגמגם.

למרות תדמיתם של המגמגמים, לגמגום אין כל קשר לרמת האינטליגנציה של הפרט המגמגם. להוציא את הקושי בדיבור, אנשים מגמגמים הם בדרך בעלי יכולות רגילות בכל שטח אחר. חרדה, ביטחון עצמי נמוך, עצבנות ומתח, אינם גורמים לגמגום אף על פי שהם לעתים התוצאה של הפרעת דיבור זו, עקב תדמיתה בציבור.

לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.

גישתם הרגישה של חז"ל למגמגמים בלשונם או לבעלי קושי בביטוי עיצורים מסוימים, באה לביטוי במדרש רבה: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה  - אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת, אמר הקדוש ברוך הוא: 'ודילוגו עלי אהבה'; אמר ר' יששכר: תינוק שקורא לְמשֶׁה מַשֶׁה, לְאַהֲרן אַהֲרַן, לְעֶפְרן עֶפְרַן, אמר הקדוש ברוך הוא: 'וליגלוגו עלי אהבה' " (שיר השירים רבה, ב, ד).

מדרש נוסף, מצוטט בדברי התוספות (עבודה זרה כב, ב, ד"ה רגלא): "מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן 'הרן' שיוצא[4] [אף על פי שלא אמר האל"ף כהגייתה הנכונה]? שנאמר 'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה' (שיר השירים ב, ד)".

שיבושים בהיגוי התנועות והעיצורים

כאמור, לפי פירוש האבן עזרא ורבינו בחיי, למשה רבינו היה קושי בביטוי עיצורים מסוימים.

הגורמים לשיבושים בהיגוי התנועות והעיצורים רבים ושונים, אך בעיקר יש גורמים של חיקוי של דיבור משובש בסביבה או גורמים תורשתיים, צורת דיבור תינוקית,ליקויים במבנה הלשון, השיניים והחיך שמקשים על יצירת חיתוך מדויק של ההגה; וכן ליקויי שמיעה כאשר הילד או המבוגר אינם שומעים תחום מסוים של של הגאים שאותם הם משבשים[5].

דוגמא לליקוי בתנועת הלשון העשוי לגרום לשיבושים בהיגוי עיצורים מסויימים,  היא תופעה הנקראת "דחיקת לשון" או כפי שהיא מוכרת גם כ- "דחיפת לשון"[6]. זהו מצב בו הלשון נעה קדימה כלפי קשתות השיניים הקדמיות, יוצרת מגע עם השיניים הקדמיות ומפעילה עליהן לחץ מכיוון פנימה החוצה.

דחיקת לשון עלולה לבוא לידי ביטוי בעת הדיבור. לדוגמא, דובר ההוגה צלילים שורקים ("ש","ס","ז","צ"), כולם או חלקם, תוך דחיקה של חוד הלשון קדימה אל השיניים הקדמיות. צלילים שורקים הנהגים באופן זה נשמעים משובשים. בנוסף לצלילים השורקים, דחיקת לשון בדיבור עלולה להתבטא גם בשיבוש של צלילים נוספים שבהגייתם משתתף חוד הלשון כמו: "ת/ט", "ד", "נ".

 

---

[1] ראה גם באנצקלופדיה הלכתית-רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך גמגום [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)]. הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר  ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.

[2] שמות רבה פרשה א סעיף כו.

[3] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "גמגום".

[4] לעניין ההלכה, ראה בדברי ה"בית יוסף" על הטור, סימן קמב, שכתב, שכאשר ישנה טעות המשנה את משמעות העניין, מחזירין. ואין הציבור יוצא ידי-חובה. להרחבה ראה מאמרו של אברהם קופרמן, "דיוק בקריאת התורה (א)", "עלון שבות" 59 - שנה ה גיליון כז. "עלון שבות" הוא כתב עת תורני היוצא לאור אחת לחצי שנה על ידי ישיבת הר עציון. המאמר המקוון באתר "ישיבת גוש עציון"

[5] להרחבה ראה בויקפדיה בערך "הפרעות דיבור בגיל הרך".

[6] ראה בעיתון "ארץ בנימין",  גיליון 381 שבט תשע"ג פברואר 2013,   טורים, במאמר "היחידה להתפתחות הילד - חידוש לשוני" על "דחיפת הלשון".

© כל הזכויות שמורות למחבר