"קול גדול ולא יסף"

 מאת: אורן סעיד

חז"ל התייחסו לקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, וציינו שהקול של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו.

נאמר בפרשתנו: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דִּבֶּר ה' מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי" (ה, יט). ע"פ חז"ל, בני ישראל שמעו מפי הקב"ה רק את שתי הדברות הראשונות, ואת הנותרות שמעו מפי משה רבינו (בבלי מכות כד, א). התורה מציינת שהקול של ה' היה מיוחד בכך שהוא " קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף". מה היה מיוחד בקול של הקב"ה, ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני?

רש"י מפרש "ולא יסף - מתרגמינן ולא פסק - לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף - כי קולו חזק וקיים לעולם". כלומר, שלא פסק הקול כדרך בני אדם שמדברים שמפסיקים בין דיבור לדיבור לשאוף אויר, אלא כל עשרת הדברות נאמרו בקול אחד. והיה קול אחד, ולא חזק בתחילה וחלש בסוף, או להיפך, אלא קול חזק מתחילה ועד סוף.

האוויר העובר במיתרי הקול מרעיד אותן ויוצר קולות.
מתוך ויקימדיה

במדרש במדבר רבה מפרשים "רבנן אמרי שלא היה לו בת קול" (פרשה כח). במונח "בת קול" הכוונה להד (ראה להלן). בנוהג העולם, אם אדם מדבר עם חברו נוצר הד, אבל מהקול של הקב"ה לא נוצר הד כדי שידעו שהקב"ה אחד. כמו כן מציאות ההד נגרמת ע"י שגלי הקול נתקלים במקום שהם לא נקלטים ולכן הם "נזרקים" אחורה. אבל כשהקב"ה  דיבר "אנוכי ה' אלוקיך…", זה היה ב"קול גדול" - שום דבר לא היה יכול לעצור בעד הקול, הוא חדר בכל העולם, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו ונהיה חדור בקול של ״אנכי״ ;ולא היה שום פרט בעולם שלא הרגיש את השייכות להקב"ה [1].

בספר ספר תבואות הארץ לרב יהוסף שווארץ מסביר את המדרש הנ"ל: "רבנין אמרי, שלא היה לו בת קול, עד כאן. רוצה לומר, שקול זה לא היה כדרך כל הקולות שבדרך הטבע. שמוציא קול אחר, כי אם 'לא יסף' בלא בת קול ודרך הטבע קול גדול הנשמע בין ההרים עושה בת קול. ולפעמים כמה קולות זה אחר זה אם הגופים ההמה אשר בהם מכה קול ומחזיר בת קול. אינם במרחק השוה. והנה ע"פ המציאות נודע שבשכונת הר סיני נמצאים הרים וא"כ ע"פ חוק ומשפט הטבע ראוי להישמע בת קול (אפילו קולות הרבה) אולם קול ההוא לא קול טבעי היה כי אם רוחני אלוקי לכן לא נשמע בת קול " (תשובות מירושלים, איזהו לשונות מתלמוד ירושלמי).

אנו למדים שקולו של הקב"ה הינו תופעה שלא בגדר הטבע, כיוון שאין לקול הד, והקול אחיד בעוצמתו. וניתן להסביר זאת בשני אופנים:

1. הדימויים של הקב"ה, הם רק כדי לסבר את אוזנו של האדם. הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, ולכן גם קולו של הקב"ה אינו קול המוכר לנו ע"פ חוקי הטבע אלא קול רוחני (כפי שהסביר לעיל הרב יהוסף שווארץ). לכן לקול של הקב"ה אין הד, והקול אחיד בעוצמתו.

2.     אמנם הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות גוף כלל, אך הקול של הקב"ה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני, הוא מבחינה פיזיקאלית כמו קול טבעי, כמו ש- ה' עושה ניסים בדרך הטבע[2]. אלא ש-ה' ביטל את האפשרות שיווצר הד ע"י קולו וכן שיהיו הפסקות בדיבורו מסיבות מיוחדות,כגון: כדי שלא יחשבו שיש שתי רשויות חס ושלום.

דיבור ע"י הפסקה

בעת הדיבור, אויר נדחק מן הריאות ומואץ במעלה הגרון אל עבר הלוע. בהגיעו לשם, שני מיתרי הקול או קפלי הקול ליתר דיוק, פותחים בתנודה וכתוצאה מכך נוצר קול. שרירים מהדקים את הקפלים הללו כדי להפיק צלילים בטונים גבוהים. השפתיים, הלשון והלסת פועלות כולן יחדיו ומשנות בכך את הקולות למילים שיש להן מובן. מאחר שאנו זקוקים לאוויר כדי לדבר וליצור  קול, אין אנו יכולים לדבר בקול רצוף ללא הפסקה לשאיפת אוויר[3].

בת קול [4]

בחז"ל אנו מוצאים במספר מקורות על קול מן השמים הקרוי "בת קול" שנשמע במקרים מסוימים. כך למשל דרשו במסכת שבת, שבמעמד הר סיני, יצאה בת קול ושיבחה את בני ישראל שהגיעו לדרגת מלאכי השרת: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבָנַי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג, כ): 'בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ' - ברישא 'עֹשֵׂי' והדר 'לִשְׁמֹעַ' [רש"י - עושי דברו לשמוע - מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר, לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו]" (שבת פח, א).

במסכת סנהדרין נאמר: "תנו רבנן: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת-קול" (יא, א). מכאן (וממקורות נוספים בחז"ל), שתפקידה של בת הקול להמשיך את מסורת הנביאים, לגלות עתידות, ולמסור לבני אדם דברים שאין בכוחם לדעת.

התוספות כותב: "נקראת בת קול לפי שלא היו שומעים הקול עצמו היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו לפעמים כשאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק, ואותו קול היו שומעים" (שם). בספר "פירוש ספר יצירה" לרבי יהודה ברצלוני  כותב[5]: "ושאר הנביאים שומעים את הקול, אבל לא היו רואים שום ראות, לכן היו קורין בת-קול, והוא דומה כאדם העובר בין הרים גבוהים הרים ניקודים למעלה, והוא עובר בעמק ההרים בתווך, כאשר אדם ידבר דבר, הקול יכנס בתוך אותן הניקודין, וכשישתוק האדם קולו יחזור לו מן ההרים כל מה שיאמר בדיבורו: אם קול רם יענה בקול רם, ואם קול נמוך יענה בקול נמוך, ואין שם כי אם הרוח, וכזה היו שומעים בת-קול". פירושים אלו רואים בבת-קול הד-קול, תבנית קול. קול חיצוני, עמום ודומה להד, המוסר לאדם את הדברים שעליו לשמוע.

היווצרות ההד [6]

אנו מכירים את תופעת ההד בטבע - בעמקים, במערות, או אפילו בחלליהן של קשתות גדולות. במקומות אלה, אדם המשמיע קול רם, ישמע כעבור זמן קצר את קולו חוזר אליו, אם כי בעוצמה פחותה. הדים אלה מקורם בהחזרת הקול מצלע ההר או מקיר המערה או הקשת, בדומה להחזרת אור ממראה.

כאשר גלי-הקול[7] המוחזרים מגיעים אל אוזנינו בהפרש זמן מורגש, אחרי הגלים המקוריים, אנו שומעים את ההד. אם המחסום קרוב מדי  לא יישמע הד, כיוון ששני הגלים, הישיר והמוחזר, יגיעו לאוזן כמעט בו בזמן ולא נוכל להבחין ביניהם.  אם המחסום ממנו מוחזרים הקולות, מרוחק מאתנו 170 מ', יגיע ההד לאוזננו שנייה אחת אחרי הקול עצמו, מאחר שגלי הקול יעברו מרחק כולל של 340 מ' (170 אל הקיר ו-170 בחזרה) ומהירות הקול היא 340 מטרים בשניה. במרחק של 34 מ' יגיע ההד לאוזננו רק חמישית השנייה אחרי השמעת הקול, ובמרחק קצר מזה הפרש הזמן לא יהיה מורגש כלל. לכן כאשר המחסום ממנו מוחזרים הקולות מרוחק מאתנו  כ-30  מ'  לא יישמע ההד. 

בתוך בניינים, וכן במערות ובמנהרות, אפשר לעתים קרובות לשמוע הדים רבים של אותו הקול, מכיוון שגלי הקול מוחזרים פעמים רבות. תופעה זו ידועה בשם הד מורכב.  קול הרעם הוא דוגמה להד מורכב. הרעדת האוויר הראשונית נגרמת ע"י התרחבות פתאומית של האוויר, בגלל חומו של הברק, והמחסומים המחזירים את הקול במקרה זה הם העננים.

החזרת הקול באולמות קונצרטים מבוקרת בקפדנות, כדי ליצור כמות הולמת של הד ואיכות אופטימלית של הקול.

 

---

[1] ע"פ שיחת חג השבועות, תשכ"ג, הרבי מליובאוויטש, "פרשת ואתחנן - קול גדול ולא יסף" מובא בספר "פרדס חבד", כרכים 1-3, עמ' 28.

[2]  הרמב"ם במורה נבוכים כותב במפורש שה' ברא קול מיוחד כדי שבני ישראל יוכלו לשמוע את שני הדברות הראשונות: "...ואילו את קול ה', כלומר את הקול הנברא, אשר ממנו הובן הדיבור לא שמעו אלא פעם אחת בלבד, ככתוב בתורה, וכפי שהבהירו החכמים במקום אשר העירותי לך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשומעו, והושׂגו בו שתי הדברות הראשונות" (חלק שני פרק לג).

[3] ראה גם אנצ' רפואית למשפחה, ערך "קול, היווצרות הקול", רביבים הוצאה לאור, 1981.

[4] להרחבה ראה במאמר של יהודה אייזנברג "לא בשמים היא", כתב העת "מכלול", גליון י', סיוון תשנ"ה. המאמר המקוון באתר "דעת"

[5] פירוש ספר יצירה, מאת רבי יהודה בר ברזילי הברצלוני, ברלין, תרמ"ה, עמ' 179.

[6] אנצ' בריטניקה החדשה לנוער, ערך "קול", כתר הוצאה לאור בע"מ, 1996.

[7] על מהות הקול ראה בויקיפדיה בערך "קול".

© כל הזכויות שמורות למחבר