תורה ומדע

שיכרתו אויבינו

מאת: אורן סעיד

בסדר ליל ראש השנה, נוהגים לאכול כרישה או בשמה הארמי "כַּרְתֵּי". הכרישה היא גידול ים-תיכוני עתיק, שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות ובציורי קיר.

בסדר ליל ראש השנה, נוהגים לאכול "כַּרְתֵּי" ולברך עליו "שיכרתו אויבנו שונאינו וכל מבקשי רעתינו". ה"כַּרְתֵּי" הוא הכרישה (Allium porrum). "כַּרַאת" היא מילה ערבית שתרגומה לעברית הוא כרישה. בתלמוד מוזכרת בשמה הארמי "כַּרְתֵּי". הצליל של המילה מזכיר את המילה העברית "כַּרֵת" (=עונש מוות משמים הניתן לאדם טרם הגיעה שעתו). לכן אנו מבקשים שה' יכרית (ישמיד) את האויבים שלנו ואת השונאים שלנו וכל מבקשי רעתנו; כמו שנאמר: "תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ; וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ" (מיכה ה, פסוק ח).

בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו, ובקהילות אחרות במזרח התיכון כדוגמת יהדות לבנון, נהוג להכין מהכרישה מעין לביבת ירק צמחית או להוסיף לה גם בשר טחון ולהכין אותה בצורת קציצה מטוגנת המכונה "קציצת כרישה[1]".

בארצות אירופה הקרות, היה הכרתי מצוי בשדות או בשווקים סמוך לפסח, ויש שאכלוהו כ'כרפס' של ליל הסדר[2]. המהרי"ל העיד על אביו, שכאשר אין לו כרפס היה נוטל כרתי לטיבול ראשון בליל הסדר[3].

הכרישה - אחד מסימני ראש השנה.
מתוך ויקימדיה

חלקי צמח הכרישה הם: הבצל (ה"ראש" של הכרישה), הגבעול (המדומה, אין זה גבעול אמיתי אלא הוא מורכב מבסיסי העלים) ועלים ירוקים שטוחים, ארוכים ורחבים. בלשון המקרא נקרא ירק זה חָצִיר. בני ישראל התלוננו במדבר: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה); אונקלוס תרגם: "וְאֶת הֶחָצִיר - וּכְרָתֵי".

הכרישה נחשבת לאחד הירקות הנפוצים והחשובים בעולם העתיק, במיוחד באזורי הים התיכון ומערב אסיה. מקורות ארכיאולוגיים ממצרים, ובהם ציורי קיר וחריטות קדומות, לצד ממצאים של כרישה מיובשת, מעידים כי הצמח היה חלק מתזונת האדם כבר מהאלף הרביעי לפני הספירה (כלומר כבר מתקופת בריאת העולם והדורות הראשונים של האדם). ממצאים אלו מצביעים על כך שהכרישה גודלה באופן מסודר כחלק ממערכת החקלאות המצרית הקדומה. מחוץ למצרים נמצאו עדויות מועטות יותר, אך ידוע על שרידים של כרישה, בר או מתורבתת, מיריחו מהאלף השני והשלישי לפני הספירה. נוסף לכך, מקורות כתובים מעידים כי הכרישה גודלה גם במסופוטמיה כבר באלף הרביעי לפני הספירה[4].

במשנה ובתלמוד הוא נזכר פעמים רבות בשם: כרתי, כרישה וקַפְלוֹט. רש"י מזהה את הכרתי עם ירק הנקרא בימינו כרישה. בכמה מקומות[5] הוא מתרגם כרתי 'פורי"ש', שהוא שמה של הכרישה בצרפתית עתיקה. בלשון חכמים נקראת הכרישה גם קַפְלוֹט. מקור המילה קַפְלוֹט הוא ביוונית (קיפאל) שפירושה "ראש" והוא כינוי ל"ראש" המעובה של הכרישה.

מתוך פירוש רש"י משתמע[6], שכרתי וקפלוט חד הם, שכן תירגם את שניהם 'פורי"ש'. ברם, יש הסוברים שיש הבדל בין 'כרישה' ל'קַפְלוֹט'; הרב ד"ר עמנואל לעף סובר, שאלו שני שמות של אותו הצמח, אלא שהמונח 'קַפְלוֹט' מתייחס לראש הבצל ואילו המונח 'כרישה' או 'כרתי' מתייחס לעלים הירוקים. פרופ' יהודה פליקס סובר שהמונח 'כרישה' מתייחס לכלל הצמח, ואילו המונח 'קַפְלוֹט' מתייחס לבצל בלבד. הרב יוסף קאפח ובעקבותיו פרופ' מרדכי כסלו, סוברים שמדובר על שני זנים או שני מינים קרובים; 'קַפְלוֹט' הוא הזן שהבצל שלו גדול ועיקרי (והוא נאכל מבושל), ואילו 'כרישה' או 'כרתי' הוא הזן שהחלק הירוק שלו הוא העיקרי (ונאכל חי), ואילו הבצל שלו הוא קטן ושולי[7].

כרישה היא ירק דל קלוריות ועשיר במים, המספק כמות מתונה של פחמימות וכ־1.8 גרם סיבים תזונתיים ל-100 גרם, התורמים לפעילות תקינה של מערכת העיכול. היא מכילה מינרלים חשובים כגון אשלגן, סידן, מגנזיום וברזל, וכן ויטמינים שונים ובהם ויטמין C, חומצה פולית וויטמין A. בנוסף, הכרישה מהווה מקור טוב לויטמין K, החיוני לקרישת דם תקינה ולשמירה על בריאות העצם. תכולת השומן והכולסטרול נמוכה מאוד, עובדה ההופכת את הכרישה לרכיב מתאים בתפריט מאוזן ובריא[8].

בתלמוד בבלי מסכת ברכות נאמר שהכרישה יפה לבני מעיים (מד, ב). הכרישה עשירה בסיבים תזונתיים, המשפרים את פעילות החיידקים הטובים שבמעיים, המשפיעים, בין היתר, על ספיגת חומרים מזינים, חילוף חומרים, חיסוניות, בריאות נפשית ואיכות השינה[9]. כמו כן אכילת כרישה (וכן שום ובצל) מפחיתה את הסיכון לחלות בסרטן מעי הגס[10].

[1] Encyclopedia of Jewish Food, Gil Marks, HMH, 2010, values: “kefte”, “Leek”

[2] "צמחים , מאכלים ודפוסי אכילה בספרות הברכות 2000-1492", אברהם אופיר שמש, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל, 2014, עמ' 277.

[3] ספר מהרי"ל, מולן יעקב בן משה הלוי, המאה ה-15, הלכות ההגדה, סביונטה, 1556, עמוד יד.

[4] Domestication of plants in the Old World: the origin and spread of domesticated plants in Southwest Asia, Europe, and the Mediterranean Basin (4th ed.). Oxford: Oxford University Press. pages 155-156

[5] למשל תלמוד בבלי, עבודה זרה, י עמוד ב הוא מפרש: "הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי".

[6] למשל: "או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין" (ביצה יז, ב) ; ומבאר רש"י : "קפלוטות - כרתי פורי"ש בלעז" (שם).

[7] הסיכום על פי מאמרו של מרדכי כסלו:

מ. כסלו, "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74.

"משכחת לה בתומי וכרתי – כרישה" (ברכות לח, ב), ד"ר רענן משה, פורטל הדף היומי.

[8] U.S. Department of Agriculture, Agricultural Research Service. (n.d.). Leeks, raw (FoodData Central, FDC ID 169246). Retrieved January 2026.

[9] University of Colorado at Boulder,"Dietary prebiotics improve sleep, buffer impacts of stress, says study", February 2017

[10] ,"Consuming garlic and onions may lower colorectal cancer risk"

Wiley, February 2019

דרך כורתי ברית

תוויות: פרשת ניצבים, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

בעולם העתיק, בעת כריתת ברית, נהגו לבתר בעלי חיים כסמל לחיזוק הברית בין הצדדים.

משה מכנס את בני ישראל ביום מותו[1] על מנת להכניסם בברית עם הקב"ה ואומר להם: "לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (כט, יא). מבאר רש"י, שהלשון של "לעבור" בברית הוא, שדרך כורתי הברית היה לעבור בין שני דברים: "לְעָבְרְךָ - דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) 'הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו' " (שם).

הרלב"ג מציין, שדרך כורתי הברית היה לחצות דבר לשני חלקים ולעבור בניהם: "לְעָבְרְךָ - הנה היה דרך כורתי הברית שיכרתו דבר לחצאין ויעברו אחר זה בין הבתרים, כמו שראינו בברית בין הבתרים[2] (בראשית טו , יז)" (שם).

רבי יוסף בכור שור מציין, שביתור בעל החיים בא לציין קללה, שמי שמפר את הברית, גורלו יהיה כמו של בעל החיים: "לְעָבְרְךָ - על שם שעוברים בין בתרי העגל, כמו שעשה אברהם אבינו בין הבתרים , דכתיב 'וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ' (בראשית טו , י); וכמו שעשו כשכרתו הברית לשלוח העבדים חופשים (ירמיהו לד , טו - טז); העגל אשר כרתו לשנים אשר עברתם בין בתריו (ראה שם , יח); והוא סימן, כי כאשר יעבור על הברית ככה יכרת" (שם).

עגל צעיר.
נהגו לבתר בכריתת ברית.
יוצר: יאיר ליברמן
מתוך ויקיפדיה

כריתת ברית בין שני צדדים או יותר, באה להביע ידידות, שלום והתחייבות הדדית. בתקופת המקרא נהגו לכרות ברית בליווי מעשה סמלי שיבטא את ההתחייבות ההדדית. בדרך כלל, המעשה היה ביתור בעל חיים, העמדת הבתרים ומעבר ביניהם. כך היה בברית בין הבתרים (בראשית טו, י) והברית בין צדקיהו והעם הנזכרת בירמיהו (שם).

ברית בין הבתרים

בברית בין הבתרים נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל; וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, ט-י).הצד השווה לכל בעלי החיים הנזכרים, שהם נמנים עם בעלי החיים הטהורים לקרבן. אברהם ביתר את בעלי החיים לשני חלקים שווים, לאורכם[3], וודאי רק לאחר ששחטם[4]. אברהם שם כל אחת מהבהמות, באפן ששני בתריה היו מונחים אחד מול רעהו ו"היד" האחת היתה מכוונת כנגד רעותה וכיוצא בזה ב"רגליים"; והשאיר אברהם רווח בין הבתרים, כעולה מן הכתוב בהמשך: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (טו, יז). התנור עשן והלפיד שעברו בין הבתרים, כדרך כורתי ברית, הם שליחים של השכינה, כפי שרש"י מציין: "ויבתר אותם - חלק כל אחד לשני חלקים...ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה כמה שנאמר להלן (ירמיהו לד, יט) 'הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל', אף כאן תנור עשן ולפיד אש, אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש" (טו, י).

ברית שחרור העבדים

ירמיהו מוכיח את העם, על הפרת הברית של העם עם ה' בימי צדקיהו, שלא שחררו את עבדיהם שבתוך ירושלים, על פי מצוות התורה. ירמיהו מציין בנבואתו את דרך כורתי הברית: "וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו; שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל" (ירמיהו לד, יח-יט). רש"י מציין, שהטעם למנהג ביתור העגל הוא לציין את חיזוק הברית, שאם לא ישמרו את הברית, יהיה דינם כדין העגל החתוך: "העגל אשר כרתו לשנים - כשחזרו וכבשום, כרתו כולם ברית למרוד במקום, וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר: ככה יבתר ויחלק העובר עליה" (ירמיהו לד, יח). טעם אחר מביא "רבנו בחיי[5]", שהסמל בביתור בעליי החיים הוא לציין את אי האפשרות לבטל את הברית ולהחזיר את המצב לקדמותו, וזו לשונו: "כשם שאי אפשר שיהיו הבתרים חוזרים לכמות שהיו - כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך" (בראשית טו, יח).

השד"ל (=שמואל דוד לוּצאטוֹ, 1800-1865) מבאר, שהסמל שבביתור העגל הוא, שכשם ששני החלקים המבותרים היו תחילה גוף אחד והיה החלק האחד מרגיש את החולי שבחלק השני בהיות העגל חי, כך יהיו שני האנשים הכורתים ברית כגוף אחד בהיותם בחיים ולא יפריד ביניהם רק המוות: "והעגל אשר כרתו - ...הנה אין להכחיש כי תחילת כריתת ברית אפשר שהיה, כשהיו שְנַים מתחייבים זה לזה וזה לזה; ולפי זה אפשר כדעת בעל ספר העיקרים[6] (מאמר ד פרק מה) שהיו כורתים בעל חיים לשנים ועוברים בין הבתרים, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חיים ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חברו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חברו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המוות, כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד" (שם). השד"ל מביא בפירושו הסברים לביטוי "כריתת ברית" בעברית וגם בלשונות אחרים; ואחד מההסברים הוא שלשון כריתה מורה על ביתור בעל החיים שבעצם היה כורת (=ממית) את חייו (שם).

ממצאים קדומים מסוריה

תעודות שנמצאו בעיר הקדומה מארי במזרח סוריה[7], מן האלף השני לפני הספירה ומן האלף הראשון לפני הספירה, מזכירות הבאת בעלי חיים לצורך כריתת ברית וקטילתם במהלך טקס כריתת הברית. בעוד שבמארי ובמקומות אחרים, בטקס כריתת ברית שימש בעיקר חמור - במקרא, לצורך זה, שימשו בעלי-חיים אחרים ובעיקר העגל, כפי שהיה נהוג באתרים הרחוקים ממארי. ניתן להניח שהחמור, בשל היותו חיה טמאה במקרא, נפסל לכריתת ברית[8].

בנוסף, כתובות מהעיר סְפִירֶה בצפון סוריה, מן המאה השמינית לפני הספירה, מציגות נוסח ברית הכולל קללות מפורשות, שבהן ביתור בעל-חיים מתואר כדימוי מאיים, כשם שהעגל נחתך, כך ייחתך מפר הברית: "כשם שעגל זה נבתר לשניים, כך ייבתר מתעאל, וכך ייבתרו נכבדיו". כאן משמש ביתור החיה ייצוג סמלי-משפטי של הסנקציה הצפויה למפר ההסכם[9].

[1] על פי רש"י לפסוק ט ד"ה אתם ניצבים.

[2] הרלב"ג מציין, שזו הסיבה, שהברית בין ישראל לה' התקיימה בין הר גריזים להר עיבל, וכל ישראל עברו בין שני ההרים כדרך כורתי ברית: " ..ולזאת הסבה התחכמה התורה בכריתת הברית שתהיה הברכה כנגד הר גריזים והקללה כנגד הר עיבל (דברים יא , כט), והיתה התורה כתובה שם בהר עיבל באבני מזבח והקריבו שם קרבנות (דברים כז , ו - ח)...והנה היו עוברים ישראל אחר זה עם כל הנטפלין להם בין שני ההרים ההם" (שם).

[3] שנאמר: "וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ" ותרגם אונקלוס: "בתווך – בְּשָׁוֶה", כלומר לשני חלקים שווים; ואין כורתים בעל חיים לשני חלקים שווים אלא אם כן כותרים אותו לאורכו. על פי פירוש "דעת מקרא", בראשית טו, י-יא.

[4] ולא זכר כתוב דבר השחיטה כי הדבר מובן מאליו ועל כך נצטוו בני נח: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד).

[5] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).

[6] רבי יוסף אַלְבּוֹ (1380-1444).

[7] שכנה במיקום שכיום הוא תל חרירי, על גדתו המערבית של נהר הפרת.

[8] ראה בספריה הווירטואלית של מטח, מאמר "לטקס כריתת בריתות במארי ובמקרא" מאת אברהם מלמט, כתב העת: "על הפרק: כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים", ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא, אוקטובר 1998 , גיליון 15.

[9] ‪Weinfeld‏, ‪M‏. (2005). ‪Normative And Sectarian Judaism In The Second Temple Period (Library of Second Temple Studies)‏. britain: ‪Bloomsbury Academic‏. Page 27.

הברכה שבסלי הסינון

תוויות: פרשת כי תבוא, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

סלים מיוחדים שימשו בתהליך הפקת שמן מזיתים ויין מענבים.

נאמר בפרשתנו בפסוקי הברכה: "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" (כח, ה). מבאר רש"י: "טנאך – פירותיך; דבר אחר: טנאך דבר לח שאתה מסנן בסלים". לדעת רש"י, בפירושו השני, הטנא הוא סל ששימש לסינון דבר לח. רבי אליהו מזרחי (הרא"ם), מבאר את דברי רש"י: "דבר אחר: הדברים הלחים, כגון תירוש ויצהר וכיוצא בהן. ונקראו 'טַנְאֲךָ', בעבור שהם מסתננים בסל, שהוא הטנא. ומשארתך הדברים היבשים. כגון תאנים ורמונים וענבים וכיוצא בהן. ונקראו 'מִשְׁאַרְתֶּךָ' בעבור שהם נשארים בכלי, ואינם זבים. ויהיה פירוש 'טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ' - הפירות הלחים והיבשים" (שם). הרא"ם ציין, שהדברים הלחים, שנהגו לסנן בסלים הם: תירוש ויצהר, כלומר יין ושמן.

עֵקֶל– סל לסינון שמן זית

עֵקֶל הוא סל קלוע מנצרים או מענפים גמישים, המשמש להחזקת הזיתים תחת מכבש בית הבד. לתוך העקל מכניסים את הזיתים שרוסקו. על העקל המלא מפעילים לחץ (על ידי משקולות) ושמן הזית נסחט ונוזל מחוץ לסל. בסוף התהליך נשארת הגפת - רסק הזיתים סחוט, בתוך העקל.

עקל עשוי מסיבי קוקוס.
יוצר: Giancarlo Dessì
מתוך ויקימדיה

העקל מוזכר במשנה, ככלי ששימש בבית הבד, למשל: "כְּלֵי בֵית הַבַּד, שֶׁלַּגַּת, וְהָעֵקֶל, בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁלָּעֵץ, מְנַגְּבָן וְהֵן טְהוֹרִין; בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁלַּגְּמִי…" (טהרות, פרק י משנה ח). רבינו עובדיה מברטנורא מבאר מהו העקל: "העקל - עשוי כמין קופה מסורגת כעין רשת, ואחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת באותו עקל, ומניחים עליו דבר מכביד להוציא הנשאר" (שם). לפי פירוש זה, העקל היה סל שבעזרתו היו סוחטים את שאריות הזיתים שנותרו לאחר סחיטתם. היו שמים קורה כבדה על העקל, ואז השמן היה יוצא מהסל בעוד שהפסולת נשארה בפנים.

מדברי המשנה (טהרות, שם) אנו למדים שהעקל היו עשוי מעץ או מגּוֹמֶא (=סוג של צמחי מים). בתוספתא נאמר שהעקלים היו עשויים מנצרים או פשתן: "העקלין של נצרים ושל בצבוץ צריך לנגב" (תוספתא עבודה זרה ח, ג).

באופן דומה מבאר ב"ספר הערוך[1]" בערך "עקל" מהו העקל וממה היה עשוי: "שם הכפיפה [=סל הקלוע מנצרים או מזמורות דקלים] שעוצרין בה הזיתים[2] והיא עשויה כמין קופה ואינה כולה גדולה אלא מסורגת כמעשה מצודה ושבכה ואחר שעוצרין הזיתים ונשאר הגֶּפֶת, שהן הגרעינין של זתים, מכניסין אותן באותו עקל ונסחט מן הגפת כל שמן שנשאר בו, ונותנין על העקל ממל שהוא מַפְרַכְתָּא [=המכשיר בו פורכים וכותשים את הזיתים]". ה"ערוך" בערך "לולב", מביא את פירושו של רב האי גאון, שהעקל הוא סל לסחיטה, כפי שהבאנו לעיל: "רבי דרב האי גאון[3] אמר: מביאין כמין קופה גדולה נמוכה נקובה ומשימין סביב והינו עקלין של נצרין ואחר כך משימין הדפין עליהן וטוענין הקורה ויש שעושין אותן עקלין של בצבוץ מן נצרים של פשתן ארוך שקורין קנב"ץ [=קנבוס]" (שם).

העקלים בתהליך הפקת שמן זית בעת העתיקה[4]

על תהליך הפקת השמן בזית העתיקה ניתן ללמוד מהממצאים הארכיאולוגים שנמצאו בארץ ישראל, למשל: בתי הבד במרשה – בית גוברין, בתי הבד ביישוב העתיק כורזים (בגליל העליון) ובתי הבד בהר גריזים.

השלב הראשון בהפקת שמן זית בעת העתיקה, היה ריסוק הזיתים, כולל הפרי והגרעין, לעיסה הומוגנית. פעולה זו בוצעה באמצעות מַפְרֵכָה - כלי הבנוי משתי אבנים: אבן גדולה ועגולה המונחת על הארץ וגלגל אבן, המכונה "מֶמֶל", שנע במאונך על האבן התחתונה[5]. הגלגל הנע ריסק את הזיתים לעיסה. לאחר מכן, העיסה המרוסקת הונחה בשקי סחיטה עשויים סיבים טבעיים, שנקראו עקלים. השקים הונחו זה על גבי זה במתקן הסחיטה, שהיה בנוי מקורות עץ מאסיביות, עמודי אבן ומשקולות. הנוזלים שנאספו מהסחיטה כללו תערובת של שמן, מים וחומרים מוצקים. הם הועברו למיכלי איסוף – גומות או כלים עשויים אבן או חרס. במיכלים התרחשה הפרדה טבעית בין השמן למים ולשאריות, בשל הבדלי הצפיפות. השמן, הקל יותר, צף למעלה, ואילו המים והמשקעים שקעו לתחתית. התהליך נמשך מספר שעות עד ימים, ובסופו השמן נאסף בזהירות מהחלק העליון של המיכל.

קיימות מספר שיטות סחיטה שנמצאו באתרים שונים:

שיטת הקורה והמשקולות: קורה ארוכה שהופעלה על ידי אבני משקולת כבדות שנקשרו לקצה הקורה. הלחץ שנוצר על העקלים שחרר את הנוזלים מהעיסה.

שיטת הבורג: מנגנון שכלל בורג עץ גדול שהופעל לסיבוב, וכך הפעלת לחץ מתמשך על העקלים. בארץ ישראל מוכרים שישה סוגים עיקריים של משקולות בורג. בארץ ישראל נתגלו משקולות בורג מסוגים שונים מתקופות שונות[6].

שיטת המכבש: שימוש במוטות וביתדות להפעלת לחץ אנכי על העקלים[7].

סל לסינון יין

באופן דומה לעקל – ששימש להחזקת הזיתים המרוסקים והשמן זית זב מחוץ לסל, היה גם סל ששימש להחזקת הענבים המרוסקים. לחץ שהופעל הסל באמצעות משקולת או בורג (בדומה למה שתואר לעיל לגבי הפקת שמן זית), גרם למיץ הענבים לצאת מחוץ לסל, בעוד שהפסולת נשארה בתוכו[8]. הסל היה עשוי מחומר סיבי כדוגמת כפות דקלים, קנבוס או ערבה.

בציורי קיר מקברי פרעונים במצרים העתיקה, ניתן לראות שימוש בסלים דומים לסחיטת נוזלים. החל מהשושלת הרביעית (2494-2613 לפני הספירה), ואולי קודם לכן, המצרים השתמשו בסלים לסחיטת יין. הסלים היו נסחטים באמצעות מוטות עץ או חבלים. לעיתים כמה פועלים היו מושכים את החבלים או מסובבים את המוטות (שני מוטות, מוט אחד מכל צד של הסל) שעליהן תלוי הסל - כדי להדק את הסל ולהוציא ממנו את מירב הנוזלים[9].

השימוש בסל לייצור יין, היה חלק מהטכנולוגיה להפקת יין בתקופת יוון העתיקה[10]. זאת ניתן ללמוד, מציורים שצוירו על גבי כלי חרס יווניים מהמאה ה-6 לפני הספירה. גם בכתבי היווני הומרוס (המאה השמינית לפני הספירה), ישנו תיאור של שימוש בסל סחיטה לייצור יין.

לסיכום, הברכה שבסל, היא שיצא מהסל שפע של תירוש ויצהר. חלק מברכה זו, הם ההמצאות הטכנולוגיות, ששיפרו את סחיטת הזיתים או הענבים בתוך הסלים.

[1] ספר הערוך הוא מילון שנכתב במאה ה-11 בידי רבי נתן יחיאל מרומי (1035 - 1106), העוסק במילים הקשות והזרות בתלמודים ובמדרשים.

[2] הפקת שמן זית נקראת בעברית "עצירה" ונעשית בבית בד.

[3] כפי שביאר רש"י במסכת עבודה זרה: "עקלים - ... ורב האי פירש עקלים השנויות כאן כגון ועקל בית הבד עשויין כמין קופה מסורגת במצודה ואחרי סחיטת הזיתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו ומכבידו להוציא המשקה הנשאר" (עה, א).

[4] "גידול זיתים והפקת שמן זית בארץ ישראל בעת העתיקה", אורית בורטניק, מנהלת אגף ארכיאולוגיה ומורשת, דצמבר 2024, רשות הטבע והגנים.

ראה גם: אביעם, מ'. (1994). ראשית הייצור הנרחב של שמן זית בגליל בעת העתיקה. קתדרה, (73), 35–26.

[5] כפי שפירשו רבינו עובדיה מברטנורא והרמב"ם את המונח ממל, בפירושם למשנה מסכת בבא בתרא, פרק ד משנה ה.

[6] "ארץ זית שמן" , יוחנן בן יעקב, דרך ארץ : אדם וטבע, ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1985. המאמר המקוון בספריה הוירטואלית של מטח.

[7] ראה גם במאמר "שמן זית זך", פרשת תצווה, בבלוג זה.

[8] David Bird, Understanding Wine Technology The Science of Wine Explained, p. 47

[9] ‏. (2021). ‪Ancient Food Technology‏. Holand: ‪Brill‏. Pages 246-248.

[10] "Ancient Food Technology", Curtis, Brill, 2021, page 299

על הריחיים

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת כי תצא

מאת: אורן סעיד

מספרן הרב של אבני רחיים שנתגלו בחפירות ברחבי המזרח הקדמון, מעיד שהיו כלי בית נחוצים אלה נפוצים הרבה ומצויים גם בבתי דלים.

בפרשתנו נאמר: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב, כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (כד, ו). התורה מצווה, שאסור למלווה לקחת הרחיים כמשכון מן הלווה, כי בהם תלויה הנפש – שבהם נעשה מזון לכל נפש. אבני רחיים הן זוג אבנים המשמשות לטחינת גרעינים, בעיקר גרעיני דגנים, לקמח. האבן העליונה, הנקראת "רֶכֶב", סובבת על פני האבן התחתונה - ה"שֶכֶב", והגרעינים נטחנים ביניהן. מספרן הרב של אבני רחיים שנתגלו בחפירות ברחבי המזרח הקדמון, מעיד שהיו כלי בית נחוצים אלה נפוצים הרבה ומצויים גם בבתי דלים[1]. שכן היו נוהגים לטחון את הדגנים סמוך לאפיית הלחם, הוא המאכל המקובל והעיקרי של המון העם. על כן אסרה התורה על הנושה לקחת את הרחיים כמשכון. הרחיים שנתגלו בארץ (בשכם, גזר, ירושלים ועוד) עשויות בזלת.

השד"ל[2] מבאר שהתורה הזכירה דווקא את ה"רכב" כי הוא מיטלטל ולכן נוח ליטול אותו, אך הוא הדין ל"שכב" שמוזהר מלמשכנו: "לא יחבול רחים ורכב - לא הרחיים בכללם, ולא הרכב לבדו, והזכיר הרכב ולא השכב, כי השכב קבוע, והרכב מיטלטל ונקל לקחתו יותר מן השכב". רש"י לעומת זאת מבאר שבמילה "רחים" הכוונה לאבן התחתונה: "רֵחַיִם - היא התחתונה; וָרָכֶב - היא העליונה". האבן עזרא מבאר: "רֵחַיִם -שם שנים, ולא יתכן להיותם נפרדים; וָרָכֶב - היא ההוה במים". לדעת האבן עזרא במונח "רחיים" התורה התכוונה לאבן הרכב והשכב; ובמונח ה"רָכֶב" – התורה התכוונה לגלגל המים שהיה חלק עיקרי מ"רחיים של מים", רחיים שאבן הרכב שלהם הסתובבה באמצעות כוח המים (ראה להלן).

ברצוני להתייחס בקצרה, למספר סוגים של רחיים, שהיו נפוצות בתקופות שונות והוזכרו במקרא ובדברי חז"ל[3].

אבן רכב של רחיים של דחף
עשויים מבזלת מיבנה ים.
יוצר: Hanay.
מתוך ויקימדיה

רחיים במקרא - רחיים פשוטות של יד

מקום נוסף בתורה בו מוזכרים הרחיים, הוא בדברי משה רבנו, המציין את דברי ה', שבמכת בכורות ילקו גם בכור של שפחה מצרית, ששועבדה בטחינה באמצעות הרחיים: "עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (שמות יא, ה). הרחיים מוזכרים בתורה גם לגבי המן, שבני ישראל טחנו את המן באמצעות רחיים: "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם" (במדבר יא, ח). רבי אברהם אבן עזרא מבאר שמדובר ברחיים ידניות: "ברחים - של היד" (שם). אכן המונח רחיים במקרא מתייחס לסוג של "רחיים של יד".

רחיים אלה מורכבות מאבן תחתונה, שכב, בצורת לוח שטוח, ומאבן עליונה, רכב, שצורתה צרה ומוארכת, ושפניה התחתונות שטוחות ופניה העליונות מעוגלות. הטוחן, שבדרך כלל כרע ברך, אחז ברכב בשתי ידיים והזיז אותו הלוך ושוב על פני השכב. מתקן זה היה הסוג היחיד ששימש בארץ -ישראל עד לתקופה הפרסית. רחיים כאלו, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בגזר, תל א-נצבה, מגידו ותל מיכל. אין ספק שהמונח רחיים במקרא מכוון לרחיים פשוטות של יד[4].

רחיים סיבוביות של יד

במתקן זה גם הרכב וגם השכב הם אבנים עגולות שטוחות או כמעט שטוחות. הרכב מסתובב על השכב בדרך כלל על ציר הקבוע במרכז השכב, והחודר דרך העין שברכב, שדרכה גם שפכו את הגרעינים לטחינה. אולם לפעמים הרכב מסתובב על בליטה - שבמרכז השכב, הבולטת דרך העין. רחיים אלו, על פי הממצא הארכאולוגי, היו הסוג העיקרי של רחיים ידניות שהיה הנפוץ בתקופה הביזנטית. סביר להניח, ש"רחיים של יד" הנזכר בתלמודים מכוון לרחיים אלו; למשל: "אִיבָּעֵית אֵימָא בְּרִיחְיָא דִּידָא [=רחיים של יד]" (תלמוד בבלי כתובות נט, ב). רחיים כאלו נתגלו בחפירות במצדה.

רחיים של דחף

נקראות גם רחיים מסגרת. גם ברחיים אלה השכב הוא אבן מלבנית שטוחה. הרכב הוא בדרך כלל בצורת מלבן שבפניו העליונות שקע מוארך ; דפנותיו של השקע משופעים כלפי המרכז, ומסתיימים בחריץ מוארך החודר לתחתית הרכב. שקע זה שימש מרזב ובו הונחו הגרעינים לטחינה. בשפת הרכב שתי מגרעות זו מול זו, והורכב בהן מוט - קצהו האחד שימש עוגן והקצה האחר שימש ידית. מוט זה היה מנוף, ובעזרתו הזיז הטוחן - שעבד בעמידה - את הרכב הלוך ושוב בקשת, וכך ביצע את הטחינה, והגרעינים נפלו דרך החריץ. האבן עזרא בפרשתנו מביא פירוש נוסף למונח "רָכֶב": "וָרָכֶב - ויש אומרים: העץ שהוא על הרחיים" (שם). כנראה שלמוט זה, שבעזרתו הזיז הטוחן את הרכב, מתייחס פירוש זה של האבן עזרא.

רחיים כאלו נמצאו בחפירות במספר אתרים בארץ, למשל: גמלא, תל מיכל והר גריזים. רחיים אלו, על פי הממצא הארכאולוגי, היו הסוג העיקרי של רחיים ידניות בארץ בתקופה ההלניסטית והרומית, ושימש עדיין במידה מסוימת גם בתקופה הביזנטית. לכן מסתבר, שהביטוי "רחיים של יד", הנזכר מספר פעמים בתוספתא, מכוון לרחיים אלו; למשל: "מרחיקין את הרחיים של יד שלשה [טפחים] מן השכב שהן ארבעה מן הרכב... רבי יהודה אומר תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו" (תוספתא בבא בתרא, א, ג). הערתו של רבי יהודה בתוספתא על כך שאדם תוקע יתד על הארץ, מתייחסת לדרך העיגון של רחיים אלה: הוא טען שאין לעגן את המנוף בחור בקירו של חברו, אלא יש לעגנו ביתד.

בנוסף, לאדם ששוכר בית מחברו מותר, לפי התוספתא, להעמיד רחיים של חמור (ראה להלן) אבל לא רחיים של יד: "השוכר בית מחברו מעמיד בו רחים של חמור אבל לא רחים של יד…מפני שמזעזעת את הכתלים" ((תוספתא, בבא מציעא ח, ל). גם כאן "רחיים של יד" הם רחיים של דחף, שהתקנתם הצריכה עשיית חור בקיר, ולפיכך הם עלולים לזעזע את קירות הבית ולכן כאשר שוכרים בית אין להכניס אותם לבית.

רחיים של חמור

רחיים של חמור, נזכרים בתוספתא, למשל: "מרחיקין את הרחיים של יד שלשה [טפחים] מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ; של חמור שלשה מן האִצְטְרוֹבָּל שהן ארבעה מן הקֶּלֶת" (תוספתא בבא בתרא, א, ג).

"רחיים של חמור" המכונים גם "רחיים פומפיאניות", מוכרים עד היום מחפירות פומפיי (שחרבה בשנת 79 לספירה, בהתפרצות הר הווזוב), הנראים כמעין שעון חול. השכב בנוי בצורת חרוט מלא ואילו הרכב מורכב משני חרוטים חלולים הקשורים בחודיהם, כך שהתחתון פתוח כלפי מטה ויושב על השכב, והעליון פתוח כלפי מעלה ומשמש כמרזב להכיל את הגרעינים לפני הטחינה. בחלק העליון בדרך כלל יש מגרעות וחורים שעליהם התקינו את המתקן שאליו חוברה הבהמה (חמור) או אדם. השכב קיבל את הכינוי "אִצְטְרוֹבָּל" ואילו הרכב קיבל את הכינוי "קֶּלֶת"[5].

בארץ נמצאו אבני רחיים מטיפוס זה בגמלא, חמת טבריה, כפר נחום, חורבת סומקה, חורבת חרמשית, הר גריזים ועין גדי[6].

רחיים של מים – טחנת מים

אבני הרחיים של טחנות מים דומות לאלה של הרחיים הסיבוביות של יד אולם הן גדולות יותר. לטחנות מים יש גלגל מים, אופקי או אנכי; כאשר המים פוגעים בגלגל המים, הם מסובבים את הגלגל, וזה מסובב את אבן הרכב, המחובר אליה על ידי ציר. במרכז אבן הרכב יש חור שדרכו הוכנסו הגרעינים והקמח המיוצר נשפך בהיקף. כבר בעת העתיקה השתמשו ביוון וברומא העתיקה בטחנות מים. הרומאים הפיצו את טכניקת הקמת טחנות המים בכל רחבי האימפריה הרומית. טחנת מים מוזכרת כבר בתוספתא: "אין נותנין חטים לרחיים של מים אלא כדי שייטחנו" (מסכת שבת פרק א, הלכה כח); והיא מעידה בבירור שטחנות מים היו קיימות בארץ ישראל בתקופה הרומית.

[1] אנציקלופדיה מקראית, ערך "מלאכה", בקטע העוסק ב"מלאכות הבית", סעיף 1, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1982.

[2] לוצאטו שמואל דוד (1865 - 1800), משורר, בלשן ופרשן; באיטליה.

[3] ע"פ מאמרו של רפאל פרנקל "רחיים ומתקני טחינה בפרות התלמודית", כתב העת "קתדרה" גיליון 110, הוצאת יד יצחק בן צבי, טבת תשס"ד.

[4] ש' ליברמן "רחים והמכודנין להן", כתב העת "תרביץ" גיליון תשמ"א, עמ' 128-135. תרביץ הוא כתב עת מדעי במדעי היהדות היוצא לאור בעברית, רבעון הרואה אור ארבע פעמים בשנה, על ידי המכון למדעי היהדות (כיום ע"ש מנדל) באוניברסיטה העברית בירושלים.

[5] האצטרובל והקלת מוזכרים במשנה במסכת בבא בתרא: "מָכַר אֶת הָאִצְטְרוֹבָּל, אֲבָל לֹא אֶת הַקֶּלֶת" (פרק ד, משנה ג). בפירוש "תפארת ישראל" פירש, ש'אִצְטְרוֹבָּל' הוא החלק התחתון של הרחיים, שהוא קבוע ואין מזיזים אותו ממקומו וה'קֶּלֶת' הוא האפרכסת ששופכים לתוכה את התבואה כדי לטחנה; פירוש זה מתאים למה שכתבנו כאן. הוא מביא פירוש נוסף, שה'קֶּלֶת' הוא האפרכסת שיורד לתוכה הקמח הנטחן (כך פירשו רבינו עובדה מברטנורא והרמב"ם)

[6] "החצר ומתקניה בתקופת המשנה והתלמוד", דורית סגל, פרק ב - הממצא הארכיאולוגי. המאמר במקוון באתר "דעת", מכללת הרצוג.

עגלה ערופה וזיהוי החלל

תוויות: פרשת שופטים, ראליה מקראית

מאת: אורן סעיד

אחת המטרות של מצוות עגלה ערופה, היא פרסום מציאת החלל, דבר אשר יכול להועיל גם לזיהוי החלל.

דין עגלה ערופה הוא אחד מדיני החוק הפלילי שבתורה. התורה קובעת מה חייב הציבור לעשות כאשר מתגלה הרוג בשדה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ;
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (כא, א-ב). אחד מהטעמים למצווה זו, היא להביא לידי גילוי הרוצח ע"י הפרסום הרב של העניין, וכפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהטעם למצווה זו, היא להביא לגילוי הרוצח על ידי פרסום הדבר: "אמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת... ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה – שלא ירבו דברי בני אורח ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו..." (מאמר ג, פרק מ).

החזקוני מפרש אף הוא בדרך זו, ומוסיף שעל ידי פרסום הדבר יבואו קרובי הנרצח ויזהו אותו ובכך יצילו את אשתו מעגינות: "ומדדו - אפילו נמצא בעליל מצוה לעסוק במדידה, שמתוך שהיו עסוקים בדבר יבואו מתוך הערים הנמדדות, ומי שהלך מביתו ולא חזר, באים בני משפחתו ומכירים הנרצח, אם מכירין אותו מעידים עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין בית דין ממחין בידם, ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלווה עמו, ופעמים נתפרסם ע"י כן" )דברים כא, ב(.

כשמוצאים חלל, יש לבצע שתי פעולות עיקריות: א. זיהוי החלל. ב. גילוי הרוצח[1]. במאמר זה נדון במקרים בהם אנו נזקקים לזהות את הגופה, או את השלד אם נשאר. זהו שלב שנעשה בדרך כלל לפני קבורת הגופה.

ניתוח המת ונטילת דגימות מן המת לצורכי זיהוי חללים ע"פ היהדות

יש לציין, שהיהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה גופנית בגופת מת, מפאת כבוד המת ולכן ההלכה היהודית אוסרת נתיחת מתים. במקרים חריגים התירו רבנים לבצע נתיחה כזו, אם היה בכך סיכוי סביר להציל חיים של אנשים אחרים, למשל - זיהוי חיידק הגורם למגפה. לכן בדרך כלל יהיה אסור לבצע נתיחה של המת לצורך זיהוי החלל. למעשה, כל מקרה של נתיחה של המת יש לדון לגופו ויש להתייעץ עם סמכות רבנית שתקבע האם הדבר מותר על פי ההלכה[2].

צילום פנורמי של השיניים עשוי לסייע בזיהוי החלל.
יוצר: Couraco
מתוך ויקימדיה

זיהוי עתידי, מתייחס לאיסוף מירב הנתונים מהגופה לפני קבורתה הארעית כגופת אלמוני/ת, על מנת לאפשר זיהוי עתידי וודאי. יש מצבים שבהם גופות אלמוניות נותרות ללא זיהוי, בהיעדר נתונים מאפיינים או עדויות של היכרות. כמו כן יש מצבים שגופה נפגעה כך שהיא התפרקה לחלקים רבים, ולא ניתן לקבוע את זהות החלקים השונים כשייכים לאדם מסויים, ובכך נמנעת האפשרות להביא לקבורה אדם שלם.

לפיכך, במקרה של מת אלמוני, יש לעשות כל הנחוץ לצורך זיהוי הגופה בעתיד לפני קבורת הגופה, לרבות תיאור חיצוני, צילום הגופה, טביעת אצבעות, בדיקות הדמיה רנטגניות ואחרות, מנשר שיניים, וכן שימור דגימת שערות, ציפורן, רירית הפה, דם, או רקמות אחרות בשיטת ביופסית מחט, בכמות שלא תעלה על 20 גר' רקמה (פחות משיעור כזית), או כל שיטה מקובלת אחרת לזיהוי גופה, כל זאת במידרג המפורט כאן, למעט בדיקות הכרוכות בפגיעה מבנית של הגופה, בכריתת אברים או חלקי גוף אחרים, או כל פעולה פולשנית. דגימות אלו יישמרו אך ורק לצורכי זיהוי עתידי, ולא ישמשו לצורכי מחקר, או מטרות אחרות כלשהן, תוך שמירה קפדנית על הדגימות מפני שימוש בלתי ראוי. בהיעדר אפשרות לבצע את הנחוץ לזיהוי גופת אלמוני תיקבר הגופה ללא זיהוי[3].

נתונים וסימנים רפואיים המסייעים בזיהוי חללים

כאשר הזיהוי אינו ברור הפתולוג משווה טביעות אצבע של הגופה לטביעות אצבע המצויות בביתו של הנעדר. אך אם הגופה החלה להירקב, העניינים מסתבכים. זיהוי של גופה מבותרת ורקובה או שלד, זו בעיה קשה. לרוב משיגים רישומים מבית החולים של החולה, למשל, על טיפולי שיניים או על סחוסים בגולגולת (שרואים אותם בתצלומי רנטגן)-הייחודיים לכל אדם כמו טביעת אצבעות, ואז מצליחים בדרך כלל לזהות את הגופה. סימנים רפואיים נוספים שיכולים לעזור בזיהוי: כגון צלקות ניתוחיות, קטיעות, צילומי רנטגן, מומים וכתובות קעקע.

המומחה לרפואת שיניים משפטית ממלא תפקיד חשוב בזיהוי, כי הלסת והשיניים עמידים בשחיקה יותר משאר חלקי הגוף. הוא מבצע מיפוי מלא של השיניים של הגופה, ואז הוא משווה בין המיפוי לבין הנתונים הדנטליים של החלל המשוער שהופקו בחייו. ההשוואה כוללת בין היתר, צורות חריגות בצורת עצם הלסת או בצורת הקשת הדנטלית, קיומם של שחזורים (=סתימות) זמניים או קבועים והחומר ממנו הם עשויים, חוסר שיניים, צורת השן והשורשים שלה. לעתים ניתן לזהות חלל על סמך שן בודדת, כל עוד היא נושאת מאפיין ייחודי מספיק, כגון: צורה ייחודית של השן ומערכת השורשים שלה או צורה ייחודית של השחזור[4].

יש לציין, שכיום ניתן לזהות אדם בצורה מוחלטת על פי הדנ"א שלו[5]. לדנ"א יציבות ניכרת ועמידות בתנאים קשים למשך זמן רב, ולפיכך ניתן לבחון דנ"א גם בשרידים ישנים, שגילם שנים רבות. לכן ניתן באמצעות בדיקות דנ"א לזהות שרידי גופת אדם באמצעות דגימת דנ"א שהותיר בחייו או בהשוואה לבדיקות דנ"א של בני משפחתו[6].

זיהוי חללים ואמצעי זיהוי ביומטריים בצה''ל[7]

על פי פקודות מטכ"ל[8], זיהוי חללים הוא באחריות הרבנות הצבאית בכל הרמות. זיהוי חללים ראשוני ייעשה על יסוד עדות חברים המכירים את החלל, ובנוסף, על-פי מכלול אמצעי הזיהוי האחרים המצויים על הגופה. כאמצעי זיהוי ישמשו דיסקיות זיהוי על הצוואר ו/או בנעליים, ומסמכים מזהים שיימצאו בבגדי החלל, ושניתן יהיה להשוות את התמונות שבהם לתווי הפנים של החלל.

במקרה בו לא ניתן לבצע בגופה זיהוי ודאי על-פי היכרות אישית, יפנה רב צבאי ראשי לקבלת חוות-דעת מומחים, כגון: מומחי מחלקת זיהוי פלילי - לטביעת אצבעות, חוות-דעת מפקדת קצין רפואה ראשי - במקרה של זיהוי רפואי ושל בדיקות גנטיות.

כל חייל המתגייס לצה''ל עובר בשרשרת החיול בבקו''ם, איסוף אמצעי זיהוי ביומטריים:

א. מעבר בתחנת איסוף טביעת אצבעות ממוחשבת. לעמדות ההטבעה מוזן מספרו האישי של החייל ונלקחות ממנו, תוך בקרת איכות המובנית בתהליך, טביעות של כל אחת מהאצבעות וכן של כפות הידיים. בנוסף, לצורך אימות, חותם החייל בעמדה את שמו ופניו מצולמים.

ב. צילום רנטגן פנורמי של השיניים וכן צילום דיגיטלי של חלל הפה. הצילומים מוזנים לתיקו הרפואי של החייל.

ג. נטילת דגימת דם (בהסכמת החייל), המוטבעת על כרטיסים מיוחדים לצורך הפקת פרופילי DNA בעת הצורך. כרטיסים אלו מהווים אמצעי דיגום פשוט לשימוש, ובתנאים נאותים מתאפשר אחסון הדגימה לשנים רבות.

לצורך שיפור תהליך זיהוי החללים בצה"ל, מוחשבו אמצעי הזיהוי הביומטריים הנ"ל, שכבר נאספו ממתגייסים בשרשרת החיול.

שיטת הלמר[9]

ד"ר הלמר, חוקר ברפואה משפטית מאוניברסיטת קיל שבגרמניה פיתח שיטה לזיהוי שלדים.

השיטה מבוססת על הרכבה אלקטרונית של תצלום-פנים על גבי תצלום של גולגולת ובדיקת ההתאמה ביניהם. מאז אושרה השיטה, כקבילה, בבית המשפט בפרנקפורט, לאחר שזוהתה בדרך זו גופת אשה שנרצחה, היא זוכה לשימוש מתרחב והולך. תחילה משיגים תמונה של האדם שמשערים שהשלד שייך לו. לרוב די אפילו בתמונה קבוצתית. הציוד הטכני כולל שתי מצלמות-טלוויזיה, התקן לעירוב תמונות - וידאו ומצג. החוקר מסמן את עוביו המשוער של הבשר בסדרה של נקודות על הגולגולת שנתגלתה. הסימון מתבסס על ניסיון בבדיקה על-קולית של פני אנשים חיים. בדרך זו מתקבלת צורה מקורבת של פניו של בעל הגולגולת. אח"כ נוטלים את תמונת הגולגולת שהולבשה בבשר, מגדילים אותה ומטים אותה בזווית הדרושה, כך שתתאים לתצלום הקיים של האדם החי. עתה מרכיבים את שתי התמונות, אלקטרונית, זו על זו ומציגים את התמונה על המצג.

השאלה המרכזית היא: האם מתאימות שתי התמונות. הלמר בוחן בעיקר את אזורי העין, האוזן, האף והפה ושואל את עצמו האם ישנה התאמה, למשל במיקומו של קצה האף; או האם נמצא הפה באזור המתאים לשיניים שנתגלו בגולגולת. על סידרה שלימה כזאת של שאלות אפשר להשיב תוך התבוננות באזורים המתאימים בהגדלה נוספת. אם קיים חוסר התאמה באחד מקווי המיתאר החשובים, די בכך כדי לשלול לחלוטין זיהוי חיובי. במקרה כזה אפשר לחזור על כל התהליך עם תצלום של נעדר אחר. שיטת הלמר, יושמה בהצלחה בזיהויו של "מלאך המוות"-מנגלה, הרוצח מאושוויץ, ביוני 1985.

[1] דין זה כאשר ברור שמדובר ברצח. במידה ויש חשש שמדובר בהתאבדות לא היו עורפים עגלה. מאירי סוטה דף מז, לכן דרשו "חלל – ולא חנוק" וכן נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בליבו אין עורפין, שנאמר "נופל" – ממעט עומד. ראה גם במאמר "עגלה ערופה וזיהוי הרוצח" בבלוג זה.

[2] להרחבה ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית בערך "ניתוח המת", מאת פרופ' אברהם שטינברג, כרך ו', ירושלים תשנ"ו 1996; הערך המקוון באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[3] שם, אנצ' הלכתית רפואית בערך "ניתוח המת" בקטע העוסק ב"מצבים ותנאים שונים באיסור והיתר נתיחת המת".

[4] להרחבה ראה במאמר: "תפקידה של רפואת השיניים הפורנזית במערכה הצבאית" מאת ד״ר נ. פרוטר, ד״ר א. הירשהורן, ד״ר ר. תורג'מן, ד״ר א. דובריאן, בכתב העת "רפואת הפה והשיניים", כרך לד, גליון 2, ניסן תשע"ז.

[5] ראה גם במאמר "צדק צדק תרדוף"-הטכנולוגיה, בפרשה זו.

[6] לפן ההלכתי של זיהוי על פי דנ"א, טביעת אצבע ושיניים, ראה במאמר "זיהוי חללי אש והתרת נשותיהם", הרב יצחק צבי אושינסקי, תחומין כד עמ' 395, תשסד, מכון צומת.

[7] "זיהוי החללים בצבא הגנה לישראל", אל"מ (מיל.) שמעון פרצ'יק (שפ''ר), המעין, גליון תשרי תשפ"ד, הוצאת מכון שלמה אומן.

[8] "נוהל טיפול בחללים בשעת חירום 38.0105", פקודות מטכ"ל , 1 אפר' 76, אתר הפקודות.

[9] “Craniofacial Identification”, by Caroline Wilkinson and Christopher Rynn, Cambridge University Press, 2012, chapter 19, page 238.

אכילת בשר וצמחוניות

תוויות: פרשת ראה, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

מבחינה רפואית אין תועלת מרובה בדיאטה צמחונית או טבעונית, שכן לא ידוע על השפעה מזיקה של מזון מן החי שאינו מעובד, ובתנאי שהוא נאכל במינון הנכון

נאמר בפרשתנו: "כִּי יַרְחִיב ה' אלקיך אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (יב, כ). כשהיו ישראל במדבר קרובים אל המשכן נאסר להם בשר תאווה, והיו אוכלים רק בשר זבחי שלמים; כלומר, היה מקדיש את הבהמה ומקריבה שלמים, ואוכל את החלקים השייכים לבעלים. כאשר באו לארץ ישראל, ורובם היו רחוקים ממקום המקדש, הותר להם לאכול בשר חולין.

רש"י מסביר על פי תלמוד בבלי מסכת חולין (פד, א): "כי ירחיב - למדה תורה דרך ארץ שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידיים ועושר" ; כלומר, שאם אין לאדם ממון הרבה, אל ירגיל עצמו באכילת בשר, שאם יעשה כן הוא עלול לירד מנכסיו ולהצטרך לבריות. לכן בתלמוד בבלי חולין (שם) ממליצה למי שאין לו די כסף לקנות בשר, להסתפק במזונות אחרים: ירק , דגים ועוד[1].

בשר מיושן בקירור.
בשר אוכלים מתוך רחבת ידיים.
מתוך ויקיפדיה

במשך אלפי שנים היה הבשר נדיר והושג רק לאחר מאמצים מרובים, לעתים תוך סכנת חיים ממש. במשך תקופות ארוכות היה זה מאכלם של החזקים, העשירים, המנהיגים ובעלי מזל שיכלו להשיגו[2]. לכן הבשר הוא מאכל "אצילי", והוא סמל הכוח. משום כך אנשים היו קונים בשר, גם אם היה צורך לוותר על מוצרים אחרים לשם כך. לכן התורה הדריכה אותנו, ע"פ הגמרא בחולין (שם), לאכול בשר רק במצב של "כִּי יַרְחִיב ה' אלקיך אֶת גְּבוּלְךָ" – למי שמצבו הכלכלי מרשה זאת.

אמנם, יש כאלה הנמנעים מאכילת בשר, בעלי חיים ותוצריהם, לאו דווקא מסיבות כלכליות כי אם מסיבות רפואיות או דתיות[3]; ויש הנמנעים מאכילת בשר, בעלי חיים ותוצריהם מסיבות שמקורן בעקרונות הומאניים ומצפוניים. הצמחונים הפשוטים, נמנעים מאכילת בשר אדום בלבד. אחרים מוציאים גם את העופות מן התפריט, ואחרים נמנעים גם מדגים. צמחונים קשוחים יותר, הטבעונים, דוחים גם מוצרי חלב, חמאה וגבינות. הם צורכים מזון מן הצומח בלבד.

מהו יחס התורה לצמחונות ולטבעונות[4] ?

לפי השקפת תורת ישראל האדם הוא נזר הבריאה, וכל היקום, כולל בעלי החיים, ניתנו תחתיו לשמשו ולסייע לו (בראשית א, כח; תהילים ח, ז-ט). לכן יש מי שכתבו[5], שהצמחונות אסורה לפי השקפת התורה, שכן כל מה שלא אסרה תורה הרי הוא מותר, והמונע עצמו מכל דבר היתר הרי הוא חוטא. ועוד, שיש תקופות בשנה שיש חיוב לאכול בשר, כגון בימים טובים.

לעומת זאת, יש מי שכתבו[6], שאין הצמחונות והטבעונות נוגדים במאומה את דרך התורה, שכן לא חייבה התורה לאכול בשר אלא כזית בליל הפסח בלבד, והפורש מבשר ומוצריו מטעמי בריאות אינו חוטא, וגם בשבתות וימים טובים אינו חייב לענגם בבשר דווקא, אמנם כהן בזמן שבית המקדש היה קיים לא יכול היה להיות צמחוני, כי היה צריך לאכול בשר קדשים.

מהו היחס המדע לצמחונות?

מבחינה רפואית אין תועלת מרובה בדיאטה צמחונית או טבעונית, שכן לא ידוע על השפעה מזיקה של מזון מן החי.

הבשר הוא ספק טוב של חלבונים, ומהווה מקור חשוב גם לברזל, ולוויטמינים B1, B2, B6, B12 ואחרים מקבוצת B, וכן לזרחן, למגנזיום ולאבץ. אך, הבשר מספק גם חומרים נוספים פחות רצויים: השומנים. על פי תוצאות מחקר, מבית הספר לבריאות הציבור של הרווארד, צריכה של 50 גרם בשר מעובד ביום (נקניקיה אחת או 1-2 פרוסות נקניק) קשורה בסיכון גבוה ב-42% לחלות במחלת לב ובסיכון גבוה ב-19% לפתח סוכרת מסוג 2. לעומת זאת, אכילת בשר לא מעובד נמצאה כלא קשורה בסיכון לפתח מחלות לב או סוכרת[7].

מבחינה תזונתית, בשר מעובד ולא מעובד מכילים את אותה כמות שומן רווי וכולסטרול. אולם, בשר מעובד מכיל כמות גבוהה פי 4 בממוצע של נתרן ו-50% יותר ניטרטים המשמשים לשימור[8]. מכך מסיקים החוקרים, שההבדלים בכמות המלח והחומרים המשמרים, ויתכן שגם שינויים בבשר המתרחשים בתהליך העיבוד, הם אלו שיכולים להסביר את הסיכון הגבוה יותר לתחלואה. מלח במזון ידוע כמעלה את לחץ הדם, שהוא גורם סיכון משמעותי למחלות לב. במחקרים שנערכו בבעלי חיים, ניטרטים, המשמשים לשימור המזון, מקדמים את טרשת העורקים ומגבירים אי-סבילות לגלוקוז, מה שעלול להעלות את הסיכון למחלות לב ולסוכרת[9]. אך אין פירושו של דבר, שצריך להימנע לגמרי מאכילת בשר. די אם נאמץ לנו את המלצת התורה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל", מבאר רש"י: "בשר לאכול - ולא לשבוע - למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע" (שמות טז, ח). כלומר, יש לאכול בשר במינון הנכון ואין להגזים בצריכתו (דבר שבעצם נכון לגבי כל סוג מאכל).

יש לציין, שאין תפריט צמחוני או טבעוני, גורם בהכרח, נזקים לאדם בריא, גם אם נאכל לאורך ימים. למרות שלחלבון מן הצומח ערך ביולוגי נמוך מזה הבא מן החי, ניתן להשלים את החסר ע"י תפריט מגוון המכיל דגנים, קטניות ואגוזים (אצל צמחונים אף חלב וביצים). איזון כזה דורש ידיעות יסודיות בתורת התזונה, והרכב תפריט ללא הידע הזה עלול לגרום למחסור בחלבון על כל תוצאותיו, בייחוד לטבעונים. חשיבות רבה נודעת לאיזון כזה בתזונת ילדים, הזקוקים לחלבון לגדילה, וכן לנשים בתקופת הריון או הנקה. הטבעוני אינו מקבל במזונו ויטמין B12, הנמצא במזון מן החי בלבד, ובלעדיו מופיעים סימני חוסר (אנמיה והפרעות במערכת העצבים המרכזית) כעבור מספר שנים[10].

פרופ' עזרא זוהר כותב[11]: "בהקשר הטבעונות או הצמחונות חוזרת ונשמעת שוב ושוב הטענה שבשר 'אינו בריא' , שאין זה טבעי לאכול בשר, שבשר מכיל חומרים רעילים ועוד ברוח זו. לכל הטענות הללו אין כל אחיזה במציאות, ואין להן אישור משום מחקר מדעי. בשר נאכל ע"י המין האנושי מאז שהחלו לצוד הרחק בעבר בתקופה הטרום-היסטורית. בשר ודגים נספגים בקלות, ולמעשה בשלמותם. הם מכילים חומצות-אמינו חיוניות וחומרים אחרים שהגוף זקוק להם. מה שנוגע לתכולת השומן של הבשר: אפשר ואפשר להשיג בשר רזה, שבו כמות השומן מזערית. אפשר גם לצרוך כבד או אברים פנימיים אחרים, העניים יותר בשומן. יש גם אפשרות להסיר את כל השומן לפני ההכנה, ולהכין את הבשר בגריל ולא בטיגון. אין כל מקום להנחה שבשר כשלעצמו מזיק, ולכן אין כל צורך לוותר עליו".

[1] "יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ, יָכוֹל יִזְבַּח כׇּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל כׇּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְּקָרְךָ וְלֹא כׇּל בְּקָרְךָ מִצֹּאנְךָ וְלֹא כׇּל צֹאנְךָ, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה [מאה זוז] יִקַּח לְפָסוֹ [מלשון אילפס שהוא קדירה], והיינו, לצורך בישול בקדרתו - לִיטְרָא יָרָק! ואם הוא עשיר יותר שיש לו עֲשָׂרָה מָנֶה, יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא דָּגִים! ואם יש לו חֲמִשִּׁים מָנֶה יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא בָּשָׂר! ואם יש לו מֵאָה מָנֶה יִשְׁפְּתוּ יבשל קדירה של בשר בכל יום! והיינו, שלא יאכל בשר אלא אם הוא עשיר" (חולין, שם).

[2] ראה למשל בפירוש "כלי יקר", המבאר, שהוראת התורה בפסוק "כי ירחיב", מתייחסת לכך, שאדם לא ירבה באכילת בשר מהבהמות המצויות אצלו, אלא באכילת בשר ע"י צידה דווקא – "...אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאוותו כי אין האכילה שווה בגודל הצער והטורח" (דברים יב, כ).

[3] ראה מאמר על "המצרים – הצמחוניים המקראיים", בפרשת וארא.

[4] מתוך אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, ערך "צער בעלי חיים" עמ' 448, מהדורה ראשונה [הכרך הראשון יצא בשנת תשמ"ח (1988) בהוצאת מכון שלזינגר. הכרך השישי והאחרון הודפס בתשנ"ט (1989)].

[5] למשל, רמב"ם דעות ג א.

[6] "עשה לך רב", חלק ה', סימן מז.

[7] Journal Article,Micha Renata,Wallace Sarah, K. Mozaffarian, Dariush,Red and Processed Meat Consumption and Risk of Incident Coronary Heart Disease, Stroke, and Diabetes Mellitus,2010,Circulation,2271-2283, 121(21).

[8] ניטריטים (נתרן חנקיתי, E-250) הם תוספי מזון המשמשים בבשר מעובד (כמו נקניקים, פסטרמות, נקניקיות) בעיקר לשמירה על צבע אדום יציב, להארכת חיי מדף, ולמניעת התפתחות חיידק הבוטולינום המסוכן.

[9] "צריכת בשר בקר - היבטים בריאותיים", ויקירפואה, שרית עטיה שמואלי - מועצת הבקר וד"ר מיכל גילאון - מועצת החלב.

[10] להרחבה ראה מאמר "מה בריא בתזונה צמחונית?", ד"ר בת חן וולף, אוגוסט 2016, באתר מכון דוידסון, מכון ויצמן למדע.

[11] מתוך ספרו: "בריאות ללא אמונות תפלות" עמ' 104, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ז 1987.

יורה ומלקוש

תוויות: מדעי כדור הארץ, פרשת עקב

מאת: אורן סעיד

זמני גשמי היורה היו בעלי ערך מכריע לעבודת האיכרים ולהצלחת היבול. התאחרותם של גשמים אלה עלולה לגרום ליקוי ביבול.

בפרשה השנייה של קריאת שמע, המוזכרת בפרשתנו, נאמר בהקשר של ברכה, שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, אוהבים את ה' בכל לבבם ובכל נפשם: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (יא, יד). רש"י מבאר מהו היורה המוזכר בפסוק: "יורה - היא רביעה[1] הנופלת לאחר הזריעה, שמַרְוָה את הארץ ואת הזרעים" (שם).

ההסבר שרש"י מביא לשם 'יוֹרֶה', קושר את המילה לפועל הִרְוָה. היורה שבא בעיתו, מרווה את האדמה היבשה, ומאפשר את נביטת זרעי הבר, ואת זרעי התבואה בשדות.

בתלמוד בבלי מסכת תענית, מבואר שיורה מלשון הוראה, כלומר, היורה, הגשם הראשון, מלמד להתארגן לקראת החורף, לשים טיח בגגות, לסתום את נקודות התורפה הרטובות שדרכם יטפטפו הגשמים לבית - התראה ראשונה לקראת החורף: " תָּנוּ רַבָּנַן, יוֹרֶה שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶן וּלְהַכְנִיס אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן וְלַעֲשׂוֹת כׇּל צׇרְכֵיהֶן" (ו, א).

שדה נוריות בישראל. גשמי היורה והמלקוש היו
גורם מכריע להצלחת היבול.
מתוך ויקימדיה

רש"י מבאר מהו המלקוש המוזכר בפסוק: "מלקוש - רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקַשֶּׁיהָ. ולשון מלקוש - דבר המאוחר, כדמתרגמינן 'וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן' (בראשית ל , מב): 'לַקִּישַׁיָּא'. דבר אחר: לכך נקראת 'מַלְקוֹשׁ' , שיורדת על המלילות ועל הקשין" (שם). מקור דברי רש"י, הוא בתלמוד בבלי מסכת תענית: "דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דָּבָר שֶׁמְּמַלֵּא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ; בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: דָּבָר שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין" (ו, א). המילה 'מלקוש' נוצרה מצירוף שתי מילים: 'מילוי' [או 'מלילות'[2] לפי הפירוש השני] ו-'קשין'. במילוי קשי התבואה - הגבעולים, יש יתרון לגשם האחרון לעומת הראשון. לאחר שעוררו הגשמים את הזרעים והביאום לידי צמיחת הגבעול, הרי המלקוש בא בסוף וממלא את ראש הגבעול. כלומר, גשם זה גורם לגרעיני התבואה להיות עתה מלאים וטובים, כשהם על הקש - הגבעול שלהם.

אביב בלשון מקרא הוא העונה בה התבואה (השעורה) בשלה. חודש ניסן כונה בתורה בשם 'חודש האביב' (שמות יג, ד ועוד). ניסן זהן החודש בו יורד המלקוש (תענית, שם). הוא החודש שבו השעורה גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים - במצב 'אביב'. בשעת מכת הברד במצרים, הכתוב מציין: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם ט, לא-לב). כלומר, היתה 'השעורה אביב', בשלה וקשה ולכן נפגעה על ידי הברד, ואילו החיטה והכוסמת שהיו צעירים ורכים, לא נפגעו על ידי הברד[3].

יורה ומלקוש וחקלאות

בתלמוד בבלי מסכת תענית מוגדר הזמן של היורה ושל המלקוש: "תָּנוּ רַבָּנַן, יוֹרֶה בִּמְרַחְשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן" (ו, א).

זמני גשמי חשוון וסדריהם היו בעלי ערך מכריע לעבודת האיכרים ולהצלחת היבול. התאחרותם של גשמים אלה עלולה לגרום ליקוי ביבול, כי בכסלו אין השעה כשרה ברוב השנים לזריעה בשל ירידת הטמפרטורה וריבוי הגשמים והסגריר. מחמת קוצר הימים וריבוי הרפש באזורים כבדי הקרקע אי אפשר להספיק לזרוע את כל שטחי המזרע. על האיכר היה להחיש ולגמור את הזרע לפני בוא תקופת הקור של כסלו טבת. חשוון היה אפוא עונת הזרע הנאותה ביותר.

טעם נוסף היה לזריעה המוקדמת בחשוון, או בראשית כסלו, זריעה מאוחרת עשויה לאחר גם את הבשלת היבול, היינו לדחות את צמיחת השיבולים והתמלאות גרעיניהם בעונה מאוחרת, כלומר בראשית עונת הקיץ, שעה שהלחות בקרקע מתמעטת מחמת השרב ונמצאת התבואה לוקה, בייחוד אם נעדר המלקוש, כפי שזה קורה לעיתים קרובות[4].

בנבואת הנביא עמוס נאמר: "וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ" (עמוס ז, א). המלבי"ם מבאר, שהתבואה הגדלה ע"י גשמי המלקוש מכונה 'לֶקֶשׁ': "בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש" (שם). מכאן, שגשמי המלקוש מועילים לתבואה הנזרעת במאוחר. באזורים מדבריים, כדוגמת הנגב, ישנה חשיבות רבה לגשמי המלקוש. ללא מלקוש טוב בסוף החורף אי אפשר לזרוע את תבואות־ הקיץ, שאף אותן זורעים הבדווים[5].

הפולקלור הפלחי בארץ ובארצות השכנות מגלה יחס רציני לגשמי המלקוש והם מציינים את המלקוש בשם מיוחד: "מטר ניסאן", על שם חודש ניסן בו יורד המלקוש.

כיום, נשתנו כידוע התנאים והחקלאות המודרנית שוב אינה תלויה כל כך בגשמי המלקוש כבימי קדם. אם נעדר המלקוש מספקים לשדות התבואה באזורים העשירים במי נהר או מעיין השקאה מלאכותית פעם או פעמיים ומצילים על ידי כך את היבול[6].

יורה ומלקוש – הגדרה מטאורולוגית

תופעת היורה ייחודית לאקלים ים-תיכוני, שרק בו אין גשמים במשך עונת הקיץ. באזורי האקלים הממוזג לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה, ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשם הראשון שמבשר את תחילת עונת גשמי הסתיו. ההגדרה המטאורולוגית ליורה בישראל היא הגשם הראשון היורד כתוצאה מהשפעת שקע ברומטרי (מסוג שקע חזיתי), לאחר עונת הקיץ (שנמשכת בדרך כלל בין החודשים יוני לספטמבר).

מבחינת הלוח העברי היורה המוקדם ביותר התרחש כבר בי"א אלול תרצ"ב (1932) ובשלהי אלול תשמ"ו (1986) אף הגיע שקע קפריסאי שהמטיר עשרות מילימטרים. היורה המאוחר ביותר נמדד ב-א' בטבת תשע"ד (2013) וכשבוע בלבד לאחריו ההרים כוסו שלג[7].

מלקוש הוא הגשם האחרון שיורד בעונת הגשמים, לקראת האביב. תופעת המלקוש ייחודית לאקלים הים תיכוני, שרק בו יש עצירת גשמים במשך עונת הקיץ[8]. באזורי האקלים הממוזג לא מפסיקים הגשמים לפרק זמן ממושך בשנה ולכן לא מיוחסת שם חשיבות לגשמים האחרונים באביב[9].

[1] הכוונה לגשם, והוא מכונה בלשון חז"ל "רביעה", כי הגשם הוא שמפרה את האדמה ובועלה כבעל לאשה (תענית ו, ב).

[2] ראשי שיבולי תבואה שהבשילו וניתן להפריד את גרגריהן בידיים (רש"י, תענית, שם).

[3] ראה גם במאמר "התפתחות התבואה", פרשת ויקרא, בבלוג זה.

[4] "הטבע בחשוון", אמוץ כהן, מחניים נא, תשכ"א.

[5] "אדוני המדבר - תולדות הנבטים וממלכתם", אברהם נגב, הוצאת כתר, 1983, עמ' 203.

[6] "מראה הכוח בניסן", אמוץ כהן, מחניים, גיליון לח, 20 באפריל 1959, ערב חג הפסח התשי"ט, צה"ל, הרבנות הצבאית הראשית. החברה המאוחדת להדפסה, ת"א.

[7] "מתי יגיעו גשמי היורה", ד"ר נועם חלפון, אוקטובר 2022, אתר השירות המטאורולוגי הישראלי.

[8] להרחבה ראה מחקר שפורסם לניתוח אופן הופעת תחילת העונה הגשומה, סיומה ואורכה לאורך חתך אקלימי מהים התיכון לאזור הצחיח.

Yaakov Aviad, Haim Kutiel, Hanoch Lavee, Analysis of beginning, end, and length of the rainy season along a Mediterranean–arid climate transect for geomorphic purposes, Journal of Arid Environments, Volume 59, Issue 1, 2004,Pages 189-204,

[9] ראה גם "מיהו 'היורה' ופריחת סתוונית היורה", אבי שמידע, "כלנית", כתב עת מקוון לצמחי ישראל, מספר 8, דצמבר 2021.

"קול גדול ולא יסף"

תוויות: פיזיקה, פרשת ואתחנן, רפואה / גוף האדם

מאת: אורן סעיד

חז"ל התייחסו לקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, וציינו שהקול של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו.

נאמר בפרשתנו: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דִּבֶּר ה' מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי" (ה, יט). ע"פ חז"ל, בני ישראל שמעו מפי הקב"ה רק את שתי הדברות הראשונות, ואת הנותרות שמעו מפי משה רבינו (בבלי מכות כד, א). התורה מציינת שהקול של ה' היה מיוחד בכך שהוא "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף". מה היה מיוחד בקול של הקב"ה, ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני?

רש"י מפרש "וְלֹא יָסָף - מתרגמינן 'וְלָא פָסַק' - לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף - כי קולו חזק וקיים לעולם". כלומר, שלא פסק הקול כדרך בני אדם שמדברים שמפסיקים בין דיבור לדיבור לשאוף אויר, אלא כל עשרת הדברות נאמרו בקול אחד. והיה קול אחד, ולא חזק בתחילה וחלש בסוף, או להיפך, אלא קול חזק מתחילה ועד סוף.

האוויר העובר במיתרי הקול מרעיד אותן ויוצר קולות.
מתוך ויקימדיה

במדרש במדבר רבה מבואר שלקול של הקב"ה לא היה "בת קול": "אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו 'וְלֹא יָסָף', אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא לא היה לקולו בת קול" (שמות רבה, כט, ט). במונח "בת קול" הכוונה להד (ראה להלן). בנוהג העולם, אם אדם מדבר עם חברו נוצר הד, אבל מהקול של הקב"ה לא נוצר הד כדי שידעו שהקב"ה אחד. כמו כן מציאות ההד נגרמת ע"י שגלי הקול נתקלים במקום שהם לא נקלטים ולכן הם "נזרקים" אחורה. אבל כשהקב"ה דיבר "אנוכי ה' אלוקיך…", זה היה ב"קול גדול" - שום דבר לא היה יכול לעצור בעד הקול, הוא חדר בכל העולם, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו ונהיה חדור בקול של ״אנכי״ ;ולא היה שום פרט בעולם שלא הרגיש את השייכות להקב"ה[1].

אנו למדים שקולו של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו. וניתן להסביר זאת בשני אופנים:

1. הדימויים של הקב"ה, הם רק כדי לסבר את אוזנו של האדם. הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, ולכן גם קולו של הקב"ה אינו קול המוכר לנו ע"פ חוקי הטבע אלא קול רוחני. לכן לקול של הקב"ה אין הד, והקול אחיד בעוצמתו.

2. אמנם הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, אך הקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, הוא מבחינה פיזיקאלית כמו קול טבעי, כמו ש- ה' עושה ניסים בדרך הטבע[2]. אלא ש-ה' ביטל את האפשרות שיווצר הד ע"י קולו וכן שיהיו הפסקות בדיבורו מסיבות מיוחדות, כגון: כדי שלא יחשבו שיש שתי רשויות חס ושלום.

דיבור ע"י הפסקה

בעת הדיבור, אויר נדחק מן הריאות ומואץ במעלה הגרון אל עבר הלוע. בהגיעו לשם, שני מיתרי הקול או קפלי הקול ליתר דיוק, פותחים בתנודה וכתוצאה מכך נוצר קול. שרירים מהדקים את הקפלים הללו כדי להפיק צלילים בטונים גבוהים. השפתיים, הלשון והלסת פועלות כולן יחדיו ומשנות בכך את הקולות למילים שיש להן מובן. מאחר שאנו זקוקים לאוויר כדי לדבר וליצור קול, אין אנו יכולים לדבר בקול רצוף ללא הפסקה לשאיפת אוויר[3].

במחקר על עכברים, חוקרים גילו את המנגנון במוח, האחראי על התיאום המדויק בין שרירי הגרון האחראים להפקת הקול לנשימה מתמשכת[4].

בת קול[5]

בחז"ל אנו מוצאים במספר מקורות על קול מן השמים הקרוי "בת קול" שנשמע במקרים מסוימים. כך למשל דרשו במסכת שבת, שבמעמד הר סיני, יצאה בת קול ושיבחה את בני ישראל שהגיעו לדרגת מלאכי השרת: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, דִּכְתִיב (תהלים קג, כ): 'בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ' - בְּרֵישָׁא 'עֹשֵׂי' וַהֲדַר 'לִשְׁמֹעַ' [רש"י - עושי דברו לשמוע - מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר, לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו]" (שבת פח, א).

במסכת סנהדרין נאמר: "תָּנוּ רַבָּנַן, מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל " (יא, א). מכאן (וממקורות נוספים בחז"ל), שתפקידה של בת הקול להמשיך את מסורת הנביאים, לגלות עתידות, ולמסור לבני אדם דברים שאין בכוחם לדעת.

התוספות כותב: "בת קול - יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו לפעמים כשאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק, ואותו קול היו שומעים" (סנהדרין, שם). בספר "פירוש ספר יצירה" לרבי יהודה ברצלוני כותב[6]: "ושאר הנביאים שומעים את הקול, אבל לא היו רואים שום ראות, לכן היו קורין בת-קול, והוא דומה כאדם העובר בין הרים גבוהים הרים ניקודים למעלה, והוא עובר בעמק ההרים בתווך, כאשר אדם ידבר דבר, הקול יכנס בתוך אותן הניקודין, וכשישתוק האדם קולו יחזור לו מן ההרים כל מה שיאמר בדיבורו: אם קול רם יענה בקול רם, ואם קול נמוך יענה בקול נמוך, ואין שם כי אם הרוח, וכזה היו שומעים בת-קול". פירושים אלו רואים בבת-קול הד-קול, תבנית קול. קול חיצוני, עמום ודומה להד, המוסר לאדם את הדברים שעליו לשמוע.

בפירוש רבינו יעקב בר שמשון[7] על דברי המשנה: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה",(פרק ו, משנה ב), מביא את פירושו של רב סעדיה גאון, המבאר ש"בת קול" הכוונה להד: "אמר ר' יהושע בן לוי...ורב סעדיה פירש, שהוא קורא בין ההרים והקול נענה לו מבין שברי ההרים והמערות שבסלעים, ולשון בת, שאין שומעין הקול ממש אלא את שכנגדו, שנראה ההר העונה כנגד אדם הקורא אצלו"; וכן מבואר בפירוש "יין הלבנון[8]" על מסכת אבות, על אותה משנה: "...וידוע כי המשמיע קול גדול נגד ההר, הקול חוזר לאזן השומע, וזהו ענין ה'בת קול', קול חלש שנולד מקול גדול…" (שם).

היווצרות ההד[9]

אנו מכירים את תופעת ההד בטבע - בעמקים, במערות, או אפילו בחלליהן של קשתות גדולות. במקומות אלה, אדם המשמיע קול רם, ישמע כעבור זמן קצר את קולו חוזר אליו, אם כי בעוצמה פחותה. הדים אלה מקורם בהחזרת הקול מצלע ההר או מקיר המערה או הקשת, בדומה להחזרת אור ממראה.

כאשר גלי-הקול[10] המוחזרים מגיעים אל אוזנינו בהפרש זמן מורגש, אחרי הגלים המקוריים, אנו שומעים את ההד. אם המחסום קרוב מדי לא יישמע הד, כיוון ששני הגלים, הישיר והמוחזר, יגיעו לאוזן כמעט בו בזמן ולא נוכל להבחין ביניהם. אם המחסום ממנו מוחזרים הקולות, מרוחק מאתנו 170 מטרים, יגיע ההד לאוזננו שנייה אחת אחרי הקול עצמו, מאחר שגלי הקול יעברו מרחק כולל של 340 מטרים (170 אל הקיר ו-170 בחזרה) ומהירות הקול היא 340 מטרים בשנייה. במרחק של 34 מטרים יגיע ההד לאוזננו רק חמישית השנייה אחרי השמעת הקול, ובמרחק קצר מזה הפרש הזמן לא יהיה מורגש כלל. לכן כאשר המחסום ממנו מוחזרים הקולות מרוחק מאתנו כ-30 מטרים לא יישמע ההד.

בתוך בניינים, וכן במערות ובמנהרות, אפשר לעתים קרובות לשמוע הדים רבים של אותו הקול, מכיוון שגלי הקול מוחזרים פעמים רבות. תופעה זו ידועה בשם הד מורכב. קול הרעם הוא דוגמה להד מורכב. הרעדת האוויר הראשונית נגרמת ע"י התרחבות פתאומית של האוויר, בגלל חומו של הברק, והמחסומים המחזירים את הקול במקרה זה הם העננים.

החזרת הקול באולמות קונצרטים מבוקרת בקפדנות, כדי ליצור כמות הולמת של הד ואיכות אופטימלית של הקול.

[1] ע"פ שיחת חג השבועות, תשכ"ג, הרבי מליובאוויטש, "פרשת ואתחנן - קול גדול ולא יסף" מובא בספר "פרדס חבד", כרכים 1-3, עמ' 28.

[2] הרמב"ם במורה נבוכים כותב במפורש שה' ברא קול מיוחד כדי שבני ישראל יוכלו לשמוע את שני הדברות הראשונות: "...ואילו את קול ה', כלומר את הקול הנברא, אשר ממנו הובן הדיבור לא שמעו אלא פעם אחת בלבד, ככתוב בתורה, וכפי שהבהירו החכמים במקום אשר העירותי לך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשומעו, והושׂגו בו שתי הדברות הראשונות" (חלק שני פרק לג).

[3] ראה גם אנצ' רפואית למשפחה, ערך "קול, היווצרות הקול", רביבים הוצאה לאור, 1981.

[4] Park J, Choi S, Takatoh J, Zhao S, Harrahill A, Han BX, Wang F. Brainstem control of vocalization and its coordination with respiration. Science. 2024 Mar 8;383(6687):eadi8081.

[5] להרחבה ראה במאמר של יהודה אייזנברג "לא בשמים היא", כתב העת "מכלול", גליון י', סיוון תשנ"ה. המאמר המקוון באתר "דעת".

[6] פירוש ספר יצירה, מאת רבי יהודה בר ברזילי הברצלוני, ברלין, תרמ"ה, עמ' 179.

[7] רבי יעקב בן שמשון היה רב צרפתי בדור הראשון לבעלי התוספות, מצעירי בית מדרשו של רש"י. ככל הנראה, חי ופעל בטרואה בין השנים 1070–1140 בקירוב. הפירוש של רב סעדיה גאון מובא בספר "אוצר הגאונים למסכת סנהדרין: תשובות ופירושים", מאת Zwi Taubes , 1966, מוסד הרב קוק, עמוד 87.

כמו כן, הפירוש מובא גם במחזור ויטרי על מסכת אבות (פרק ו, משנה ב). מחזור ויטרי הוא ספר הלכה ומחזור תפילות, שערך רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, תלמידו של רש"י, שכתיבתו הושלמה בשנת 1208.

[8] "יין לבנון" הוא שמו של פירוש למסכת אבות מאת הרב נפתלי הרץ וייזל, שנתפרסם בשנת 1775.

[9] אנצ' בריטניקה החדשה לנוער, ערך "קול", כתר הוצאה לאור בע"מ, 1996.

[10] על מהות הקול ראה "מסע מדע ו – מדע וטכנולוגיה לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים", כנרת בית הוצאה לאור, 2009, עמ' 73 בפרק על "קולות רעש וצלילים".

הר המלך

תוויות: גיאוגרפיה היסטורית / זיהוי אתרים, פרשת דברים

מאת: אורן סעיד

מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים

בפרשתנו, בדברי משה אל העם, חלקי ארץ ישראל מצויינים כך: "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (א, ז). רש"י מבאר: "בָהָר - זה הר המלך" (שם). מקור דברי רש"י הוא במדרש סִפְרֵי על חומש דברים: "בָהָר - זה הר המלך" (א, ו). הר המלך, בארמית "טוּר מַלְכָּא" (גיטין נז, א) ורש"י מפרש: "מדינה ששמה הר המלך" (שם).

היכן הוא "הר המלך"?

יש מן המקורות הקוראים את השם הר המלך על כל ההר של ארץ ישראל המערבית, למשל, בפרשתנו "בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה... (שם) - זה הר המלך" (ספרי, שם), כלומר כל ההר של מערב ארץ ישראל; יש הקוראים בו רק את הרי יהודה, למשל: בתלמוד ירושלמי מסכת שביעית, נאמר שהר המלך נמצא בחבל ארץ יהודה[1]: "איזהו הר שביהודה, זה הר המלך" (פרק ט, הלכה ב); ויש שמציינים בו את הרי יהודה ואת החלק הדרומי של הרי אפרים - אזור בית-אל, למשל, "אוכלין מבית המלך (= הר המלך) עד שיכלה מבית-אל" (תוספתא שביעית פרק ז, הלכה יב). מסתבר, שבתחילה נתייחד השם הר המלך לאזור בית-אל בהר אפרים ובתקופות שונות פשט על מקומות שונים[2].

מבט-על של הרודיון.
אחד הזיהויים להר המלך.
מתוך ויקימדיה

על הפסוק "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד, ה), מתרגם יונתן: "בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא" (שם), ואילו בכל המקומות האחרים, שנזכר בהם "בהר אפרים", שלא בקשר עם בית-אל, מתרגם הוא: "טוּרָא דְאֶפְרַיִם" או "טוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם"; וכך גם רש"י בפירושו לפסוק זה, הוא כותב: "תחת תומר...בהר אפרים - בְּטוּר מַלְכָּא". גם בדברי המשנה: "וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ [=של שפלת לוד] כְּהַר הַמֶּלֶךְ" (שביעית פרק ט, משנה ב), מרמזים על הר המלך שהוא בהרי אפרים, שהרי אלה הם ההרים הנשקפים על שפלת לוד ממזרח.

הר אפרים, במשמעותו הגיאוגרפית, מכוון להר המרכזי, המשתרע בין יהודה בדרום עד לרצועת העמקים בצפון, כשהכוונה לעמקי זבולון, יזרעאל, חרוד ובית שאן. לדעת רוב הפרשנים ניתן השם להר אפרים, שהתנחל בחלקו הדרומי ובמובלעות שבחלקו הצפוני, המכונות בספר יהושע "הֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (טז, ט) ואשר נפלו בנחלת אחיו הבכור – מנשה. אחרים סבורים שהשם ניתן להר על שם פוריותו[3], דבר המודגש גם בברכות יעקב ומשה[4] (בראשית מט, כה; דברים לג, יג-יד).

מי הוא 'המלך'?

על פי מסורת חז"ל מדובר בינאי המלך, כפי המסופר בתלמוד בבלי מסכת גיטין: "שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכׇל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ שֶׁהָיוּ בָּהֶן כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם" (גיטין נז, א). לפי מסורת זו, היו שם לינאי עיירות רבות, ולפיכך נקרא האזור על שמו, הר-המלך.

יש הסבורים כי מדובר במלך מבית תלמי, אשר שלט גם בארץ -ישראל, והמונח 'הר המלך' מציין את אדמות המלכות[5].ידוע כי חבלי-ארץ נרחבים, נמצאו בידי המלך תלמי כ'אדמת המלכות' והאיכרים שישבו על אדמת אלו נחשבו כאיכרי המלך, כלומר אריסים.

הר המלך - הרודיון[6]

יש הסבורים, כי מדובר במלך הורדוס, והמונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון - הר הורדוס בשוליו של מדבר יהודה[7]. על-אף מעמדו המיוחד וחשיבותו הרבה, הרודיון איננו נזכר במפורש בספרות התלמודית. יתכן כי הדבר נובע מכך שהפרושים לא אהדו את הורדוס, ולפיכך כאשר רצו להתייחס להר של הורדוס, הם הסתפקו במונח 'הר-המלך' והכל ידעו למה הכוונה[8]. מטבע לשוני זה עבר גם לספרות חז"ל.

אחד המקורות הקדומים המזכירים את הר-המלך מצוי בתוספתא: "אילים ממואב עגלים משרון כבשים ממדבר גוזלות מהר המלך" (מנחות ט, ג). התוספתא, מונה את המקומות שסיפקו קרבנות למקדש, מציינת בהם גם את הר-המלך. מסתבר, שגם בארמונו של הורדוס שבהרודיון, גדלו יונים[9], והמקום סיפק גוזלות לקרבנות המקדש. במקומות שונים בספרות המשנה והתלמוד מופיע המונח 'יונים הרדסיות'. בתלמוד בבלי מסכת חולין נחלקו רבי חייא ורבי שמעון במקור השם: "חַד תָּנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת וְחַד תָּנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת; מַאן דְּתָנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס וּמַאן דְּתָנֵי הַדְּרָסִיָּאוֹת עַל שֵׁם מְקוֹמָן" (חולין קלט, ב). רש"י מסביר, שיונים אלו נקראו על שם הורדוס, "שהתחיל להתעסק בגידולן" (שם, ד"ה הורדוס).

המונח 'הר-המלך' בספרות חז"ל, ביסודו הוא כינוי להרודיון, והתמורות שחלו בהיקפו של הר-המלך מקבילות להתפתחות שהיתה במעמדו של הרודיון. בתולדות הרודיון אפשר להבחין שלושה שלבים. בראשונה מציין השם את המבצר המלכותי של הורדוס ואת העיר שנבנתה לרגליו. מתוך מקורות של סוף תקופת הבית למדים אנו כי להרודיון ניתן מעמד של טופארכיה (=מונח יווני למחוז), כלומר העיר הופכת למרכז של טופארכיה והשם הרודיון נקרא על כל המחוז מעמד אדמיניסטרטיבי. זה נשמר להרודיון לפחות עד מרד בר-כוכבא. יותר מאוחר בטלה הטופארכיה הרודיון, ומסתבר כי מיד לאחר המרד סופחה טופארכיה זו לירושלים על-ידי אדריינוס. בדומה לכך אנו מוצאים בספרות התלמודית את התמורות במונח 'הר-המלך' . בשלב הראשון הר-המלך מציין את העיר ואת הטופארכיה, ואילו בשלב האחרון בסוף המאה השלישית ותחילת הרביעית, כאשר הרודיון איננה משמשת עוד כטופארכיה ומעמדה נשכח, איבד גם השם הר-המלך את משמעותו הראשונית, והוא חל על אזור נרחב שכלל שטחים הן בהרי יהודה הן בשומרון.

[1] ארץ יהודה הוא באזור מרכז ארץ ישראל, הנכלל בתחומי יהודה ושומרון.

[2] אנצ' יהודית דעת, בערך "הר המלך", מכללת הרצוג.

[3] למשל, פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת שביעית: "בהר המלך, והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל" (פרק ט, משנה ב).

[4] "כיבוש הר אפרחם וירושתו", יהודה קיל, "הגיונות במקרא ובחינוך", משרד החינוך, תשנ"ח.

[5] " ארץ יהודה : מימי העליה מבבל עד חתימת התלמוד", שמואל קליין, תל אביב : דביר, עמ' 41.

[6] רפאל ינקלביץ, ‏הר-המלך - הרודיון, קתדרה 20, יולי 1981

[7] כיום הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים, הנמצא כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים בספר מדבר יהודה. האתר כולל מבצר, העטוי בגבעה מלאכותית, חומות, מגדלי שמירה ולמרגלותיהם עיר קטנה ("הרודיון תחתית") ובה בריכת מים וארמון רחב ידיים שבנה המלך הורדוס בין השנים 22 לפני הספירה ל-15 לפני הספירה, עבורו ועבור אנשי חצרו.

[8] בדומה לכך אנו מוצאים כי כאשר רצו להזכיר את ההיפודרום (מסלול מרוצי סוסים ומרכבות) שבנה הורדוס בירושלים, אין חז"ל מזכירים את שמו של הורדוס, אלא משתמשים במונח 'איסטרטית של מלך' (תוספתא עדויות ג, ד).

[9] "ארץ ישראל ושכנותיה", ישראל זאב בן פינחס הורביץ, ירושלים, תש"ל, ערך הרודיוס.

ביצורים קדומים

תוויות: ארכיאולוגיה, פרשת מטות

מאת: אורן סעיד

בערים מרכזיות בארץ ישראל, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מערכות ביצורים מרשימות, הכוללות חומות אדירות ושערים מבוצרים.

בפרשתנו אנו קוראים על מלחמת ישראל במדין. התורה מציינת שבני ישראל שרפו באש את ערי מדין ואת טירותם: "וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (במדבר לא, י). רש"י בפירושו הראשון וכן תרגום אונקלוס מבארים שטירה היא בית עבודה זרה[1]. רבי אברהם אבן עזרא ביאר שטירה היא ארמון מלכותי: "טירותם - ארמוני המלכים" (שם, השווה רש"י כאן בפירושו השני). רלב"ג מבאר שטירה היא עיר המוקפת חומה: "ואת כל טירותם - הם הערים הבצורות המוקפות חומה" (לא, י).

המונח 'טִירֹתָם' נזכר גם בחומש בראשית לגבי מושבות בני ישמעאל: "אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" (בראשית כה, טז). תרגום אונקלוס מתרגם: "וּבְטִירֹתָם - וּבכַרכֵּיהוֹן", והכוונה לערים המוקפות חומה (שם, השווה רש"י). רבי אברהם אבן עזרא ביאר, שטירה היא ארמון: "ובטירותם - ארמונים, כמו 'טִירַת כָּסֶף' (שיר השירים ח , ט)". הרד"ק מבאר שהכוונה גם למבצר: "בחצריהם ובטירותם - במקום שנפלה נחלתם, היו שם בגדולה ובכבוד, יושבים בחצריהם ובטירותם. וה'חצרים' הם ערי הפרזות, וה'טירות' הם הכרכים והמבצרים" (שם). רש"י על שיר השירים, על הביטוי 'טִירַת כָּסֶף' (שיר השירים ח , ט) ביאר שטירה היא עיר מבוצרת: "נבנה עליה טירת כסף - נהיה לה לעיר מבצר ולכתר ולנוי" (שם). אם כן, המונח 'טירה' מתייחס לביצור שהקיף עיר או ארמון.

תבליט מצור סנחריב על לכיש,
מתאר את המצור
מתוך ויקימדיה

ערי מבצר ומצודות

בספר שופטים נאמר שישראל בנו מבצרים מפני מדיין: "וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת" (שופטים ו, ב). מבאר בפירוש אור "מצודת ציון": "המצדות - מבצרים חזקים" (שם). הנביא אלישע מתנבא שה' יתן את מואב בידי ישראל ויכו "כָּל עִיר מִבְצָר" (מלכים ב, ג, יט).

ביצורים הם מבנים ואמצעים אחרים שנועדו למנוע חדירת פולשים ואויבים לתחומה של עיר או מדינה או ארמון. הביצורים הקדומים ביותר ידועים מהמזרח הקדמון, ובכללם ביצורי העיר יריחו. על ערים בצורות בכנען, ערי מבצר ומצודות מסופר בספרי המקרא, החל מדברי המרגלים למשה במדבר, וכלה בתיאור ביצורן של ערים בתקופת המלוכה בישראל, ביניהן: ירושלים, שומרון, מגידו, בית שאן עוד. כמו כן נחשפו ביצורים מקיפים בשטחי האימפריות החיתית והמצרית, בצור, בצידון, במואב, בבבל ועוד. מפורסמים גם הביצורים מתקופת סוף בית המקדש השני: מצדה, הרודיון, גמלא ועוד.

הביצורים הראשונים היו חומות עץ או אבן שהקיפו את העיר. לעתים בנו שתיים או שלוש חומות סמוכות זו לזו. ביצורי החיתים והפניקים נחשבו לחזקים ביותר. הם כללו שתי חומות אבן מקבילות במרחק של 5-10 מטרים זו מזו, ומחוברות בחומות ניצבים במרחקים שווים, שיצרו מלבנים – אותם מילאו באבנים ואדמה[2].

במצרים העתיקה מקדשים וכן מבנים מלכותיים היו מוקפים חומה לשם הגנה[3].

ביצורים קדומים בארץ ישראל

חפירות בתל חצור חשפו את אחת ממערכות הביצור המרשימות ביותר בארץ ישראל. השרידים כוללים חומות עבות מאבן ולבני בוץ, מגדלי שמירה וחפיר עמוק[4] המקיף את העיר ושער מפואר בן שישה תאים, הדומה לאלה שבתל מגידו ובתל גזר[5] (ראה להלן).

בתל מגידו התגלו מערכות ביצורים עצומות ממדים שכללו שערים בעלי שישה תאים, חומות עבות כפולות ומגדלי שמירה[6].

בתל גזר נחשפה מערכת ביצורים הכוללת חומה מאסיבית, שער מרשים בן שישה תאים וחפיר רחב החצוב בסלע. מערכת זו משתלבת היטב בתבנית הביצורים של ערי הממלכה המאוחדות במאה העשירית לפני הספירה, בדומה לתל מגידו ולתל חצור[7].

יריחו נחשבת לאחת הערים הראשונות בעולם שבוצרו בצורה משמעותית. חפירותיה חשפו חומה רחבה עשויה לבני בוץ, ומגדל אבן עגול המתנשא לגובה של כשמונה מטרים[8].

תל לכיש התגלה כעיר מבוצרת היטב בעלת שער בן שישה תאים, חומת סוגרים רחבה ומגדלים שמורים היטב. שרידי השער המרשים תואמים את התיאור בתבליטי נינווה של סנחריב, וממחישים את עוצמת הביצורים בתקופת ממלכת יהודה[9].

במדרון המזרחי של עיר דוד התגלתה מערכת ביצורים מרשימה הכוללת חומה עבה ומגדל אבן מאסיבי, הבנויים סמוך למעיין הגיחון[10].

ביצורים קדומים בציורים ובתבליטים

הציורים הקדומים ביותר של ערים בארץ ישראל, נתגלו בחורבות מצרים ואשור - שתי המעצמות של העולם הקדום, אשר נלחמו רבות על אדמת הארץ, השתדלו לרכוש את השליטה על מקומותיה האסטרטגיים ולהבטיח בזה את ענייניהם הביטחוניים. בציורים הקדומים, נראות הערים הבצורות על חומותיהן ומגדליהן בלוויית כתובות, המציינות את שמותיהן ולפיהן אפשר לזהותן. בציורי המצרים מובאות הכתובות בכתב החרטומים ובציורי האשורים בכתב היתדות.

בחפירות המדעיות שנערכו בחורבות ארמונו של תגלת פלאסר באשור, נתגלה לוח אבן ובו חקוקה צורת עיר בצורה, אשר אשורים מסתערים עליה ותושביה נכנעים לפניהם. לפי הכתוב מעליה, בכתב היתדות, זו העיר גזרו, והיא לפי כל הדעות העיר גזר, עיר מפורסמת בהיסטוריה הישראלית על אם הדרך בין ירושלים ויפו.

בארמונו המפואר של סרגון, נמצא תבליט גדול ובו נראית עיר בצורה על אי, וממנה שטות רפסודות המובילות ארזי הלבנון. אולי זו העיר צור, אשר סיפקה עצים לשכנותיה.

לאחר ניצחון סנחריב מלך האשור, על העיר לכיש, ציווה סנחריב לחקוק על קיר ארמונו, בעיר בירתו נינווה, את צורת העיר הבצורה לכיש, עם חומותיה ותושביה הלוחמים, כשהאשורים מסתערים עליה ומנצחים אותה. תבליט זה, מהגדולים ביותר בעתיקות אשור ומהחשובים לידיעת המקרא, נתגלה בחפירות נינווה. באותו ארמון של סנחריב בנינוה, נמצא גם תבליט אחר, המציג עיר בצורה במרומי הר המוקפת חומה ובה נראה אחד משעריה. בקצה העליון של מגדלה הגבוה, נשאר קטע מכתובת אשורית בכתב היתדות '...אלאמו', כנראה היה כתוב 'אירוסאלאמו' וזו צורה אשורית של השם ירושלים[11].

ה"לימס"

הרומאים הקימו על שפת המדבר, בעבר הירדן המזרחי, שורת מבצרים ומצודות להגנה - הם ה"לימס" המפורסמים, לצורך הגנה מפלישות נודדי המדבר. מבצרים אלה נמשכו לאורך 420 ק"מ מסוריה בצפון עד אילת בדרום, לאורך דרך המלך של טריאנוס קיסר ומסילת הברזל החג'אזית של ימינו[12].

כל מבצר היה בנוי בצורת מרובע, בפינותיו מגדלים, וסביבו על פי רוב חפירה עמוקה. חצר המבצר היתה רחבת ידיים ושמשה מקום מקלט לאזרחים בימי התקפה ואכסניה לעוברי אורח ולסוחרים נודדים. עד ימינו, נשארו לארכה של עבר הירדן שרידים רבים של מבצרי הרומאים[13].

[1] וכן מלבי"ם: "טירותם - בית עבודת כוכבים, ששם היו מנחשים ורואים בכוכבים, שזו היתה עבודתם, כי על נחש ינחש תרגם יונתן מטיירא מטייר ביה..." (שם). ראה גם בספר "הערוך השלם" בערך 'טיריון'.

[2] אנצ' לבית ישראל, הרב רפאל הלפרין, בערך "ביצורים", הוצאת "הקדש רוח יעקב", 1994.

[3] Morkot‏, ‪R‏. ‪G‏. (2010). ‪The A to Z of Ancient Egyptian Warfare‏. U.S.A: ‪Scarecrow Press‏. Pages 88-89

[4] תעלה עמוקה הנחפרת מחוץ לביצורים כמו טירה או עיר, כדי להקשות על תוקפים, ובמיוחד על מכונות מלחמה ופרשים, להגיע אל החומות.

[5] Ben-Tor, A. (2016). Hazor: Canaanite Metropolis, Israelite City. Jerusalem: Israel Exploration Society, p. 113.

[6] Ussishkin, D. (1999). “Megiddo – Armageddon: The Story of the Canaanite and Israelite City.” Biblical Archaeology Review, 25(1), p. 35.

[7] Dever, W. G. (1990). Gezer I: Report of the 1964–1974 Excavations. Jerusalem: Hebrew Union College, p. 89.

[8] Kenyon, K. M. (1981). Excavations at Jericho, Vol. 3. London: British School of Archaeology in Jerusalem, p. 16.

[9] Ussishkin, D. (2004). Lachish V: Investigations at Lachish: The Iron Age. Tel Aviv University, p. 52.

[10] Shiloh, Y. (1985). Excavations at the City of David I, 1978–1982. Qedem 19, p. 28.

[11] "ארץ ישראל בתמונות ובמפות עתיקות", זאב וילנאי, הוצאת ראובן מס ירושלים, 1961, עמ' 5-9 .

[12] אנצ' יהודית "דעת", מכללת הרצוג, ערך "עבר הירדן".

[13] "מדריך ארץ ישראל", עבר הירדן המזרחי חוורן וסיני, זאב וילנאי, הוצאת "תור" ארץ ישראל, ירושלים, 1946, עמ' 12-13.