תורה ומדע

"קול גדול ולא יסף"

תוויות: פיזיקה, פרשת ואתחנן, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

חז"ל התייחסו לקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, וציינו שהקול של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו.

נאמר בפרשתנו: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דִּבֶּר ה' מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי" (ה, יט). ע"פ חז"ל, בני ישראל שמעו מפי הקב"ה רק את שתי הדברות הראשונות, ואת הנותרות שמעו מפי משה רבינו (בבלי מכות כד, א). התורה מציינת שהקול של ה' היה מיוחד בכך שהוא "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף". מה היה מיוחד בקול של הקב"ה, ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני?

רש"י מפרש "וְלֹא יָסָף - מתרגמינן 'וְלָא פָסַק' - לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף - כי קולו חזק וקיים לעולם". כלומר, שלא פסק הקול כדרך בני אדם שמדברים שמפסיקים בין דיבור לדיבור לשאוף אויר, אלא כל עשרת הדברות נאמרו בקול אחד. והיה קול אחד, ולא חזק בתחילה וחלש בסוף, או להיפך, אלא קול חזק מתחילה ועד סוף.

האוויר העובר במיתרי הקול מרעיד אותן ויוצר קולות.
מתוך ויקימדיה

במדרש במדבר רבה מבואר שלקול של הקב"ה לא היה "בת קול": "אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו 'וְלֹא יָסָף', אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא לא היה לקולו בת קול" (שמות רבה, כט, ט). במונח "בת קול" הכוונה להד (ראה להלן). בנוהג העולם, אם אדם מדבר עם חברו נוצר הד, אבל מהקול של הקב"ה לא נוצר הד כדי שידעו שהקב"ה אחד. כמו כן מציאות ההד נגרמת ע"י שגלי הקול נתקלים במקום שהם לא נקלטים ולכן הם "נזרקים" אחורה. אבל כשהקב"ה דיבר "אנוכי ה' אלוקיך…", זה היה ב"קול גדול" - שום דבר לא היה יכול לעצור בעד הקול, הוא חדר בכל העולם, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו ונהיה חדור בקול של ״אנכי״ ;ולא היה שום פרט בעולם שלא הרגיש את השייכות להקב"ה[1].

אנו למדים שקולו של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו. וניתן להסביר זאת בשני אופנים:

1. הדימויים של הקב"ה, הם רק כדי לסבר את אוזנו של האדם. הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, ולכן גם קולו של הקב"ה אינו קול המוכר לנו ע"פ חוקי הטבע אלא קול רוחני. לכן לקול של הקב"ה אין הד, והקול אחיד בעוצמתו.

2. אמנם הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, אך הקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, הוא מבחינה פיזיקאלית כמו קול טבעי, כמו ש- ה' עושה ניסים בדרך הטבע[2]. אלא ש-ה' ביטל את האפשרות שיווצר הד ע"י קולו וכן שיהיו הפסקות בדיבורו מסיבות מיוחדות, כגון: כדי שלא יחשבו שיש שתי רשויות חס ושלום.

דיבור ע"י הפסקה

בעת הדיבור, אויר נדחק מן הריאות ומואץ במעלה הגרון אל עבר הלוע. בהגיעו לשם, שני מיתרי הקול או קפלי הקול ליתר דיוק, פותחים בתנודה וכתוצאה מכך נוצר קול. שרירים מהדקים את הקפלים הללו כדי להפיק צלילים בטונים גבוהים. השפתיים, הלשון והלסת פועלות כולן יחדיו ומשנות בכך את הקולות למילים שיש להן מובן. מאחר שאנו זקוקים לאוויר כדי לדבר וליצור קול, אין אנו יכולים לדבר בקול רצוף ללא הפסקה לשאיפת אוויר[3].

במחקר על עכברים, חוקרים גילו את המנגנון במוח, האחראי על התיאום המדויק בין שרירי הגרון האחראים להפקת הקול לנשימה מתמשכת[4].

בת קול[5]

בחז"ל אנו מוצאים במספר מקורות על קול מן השמים הקרוי "בת קול" שנשמע במקרים מסוימים. כך למשל דרשו במסכת שבת, שבמעמד הר סיני, יצאה בת קול ושיבחה את בני ישראל שהגיעו לדרגת מלאכי השרת: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, דִּכְתִיב (תהלים קג, כ): 'בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ' - בְּרֵישָׁא 'עֹשֵׂי' וַהֲדַר 'לִשְׁמֹעַ' [רש"י - עושי דברו לשמוע - מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר, לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו]" (שבת פח, א).

במסכת סנהדרין נאמר: "תָּנוּ רַבָּנַן, מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל " (יא, א). מכאן (וממקורות נוספים בחז"ל), שתפקידה של בת הקול להמשיך את מסורת הנביאים, לגלות עתידות, ולמסור לבני אדם דברים שאין בכוחם לדעת.

התוספות כותב: "בת קול - יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו לפעמים כשאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק, ואותו קול היו שומעים" (סנהדרין, שם). בספר "פירוש ספר יצירה" לרבי יהודה ברצלוני כותב[6]: "ושאר הנביאים שומעים את הקול, אבל לא היו רואים שום ראות, לכן היו קורין בת-קול, והוא דומה כאדם העובר בין הרים גבוהים הרים ניקודים למעלה, והוא עובר בעמק ההרים בתווך, כאשר אדם ידבר דבר, הקול יכנס בתוך אותן הניקודין, וכשישתוק האדם קולו יחזור לו מן ההרים כל מה שיאמר בדיבורו: אם קול רם יענה בקול רם, ואם קול נמוך יענה בקול נמוך, ואין שם כי אם הרוח, וכזה היו שומעים בת-קול". פירושים אלו רואים בבת-קול הד-קול, תבנית קול. קול חיצוני, עמום ודומה להד, המוסר לאדם את הדברים שעליו לשמוע.

בפירוש רבינו יעקב בר שמשון[7] על דברי המשנה: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה",(פרק ו, משנה ב), מביא את פירושו של רב סעדיה גאון, המבאר ש"בת קול" הכוונה להד: "אמר ר' יהושע בן לוי...ורב סעדיה פירש, שהוא קורא בין ההרים והקול נענה לו מבין שברי ההרים והמערות שבסלעים, ולשון בת, שאין שומעין הקול ממש אלא את שכנגדו, שנראה ההר העונה כנגד אדם הקורא אצלו"; וכן מבואר בפירוש "יין הלבנון[8]" על מסכת אבות, על אותה משנה: "...וידוע כי המשמיע קול גדול נגד ההר, הקול חוזר לאזן השומע, וזהו ענין ה'בת קול', קול חלש שנולד מקול גדול…" (שם).

היווצרות ההד[9]

אנו מכירים את תופעת ההד בטבע - בעמקים, במערות, או אפילו בחלליהן של קשתות גדולות. במקומות אלה, אדם המשמיע קול רם, ישמע כעבור זמן קצר את קולו חוזר אליו, אם כי בעוצמה פחותה. הדים אלה מקורם בהחזרת הקול מצלע ההר או מקיר המערה או הקשת, בדומה להחזרת אור ממראה.

כאשר גלי-הקול[10] המוחזרים מגיעים אל אוזנינו בהפרש זמן מורגש, אחרי הגלים המקוריים, אנו שומעים את ההד. אם המחסום קרוב מדי לא יישמע הד, כיוון ששני הגלים, הישיר והמוחזר, יגיעו לאוזן כמעט בו בזמן ולא נוכל להבחין ביניהם. אם המחסום ממנו מוחזרים הקולות, מרוחק מאתנו 170 מטרים, יגיע ההד לאוזננו שנייה אחת אחרי הקול עצמו, מאחר שגלי הקול יעברו מרחק כולל של 340 מטרים (170 אל הקיר ו-170 בחזרה) ומהירות הקול היא 340 מטרים בשנייה. במרחק של 34 מטרים יגיע ההד לאוזננו רק חמישית השנייה אחרי השמעת הקול, ובמרחק קצר מזה הפרש הזמן לא יהיה מורגש כלל. לכן כאשר המחסום ממנו מוחזרים הקולות מרוחק מאתנו כ-30 מטרים לא יישמע ההד.

בתוך בניינים, וכן במערות ובמנהרות, אפשר לעתים קרובות לשמוע הדים רבים של אותו הקול, מכיוון שגלי הקול מוחזרים פעמים רבות. תופעה זו ידועה בשם הד מורכב. קול הרעם הוא דוגמה להד מורכב. הרעדת האוויר הראשונית נגרמת ע"י התרחבות פתאומית של האוויר, בגלל חומו של הברק, והמחסומים המחזירים את הקול במקרה זה הם העננים.

החזרת הקול באולמות קונצרטים מבוקרת בקפדנות, כדי ליצור כמות הולמת של הד ואיכות אופטימלית של הקול.

[1] ע"פ שיחת חג השבועות, תשכ"ג, הרבי מליובאוויטש, "פרשת ואתחנן - קול גדול ולא יסף" מובא בספר "פרדס חבד", כרכים 1-3, עמ' 28.

[2] הרמב"ם במורה נבוכים כותב במפורש שה' ברא קול מיוחד כדי שבני ישראל יוכלו לשמוע את שני הדברות הראשונות: "...ואילו את קול ה', כלומר את הקול הנברא, אשר ממנו הובן הדיבור לא שמעו אלא פעם אחת בלבד, ככתוב בתורה, וכפי שהבהירו החכמים במקום אשר העירותי לך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשומעו, והושׂגו בו שתי הדברות הראשונות" (חלק שני פרק לג).

[3] ראה גם אנצ' רפואית למשפחה, ערך "קול, היווצרות הקול", רביבים הוצאה לאור, 1981.

[4] Park J, Choi S, Takatoh J, Zhao S, Harrahill A, Han BX, Wang F. Brainstem control of vocalization and its coordination with respiration. Science. 2024 Mar 8;383(6687):eadi8081.

[5] להרחבה ראה במאמר של יהודה אייזנברג "לא בשמים היא", כתב העת "מכלול", גליון י', סיוון תשנ"ה. המאמר המקוון באתר "דעת".

[6] פירוש ספר יצירה, מאת רבי יהודה בר ברזילי הברצלוני, ברלין, תרמ"ה, עמ' 179.

[7] רבי יעקב בן שמשון היה רב צרפתי בדור הראשון לבעלי התוספות, מצעירי בית מדרשו של רש"י. ככל הנראה, חי ופעל בטרואה בין השנים 1070–1140 בקירוב. הפירוש של רב סעדיה גאון מובא בספר "אוצר הגאונים למסכת סנהדרין: תשובות ופירושים", מאת Zwi Taubes , 1966, מוסד הרב קוק, עמוד 87.

כמו כן, הפירוש מובא גם במחזור ויטרי על מסכת אבות (פרק ו, משנה ב). מחזור ויטרי הוא ספר הלכה ומחזור תפילות, שערך רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, תלמידו של רש"י, שכתיבתו הושלמה בשנת 1208.

[8] "יין לבנון" הוא שמו של פירוש למסכת אבות מאת הרב נפתלי הרץ וייזל, שנתפרסם בשנת 1775.

[9] אנצ' בריטניקה החדשה לנוער, ערך "קול", כתר הוצאה לאור בע"מ, 1996.

[10] על מהות הקול ראה "מסע מדע ו – מדע וטכנולוגיה לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים", כנרת בית הוצאה לאור, 2009, עמ' 73 בפרק על "קולות רעש וצלילים".

הר המלך

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת דברים

מאת: אורן סעיד

מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר: "בָהָר - זה הר המלך" (שם). מקור דברי רש"י הוא במדרש סִפְרֵי על חומש דברים: "בָהָר - זה הר המלך" (א, ו). הר המלך, בארמית "טוּר מַלְכָּא" (גיטין נז, א) ורש"י מפרש: "מדינה ששמה הר המלך" (שם).

היכן הוא "הר המלך"?

יש מן המקורות הקוראים את השם הר המלך על כל ההר של ארץ ישראל המערבית, למשל, בפרשתנו "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה... (שם) - זה הר המלך" (ספרי, שם), כלומר כל ההר של מערב ארץ ישראל; יש הקוראים בו רק את הרי יהודה, למשל: בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית, נאמר שהר המלך נמצא בחבל ארץ יהודה[1]: "איזהו הר שביהודה, זה הר המלך" (פרק ט, הלכה ב); ויש שמציינים בו את הרי יהודה ואת החלק הדרומי של הרי אפרים - אזור בית-אל, למשל, "אוכלין מבית המלך (= הר המלך) עד שיכלה מבית-אל" (תוספתא שביעית פרק ז, הלכה יב). מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים[2].

מבט-על של הרודיון.
אחד הזיהויים להר המלך.
מתוך ויקימדיה

על הפסוק "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד, ה), מתרגם יונתן: "בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא" (שם), ואילו בכל המקומות האחרים, שנזכר בהם "בהר אפרים", שלא בקשר עם בית-אל, מתרגם הוא: "טוּרָא דְאֶפְרַיִם" או "טוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם"; וכך גם רש"י בפירושו לפסוק זה, הוא כותב: "תחת תומר...בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא". גם בדברי המשנה: "וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ [=של שפלת לוד] כְּהַר הַמֶּלֶךְ" (שביעית פרק ט, משנה ב), מרמזים על הר המלך שהוא בהרי אפרים, שהרי אלה הם ההרים הנשקפים על שפלת לוד ממזרח.

הר אפרים, במשמעותו הגיאוגרפית, מכוון להר המרכזי, המשתרע בין יהודה בדרום עד לרצועת העמקים בצפון, כשהכוונה לעמקי זבולון, יזרעאל, חרוד ובית שאן. לדעת רוב הפרשנים ניתן השם להר אפרים, שהתנחל בחלקו הדרומי ובמובלעות שבחלקו הצפוני, המכונות בספר יהושע "הֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (טז, ט) ואשר נפלו בנחלת אחיו הבכור – מנשה. אחרים סבורים שהשם ניתן להר על שם פוריותו[3], דבר המודגש גם בברכות יעקב ומשה[4] (בראשית מט, כה; דברים לג, יג-יד).

מי הוא 'המלך'?

על פי מסורת חז"ל מדובר בינאי המלך, כפי המסופר בתלמוד בבלי מסכת גיטין: "שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם" (גיטין נז, א). לפי מסורת זו, היו שם לינאי עיירות רבות, ולפיכך נקרא האזור על שמו, הר-המלך.

יש הסבורים כי מדובר במלך מבית תלמי, אשר שלט גם בארץ -ישראל, והמונח 'הר המלך' מציין את אדמות המלכות[5].ידוע כי חבלי-ארץ נרחבים, נמצאו בידי המלך תלמי כ'אדמת המלכות' והאיכרים שישבו על אדמת אלו נחשבו כאיכרי המלך, כלומר אריסים.

הר המלך - הרודיון[6]

יש הסבורים, כי מדובר במלך הורדוס, והמונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון - הר הורדוס בשוליו של מדבר יהודה[7]. על-אף מעמדו המיוחד וחשיבותו הרבה, הרודיון איננו נזכר במפורש בספרות התלמודית. יתכן כי הדבר נובע מכך שהפרושים לא אהדו את הורדוס, ולפיכך כאשר רצו להתייחס להר של הורדוס, הם הסתפקו במונח 'הר-המלך' והכל ידעו למה הכוונה[8]. מטבע לשוני זה עבר גם לספרות חז"ל.

אחד המקורות הקדומים המזכירים את הר-המלך מצוי בתוספתא: "אילים ממואב עגלים משרון כבשים ממדבר גוזלות מהר המלך" (מנחות ט, ג). התוספתא, מונה את המקומות שסיפקו קרבנות למקדש, מציינת בהם גם את הר-המלך. מסתבר, שגם בארמונו של הורדוס שבהרודיון, גדלו יונים[9], והמקום סיפק גוזלות לקרבנות המקדש. במקומות שונים בספרות המשנה והתלמוד מופיע המונח 'יונים הרדסיות'. בתלמוד בבלי מסכת חולין נחלקו רבי חייא ורבי שמעון במקור השם: "חַד תָּנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת וְחַד תָּנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת; מַאן דְּתָנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס וּמַאן דְּתָנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת עַל שֵׁם מְקוֹמָן" (חולין קלט, ב). רש"י מסביר, שיונים אלו נקראו על שם הורדוס, "שהתחיל להתעסק בגידולן" (שם, ד"ה הורדוס).

המונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון, והתמורות שחלו בהיקפו של הר-המלך מקבילות להתפתחות שהיתה במעמדו של הרודיון. בתולדות הרודיון אפשר להבחין שלושה שלבים. בראשונה מציין השם את המבצר המלכותי של הורדוס ואת העיר שנבנתה לרגליו. מתוך מקורות של סוף תקופת הבית למדים אנו כי להרודיון ניתן מעמד של טופארכיה (=מונח יווני למחוז), כלומר העיר הופכת למרכז של טופארכיה והשם הרודיון נקרא על כל המחוז מעמד אדמיניסטרטיבי. זה נשמר להרודיון לפחות עד מרד בר-כוכבא. יותר מאוחר בטלה הטופארכיה הרודיון, ומסתבר כי מיד לאחר המרד סופחה טופארכיה זו לירושלים על-ידי אדריינוס. בדומה לכך אנו מוצאים בספרות התלמודית את התמורות במונח 'הר-המלך' . בשלב הראשון הר-המלך מציין את העיר ואת הטופארכיה, ואילו בשלב האחרון בסוף המאה השלישית ותחילת הרביעית, כאשר הרודיון איננה משמשת עוד כטופארכיה ומעמדה נשכח, איבד גם השם הר-המלך את משמעותו הראשונית, והוא חל על אזור נרחב שכלל שטחים הן בהרי יהודה הן בשומרון.

[1] ארץ יהודה הוא באזור מרכז ארץ ישראל, הנכלל בתחומי יהודה ושומרון.

[2] אנצ' יהודית דעת, בערך "הר המלך", מכללת הרצוג.

[3] למשל, פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת שביעית: "בהר המלך, והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל" (פרק ט, משנה ב).

[4] "כיבוש הר אפרחם וירושתו", יהודה קיל, "הגיונות במקרא ובחינוך", משרד החינוך, תשנ"ח.

[5] " ארץ יהודה : מימי העליה מבבל עד חתימת התלמוד", שמואל קליין, תל אביב : דביר, עמ' 41.

[6] רפאל ינקלביץ, ‏הר-המלך - הרודיון, קתדרה 20, יולי 1981

[7] כיום הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים, הנמצא כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים בספר מדבר יהודה. האתר כולל מבצר, העטוי בגבעה מלאכותית, חומות, מגדלי שמירה ולמרגלותיהם עיר קטנה ("הרודיון תחתית") ובה בריכת מים וארמון רחב ידיים שבנה המלך הורדוס בין השנים 22 לפני הספירה ל-15 לפני הספירה, עבורו ועבור אנשי חצרו.

[8] בדומה לכך אנו מוצאים כי כאשר רצו להזכיר את ההיפודרום (מסלול מרוצי סוסים ומרכבות) שבנה הורדוס בירושלים, אין חז"ל מזכירים את שמו של הורדוס, אלא משתמשים במונח 'איסטרטית של מלך' (תוספתא עדויות ג, ד).

[9] "ארץ ישראל ושכנותיה", ישראל זאב בן פינחס הורביץ, ירושלים, תש"ל, ערך הרודיוס.

ביצורים קדומים

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת מטות

מאת: אורן סעיד

בערים מרכזיות בארץ ישראל, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מערכות ביצורים מרשימות, הכוללות חומות אדירות ושערים מבוצרים.

בפרשתנו אנו קוראים על מלחמת ישראל במדין. התורה מציינת שבני ישראל שרפו באש את ערי מדין ואת טירותם: "וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (במדבר לא, י). רש"י בפירושו הראשון וכן תרגום אונקלוס מבארים שטירה היא בית עבודה זרה[1]. רבי אברהם אבן עזרא ביאר שטירה היא ארמון מלכותי: "טירותם - ארמוני המלכים" (שם, השווה רש"י כאן בפירושו השני). רלב"ג מבאר שטירה היא עיר המוקפת חומה: "ואת כל טירותם - הם הערים הבצורות המוקפות חומה" (לא, י).

המונח 'טִירֹתָם' נזכר גם בחומש בראשית לגבי מושבות בני ישמעאל: "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" (בראשית כה, טז). תרגום אונקלוס מתרגם: "וּבְטִירֹתָם - וּבכַרכֵּיהוֹן", והכוונה לערים המוקפות חומה (שם, השווה רש"י). רבי אברהם אבן עזרא ביאר, שטירה היא ארמון: "ובטירותם - ארמונים, כמו 'טִירַת כָּסֶף' (שיר השירים ח , ט)". הרד"ק מבאר שהכוונה גם למבצר: "בחצריהם ובטירותם - במקום שנפלה נחלתם, היו שם בגדולה ובכבוד, יושבים בחצריהם ובטירותם. וה'חצרים' הם ערי הפרזות, וה'טירות' הם הכרכים והמבצרים" (שם). רש"י על שיר השירים, על הביטוי 'טִירַת כָּסֶף' (שיר השירים ח , ט) ביאר שטירה היא עיר מבוצרת: "נבנה עליה טירת כסף - נהיה לה לעיר מבצר ולכתר ולנוי" (שם). אם כן, המונח 'טירה' מתייחס לביצור שהקיף עיר או ארמון.

תבליט מצור סנחריב על לכיש,
מתאר את המצור
מתוך ויקימדיה

ערי מבצר ומצודות

בספר שופטים נאמר שישראל בנו מבצרים מפני מדיין: "וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת" (שופטים ו, ב). מבאר בפירוש אור "מצודת ציון": "המצדות - מבצרים חזקים" (שם). הנביא אלישע מתנבא שה' יתן את מואב בידי ישראל ויכו "כָּל עִיר מִבְצָר" (מלכים ב, ג, יט).

ביצורים הם מבנים ואמצעים אחרים שנועדו למנוע חדירת פולשים ואויבים לתחומה של עיר או מדינה או ארמון. הביצורים הקדומים ביותר ידועים מהמזרח הקדמון, ובכללם ביצורי העיר יריחו. על ערים בצורות בכנען, ערי מבצר ומצודות מסופר בספרי המקרא, החל מדברי המרגלים למשה במדבר, וכלה בתיאור ביצורן של ערים בתקופת המלוכה בישראל, ביניהן: ירושלים, שומרון, מגידו, בית שאן עוד. כמו כן נחשפו ביצורים מקיפים בשטחי האימפריות החיתית והמצרית, בצור, בצידון, במואב, בבבל ועוד. מפורסמים גם הביצורים מתקופת סוף בית המקדש השני: מצדה, הרודיון, גמלא ועוד.

הביצורים הראשונים היו חומות עץ או אבן שהקיפו את העיר. לעתים בנו שתיים או שלוש חומות סמוכות זו לזו. ביצורי החיתים והפניקים נחשבו לחזקים ביותר. הם כללו שתי חומות אבן מקבילות במרחק של 5-10 מטרים זו מזו, ומחוברות בחומות ניצבים במרחקים שווים, שיצרו מלבנים – אותם מילאו באבנים ואדמה[2].

במצרים העתיקה מקדשים וכן מבנים מלכותיים היו מוקפים חומה לשם הגנה[3].

ביצורים קדומים בארץ ישראל

חפירות בתל חצור חשפו את אחת ממערכות הביצור המרשימות ביותר בארץ ישראל. השרידים כוללים חומות עבות מאבן ולבני בוץ, מגדלי שמירה וחפיר עמוק[4] המקיף את העיר ושער מפואר בן שישה תאים, הדומה לאלה שבתל מגידו ובתל גזר[5] (ראה להלן).

בתל מגידו התגלו מערכות ביצורים עצומות ממדים שכללו שערים בעלי שישה תאים, חומות עבות כפולות ומגדלי שמירה[6].

בתל גזר נחשפה מערכת ביצורים הכוללת חומה מאסיבית, שער מרשים בן שישה תאים וחפיר רחב החצוב בסלע. מערכת זו משתלבת היטב בתבנית הביצורים של ערי הממלכה המאוחדות במאה העשירית לפני הספירה, בדומה לתל מגידו ולתל חצור[7].

יריחו נחשבת לאחת הערים הראשונות בעולם שבוצרו בצורה משמעותית. חפירותיה חשפו חומה רחבה עשויה לבני בוץ, ומגדל אבן עגול המתנשא לגובה של כשמונה מטרים[8].

תל לכיש התגלה כעיר מבוצרת היטב בעלת שער בן שישה תאים, חומת סוגרים רחבה ומגדלים שמורים היטב. שרידי השער המרשים תואמים את התיאור בתבליטי נינווה של סנחריב, וממחישים את עוצמת הביצורים בתקופת ממלכת יהודה[9].

במדרון המזרחי של עיר דוד התגלתה מערכת ביצורים מרשימה הכוללת חומה עבה ומגדל אבן מאסיבי, הבנויים סמוך למעיין הגיחון[10].

ביצורים קדומים בציורים ובתבליטים

הציורים הקדומים ביותר של ערים בארץ ישראל, נתגלו בחורבות מצרים ואשור - שתי המעצמות של העולם הקדום, אשר נלחמו רבות על אדמת הארץ, השתדלו לרכוש את השליטה על מקומותיה האסטרטגיים ולהבטיח בזה את ענייניהם הביטחוניים. בציורים הקדומים, נראות הערים הבצורות על חומותיהן ומגדליהן בלוויית כתובות, המציינות את שמותיהן ולפיהן אפשר לזהותן. בציורי המצרים מובאות הכתובות בכתב החרטומים ובציורי האשורים בכתב היתדות.

בחפירות המדעיות שנערכו בחורבות ארמונו של תגלת פלאסר באשור, נתגלה לוח אבן ובו חקוקה צורת עיר בצורה, אשר אשורים מסתערים עליה ותושביה נכנעים לפניהם. לפי הכתוב מעליה, בכתב היתדות, זו העיר גזרו, והיא לפי כל הדעות העיר גזר, עיר מפורסמת בהיסטוריה הישראלית על אם הדרך בין ירושלים ויפו.

בארמונו המפואר של סרגון, נמצא תבליט גדול ובו נראית עיר בצורה על אי, וממנה שטות רפסודות המובילות ארזי הלבנון. אולי זו העיר צור, אשר סיפקה עצים לשכנותיה.

לאחר ניצחון סנחריב מלך האשור, על העיר לכיש, ציווה סנחריב לחקוק על קיר ארמונו, בעיר בירתו נינווה, את צורת העיר הבצורה לכיש, עם חומותיה ותושביה הלוחמים, כשהאשורים מסתערים עליה ומנצחים אותה. תבליט זה, מהגדולים ביותר בעתיקות אשור ומהחשובים לידיעת המקרא, נתגלה בחפירות נינווה. באותו ארמון של סנחריב בנינוה, נמצא גם תבליט אחר, המציג עיר בצורה במרומי הר המוקפת חומה ובה נראה אחד משעריה. בקצה העליון של מגדלה הגבוה, נשאר קטע מכתובת אשורית בכתב היתדות '...אלאמו', כנראה היה כתוב 'אירוסאלאמו' וזו צורה אשורית של השם ירושלים[11].

ה"לימס"

הרומאים הקימו על שפת המדבר, בעבר הירדן המזרחי, שורת מבצרים ומצודות להגנה - הם ה"לימס" המפורסמים, לצורך הגנה מפלישות נודדי המדבר. מבצרים אלה נמשכו לאורך 420 ק"מ מסוריה בצפון עד אילת בדרום, לאורך דרך המלך של טריאנוס קיסר ומסילת הברזל החג'אזית של ימינו[12].

כל מבצר היה בנוי בצורת מרובע, בפינותיו מגדלים, וסביבו על פי רוב חפירה עמוקה. חצר המבצר היתה רחבת ידיים ושמשה מקום מקלט לאזרחים בימי התקפה ואכסניה לעוברי אורח ולסוחרים נודדים. עד ימינו, נשארו לארכה של עבר הירדן שרידים רבים של מבצרי הרומאים[13].

[1] וכן מלבי"ם: "טירותם - בית עבודת כוכבים, ששם היו מנחשים ורואים בכוכבים, שזו היתה עבודתם, כי על נחש ינחש תרגם יונתן מטיירא מטייר ביה..." (שם). ראה גם בספר "הערוך השלם" בערך 'טיריון'.

[2] אנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, בערך "ביצורים", הוצאת "הקדש רוח יעקב", 1994.

[3] Morkot‏, ‪R‏. ‪G‏. (2010). ‪The A to Z of Ancient Egyptian Warfare‏. U.S.A: ‪Scarecrow Press‏. Pages 88-89

[4] תעלה עמוקה הנחפרת מחוץ לביצורים כמו טירה או עיר, כדי להקשות על תוקפים, ובמיוחד על מכונות מלחמה ופרשים, להגיע אל החומות.

[5] Ben-Tor, A. (2016). Hazor: Canaanite Metropolis, Israelite City. Jerusalem: Israel Exploration Society, p. 113.

[6] Ussishkin, D. (1999). “Megiddo – Armageddon: The Story of the Canaanite and Israelite City.” Biblical Archaeology Review, 25(1), p. 35.

[7] Dever, W. G. (1990). Gezer I: Report of the 1964–1974 Excavations. Jerusalem: Hebrew Union College, p. 89.

[8] Kenyon, K. M. (1981). Excavations at Jericho, Vol. 3. London: British School of Archaeology in Jerusalem, p. 16.

[9] Ussishkin, D. (2004). Lachish V: Investigations at Lachish: The Iron Age. Tel Aviv University, p. 52.

[10] Shiloh, Y. (1985). Excavations at the City of David I, 1978–1982. Qedem 19, p. 28.

[11] "ארץ ישראל בתמונות ובמפות עתיקות", זאב וילנאי, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1961, עמ' 5-9 .

[12] אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, ערך "עבר הירדן".

[13] "מדריך ארץ ישראל", עבר הירדן המזרחי חוורן וסיני, זאב וילנאי, הוצאת "תור" ארץ ישראל, ירושלים, 1946, עמ' 12-13.

הפתק שבקלפי

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת פנחס, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

חלוקת ארץ ישראל לשבטים התבצעה באמצעות הגרלה בקלפי, כאשר "הפתקים", היו עשויים מפפירוס או מקלף או משברים של לוחות וכלי חרס.

בפרשתנו אנו קוראים שחלוקת ארץ ישראל לשבטים צריכה להתבצע באמצעות גורל: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ; עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (כו, נה-נו). אכן יהושע חילק את ארץ ישראל באמצעות הגורל, כפי שציוותה התורה: "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם" (יהושע יח, י). כיצד התבצע הגורל?

רש"י מבאר, שהגורל התבצע באמצעות קלפי ופתקים עליהם היו כתובים שמות השבטים ופתקים נוספים עליהם היו כתובים חלקי ארץ ישראל: " לרב תרבה נחלתו - ... והשבטים היו כתובים ב-12 פתקין ו-12 גבולים ב-12 פתקין ובללום בקלפי" (במדבר כו, נד). מקור דברי רש"י הוא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, שם למדים מפסוקים בפרשתנו, שחלוקת ארץ ישראל התבצעה הן על ידי האורים ותומים והן על ידי הגורל, באופן הבא: "הָא כֵּיצַד ? אֶלְעָזָר [הכהן הגדול] מְלוּבָּשׁ אוּרִים וְתוּמִּים וִיהוֹשֻׁעַ וְכׇל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לְפָנָיו, וְקַלְפִּי שֶׁל שְׁבָטִים [תיבה שמונחים בה שנים עשר פתקים עם שמות השבטים] וְקַלְפִּי שֶׁל תְּחוּמִין [שמונחים בה שנים עשר פתקים של חלקי ארץ ישראל] מוּנָּחִין לְפָנָיו וְהָיָה מְכַוֵּין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֵר [על פי האורים ותומים]: זְבוּלֻן עוֹלֶה [בגורל בקלפי של השבטים], תְּחוּם עַכּוֹ עוֹלֶה עִמּוֹ [תעלה עבורו בקלפי של התחומין], טָרַף [עירבב הממונה את פתקי השמות המונחים] בְּקַלְפִּי שֶׁל שְׁבָטִים וְעָלָה בְּיָדוֹ זְבוּלֻן, טָרַף בְּקַלְפִּי שֶׁל תְּחוּמִין וְעָלָה בְּיָדוֹ תְּחוּם עַכּוֹ [ונמצא שגם רוח הקודש וגם הגורל כיוונו לדבר אחד] ... וְכֵן כׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט" (קכב, א). הרשב"ם מבאר, שמאחר שראו ישראל, שהגורל עולה כמו שכיוון אלעזר ברוח הקודש מתחילה, ידעו הכל, שהחלוקה ישרה היא ולא היו מרננים בדבר (שם, דיבור המתחיל והיה). אנו למדים, שהגורל של חלוקת הארץ, התבצע באמצעות שתי קלפיות, שבכל אחת מהן היו פתקים.

אוסטריקונים ממצדה.
יוצר: Eliot
מתוך ויקימדיה

לדעת רש"י, הארץ נתחלקה לחלקים מותאמים לגודלו של השבט, ובקלפי של תחומים היו מונחים גורלות של חלקי ארץ שונים זה מזה בגודלם, והגורל ייעד לשבטים נחלות המתאימות להן בגודלן[1]: "לרב תרבה נחלתו - לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שווים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב, א) ..." (במדבר כו, נד).

המנהג של חלוקת הארץ בגורל, היה נוהג עוד בתחילת המאה העשרים בקרב כמה משבטי הערבים. בכל שנה שבטים אלו היו מחלקים מחדש את הקרקע כולה בין בני השבט. וזו דרך החלוקה: תחילה מחלקים את האדמה לחלקים שווים על פי מדידה בחבלים. אחר כך נותן כל ראש משפחה את גורלו - אבן קטנה, קיסם עץ, חוט וכיוצא באלו. את כל הגורלות שמים בכלי מכוסה, הניתן בידי נער קטן ויוצאים לאחת מחלקות האדמה. שם מוציא הנער או ראש השבט גורל, ואשר יוצא לו גורלו, לו יהיה אותו החלק לשנה הבאה; וכך לכל חלקה וחלקה[2].

הקלפי

כאמור ההגרלה בוצעה באמצעות פתקים שהושמו בקלפי. מקור המילה קלפי הוא ביוונית ומשמעו כד או קופסה. במשמעות המצומצמת יותר קופסה המשמשת לפתקי הצבעה והגרלה וכיוצא בהם[3].

ביום הכיפורים על הכהן הגדול להפיל גורל בין שני שעירים: מי יעלה לקרבן ומי ילך לעזאזל. הגורל הזה מוכרע בקלפי, כפי שמתארת המשנה: "טָרַף בַּקַּלְפִּי, וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת, אֶחָד כָּתוּב עָלָיו: לַשֵּׁם, וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו: לַעֲזָאזֵל..." (יומא פרק ד, משנה א). המאירי כתב: "קלפי הוא כלי עץ חלול" (יומא לד, ב). בתלמוד בבלי מבואר, שגם הקלפי וגם הגורלות של יום הכיפורים, היו עשויים מעץ מיוחד הנקרא "אשכרוע[4]" המשנה מוסיפה לציין: "וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח" (יומא פרק ג, משנה ט). מלכתחילה הוכנו הגורלות מעץ אשכרוע בגלל יופיו ובגלל היותו עץ יוקרתי. רק מאוחר יותר תרם בן גמלא גורלות עשויים זהב, שכמובן היו יוקרתיים יותר.

ה"פתקים"

כאמור ההגרלה בוצעה באמצעות פתקים. ממה היה עשוי הפתק לביצוע הגורל? יתכן שהפתק היה עשוי מפפירוס - סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא[5], או עשוי מקלף - יריעה דקה העשויה מעור בעל חיים מעובד (בדרך כלל מכבש או עגל), אשר שימש בעבר הרחוק בעיקר לכתיבת מכתבים, ספרים ומגילות[6]. בסיפור המלכת שאול, שמואל מטיל גורלות לפני העם, על מנת לבחור את המלך. רש"י מציין שהגורל בוצע באמצעות איגרות בקופסא: "וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל - אף על פי שלא היה שם שאול, נפל הגורל עליו ,שהיו כתובין שמם באיגרות ונתונין בקופסא והנביא מכניס ידו ונוטל איגרת אחת" (שמואל א, י, כא). ברם, מכיוון שהפפירוס או הקלף הינו חומר אורגני אשר מתכלה עם הזמן, בפרט באקלים הלח של ארץ ישראל, קשה מאוד למצוא עדויות ארכיאולוגיות מהחומרים הנ"ל, ששרדו מהעת העתיקה[7].

במקורות יווניים מופיע המונח "BALLOT", שפירושו אבן קטנה, לציון אמצעי הצבעה, למשל בהצבעות בבית הדין בעיר אתונה, במאה החמישית לפני הספירה. השופטים הצביעו באמצעותו במתן פסק דינם, תוך שימוש בצדפים, כדורי מתכת או אבן[8].

עדויות ששרדו את פגעי הזמן והאקלים מהעת העתיקה, ועל פי השערת החוקרים שימשו לביצוע גורלות הם אוֹסְטְרָקוֹנים; בארכאולוגיה מכנים כך, שברים של לוחות וכלי חרס שעליהם נהגו לכתוב ולצייר בימי קדם. הכתיבה נעשתה על ידי חריתה או בדיו. כתבו עליהם רשימות שונות, תעודות ומסמכים ואף מכתבים אישיים. ביוון העתיקה אוסטרקון שימש גם כפתק הצבעה בבחירות[9].

בארץ ישראל נמצאו אוסטרקונים רבים הכתובים בעברית מקראית. אוסטרקונים מפורסמים שנמצאו בארץ הם: חרסי שומרון מהמאה ה-8 לפני הספירה, מכתבי ערד וחרסי לכיש מהמאה ה-7 לפני הספירה. שברי חרס כאלו שימשו להפלת הגורלות במצדה, למשל[10].

אם כן, יתכן שה"פתק" ששימש לביצוע הגורלות, לא היה אלא שבר חרס (אוסטרקון), עליו כתוב משהו בדיו או חרוט משהו.

הגורלות והאוסטרקונים בתל ערד

הגורל אף שימש להכריע את תפקידי משמרות הכהונה לשרת בבית המקדש. עשרים וארבע משפחות הכהונה שנרשמו בספרים עזרא ודברי הימים היו משרתות במשמרות בבית המקדש, במשך שבוע אחד פעמיים בכל שנה. שבועות השנה על פי שבתותיהם, היו מתחלקים בין משמרות הכהונה על פי גורל: "לִבְנֵי אַהֲרֹן מַחְלְקוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר... וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר... " (דברי הימים א כד א-ה). עבודת המקדש הוטלה בגורל לא רק על הכהנים, אלא אף על לויים וישראלים, כך סדר הבאת קורבן העצים המתוארת בספר נחמיה: "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה" (נחמיה י לה).

עדות להטלת גורלות הקשורה בעבודה מקדשית נמצאה דווקא במקדש לה' שנבנה בערד הקדומה, המכונה "תל ערד". במצודה שבראש התל, נמצא מקדש ישראלי, שלדעת החופרים היה מקדש לה' שחרב מאוחר יותר על ידי המלך יאשיהו, בעת חידוש הברית שהנהיג. המקדש כלל היכל רחב ואולם קטן בסמוך לו. באתר נתגלו אוסטרקונים עם כתובות, אשר כללו שמות של משפחות כהנים וביניהם 'מְרֵמוֹת' (נחמיה י, ו) ו-'פַּשְׁחוּר' (נחמיה י, ד). יתכן, שאוסטרקונים אלו, הם פתקי הקלפי, ושימשו לעריכת הגורלות עבור סדרי העבודה במקדש זה[11].

[1] לעומת הרמב"ן (בפסוק נד) והרשב"ם (בפירושו למסכת בבא בתרא קכב, א ד"ה תא שמע), הסוברים, שהחלקים היו שווים ולכן היה צורך בגורל. להרחבה על השיטות השונות, ראה בפירוש דעת מקרא לבמדבר כו, פסוק נג.

[2] "הגיון הגורל: משמעות הפיס והאקראיות ביהדות", עלי מרצבך, הוצאת ראובן מס, תשס"ט -2009, עמ' 23.

[3] על פי הביאור של הרב עדין שטיינזלץ (אבן ישראל) בתלמוד שטיינזלץ, סנהדרין טז, א.

[4] להרחבה על האשכרוע, ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "ובה שני גורלות. של אשכרוע היו – אשכרוע", יומא לז, א, ד"ר משה רענן.

[5] השימוש נרחב בנייר פפירוס נעשה במצרים העתיקה. להרחבה ראה אנצ' בריטניקה באנגלית המקוונת בערך "papyrus" [=פפירוס].

[6] להרחבה ראה אנצ' בריטניקה באנגלית המקוונת בערך "parchment" [=קלף].

[7] ראה גם: מזר, ע. (1989). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא. יחידה 9, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה. עמוד 159.

[8] V.1, Entry 109, BALLOT, A. R. SPOFFORD. Site “econlib”

[9] ‪Smith‏, ‪W‏. 1889. ‪A Smaller History of Greece: From the Earliest Times to the Roman Conquest‏. USA: ‪Harper‏, page 35.

[10] Jewish Virtual Library, project of AICE, "Ostraca"

רפפורט, א. (1998). יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 81.

[11] מזר, ע. (1989). מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא. יחידה 9, ישראל: האוניברסיטה הפתוחה. עמודים 142-145.

ראה גם במאמר "אסופת כתובות מימי בית ראשון", מאת אהרון קמפינסקי, ‏קתדרה 76, יולי 1995, עמ' 34-39.

פתור וארם נהריים

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת בלק

מאת: אורן סעיד

בלעם בן בעור התגורר בעיר פְּתוֹר, אשר שכנה על גדות נהר פרת. גם ארם נהריים ישבה על הפרת.

בפרשתנו אנו קוראים, שבלק שולח שליחים אל בלעם השוכן בעיר פְּתוֹר, על מנת שיקלל את ישראל: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ..." (כב, ה). מבאר האבן עזרא: "פתורה – כמו: מצרימה, אל פתור. ארץ בני עמו – והם ארמים. וכן 'מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם' (דברים כג, ה); 'אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר' –פירוש: ארם נהרים" (שם). בלעם היה מארם נהריים מהעיר 'פְּתוֹר'. פתור שכנה בתחומי האזור 'אֲרַם נַהֲרַיִם', כפי שמציין הכתוב במפורש: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כג, ה).

פתור שכנה על גדות נהר הפרת

נהר פרת. העיר פתור שכנה על נהר פרת.
מתוך ויקימדיה

תרגום אונקלוס מתרגם: "לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת" וכן רבי סעדיה גאון מבאר: "אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר – פרת" (שם), ואם כן פתור שכנה על נהר פרת. פתור שכנה על גדות נהר הפרת, ושמה במקורו לפי אחת הסברות, הוא פיתרוּ (pitru), הנזכרת בכתובות שלמנאסר (824—858 לפנה"ס), מלך אשור, כעיר ששכנה על הגדה הימנית של הפרת, בקרבת שפך נהר Saguri, כיום נהר סג'ורא, כ 20 ק"מ מדרום לכרכמיש[1]. חבל ארץ זה נקרא "אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ" (שם), שם הנזכר בתעודות חיצוניות מימי האבות בשם 'ארץ עאמו' או 'ארץ אמא'[2].

על פי הזוהר, בלעם היה "מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים" (וישלח כב), והתגורר בעיר פתור, בה היו עורכים שולחן לביצוע כשפים, ונקראה העיר פתור בשם זה, כי בלשון הארמית שולחן נקרא 'פָּתוּרָא': "פתורה הוא שם מקום, כמו שאמר 'מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ' (דברים כג, ה), למה נקרא כך ? הוא משום שכתוב, 'הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן' (ישעיהו סה, יא), ושולחן היה עורך שם כל יום, כי כך הוא התקון של צדדים הרעים, עורכים לפניהם שלחן במאכל ומשתה ועושים כשפים, ואז מתאספים שם כל רוחות הטומאה ומודיעים לה מה שהם רוצים, וכל הכשפים והקסמים שבעולם על לשון ההוא היה, ומשום זה נקרא שם המקום ההוא פְּתוֹרָה, כי בארם נהרים קוראים לשלחן פתורא" (בלק קלו).

ב"ספר הדורות[3]", מובא מדרש, שארם, בנו של קמואל – בנו של נחור אח אברהם, ו-רחוב, אחיו של ארם, בנו את העיר פתור על נהר פרת, על שם בנו של ארם: "... וילך ארם בן קמואל ורחוב אחיו מהלאה חרנה, וימצאו בקעה בארץ על נהר פרת ויבנו עיר בשם פתור בן ארם, הוא נהרים[4]".

לפי זה, 'אֲרַם נַהֲרַיִם' שכנה באזור נהר פרת. גם בתרגום אונקלוס מבואר שארם נהריים ישבה על הפרת: "וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר - וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דְּעַל פְּרָת לְקַרתָּא דְנָחוֹר" [=קם והלך לארם שעל פרת לעיר נחור] (בראשית כד, י); וכן בתרגום יונתן על שופטים: "מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם - מַלְכָּא דַאֲרָם דִי עַל פְּרָת" [=מלך ארם שעל פרת] (שופטים ג, ח).

בתעודות מצריות קדומות מהמאות שבין המאה ה-16 לפני הספירה ועד המאה ה-12 לפני הספירה, נזכר השם "נַהֲרֵין" (או נַהרִימ), כלומר: "ארץ הנהר", כשמה של ממלכת מִיתָנִי -ממלכה חורית קדומה. אולי זהו מקור השם המקראי "נַהֲרַיִם", הקשור בארם. "השם "נַהֲרֵין" אכן הולם למִיתָנִי, כיוון ששכנה על נהר הפרת ובעיקר באזור נהר חָבוֹר[5] (היובל הגדול ביותר של הפרת).

ארם נהריים - בין שני הנהרות

רש"י מבאר ש'אֲרַם נַהֲרַיִם' נקראת כך, על שם שהיא שוכנת בין שני נהרות: "ארם נהרים - בין שתי נהרות יושבת" (בראשית, שם); וכן הרד"ק מפרש: "אל ארם נהרים - שהיו שני נהרות עוברים עליה" (שם). מבואר בדברי המפרשים שהבאנו, שארם נהריים נקראת כן על שם נהר פרת ששוכנת היא לידו אבל מהו הנהר השני שלידו ישבה ?

בפירוש רבי אליהו מזרחי[6], מציין שמדובר בנהר חידקל: "... וקראוהו בשם ארם נהרים הכולל כל העיירות שבין נהר פרת ונהר חידקל[7]" (בראשית יב, ב). ארם נהריים שכנה באזור שבין הנהרות הפרת והחידקל, ובפרט בחלק הצפון מערבי של אזור זה, בין יובלי הפרת[8], בין נהר חָבוֹר לנהר בַּלִיח, סביב העיר חרן, היושבת על נהר הבַּלִיח[9].

ארץ מוצאם של האבות

ארם נהריים היא ארץ מוצאם של האבות. כמעט כל שמות אבותיו של אברהם הם גם שמות של מקומות בארם נהריים. שְׂרוּג היה אבי סבו של אברהם, דבר המוכר גם מכתובות שנמצאו. שרוג מזוהה עם 'תל סֶרוּג' [תל סרוג] הנמצאת מערבית דרומית לאוּרְפָה. העיר נַחוֹר (שם סבו של אברהם ושם אחיו) מוזכרת בין המאות ה-19 וה-17 לפני הספירה בלוחות מארי בצורת נַחֻר. השם תרח נזכר בכתובת אשורית כשמו של מקום 'תִל שַ תֻּרַחִ' [תל תרח]. כל המקומות האלה נמצאים בקרבת חרן, על יד הנהר בליח[10].

אין לבלבל בין "ארם נהרים" למונח 'מֵסוֹפּוֹטַמְיָה', שפירושו היוונית "בין נהרות", הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך "ארם נהריים", כאמור נמצא בין הפרת והחָבוֹר צפונית מערבית למסופוטמיה.

[1] אנצ' מקראית, ערך "פתור", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2011.

[2] אטלס דעת מקרא", עמ' 112, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט.

[3] מובא גם ב"סדר הדורות", חלק ימות עולם האלף השלישי, ב' אלפים ע"ה.

[4] מובא גם ב"ספר הישר" על פרשת וירא, בלשון דומה: "וילך ארם בן קמואל ורחוב אחיו מהלאה חרנה, וימצאו בקעה בארץ על נהר פרת. ויבנו שם עיר ויקראו את שם העיר כשם פתור בן ארם, הוא ארם נהרים עד היום הזה" . ספר הישר, הנקרא גם "דברי ימים הארוך" או "תולדות אדם," הוא מדרש בדרך סיפור, המתאר כל המאורעות והמעשיות אשר קרו לאבותינו מימות אדם הראשון ומלחמות בני יעקב עם הכנענים עד אחר יציאת מצרים, וקצת סיפורים מספר במדבר ודברים ויהושע עד ימי השופטים. החיבור הוא מימי הביניים ולא נודע מי חיברו.

[5] גלנדר, ש. (2009). ספר בראשית. ישראל: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 378.

[6] ר' אליהו מזרחי היה מגדולי המפרשים של פירוש רש"י לתורה, וספרו "מזרחי" הוא מן הספרים הנלמדים בתחום זה.

[7] אין לבלבל בין "ארם נהרים" למונח מֵסוֹפּוֹטַמְיָה, שפירושו היוונית "בין נהרות", הוא האזור המשתרע בין הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. האזור הקרוי בתנ"ך ארם נהריים נמצא בין הפרת והחָבוֹר צפונית מערבית למסופוטמיה.

[8] לפרת יש כמה יובלים עיקריים: הסג'ור, הבליח' והחבור.

[9] The Anchor Bible Dictionary ,ed. David Noel Freedman, 1992, “Aram-Naharaim”

[10] ראה אטלס דעת מקרא", "מאור כשדים לארץ כנען", עמ' 66, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ט. ראה גם באנצ' מקראית בערך "תרח", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1982.

טומאת מת

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת חוקת, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

בחז"ל מצינו מספר שיטות לגילוי קברים על מנת להינצל מטומאה הבאה על ידי גופת אדם מת. כיום ישנם אמצעים טכנולוגיים העשויים לסייע, בין היתר, גם למטרה זו.

בפרשתנו אנו למדים שהמת מטמא במגע ובאוהל, כלומר הנוגע במת או בחלק ממנו, או כל הנמצא באוהל אחד עם המת - טמא שבעת ימים, וטעון הזאה ממי אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, שנאמר: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים" (יט, יא) - מכאן לטומאת מגע; ובהמשך (פס' יד): "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" - מכאן לטומאת אוהל. המת מטמא אף במשא, כלומר, אדם הנושא את המת אע"פ שאינו נוגע בו - נטמא, וזה נלמד בספרי פרשת חוקת בקל וחומר מטומאת נבילה.

טומאת אוהל מטמאה בשלוש דרכים[1]:

א. כל הנמצא עם המת באוהל אחד, כגון שגג אחד מאהיל על המת ועל אדם או כלים או אוכלים, שטומאת המת מתפשטת בכל האוהל ומטמאה כל מה שבתוכו.

ב. אם המת נמצא ממעל לאדם או לכלים, והמת מאהיל עליהם, שטומאת המת יורדת ומטמאה כל מה שכנגדה למטה.

ג. אם האדם או הכלי נמצאים ממעל למת, והם מאהילים על המת, שטומאת המת עולה ומטמאה כל מה שכנגדה למעלה.

מה קורה כאשר יש לנו ספק בשטח מסוים האם יש קבר או עצמות מן המת, ואנו רוצים לעבור בתוכו וחוששים שמא נאהיל על הקבר או העצמות?

לפני שנדון בזה, מן הראוי להזכיר את המקרים בהם אין בעיה של טומאת אוהל, אלא רק טומאת מגע ומשא. המשנה באהלות (פרק ב, משנה ג), מונה בין הדברים שמטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באוהל:

א. עצם כשעורה - עצם מן המת כשיעור שעורה. שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני.

ב. ארץ העמים - גוש עפר שהובא מחו"ל לארץ ישראל, שהוא מטמא במגע ובמשא, מגזירת חכמים, שמא יש בו עצם כשעורה, אבל אינו מטמא באוהל. ברם, הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע בעפרה ולא נשאו, כגון שהיה רוכב על הסוס, מכל מקום טמא, שכן גזרו אף על אוירה של ארץ העמים.

ג. בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, קבעו חכמים, שמאה אמה מסביב לקבר נעשה "בֵּית הַפְּרָס", היינו שטח שיש בו ספק טומאת מת, ועפרו מטמא במגע ובמשא, לפי שחוששים שמא גררה עמה המחרשה עצם כשעורה מעצמות המת. ונקראת "בית הפרס" על שם התפשטות הטומאה על כל השדה, מלשון פורס מפה, וכן "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל" (שמות מ, יט). ברם, ישנו גם בית הפרס שמטמא אף באוהל - והוא שדה שאבד בה קבר, שהמאהיל עליה טמא (אהלות פרק יח, משנה ג).

הר הבית, תצלום אווירי משנת 1938.
חלקים גדולים מהר בית בנויים
על גבי קשתות למניעת טומאת מת.
מתוך ויקימדיה

שיטות לגילוי קברים בחז"ל

בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן (ה, ב) נאמר ,שאדם ההולך לשחוט את פסחו, וצריך לעבור דרך בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר, ואם ידרוך על עצם כשעורה יהיה טמא, יכול לפני כל צעד לנשוף בזהירות את העפר ואם הוא לא גילה עצם באותו מקום, יכול לדרוך עליו (דעת "רב יהודה אמר שמואל"). התוספות במקום (ד"ה מנפח), שואל, מדוע לא חוששים שמא יש שם מת בעומק האדמה, שהמחרישה לא הגיעה אליו, ואז יש בעיה של טומאת אוהל? ומתרץ: "ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כי השתא בזמן הזה, הלכך לא חיישינן שמא המת בעומק תחת המחרישה". כלומר, מאחר ופעם היו קוברים מתים סמוך לפני האדמה, לא חששו לטומאת אוהל.

אם כן, בשדה שיש חשש שמא יש מת במעמקי האדמה, יש בעיה של טומאת אוהל. בעבר היו נוהגים לבדוק את הדרכים החשודות בטומאה ולטהרן מטומאתן בשביל עולי רגלים, עושי קרבן הפסח ונושאי טהרות. היו חופרים באדמה כדי לבדוק את המקומות שבהם יש חשש טומאה. ואם היו מוצאים שם קבר, שהוא ידוע שברשות נקבר שם, היו מציינים את המקום בסימן, שיהא ניכר לעוברים. אבל אם נמצא שם קבר שאינו ידוע, מותר לפנותו (ראה אהלות פרק טז, משנה ג).

במסכת שבת (לד, א) מספרת הגמרא, שהיה מקום שלא היה ברור אם נקבר בו מת, ובקשו מ-רבי שמעון בר-יוחאי לבדוק את הדבר. וכך עשה: "כֹּל הֵיכָא דַּהֲוָה קְשֵׁי טַהֲרֵיהּ וְכׇל הֵיכָא דַּהֲוָה רְפֵי צַיְּינֵיהּ", כלומר: כל מקום שהיתה האדמה קשה - טיהרו, שבוודאי אין מת מתחתיו, כי אף פעם לא חפרו במקום זה[2], וכל מקום שהיה רפה, שהאדמה היתה תחוחה, ומכאן שפעם חפרו בו, ציינו מחשש לקבורת מת[3].

המקור לבדיקה זו, שצריך לבדוק האם פעם נעשתה בקרקע חפירה או לא, ע"י בדיקת קשיות הקרקע, כפי שמציין התוספות במקום ד"ה 'כל היכא' הוא בתלמוד בבלי מסכת נדה (סא, א), וכך מסופר שם: "תַּנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה בְּסֶלַע בֵּית חוֹרוֹן שֶׁהָיוּ מַחֲזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לִבְדּוֹק מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מְרוּבָּה, וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא שְׁמוֹ, אָמַר לָהֶן, הָבִיאוּ לִי סְדִינִים, הֵבִיאוּ לוֹ סְדִינִים וּשְׁרָאָן בְּמַיִם וּפְרָסָן עֲלֵיהֶם, מְקוֹם טׇהֳרָה יָבֵשׁ, מְקוֹם טוּמְאָה לַח, וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ בּוֹר גָּדוֹל מָלֵא עֲצָמוֹת". היה מקום גדול שהיה מוחזק שיש בו טומאת מת, ו-רבי יהושע בן חנניא, לקח סדינים ושראן במים, ואם הקרקע היתה לחה מחמת הסדינים, שהקרקע ספגה את כל המים שבסדינים, משמעות הדבר שנעשתה פעם חפירה במקום זה, כי העפר רך ותחוח ולכן ספג את המים. ואם הקרקע היתה יבשה, זאת אומרת שהקרקע קשה, ולא נעשתה במקום חפירה בעבר, ולכן הקרקע לא ספגה את המים, ויש חשש שאכן כאן המקום שנקבר בו המת.

קבר התהום

על פי המשנה באהלות "טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה" (פרק ג, משנה ז); כלומר, אם ישנו חלל אורך, רוחב וגובה של טפח (זאת אומרת טפח מעוקב) הוא כולא את הטומאה בתוכו; במצב זה, הטומאה אינה מתפשטת מחוץ לחלל זה ולכן מי שנמצא מעל חלל זה (שהטומאה בתוכו) אינו נטמא בטומאת אוהל.

המבנה שמתחת למקום שריפת הפרה היה בנוי בחללים (קשתות) מסוג זה לסירוגין מתוך חשש שישנם קברים או עצמות מתחת לפני הקרקע. כך גם הגשר המוביל מהר הבית להר המשחה – שם שרפו את הפרה - היה חלל אווירי מתחתיו מפני הטומאה, כלשון חז"ל במשנה: "... וְכֶבֶשׁ [גשר] הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה [הר הזיתים] כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין [קשתות על גבי קשתות] וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם[4], מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ [בכבש] כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ [המסייעים והמטפלים] יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה" (פרה פרק ג, משנה ו). כך גם פסק הרמב"ם: "אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר 'וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' (במדבר יט, ג); ובהר המשחה, היו שורפין אותה. וכבש היו עושין, מהר הבית להר המשחה; ותחתיו בנוי כיפין כיפין, וכיפה על כל שני כיפין, כדי שיהיו שני רגלי הכיפה על גג שני כיפין שתחתיה, כדי שיהיה תחת הכול חלול מפני קבר התהום. אף מקום שריפתה ומקום הטבילה, שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול, מפני קבר התהום. והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה, יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה" (הלכות פרה אדומה ג, א).

אנו למדים מזה את חומרת החששות לטומאת מת, ביחס לכהן השורף את הפרה. שהרי השקיעו הון תועפות ועבודת פרך לבניית הגשר מהר הבית להר המשחה, והכל נבנה בצורה של כיפין על גבי כיפין, קשתות על גבי קשתות, כדי למנוע כל חשש של טומאת אוהל המת מהכהן השורף את הפרה. אילו היה טמא מת בשעת שריפתה - הייתה הפרה נפסלת מלטהר.

במשנה במסכת פרה נאמר ששטח הר הבית והעזרות גם כן היה בנוי על גבי קשתות מחשש להימצאות קברים תחתיהם: "בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם" (פרק ג, משנה ג). הרמב''ם כתב "שכל הר הבית והעזרות תחתיהם היה חלול מפני קבר התהום" למרות במשנה לא כתוב "כל" (הלכות פרה ב, ז). דבר זה, שחלקים גדולים מהר בית בנויים על גבי קשתות, בורות מים או מערות, החוקרים מגלים כיום בחפירות בהר הבית. בסלע הטבעי שמתחת לפני השטח של הר הבית מצויים עשרות חללים, שמקורם בתקופות שונות. מקורם כנראה בעיקר בתקופות שבהן הפעילות בהר הבית היתה רבה. מדובר בתקופת בית ראשון, בתקופת בית שני, בתקופה האומאית (661-750 לספירה) ובתקופה הממלוכית (1260-1517 לספירה). חוקרי ירושלים הראשונים יכלו לרדת לתוכם ולחוקרם, אך מאז מלחמת העולם הראשונה לא הותר לאיש מהחוקרים להשתלשל פנימה[5].

טכנולוגיה לאיתור קברים

איתור עצמות וקברים, זוהי גם בעיה שמעסיקה ארכיאולוגים. הם זקוקים לזה כדי לאתר את העתיקות והשרידים של התקופות השונות. תצלומי אוויר מסייעים כאן הרבה. המדענים הבחינו, שבמקום שנחפרה בו פעם האדמה, גדלה צמחיה השונה מן הצמחייה של קרקע בתולה (=קרקע שלא נחפרה מעולם). בצילומים מן האוויר של שדות אשר מתחתם קבורים שרידים עתיקים מופיעים בתצלום קווים כהים המסמנים את תבניות המבנים הטמונים באדמה, וכך יכול החופר לחשוף ללא קושי את היסודות העתיקים. בעזרת תצלומי אוויר נתגלו כך ארמונות ווילות רומיים וכן ערימות של קברים. לאחרונה פותחו גם שיטות גיאוכימיות, חשמליות ומגנטיות: על ידי ניתוח הרכב הקרקע, או העברת גלים אלקטרומגנטיים דרכה, מסתמנים המעצורים (כלומר, קירות או שרידים אחרים), והמוליכות השונה של האדמה, מאפשרת לארכיאולוגים לאתר בדיוק נמרץ את מקומם של האבנים או הקירות. באמצעות בדיקות אלקטרומגנטיות ובדיקות אינפרא-אדום, ניתן לזהות חללים בעמקי האדמה[6].

במחקר שנערך על גילוי קבורות של גופות של בעלי חיים במשך עשר שנים, התגלה שכאשר הגופה נקברה כשהיא עטופה, היה ניתן לגלות אותה, באמצעות סקרי התנגדות חשמלית של הקרקע וכן באמצעות סקרי מכ"ם חודר קרקע[7] (GPR), לאחר זמן רב יותר מהקבורה, בהשוואה לקבורה של גופה לא עטופה. הסיבה לכך היא, שבגופה עטופה תהליך הריקבון הוא איטי יותר, ולפיכך היא נשמרת זמן רב יותר בקרקע[8].

כיום קיימת טכנולוגיה בה ניתן לאתר קברים באמצעות תגי RFID. לתוך הארון או הקבר עצמו מוכנס משדר RFID, עם סוללה שאמורה להספיק לכמה שנים טובות. בני משפחת המת מקבלים קורא מיוחד, שמאפשר להם לאתר את מיקומו המדויק של הקבר הלא-מסומן, ומדריך אותם אליו. המשדר יכול לעבוד עד עומק של 5 רגל (מטר וחצי) מתחת האדמה, כך שיישאר פעיל גם כאשר המקום מתכסה בצמחיה[9].

כיום ניתן להיעזר באמצעים הנ"ל כדי לאתר קברים ובורות מלאים עצמות, וכך לטהר שטחים מבעיות של טומאת מת, כמו בית הפרס - שדה שנאבדה בה קבר, וכן למנוע גם את "טומאת התהום" - שהמת היה מוסתר, ואחר כך נודע שהיה שם מת (פסחים פרק ז, משנה ז).

[1] ע"פ משניות "קהתי", הקדמה למסכת "אהלות", סדר טהרות, הוצאת היכל שלמה, 1977.

[2] וראה באהלות [פרק טז, משנה ד], שצריך לחפור לעומק עד שמגיע לסלע או לקרקע שלא נחפרה מעולם.

[3] זוהי שיטת תוס'. לעומת זאת, רש"י מביא את הירושלמי (שביעית פרק ט הלכה א), בו מסופר שרשב"י עשה זאת בדרך נס, שבכל מקום שהיה בו מת - צץ ועלה המת מן הארץ, ומסביר ב"חכמת מנוח" שהנס היה, שבכל מקום שהיה מת, נזדעזעה הקרקע ונתרופפה, ולכן מובנים דברי הגמרא בהמשך: "כל היכא דהוי קשי טהריה, וכל היכא דהוי רפי צייניה".

[4]המשנה במסכת מידות אומרת: "האוטם שש אמות" (ד, ו) ומפרש הברטנורא: "אוטם - בנין אטום וסתום להיות יסוד לבית, שעליו מעמידין הכתלים". א"כ, האוטם הוא בניין סתום בלי חלל, ששימש כקומת יסוד לבית המקדש.

[5] ע"פ המאמר "ירושלים של מטה" מאת ד"ר רוני רייך – ארכיאולוג שחפר בירושלים, בעיתון "מסע אחר", גיליון 78, מרץ 1998, ירושלים.

[6] מתוך הספר "מבוא לארכיאולוגיה", מיכאל אבי יונה, הוצא כתר, 1979, עמ' 82.

[7] מכ"ם חודר קרקע (GPR) הוא מערכת גאופיזית המשמשת למיפוי תת-הקרקע באמצעות שידור גלים אלקטרומגנטיים לקרקע וקליטת החזרים מהשכבות התת-קרקעיות. התוצאה היא הדמיה דו-ממדית או תלת-ממדית של הקרקע, המאפשרת לאתר מבנים, תשתיות כמו צינורות וכבלים, חללים, סדקים ועצמים אחרים מתחת לפני השטח. עומק החדירה והאיכות תלויים במוליכות הקרקע, אך יכולים להגיע עד ל-15 מטר בתנאים מתאימים.העומק האפשרי לאיתור קבר תלוי מאוד בתנאי הקרקע (לחות, מוליכות חשמלית, סוג אדמה) ותדר האנטנה של המכ"ם.

[8] Pringle, J.K., Stimpson, I.G., Wisniewski, K.D. et al. Geophysical monitoring of simulated homicide burials for forensic investigations. Sci Rep 10, 7544 (2020).

[9] “Hippensteel Funeral Services and Crematory Creates RFID Grave Markers”, Michael Hines — February 8, 2012, trendhunter site.

המטה האמצעי

תוויות: מתמטיקה / סטטיסטיקה, פרשת קרח

מאת: אורן סעיד

מטה אהרון הונח באמצע המטות של שאר השבטים. נחלקו הפרשנים במספר סך הכול המטות שהונחו.

בפרשתנו אנו קוראים על ציווי ה', לקחת שנים עשר מטות משנים עשר השבטים, ובתוכם המטה של אהרן הכהן - משבט לוי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם" (יז, כא). מבאר רש"י: "בתוך מטותם - הניחו באמצע, שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח" (שם). כך גם מתרגם בתרגום יונתן: "וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם - וְחוֹטֶר אַהֲרן בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן" (שם), שמטה אהרון הונח באמצע המטות. מקור דברי רש"י הוא במדרש תנחומא: "בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם – הִנִּיח בְּאֶמְצַע; שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוֹ בְּצַד שְׁכִינָה פָּרַח" (מדרש תנחומא אחרי מות ח). לפי פירושים אלו, מטה אהרון הונח באמצע מטות השבטים[1].

כמה מטות הונחו? קיימת מחלוקת בין המפרשים האם היו 12 מטות או 13 מטות, כפי שמסכם המלבי"ם: "וצווהו לקחת 12 מטות, ובזה נחלקו המפרשים, יש אומרים[2] שהיו 12 מטות חוץ משבט לוי, ויש אומרים[3] שהיו עם שבט לוי, ולפי זה צריך לומר, שבית יוסף היו למטה אחד, ולא לקחו מטה רק מאפרים כי ידעו מברכת יעקב שלא יבחר במנשה נגד אפרים" (במדבר יז, יז). המלבי"ם מבאר, שיש אומרים שהיו 13 מטות עם שבט לוי, ויש אומרים שהיו סך הכל 12 מטות עם שבט לוי; ולשיטה זו צריך לומר, שמהשבטים מנשה ואפרים, בני יוסף, לקחו רק מטה אחד, של שבט אפרים.

מטה אהרון באמצע המטות.

על פי המדרש, משה לא לקח מטה אחד מכל שבט, אלא לקח מטה אחד וחתך אותו ל-12 חתיכות[4]: "ואית דאמרי (=יש אומרים) נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם" (במדבר רבה, פרשת יח אות כג).

לשיטות הסוברים שהיו 13 מטות אזי מטה שבט לוי - מטה אהרון היה המטה השביעי, בדיוק באמצע בין מטות השבטים. לשיטות הסוברים שהיו 12 מטות – היכן הונח מטה אהרון?

במתמטיקה, סדרה חשבונית היא סדרה של מספרים, שבה ההפרש בין כל שני איברים עוקבים הוא קבוע. לדוגמה, בסדרה: 3, 5, 7, 9, 11, 13, ..., ההפרש בין כל שני איברים עוקבים הוא מספר קבוע, במקרה זה 2. בסדרה חשבונית, כל איבר (פרט לאיברים שבקצוות) מהווה ממוצע חשבוני של האיבר הקודם והאיבר העוקב לו, ומכאן שְׁמָהּ[5].

מהו האיבר האמצעי בסדרה חשבונית[6] ?

במקרה שיש בסדרה מספר אי-זוגי של איברים, האיבר האמצעי הוא האיבר שנמצא באמצע הסדרה. לדוגמא, בסדרה שיש בה 5 איברים: 3, 5, 7, 9, 11, האיבר האמצעי הוא 7, כי הוא נמצא באמצע הסדרה, במקום השלישי.

במקרה שיש בסדרה מספר זוגי של איברים, ישנם שני איברים אמצעיים: האיבר שנמצא במקום של מספר האיברים בסדרה חלקי 2, והאיבר הבא אחריו. לדוגמא, בסדרה שיש בה 4 איברים: 2,4,6,8, שני האיברים האמצעיים הם: 4 - כי האיבר 4 נמצא במקום השני (מספר האיברים בסדרה הוא 4, לחלק ל- 2, התוצאה 2=האיבר השני), והאיבר הבא אחריו - במקום השלישי: 6.

לפי זה אולי נוכל לומר, שלפי הדעה שהיו 12 מטות סך הכול, אז מטה אהרון הונח באמצע: או שהיה המטה השישי (מספר המטות הוא 12, לחלק ל- 2, התוצאה 6=המטה השישי) או המטה השביעי (המטה הבא אחריו).

אמצע גן עדן

בדרך אגב לנושא המטה האמצעי, נעסוק במקום נוסף, בו רש"י ציין שמדובר ב"אמצע". בספר בראשית התורה מספרת לנו על מיקום עץ הדעת ועץ החיים בגן עדן: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט). רש"י מבאר שעצים אלו היו האמצע גן עדן: "בתוך הגן - באמצע הגן" וכן תרגם אונקלוס: "בתוך הגן - בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא [=באמצע הגן]" (שם).

הרד"ק מבאר שעצים אלו היו באמצע הגן, כי שם הם נשמרים יותר: "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. בתוך - כתרגומו: 'בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא' (תרגום אונקלוס); והדבר יהיה נשמר יותר באמצע המקום, מפני שהדברים שהם סביביו יהיו כחומה לו; והדבר החביב והנאהב לאדם - ישימנו בתוך הדברים האחרים, כדי שיהיו לו חומה ומשמרת" (שם).

הרמב"ן מבאר שהיתה ערוגה אחת באמצע הגן בה גדלו עץ הדעת ועץ החיים: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - בעבור שאמר הכתוב וְעֵץ הַחַיִּים 'בְּתוֹךְ הַגָּן' ולא אמר "בגן" ועוד שאמר (להלן ג, ג) 'וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ' שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר, נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס 'בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא'; והנה לדבריו, עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שניהם היו באמצע, ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב, כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמיתת הנקודה בלתי השם לבד" (בראשית ב, ט).

אנו לא יודעים מה היתה הצורה של גן עדן בשביל לדמיין מהו בדיוק אמצע גן עדן. בדרך אגב לפירוש, שעץ החיים ועץ הדעת היו במרכז גן עדן, נציין בקצרה, את הדרכים למציאת נקודות אמצע של מספר צורות גיאומטריות פשוטות.[7]

מעגל: את מרכז המעגל ניתן למצוא באמצעות שרטוט 2-3 קווים ישרים המחברים בין שתי נקודות של מעגל ולא עוברים במרכז המעגל. מדידת האמצע של כל אחד מהקווים באמצעות סרגל. לאחר מכן לצייר את האנך מנקודת האמצע של כל אחד מהישרים. נקודת המפגש של האנכים הוא מרכז המעגל.[8]

מקבילית: בכל מקבילית (כולל ריבוע, מלבן ומעויין), נקודת המרכז היא נקודת מפגש האלכסונים. לפי משפטי גיאומטריה בסיסיים: אם שני זוגות של צלעות נגדיות שוות ומקבילות, אז האלכסונים חוצים זה את זה. נקודת מפגש האלכסונים היא הנקודה היחידה שמחלקת את כל הצורה לארבעה משולשים חופפים ולכן זו נקודת המרכז הגיאומטרי של המקבילית[9].

[1] אבל תרגום אונקלוס תירגם: "בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם - בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן". לפי תרגום זה, מטה אהרון לא הונח בדיוק באמצע, אלא בתוך המטות, כפי שפירש רבי אליהו מזרחי את תרגום אונקלוס: "בתוך מטותם - הניחו באמצע, שלא יאמרו, מפני שהניחו בצד השכינה פרח. אבל אונקלוס לא תרגמו 'בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן', כמו שתרגם "בְּתוֹךְ הַגָּן - בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא" (בראשית ב, ט), אלא "בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן" (במדבר יז, כ), מפני שמלת תוך בכל מקום מורה על תוך הגבול או הגבולים המקיפים בתמונה השטחית או הגשמית, לא על הנקודה האמצעית שבה. ותרגומה בלשון ארמית 'גוֹ', כי תרגום "בְּתוֹךְ הָעִיר - בְּגוֹ קַרְתָּא" (בראשית יח, כד), ותרגום "אֶל תּוֹכוֹ - לְגַוֵּיהּ" (ויקרא יא, לג) ותרגום "בְּתוֹךְ הַיָּם - בְּגוֹ יַמָּא" (שמות יד, כז) אף כאן "בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם - בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן" (שם), אבל גבי 'בְּתוֹךְ הַגָּן', שאי אפשר לפרשו כמשמעו, שאם כן לא היה צריך לכותבו, כי כבר כתוב 'וַיַּצְמַח ה' אלוקים מִן הָאֲדָמָה' (בראשית ב, ט), שפירושו מאדמת הגן, הוכרח לתרגם אותו 'בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא', שפירושו על הנקודה האמצעית שבכאן [שבגן], וכן פירש רש"י שם 'בְּתוֹךְ הַגָּן - באמצע, (שם). ואפשר שרש"י ז"ל מצא פה אגדה שפרשה: הניחו באמצע, ולפיה פירשו כן, לא שמלת בתוכם מורה על זה" (יז, כא).

[2] המפרשים הסוברים שהיו 13 מטות: פירוש העמק דבר (במדבר יז, יז), פירוש "זבד טוב" פרשת קורח.

[3] המפרשים הסוברים שהיו 12 מטות: רמב"ן (במדבר יז, יז), רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יז, כ), אור החיים (במדבר יז, יח) ועוד.

[4] וכך גם פירש האור חיים: "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם, לקחת מטה למטה לוי, יגיד כי הוא בכלל הי''ב מטות, שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי''ב, ואפשר לומר שככה עשו, שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי''ב חלקים, וכל שבט לקח שיבא מכשורא, ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן, שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם, פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם" (שם, יח).

[5] פרקי מתמטיקה, יח' 09-07, יחידות 7-9. האונ' הפתוחה בישראל, 1977, יחידה 8 - סדרה חשבונית, עמ' 12-16.

[6] Class X Mathematics CBSE Reference Material: Class X Mathematics‏. (2023). (n.p.): ‪Vidhathri Academy‏. Page 86.

[7] לנקודת המרכז של משולש מספר הגדרות ולכן לא נעסוק בו במסגרת מאמר זה. על נקודת המרכז של משולש ראה במקור הבא:

‪Ryan‏, ‪M‏., ‪Arnone‏, ‪W‏. (2008). ‪Geometry For Dummies‏. Britain: ‪Wiley‏. Pages 102-105.

לגבי נקודת המרכז של צורות מורכבות יותר, ראה במאמר הבא:

Kiss, S. N. (2015). On the Wittenbauer Type Parallelograms. International Journal of Geometry. Vol. 4

[8] How to Do Absolutely Everything: Homegrown Projects from Real Do-It-Yourself Experts‏. (2013). Beitain: ‪Skyhorse‏.pages 316-317.

[9] ‪Gelfand‏, ‪I‏. ‪M‏., ‪Alekseyevskaya (Gelfand)‏, ‪T‏. (2020). ‪Geometry‏. Germany: ‪Springer New York‏. page 137.

Euclid, Elements, Book I, Proposition 34–35, Clark University site.

הענקים והנפילים

תוויות: פרשת שלח, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

המרגלים סיפרו לעם שראו בארץ ישראל ענקים המכונים "נפילים". הסיפורים על ענקים מיתולוגיים בתרבויות השונות, שנפלו מן השמים והפכו לאלים, מקורם בפירוש שגוי לפסוק בבראשית, המספר על הנפילים, אשר ייחסו להם כוחות אלוקיים בשל גובהם וחוזקם או חוכמתם.

בפרשתנו אנו קוראים על המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ואמרו לעם שהם ראו בארץ ישראל את הנפילים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). רש"י מסביר: "הנפילים - ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש". הנפילים מוזכרים לראשונה בספר בראשית: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד). רש"י במקום מפרש בד"ה הנפילים: "על שם שנפלו והפילו את העולם ובלשון עברית לשון ענקים הוא". רש"י מסביר על פי המדרש[1], שהנפילים הם מלאכים שנפלו (ירדו) מן השמים לעולמנו במטרה לתקנו, בימי דור אנוש; אולם, על פי המסופר בבראשית, קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן, ועל ידי כך "הפילו" את העולם, כלומר גרמו להבאת חורבן לעולם, את המבול.

האם הנפילים שרדו את המבול?

אם כן, על פי פירוש רש"י, הנפילים המוזכרים בספר בראשית, הם אותם הנפילים המוזכרים בפרשתנו בדברי המרגלים. שיטת רש"י עולה בקנה אחד עם הדעה המובאת בתלמוד בבלי מסכת נידה, לפיה סיחון עוג היו אחים, ומבני שמחזאי, שנפל מהמשמים בימי דור אנוש: "סִיחוֹן וְעוֹג אַחֵי הֲווֹ, דְּאָמַר מָר: סִיחוֹן וְעוֹג בְּנֵי אֲחִיָּה בַּר שַׁמְחֲזַאי הֲווֹ" (נידה סא, א) ; ומבאר רש"י: "בְּנֵי אֲחִיָּה - שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש" (שם).

ה"ענק" של הצייר פרנסיסקו דה גויה.
מתוך ויקיפדיה

בנוסף, שיטת רש"י עולה גם קנה אחד עם הדעה המובאת בגמרא בזבחים (קיג, ב) לפיה עוג מלך הבשן שרד את המבול בדרך נס. על פי רש"י עוג ניצל מהמבול מחמת גובהו[2]: "נס נעשה ונצטננו המים - שבצידי התיבה ושם עמד עוג והראם וגם הזפת לא נפשר והראם לא הוצרך לתיבה ומפני גובהן לא טבעו" (שם). ברם, אנוש[3] נולד בשנת 235 לבריאה וחי 905 שנה, כלומר נפטר בשנת 1140 לבריאה, ואילו המבול היה בשנת 1656 לבריאה, והמרגלים פעלו בשנת 2448 לבריאה[4]. גם אם "נפלו" מן השמים בסוף ימיו של אנוש ושרדו את המבול, הם היו בימי המרגלים בני 1515 שנה! אין בכל המקרא רמז על אדם שחי יותר מאלף שנה. לפיכך, סביר יותר לפרש שבשני המאורעות לא מדובר על אותם ענקים[5].

הרמב"ן סבור שהנפילים הם: אדם הראשון, שת ואנוש שהיו אנשים חזקים, והם לא שרדו את המבול: "...ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם, שת, אנוש נקראים בני האלהים... ופירוש 'אשר מעולם' כי האנשים אחרי המבול, כאשר יראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' בכל הדורות אחרי כן" (בראשית, שם). סיפורים על גובהם וחוזקם של הנפילים, נפוצו אחרי המבול. לדעת הרמב"ן, המרגלים הפחידו את העם שראו ענקים גדולים, גבוהים וחזקים כמו הנפילים שחיו בתקופת נח: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים - שלשת בני ענק - והם מן הנפלים - הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי 'הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' (בראשית ו, ד). ולפי שהיה עניין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם כדי ליראם ולבהלם, ולכך אמרו עתה 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם' (במדבר יג, לג)".

הנפילים והענקים המיתולוגיים

המלבי"ם על הפסוק בבראשית (שם) מסביר:

"...מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו מן השמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים, יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים, שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם, ומהם עמדו גיבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בסיפורי הדורות; שראשית סיפורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון, יתחיל מן האלהות וחצי האלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מזבחות ומצבות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח וניאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בניאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלו עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתוקפם בימי משה, וכל סיפורי קורות מצרים התחיל באלילים בני אלהים שנפלו משמים לארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו משה רבינו ע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בסיפוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגיבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים ועל כן קראן בשם נפילים, על שם שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כוהני האליל כל ענייני העבודה זרה וספורי האלילים והמיתולוגיה שלהם הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם על ידי חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלוהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת השווא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה".

מדברי המלבי"ם הנ"ל אנו למדים שהנפילים, זהו שם כללי לאנשים שהיו ענקים וגיבורים או חכמים, שהיו מייחסים להם כוחות אלוקיים ותכונות מיוחדות, בגלל שהם אמרו על עצמם שנפלו מן השמים. סיפורים אלו משותפים לתרבויות רבות. ברם, מה שנאמר במדרשי חז"ל על מלאכים שנפלו מן השמים, אינו כפשוטו ובא ללמד אותנו דברים עמוקים יותר, כפי שכותב הרמב"ן: "אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז, ב), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא" (בראשית, שם). דברים דומים כותב האברבנאל: "כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי ר' אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלוהים, שהיו מלאכים, ואם באנו למלות הכתוב, אין ספק, שיתיישב בו הדעת הזה היטב – אבל לא יתייחס לעניין הפרשה כולה; שאמר: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' (בראשית ו, ה), 'וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית, ו, ו), 'וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם' (בראשית, ו, ז) - שכל זה אי-אפשר שיתיישב במלאכים... ודברי חז"ל באמת יש להם סוד, ואינן כמשמעותם, כמו שלקחום האומות" (בראשית, שם). לפי האברבנאל, המקור לסיפורים על ענקים שנפלו מן השמים בתרבויות הקדומות, הוא בפירוש שגוי ושטחי למדרשי חז"ל המספרים על מלאכים שנפלו מן השמים.

יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", מציין עדות לקיומם של הענקים: "נשארו עוד ילידי הענקים, אשר בעקב גודל גופם וצורתם, לא היו דומים כלל לשאר בני אדם והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עוד היום אפשר לראות את עצמותיהם ואין בהן שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתנו" (ספר חמישי, 125).

אם כן, הסיפורים על ענקים מיתולוגיים בתרבויות השונות, שנפלו מן השמים והפכו לאלים, מקורם בפירוש שגוי לפסוק בבראשית, המספר על הנפילים, אשר ייחסו להם כוחות אלוקיים בשל גובהם וחוזקם או חוכמתם. דברי חז"ל על מלאכים שנפלו מן השמים, אינו כפשוטו ובא ללמד אותנו דברים עמוקים יותר.

המדענים סבורים[6] שלא התקיים על פני כדור הארץ גזע ענקים קדום וכל הסיפורים אודות הענקים אינם אלא סיפורי מעשיות שנפוצו בתרבויות הקדומות ועד ימינו. דעה זה עולה בקנה אחד עם דברינו לעיל, מאחר וניתן להסביר, שהנפילים היו גבוהים יותר יחסית לגובה הממוצע באותה תקופה, ולא גבוהים בשיעור מטורף; שהרי ע"פ המדע[7], ישנו חסם עליון שמייצג את הגובה המרבי האפשרי של הולך על שתיים; על כדור הארץ מגיע ערכו של הביטוי לכ-3 מטרים.

[1] ילקוט שמעוני בראשית רמז מד; פרקי דרבי אליעזר פרק כב.

[2] במדרש שמופיע בתלמוד בבלי מסכת ברכות (נד,ב), מסופר, שעוג עקר הר בקוטר שלוש פרסאות כדי להטילו על מחנה ישראל ולהשמידו, אלא שנמלים ניקבו את ההר וירד לו על כתפיו מבלי שיוכל להשתחרר, כי שיניו גדלו פתאום ולא יכול היה להוציאו מעל ראשו. במדרש זה מוצג עוג כבעל מימדים לא ראליים. בפירוש "חידושי הגאונים" מביע אי נחת ממדרש זה: "זה המאמר הוא זר ורחוק, קשה הציור, רב המבוכה" (הנדפס על יעקב, ברכות נד, א ד"ה אבן).

לפי האבן עזרא, הרמב"ם והרלב"ג גובהו של עוג היה דומה לגובהו של גלית - כפול מגובה אדם רגיל. להרחבה ראה במאמר "גובהו של עוג", פרשת דברים, בבלוג זה.

[3] כאמור, ע"פ רש"י שהובא לעיל, הנפילים חיו בימי אנוש.

[4] ע"פ "סדר הדורות". "סדר הדורות" הוא ספר שחובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות. הספר כולל ביוגרפיות מקוצרות החל מימות אדם הראשון ועד לדורו של המחבר, וכן הגהות על התלמודים.

[5] ראה גם במאמר "עוג מלך הבשן במקרא ובמדרש האגדה", מאת ד"ר אדמיאל קוסמן, המחלקה לתלמוד, אונ' בר-אילן, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מספר 353, פרשת ןאתחנן תש"ס.

[6] ראה מאמרו של יהודה בלו, "האם התקיים על פני כדור-הארץ גזע ענקים קדום?".

[7] על הגובה המקסימלי של האדם וכן על ענקים ראה במאמר "גובהו של עוג", פרשת דברים, בבלוג זה.

הדגה במצרים

תוויות: חקלאות, פרשת בהעלותך, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

הדגה במצרים נחשבה כברכת היאור, ועל כן הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים.

בפרשתנו אנו קוראים על תלונות בני ישראל על המן הקלוקל לעומת שפע המזון במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (יא, ה). הרמב"ן מבאר, כשבני ישראל שעבדו במצרים ודגו דגים עבור המצרים, הם קיבלו חלק מהדגים כשכר עבודתם: "וטעם אשר נאכל במצרים חִנָּם - כפי פשוטו: כי היו הדייגים המצרים מעבידים אותם למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנים להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת" (שם). רבי אברהם אבן עזרא מבאר שהדגים במצרים היו זולים, כמעט בחינם: "הדגה - שם המין; חִנָּם - בזול, כאילו הוא חנם" (שם); וכן מבאר הרלב"ג: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם - יתכן לפי הפשט, שלרבוי הדגים שם היו בזול גדול, ולזה אמר חנם" (שם).

בני ישראל זכרו בגעגועים את הדגה, שבאה להם "חנם" ובשפע מן הנילוס. הדגה, שהיתה מזון זול ונפוץ במצרים[1], נחשבה כברכת היאור, ועל כן אין תמה כי מלאכת הדיג הוצגה פעמים רבות בתבליטים ובתמשיחים מצריים. באחד התבליטים מקבר מררוכא שבסקארה (הרבע האחרון של האלף השלישי לפני הספירה) נראית תמונת דַּיִג אופיינית[2]. בציור מצרי אחר מקבר אל עמרנה, מהמאה ה-14 לפני הספירה, מתואר דייג באמצעות רשת הקפה ארוכה המופעלת ע"י שתי סירות דיג. על חרטום אחת הסירות עומד דייג החובט במקל במים על מנת למנוע את בריחת הדגים מן השטח המוקף ולהפנותם פנימה.

נסיכת הנילוס

במצרים העתיקה היו נהוגות שיטות שונות של דיג, בעיקר בנהרות ובאגמים, והן מתוארות בפרוטרוט בציורי-קיר רבים. דיגה באמצעות "רשת חֵרֶם^{^[3]}" מן האלף השני לפני הספירה לא היה שונה בהרבה מן השיטה הנהוגה היום במזרח הים־התיכון: גזרי-עץ מנוקבים שימשו בתור מצופים, והחבל התחתון היה מצוייד במשקלות עדויות עופרת; הרשת הארוכה היתה נגררת ע״י אנשים העומדים על החוף ומושכים בחבלי-גרירה. מאותה תקופה מתוארות גם מלכודות עשויות רשת או קלועות מגומא, בעלות צורות שונות וגדלים שונים. לפשוטות שבהן היתה צורת סל בעל פתח גלילי; אחרות נבנו כקיר רשתי, הסוגר על קטע של הנהר או האגם. דיג באמצעות חכות היה נהוג גם כספורט. מצויים גם ציורים המתארים דיג בעזרת צִלְצָל^{^[4]}, המבוצע ע״י אצילים מצריים. גם הקלע (רשת-הזריקה) היה נהוג במצרים, ויש להניח שמשם הועבר לשאר ארצות הים-התיכון, שבהן הוא נהוג עד היום^{^[5]}.

על אף השפע בדגה, לא שפר חלקם של דייגי מצרים ולא זכו לא ברווחה ולא בכבוד, והגיעו לכך בגלל עול המסים הכבד שהטילו עליהם אוצרו של פרעה וכן מנהלי המקדשים ובעלי האחוזות, וכן גם בגלל מצבם החברתי הנחות של דייגי מצרים[6].

החקלאות במצרים מבוססת על תעלות שנכרו מהנילוס לשטחים החקלאים. בזמן גיאות הנילוס[7] הנגרמת מגשמי המונסון, המים זורמים בתעלות, אל השטחים החקלאים. שטחים אלו הוקפו בסוללות עפר כך ששטחי החקלאות הוצפו במים. לאחר שהמים שקעו והאדמה ספגה את המים והטין, זרעו את הגידולים באדמה הלחה שהספיקה לגידולים השונים. בנוסף לכך, גיאות הנילוס הביאה עימה דגים לאותן תעלות. גם לאחר תקופת הגיאות, התעלות היו עדיין מלאות בדגים, כי מנעו את חזרתם לנילוס ע"י סגירת פתחי התעלות[8].

מחקירות של שלדי דגים באגם קָארוּן - שבעמק הנילוס, הנמצא בחלקו הצפוני מערבי של נווה המדבר פיום (80 ק"מ מדרום מערב לקהיר) וכן מעדויות מהעיר נֶכֶן (Nekhen) שבמצרים העתיקה, עולה שמלאכת הדייג היתה נפוצה לפחות בעונות מסויימות בשנה באזורים אלו ; כמו כן, הדגים היוו מקור חלבון עיקרי לתושבים באזורים אלו. דגים היו ניתנים כשכר לעובדים במצרים העתיקה[9].

הטכניקות הקדומות לשימור דגים היו ייבוש והמלחה. מאגר של דגים מלוחים התגלה ליד אחד מ"מקדשי השמש[10]" (=מקדש שנבנה לאל השמש במצרים העתיקה).

במערכת המים של הנילוס גדלים מינים רבים של דגים. אחד הבולטים בהם, המצוי במימיו העמוקים של הנהר, הוא נסיכת הנילוס, שמשקלו עשוי להגיע לכ-80 קילוגרמים. מינים נוספים הם אמנון, בינית, מספר מינים של שפמנון, דג חוטם הפיל, דג הנמר ומינים של סרדינים. מרבית המינים נפוצים לכל אורכו של הנהר[11].

[1] הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, מספר כי יש מצרים החיים על דגים בלבד (ב, 92).

[2] "עולם התנ"ך – במדבר", רעננה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1997, עמודים 73-74.

[3] רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגלית Beach seine) - רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה. ניתן להפעיל שיטת דיג זו בחופים חוליים שאין בהם מכשולים.

[4] צִלְצָל (בלעז: הַרְפּוּן) הוא מכשיר דמוי-חנית המשמש לדיג, ולציד בעלי חיים ימיים גדולים כדוגמת לווייתנאים. הוא ממלא את תפקידו בכך שהוא ננעץ בחיה הניצודה, ומאפשר לדייג למשוך אותה אליו באמצעות חבל או שרשרת המחוברים אליו.

[5] אנצ' העברית בערך "דייג", חברה להוצאת אנצקלופדיות בע"מ, ירושלים תל אביב, תשי"א.

[6] "הדיג במצרים הקדומה", מ. נון, מחניים ק"ה, תשכ"ו.

[7] ראה מאמר "גיאות הנילוס", פרשת ויגש, בבלוג זה.

[8] "‪A Popular Account of the Ancient Egyptians", John Gardner Wilkinson, John Murray, britain, 1890, page 193.

[9] ‪"Encyclopedia of the Archaeology of Ancient Egypt‏", ‪Taylor & Francis‏, Britain, 2005, page 307 .

[10] ‪Environmental Effects on Seafood Availability, Safety, and Quality", Bonnie Sun Pan, E. Grazyna Daczkowska-Kozon

CRC Press,USA, 2016, page 357.‏‏".

[11] באתר אנצ' בריטניקה בערך " Plant and animal life".