על הריחיים

 מאת: אורן סעיד

מספרן הרב של אבני רחיים שנתגלו בחפירות ברחבי המזרח הקדמון, מעיד שהיו כלי בית נחוצים אלה נפוצים הרבה ומצויים גם בבתי דלים.

בפרשתנו נאמר: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב, כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (כד, ו). התורה מצווה, שאסור למלווה לקחת הרחיים כמשכון מן הלווה, כי בהם תלויה הנפש – שבהם נעשה מזון לכל נפש. אבני רחיים הן זוג אבנים המשמשות לטחינת גרעינים, בעיקר גרעיני דגנים, לקמח. האבן העליונה, הנקראת "רֶכֶב", סובבת על פני האבן התחתונה - ה"שֶכֶב", והגרעינים נטחנים ביניהן.  מספרן הרב של אבני רחיים שנתגלו בחפירות ברחבי המזרח הקדמון, מעיד שהיו כלי בית נחוצים אלה נפוצים הרבה ומצויים גם בבתי דלים[1]. שכן היו נוהגים לטחון את הדגנים סמוך לאפיית הלחם, הוא המאכל המקובל והעיקרי של המון העם. על כן אסרה התורה על הנושה לקחת את הרחיים כמשכון. הרחיים שנתגלו בארץ (בשכם, גזר, ירושלים ועוד) עשויות בזלת.

השד"ל[2] מבאר שהתורה הזכירה דווקא את ה"רכב" כי הוא מיטלטל ולכן נוח ליטול אותו, אך הוא הדין ל"שכב" שמוזהר מלמשכנו: "לא יחבול רחים ורכב - לא הרחיים בכללם, ולא הרכב לבדו, והזכיר הרכב ולא השכב, כי השכב קבוע, והרכב מיטלטל ונקל לקחתו יותר מן השכב". רש"י לעומת זאת מבאר שבמילה "רחים" הכוונה לאבן התחתונה: "רֵחַיִם - היא התחתונה; וָרָכֶב - היא העליונה". האבן עזרא מבאר: "רֵחַיִם -שם שנים, ולא יתכן להיותם נפרדים; וָרָכֶב - היא ההוה במים". לדעת האבן עזרא במונח "רחיים" התורה התכוונה לאבן הרכב והשכב; ובמונח ה"רָכֶב" – התורה התכוונה לגלגל המים שהיה חלק עיקרי מ"רחיים של מים", רחיים שאבן הרכב שלהם הסתובבה באמצעות כוח המים (ראה להלן).

ברצוני להתייחס בקצרה, למספר סוגים של רחיים, שהיו נפוצות בתקופות שונות והוזכרו במקרא ובדברי חז"ל[3].

אבן רכב של רחיים של דחף
עשויים מבזלת מיבנה ים.
יוצר: Hanay.
מתוך ויקימדיה

רחיים במקרא - רחיים פשוטות של יד

מקום נוסף בתורה בו מוזכרים הרחיים, הוא בדברי משה רבנו,  המציין את דברי ה', שבמכת בכורות ילקו גם בכור של שפחה מצרית, ששועבדה בטחינה באמצעות הרחיים: "עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (שמות יא, ה). הרחיים מוזכרים בתורה גם לגבי המן, שבני ישראל טחנו את המן באמצעות רחיים: "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם" (במדבר יא, ח). רבי אברהם אבן עזרא מבאר שמדובר ברחיים ידניות: "ברחים - של היד" (שם). אכן המונח רחיים במקרא מתייחס לסוג של "רחיים של יד".

רחיים אלה מורכבות מאבן תחתונה, שכב, בצורת לוח שטוח, ומאבן עליונה, רכב, שצורתה צרה ומוארכת, ושפניה התחתונות שטוחות ופניה העליונות מעוגלות. הטוחן, שבדרך כלל כרע ברך, אחז ברכב בשתי ידיים והזיז אותו הלוך ושוב על פני השכב. מתקן זה היה הסוג היחיד ששימש בארץ -ישראל עד לתקופה הפרסית. רחיים כאלו, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בגזר, תל א-נצבה, מגידו ותל מיכל. אין ספק שהמונח רחיים במקרא מכוון לרחיים פשוטות של יד[4].

רחיים סיבוביות של יד

במתקן זה גם הרכב וגם השכב הם אבנים עגולות שטוחות או כמעט שטוחות. הרכב מסתובב על השכב בדרך כלל על ציר הקבוע במרכז השכב, והחודר דרך העין שברכב, שדרכה גם שפכו את הגרעינים לטחינה. אולם לפעמים הרכב מסתובב על בליטה - שבמרכז השכב, הבולטת דרך העין. רחיים אלו, על פי הממצא הארכאולוגי, היו הסוג העיקרי של רחיים ידניות שהיה הנפוץ בתקופה הביזנטית. סביר להניח, ש"רחיים של יד" הנזכר בתלמודים  מכוון לרחיים אלו; למשל: "אִיבָּעֵית אֵימָא בְּרִיחְיָא דִּידָא [=רחיים של יד]" (תלמוד בבלי כתובות נט, ב). רחיים כאלו נתגלו בחפירות במצדה.

רחיים של דחף  

נקראות גם רחיים מסגרת. גם ברחיים אלה השכב הוא אבן מלבנית שטוחה. הרכב הוא בדרך כלל בצורת מלבן שבפניו העליונות שקע מוארך ; דפנותיו של השקע משופעים כלפי המרכז, ומסתיימים בחריץ מוארך החודר לתחתית הרכב. שקע זה שימש מרזב ובו הונחו הגרעינים לטחינה. בשפת הרכב שתי מגרעות זו מול זו, והורכב בהן מוט - קצהו האחד שימש עוגן  והקצה האחר שימש ידית. מוט זה היה מנוף, ובעזרתו הזיז הטוחן - שעבד בעמידה - את הרכב הלוך ושוב בקשת, וכך ביצע את הטחינה, והגרעינים נפלו דרך החריץ. האבן עזרא בפרשתנו מביא פירוש נוסף למונח "רָכֶב": "וָרָכֶב - ויש אומרים: העץ שהוא על הרחיים" (שם). כנראה שלמוט זה, שבעזרתו הזיז הטוחן את הרכב, מתייחס פירוש זה של האבן עזרא.

רחיים כאלו נמצאו בחפירות במספר אתרים בארץ, למשל: גמלא, תל מיכל והר גריזים. רחיים אלו, על פי הממצא הארכאולוגי, היו הסוג העיקרי של רחיים ידניות בארץ בתקופה ההלניסטית והרומית, ושימש עדיין במידה מסוימת גם בתקופה הביזנטית. לכן מסתבר, שהביטוי "רחיים של יד", הנזכר מספר פעמים בתוספתא, מכוון לרחיים אלו; למשל: "מרחיקין את הרחיים של יד שלשה [טפחים] מן השכב שהן ארבעה מן הרכב... רבי יהודה אומר תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו" (תוספתא בבא בתרא, א, ג). הערתו של רבי יהודה בתוספתא על כך שאדם תוקע יתד על הארץ, מתייחסת  לדרך העיגון של רחיים אלה: הוא טען שאין לעגן את המנוף בחור בקירו של חברו, אלא יש לעגנו ביתד. 

בנוסף, לאדם ששוכר בית מחברו מותר, לפי התוספתא, להעמיד רחיים של חמור (ראה להלן) אבל לא רחיים של יד: "השוכר בית מחברו מעמיד בו רחים של חמור אבל לא רחים של יד…מפני שמזעזעת את הכתלים" ((תוספתא, בבא מציעא ח, ל). גם כאן "רחיים של יד" הם רחיים של דחף, שהתקנתם הצריכה עשיית חור בקיר, ולפיכך הם עלולים לזעזע את קירות הבית ולכן כאשר שוכרים בית אין להכניס אותם לבית.

רחיים של חמור

רחיים של חמור, נזכרים בתוספתא, למשל: "מרחיקין את הרחיים של יד שלשה [טפחים] מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ; של חמור שלשה מן האִצְטְרוֹבָּל שהן ארבעה מן הקֶּלֶת" (תוספתא בבא בתרא, א, ג).

"רחיים של חמור"  המכונים גם "רחיים פומפיאניות", מוכרים עד היום מחפירות פומפיי (שחרבה בשנת 79 לספירה, בהתפרצות הר הווזוב), הנראים כמעין שעון חול. השכב בנוי בצורת חרוט מלא ואילו הרכב מורכב משני חרוטים חלולים הקשורים בחודיהם, כך שהתחתון פתוח כלפי מטה ויושב על השכב, והעליון פתוח כלפי מעלה ומשמש כמרזב להכיל את הגרעינים לפני הטחינה. בחלק העליון בדרך כלל יש מגרעות וחורים שעליהם התקינו את המתקן שאליו חוברה הבהמה (חמור) או אדם. השכב קיבל את הכינוי "אִצְטְרוֹבָּל" ואילו הרכב קיבל את הכינוי "קֶּלֶת"[5].

בארץ נמצאו אבני רחיים מטיפוס זה בגמלא, חמת טבריה, כפר נחום, חורבת סומקה, חורבת חרמשית, הר גריזים ועין גדי[6].

רחיים של מים – טחנת מים

אבני הרחיים של טחנות מים דומות לאלה של הרחיים הסיבוביות של יד אולם הן גדולות יותר. לטחנות מים יש גלגל מים, אופקי או אנכי; כאשר המים פוגעים בגלגל המים, הם מסובבים את הגלגל, וזה מסובב את אבן הרכב, המחובר אליה על ידי ציר. במרכז אבן הרכב יש חור שדרכו הוכנסו הגרעינים והקמח המיוצר נשפך בהיקף. כבר בעת העתיקה השתמשו ביוון וברומא העתיקה בטחנות מים. הרומאים הפיצו את טכניקת הקמת טחנות המים בכל רחבי האימפריה הרומית. טחנת מים מוזכרת כבר בתוספתא: "אין נותנין חטים לרחיים של מים אלא כדי שייטחנו" (מסכת שבת פרק א, הלכה כח); והיא מעידה בבירור שטחנות מים היו קיימות בארץ ישראל בתקופה הרומית.

---

[1] אנציקלופדיה מקראית, ערך "מלאכה", בקטע העוסק ב"מלאכות הבית", סעיף 1, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1982.

[2] לוצאטו שמואל דוד (1865 - 1800), משורר, בלשן ופרשן; באיטליה.

[3] ע"פ מאמרו של רפאל פרנקל "רחיים ומתקני טחינה בפרות התלמודית", כתב העת "קתדרה" גיליון 110, הוצאת יד יצחק בן צבי, טבת תשס"ד.

[4] ש' ליברמן "רחים והמכודנין להן", כתב העת "תרביץ" גיליון תשמ"א, עמ' 128-135. תרביץ הוא כתב עת מדעי במדעי היהדות היוצא לאור בעברית, רבעון הרואה אור ארבע פעמים בשנה, על ידי המכון למדעי היהדות (כיום ע"ש מנדל) באוניברסיטה העברית בירושלים.

[5] האצטרובל והקלת מוזכרים במשנה במסכת בבא בתרא: "מָכַר אֶת הָאִצְטְרוֹבָּל, אֲבָל לֹא אֶת הַקֶּלֶת" (פרק ד, משנה ג). בפירוש "תפארת ישראל" פירש, ש'אִצְטְרוֹבָּל' הוא החלק התחתון של הרחיים, שהוא קבוע ואין מזיזים אותו ממקומו וה'קֶּלֶת' הוא האפרכסת ששופכים לתוכה את התבואה כדי לטחנה; פירוש זה מתאים למה שכתבנו כאן. הוא מביא פירוש נוסף, שה'קֶּלֶת' הוא האפרכסת שיורד לתוכה הקמח הנטחן (כך פירשו רבינו עובדה מברטנורא והרמב"ם)

[6] "החצר ומתקניה בתקופת המשנה והתלמוד", דורית סגל, פרק ב - הממצא הארכיאולוגי. המאמר במקוון באתר "דעת", מכללת הרצוג.

© כל הזכויות שמורות למחבר