נס פי האתון

 מאת: אורן סעיד

נחלקו המפרשים במהות הנס המוזכר בפרשתנו, שהאתון דיברה אל בלעם.

בפרשתנו אנו קוראים, שכשבלעם רכב על אתונו, בדרך אל בלק מלך מואב על מנת לקלל את ישראל, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ... וַיִּפְתַּח ה'  אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.  וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.  וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא" (כב,כג; כח-ל). בפשטות, מדובר כאן בנס שלא בדרך הטבע, וכפי שנאמר במסכת אבות, שפי האתון נברא כבר בערב שבת בראשית בין השמשות, קודם שנשלמה הבריאה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון..." (פרק ה, משנה ה).

חמור. עשוי להבין מילים בודדות.
מתוך ויקימדיה

ברם, יש להקשות, מה הצורך בנס גדול כזה? כך למשל מקשה האברבנאל: "השאלה ה- האחת עשר: אם הייתה ראית מלאך ה' בדרך פלא, כמו שהיה דיבורה גם כן בפלא, מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו? כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח, ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדיבר המלאך אל בלעם, וזה כבר היה אפשר שיאמר לו, מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל[1]?" (במדבר כב, ב).

צמצום הנס

ישנם פרשנים המצמצמים את הנס. כך למשל,  שד"ל בפירושו כותב, שמאחר ובלעם ונעריו לא נבהלו מאד, לכן יתכן שהאתון לא דברה ממש כמו בני אדם: "האתון דיברה אם לא? לא ייבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות, ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר, על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי' וכו', והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר: 'הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ' וכו', אז נכמרו רחמיו עליה ואמר: לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת, כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך, עד שייבהל בלעם. והנה 'ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח' (תהלים נא, יז) אין ענינו דיבור חוץ מן הטבע[2]; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, על כן כששמע קולה, פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמיתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דיברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת?" (כב, ב, אות ו).

ע"פ פירוש השד"ל, הנס היה בכך שהאתון נערה באופן משונה, שלא כדרך החמורים, אך עדיין באופן שלא הבהיל את בלעם ונעריו. בנוסף, בלעם שידע את שפת החיות, ענה לאתון כפי שנהג בדרך כלל לעשות, ולכן לא נבהלו נעריו מדיבור האתון.

נבואה ע"י חלום

דעתו של הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", שכל נבואה וכל ראיית מלאך וכדומה המסופרים לנו במקרא, הם חוויה של חלום, ולא אירוע שהתרחש במציאות החיצונית, הערנית, פרט לנבואת משה רבנו. כך גם הרמב"ם כותב לגבי פרשת בלעם ואתונו: "וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כב, כב-כג) ודיבור האתון (במדבר כב, כח-ל) - כל זאת במראה הנבואה[3], כי התברר בסוף שמלאך ה' (במדבר כב, לא-לג) דיבר אליו" (מורה נבוכים, חלק שני, פרק מב).

האבן עזרא מביא את דעתו של רבי סעדיה גאון הסובר, שהאתון לא דיברה ממש אלא הכל היה במראה הנבואה (ע"י חלום): "ויאמר הגאון, כי לא דברה האתון" (כב, כח); וכך גם סובר הרלב"ג: "והנה דעת רבותנו ז"ל הוא, שזה הענין היה כפשוטו. ולזה אמרו שפי האתון היה מהדברים שנבראו בין השמשות (אבות ה, ה). והנראה בעינינו לפי השרשים האמיתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון, שזה הסיפור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה" (כב, כא).

שפת החיות[4]

שלמה המלך, החכם באדם, ידע, כך מספר המדרש, לדבר ‏בשפת החיות: "...מיד: 'וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם' (מלכים א, ג, טו); אמר רבי יצחק: חלום היה עומד על כנו. חמור נוהק והוא יודע מה נוהק. צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי. מיד: 'וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', יַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו' " (שיר השירים רבה א, ט).

לכל בעל חיים שפה מיוחדת משלו, ועל מנת שנוכל לנסות ולהבין את שפת החיות, עלינו לנתח את האותות (קולות, ריח, תנועות מיוחדות וכדומה) שמשמשים כל אחד ואחד מבעלי החיים. לגבי חלק מהאותות (סימנים) של בעלי החיים, אין אנו מסוגלים לקלוט אותם באמצעות החושים שלנו. למשל, ‏פְּרוֹמוֹנִים - הם חומרי ריח המיוצרים על ידי בעלי חיים רבים ‏‏(יונקים, חרקים שונים ועוד) ויכולים להגיע למרחקים של ‏קילומטרים (כמו למשל: עשים ופרפרים). על מנת להבחין ‏בסימנים נסתרים שכאלה עלינו להשתמש במכשירים מיוחדים ‏המסוגלים לקלוט אותם. לפעמים, גם במקרה שאנו מסוגלים לקלוט את הסימנים הללו, יש בעיה בהבנת ה"קוד" ‏המוצפן בהם. למשל, כאשר אנו שומעים לדוגמא ‏את שירתה של ציפור שיר, אנו מבחינים על פי רוב בקולות "צִיף ‏צִיף" פשוטים למדי. אולם, אם נקליט קולות אלה ונשמיע אותם ‏בהילוך איטי, נבחין בשלל צלילים ובעושר שירה שלא תיארנו ‏לעצמנו שהוא קיים באותו שיר קצר. כל זאת, משום שאוזנינו ‏‏(או ליתר דיוק, מוחותינו) אינן מסוגלות להפריד בין צלילים ‏צפופים כל כך.‏

צעד גדול להבנת שפתם של בעלי חיים עשה חוקר הטבע הדגול ‏קָרְל פוֹן-פְרִישׁ, שפענח את סוד שפתן של הדבורים מהתבוננות ‏בריקודה של הדבורה בפני חברותיה לכוורת. פריש בחן את ריקוד הדבורים - "מחול משונה" שמבצעת הדבורה בתוך הכוורת. הוא הראה שהריקוד שמבצעת הדבורה הוא למעשה מעין שפה שמבטאת את המרחק למאגר הצוף הקרוב ואת איכותו. מטרת הריקוד ‏הייתה לעזור לחברותיה להגיע למזון שמצאה בשדה[5]. פריש ‏קיבל על תגליתו את פרס הנובל לרפואה ופיסיולוגיה לשנת ‏‏1973. ‏

שפת החמורים

החמור מתקשר עם בני מינו ובני האדם ע"י קול ייחודי הקרוי נעירה - קול הנשמע לנו כ"אִי-אָה". קול ה"אִי" – נשמע כתוצאה משאיפת אוויר לריאות ואילו קול ה"אָה" נשמע כתוצאה מהוצאת אוויר מהריאות[6]. החמור נוער כבר בקטנותו נעירות קצרות וחלושות ועם גדילתו גובר קולו ואורך נעירותיו. החמור מרים קלות את ראשו כלפי מעלה, פותח את פיו, חושף את שיניו ונוֹעֵר ברצף במשך כעשר שניות, לפעמים עד עשרות שניות. נעירת החמור נשמעת למרחקים של שלושה קילומטרים ואף יותר[7], ובכך עשויה לסייע לשמור על קשר עם חמורים אחרים במרחבים של אזור המחיה.

בטבע, החמור הזכר נוער על מנת להכריז על טריטוריה שלו. כמו כן, החמור נוער בדרך כלל, על מנת למשוך חמורים אחרים כשהוא במקום מבודד, כשהוא מצפה למזון או כשהוא מחפש את בת-זוגו[8], וכן כשהוא שמח או מפחד. לכל חמור סגנון נעירה משלו, החל מנעירה שבקושי נשמעת ועד נעירה רועמת. באופן כללי, החמור הוא בעל חיים שקט למדי. ברם, החמור מפתח דפוס יום קבוע, ואם למשל, נאחר לתת לו אוכל, הוא ינער. כמו כן, קולות נעירה שונים של אותו חמור, מגלמים מידע שונה עבור החמור. כמו כן, חמורים עשויים להבין מילים בודדות כל עוד משתמשים בהם בעקביות בנסיבות מסוימות, והמילים שונות בצלילן אחת מהשנייה[9].

חיות מדברות

למספר ציפורים כושר חיקוי המאפשר להן להגות מילים ולעיתים משפטים שלמים, וכן לחקות צלילים שונים כצלצול טלפון, צפירת מכונית, נביחת כלבים, שיעול וקולות אחרים. ציפורים המטיבות לדבר הן ציפורי המַיינה (אחד ממיני הזרזיר, ציפורי שיר שחורות דמויות עורב), עורבים ורוב מיני התוכיים. במיוחד מטיבים לדבר אפרור ג'אקו, מספר מיני אמזונות (צהובות הראש וכחולות הכתר), התוכון, וגם הקאקדו, הארה, הנזירות ובמידה פחותה רוב מיני התוכיים האחרים. למעשה, הציפורים לא מבינות את מה שהן אומרות, אלא הן רק מחקות את מה שהן שומעות. בטבע מנצלים התוכיים את כושר החיקוי שלהם כדי לחקות קולות של בעלי חיים אחרים החיים אתם ביערות הגשם[10].

לציפורים אין מיתרי קול בדומה ליונקים. הן נעזרות בתיבת תהודה ,(syrinx) הנמצאת בקצה התחתון של קנה-הנשימה בפתח החזה ובלשונן כדי להשמיע קולות.

למעשה, אפשר ללמד גם בעלי חיים מסוימים (כגון: כלבים וקופים) לדבר או לפחות להוציא קולות דומים מאוד למילים. גם כאן, בעלי החיים מחקים את הקולות ששומעים בני האדם, ולא מבינים את מה שהם אומרים.

---

[1] הרמב"ן מציין תשובה אפשרית לתמיהת האברבנאל: "ותרא האתון: ...וטעם הנס הזה, להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אילם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה" (כב, כג).

[2]  שהרי הכוונה לדיבור של אדם, שה' יתן רשות לאדם להתפלל, ע"י שימחול לו על עוונותיו [רש"י, שם]. ברם, ראה "ספורנו" שפירש שפסוק זה מדבר על נס: "ויפתח ה' את פי האתון – נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח (תהלים נא, יז)" (שם) – משמע דיבור שלא בדרך הטבע.

[3]  עמדת הרמב"ם נוגדת לכאורה את מה שנאמר בפרקי אבות (ה, ה): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם:...פי האתון ...". הרי משמע מדברי המשנה שמעשה פתיחת פי האתון היה נס ממש.

[4] ע"פ מאמרו של ד"ר אופיר אשל, "א-ב של ציפורים", "גליליאו צעיר – ירחון לילדים סקרנים", אפריל 2004, גיליון 3, SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL. מופיע בספריה הוירטואלית של מט"ח.

[5] רק בשנים האחרונות, הוכח באופן סופי שפריש צדק. באמצעות הריקוד, הדבורה מעבירה מידע לכוורת - גם על המקום שבו נמצא הצוף, וגם על האיכות של מקור המזון. הדבורה נעה בצורת 8, וכיוון הקו האלכסוני של ה-8 מייצג בקירוב את הכיוון של מקור הצוף יחסית לשמש. האורך של הקו מייצג את המרחק ומספר הסיבובים לדקה מעיד על איכותו. כעת, הוכיחו חוקרים ישראלים שהדבורים מבטאות בריקוד גם מידע נוסף, כגון חומרים שונים המשפיעים על טעמו של המזון.

[6] "Donkeys",Darice Bailer, Cavendish Square Publishing, LLC,2012, page 14

[7] המכלול – האנצ' היהודית בערך "נעירה".

[8] “Equine Behavior: A Guide for Veterinarians and Equine Scientists”, by Paul McGreevy, Elsevier Health Sciences,2012, page 160.

[9] The Donkey Sanctuary Donkey Care Handbook, The Donkey Sanctuary, United Kingdom, 2015

[10] “Bird Sounds: How and why Birds Sing, Call, Chatter, and Screech”, by Barry Kent MacKay, Stackpole Books, 2001, pages 44-50.

© כל הזכויות שמורות למחבר