מאת: אורן סעיד
בעולם העתיק, בעת כריתת ברית, נהגו לבתר בעלי חיים כסמל לחיזוק הברית בין הצדדים.
משה מכנס את בני ישראל ביום מותו[1] על מנת להכניסם בברית עם הקב"ה ואומר להם: "לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (כט, יא). מבאר רש"י מה הלשון של "לעבור" בברית: "דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) 'הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו' ".
כריתת ברית בין שני צדדים או יותר, באה להביע ידידות, שלום והתחייבות הדדית. בתקופת המקרא נהגו לכרות ברית בליווי מעשה סמלי שיבטא את ההתחייבות ההדדית. בד"כ, המעשה היה ביתור בעל חיים, העמדת הבתרים ומעבר ביניהם. כך היה בברית בין הבתרים (בראשית טו, י) והברית בין צדקיהו והעם הנזכרת בירמיהו (שם).
|
|
עגל צעיר. נהגו לבתר בכריתת ברית. יוצר: יאיר ליברמן מתוך ויקיפדיה |
ברית בין הבתרים
בברית בין הבתרים נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל; וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, ט-י).הצד השווה לכל בעלי החיים הנזכרים, שהם נמנים עם בעלי החיים הטהורים לקרבן. אברהם ביתר את בעלי החיים לשני חלקים שווים, לאורכם [2], וודאי רק לאחר ששחטם [3]. אברהם שם כל אחת מהבהמות, באפן ששני בתריה היו מונחים אחד מול רעהו ו"היד" האחת היתה מכוונת כנגד רעותה וכיוצא בזה ב"רגליים"; והשאיר אברהם רווח בין הבתרים, כעולה מן הכתוב בהמשך: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (טו, יז). התנור עשן והלפיד שעברו בין הבתרים, כדרך כורתי ברית, הם שליחים של השכינה, כפי שרש"י מציין: "ויבתר אותם - חלק כל אחד לשני חלקים...ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה כמה שנאמר להלן ( ירמיהו לד, יט) 'הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל', אף כאן תנור עשן ולפיד אש, אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש" (טו, י).
ברית שחרור העבדים
ירמיהו מוכיח את העם, על הפרת הברית של העם עם ה' בימי צדקיהו, שלא שחררו את עבדיהם שבתוך ירושלים, על פי מצוות התורה. ירמיהו מציין בנבואתו את דרך כורתי הברית: "וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו ; שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל" (ירמיהו לד, יח-יט). רש"י מציין, שהטעם למנהג ביתור העגל הוא לציין את חיזוק הברית, שאם לא ישמרו את הברית, יהיה דינם כדין העגל החתוך: "העגל אשר כרתו לשנים - כשחזרו וכבשום, כרתו כולם ברית למרוד במקום, וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר: ככה יבתר ויחלק העובר עליה" (ירמיהו לד, יח). טעם אחר מביא "רבנו בחיי [4]", שהסמל בביתור בעליי החיים הוא לציין את אי האפשרות לבטל את הברית ולהחזיר את המצב לקדמותו, וזו לשונו: "כשם שאי אפשר שיהיו הבתרים חוזרים לכמות שהיו - כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך" (בראשית טו, יח).
השד"ל (=שמואל דוד לוּצאטוֹ, 1800-1865) מבאר, שהסמל שבביתור העגל הוא, שכשם ששני החלקים המבותרים היו תחילה גוף אחד והיה החלק האחד מרגיש את החולי שבחלק השני בהיות העגל חי, כך יהיו שני האנשים הכורתים ברית כגוף אחד בהיותם בחיים ולא יפריד ביניהם רק המוות: "והעגל אשר כרתו - ...הנה אין להכחיש כי תחילת כריתת ברית אפשר שהיה, כשהיו שְנַים מתחייבים זה לזה וזה לזה; ולפי זה אפשר כדעת בעל ספר העיקרים [5] (מאמר ד פרק מה) שהיו כורתים בעל חיים לשנים ועוברים בין הבתרים, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חיים ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חברו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חברו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המוות, כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד" (שם). השד"ל מביא בפירושו הסברים לביטוי " כריתת ברית" בעברית וגם בלשונות אחרים; ואחד מההסברים הוא שלשון כריתה מורה על ביתור בעל החיים שבעצם היה כורת (=ממית) את חייו (שם).
ממצאים קדומים מהעיר מארי [6]
תעודות שנמצאו בעיר הקדומה מארי בסוריה[7], מן האלף השני לפני הספירה ומן האלף הראשון לפני הספירה, מזכירות הבאת בעלי חיים לצורך כריתת ברית וקטילתם במהלך טקס כריתת הברית. בעוד שבמארי ובמקומות אחרים, בטקס כריתת ברית שימש בעיקר חמור - במקרא, לצורך זה, שימשו בעלי-חיים אחרים ובעיקר העגל, כפי שהיה נהוג באתרים הרחוקים ממארי. ניתן להניח שהחמור, בשל היותו חיה טמאה במקרא, נפסל לכריתת ברית.
[1] על פי רש"י לפסוק ט ד"ה אתם ניצבים.
[2] שנאמר: "וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ" ותרגם אונקלוס: "בתווך – בְּשָׁוֶה", כלומר לשני חלקים שווים; ואין כורתים בעל חיים לשני חלקים שווים אלא אם כן כותרים אותו לאורכו. על פי פירוש "דעת מקרא", בראשית טו, י-יא.
[3] ולא זכר כתוב דבר השחיטה כי הדבר מובן מאליו ועל כך נצטוו בני נח: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד).
[4] רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה (1255-1340).
[5] רבי יוסף אַלְבּוֹ (1380-1444).
[6] ראה בספריה הווירטואלית של מטח, מאמר "לטקס כריתת בריתות במארי ובמקרא" מאת אברהם מלמט, כתב העת: "על הפרק: כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים", ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא, אוקטובר 1998 , גיליון 15.
[7] שכנה במיקום שכיום הוא תל חרירי, על גדתו המערבית של נהר הפרת.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה