"כי האדם עץ השדה"

 מאת: אורן סעיד

התורה אוסרת על כריתת עץ מאכל בזמן מלחמה על מנת לא להרוס את יחסי הגומלין בין הצומח לחי.

בפרשתנו אנו קוראים על איסור כריתת עץ מאכל בזמן מלחמה, עת מטילים מצור על עיר האויב [1]: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.  רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע, כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (כ, יט-כ). נחלקו הדעות באשר לדרך שבה יש להבין ולקרוא את המשפט "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". יש שפירשו שיש כאן שאלה רטורית שתשובה שלילית בצדה, הבאה דווקא להצביע על הניגוד שבין האדם לעץ; כך למשל פירש רש"י: "הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו", כלומר,  יש כאן שאלה רטורית: האם עץ השדה הוא כאדם שגם הוא צריך לסבול מהמצור?!

יש הרואים בו משפט חיווי, המצביע על הקשר שבין האדם והעץ. כך למשל פירש האבן עזרא: "וטעם כי האדם עץ השדה, כמו 'כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל' (דברים כד, ו)"; וכן בספרי: "כי האדם עץ השדה - מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן. רבי ישמעאל אומר:  מכאן חס המקום על פירות האילן, קל וחומר מאילן – ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם על אחת כמה וכמה" (ספרי דברים, פיסקה רג). לפי פירוש זה, ברור שלפנינו דוגמה מובהקת להוראה אקולוגית במקרא. חייו של האדם אינם אלא מן האילן, והאילן חשוב כל כך לקיום העולם עד שחכמים תקנו ברכה מיוחדת ליוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, שמברך "שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם".

על מנת להבין היטב את הקשר בין האדם לאילן עלינו ללמוד על "שרשרת המזון".

שרשרת המזון[2]

"שרשרת המזון" זהו מונח המבטא יחסי-גומלין בין הצומח לחי. כל שרשרת-מזון מורכבת משלושה גורמים יסודיים: היצרנים, הצרכנים והמפרקים. היצרנים הם הצמחים הנוטלים מים ומינרלים מן הקרקע או מן המים שבהם הם חיים וכן פחמן דו-חמצני מן האוויר, ובעזרת תהליך המכונה פוטוסינתזה הם מיצרים את החומרים האורגניים הבונים את גופם.

המבנה הבסיסי של שרשרת המזון.

בעלי החיים הם הצרכנים האוכלים את הצמחים או בעלי חיים אחרים וניזונים בדרך זו. המפרקים הם חיידקים שונים ובעיקר חיידקי ריקבון. הללו ניזונים מהפרשות בעלי חיים ומפגריהם של בעלי חיים וצמחים. בדרך תזונתם הם מפרקים את החומרים האורגניים שבמזונם לחומרים אי-אורגניים פשוטים. חומרים אלה מגיעים אל הצמחים-היצרנים ומאפשרים את התפתחותם ואת המשך קיומה של שרשרת המזון.

בכל מערכת אקולוגית (=מערכת שלימה של גורמים סביבתיים מן הצומח והחי) מצויות שרשרות-מזון שונות המצטלבות זו בזו ויוצרות ביחד את מסכת המזון הכוללת של המערכת האקולוגית ("מארג מזון"). בעולם אנו מוצאים מספר מערכות אקולוגיות גדולות: ים, מדבר, יער, סוונה, ביצה, אגמי-מים מתוקים ועוד. לכל מערכת אקולוגית בעלי חיים וצמחים המיוחדים לה ומותאמים לחיים בתוכה, וכן מערכת מזון טיפוסית השונה במרכיביה ממערכות-מזון אחרות.

חיסול של מרכיב אחד בשרשרת המזון פוגע בכל מי שנמצא מעליה. למשל: הקטנת כמות הדגה בעולם עלולה להוות איום על חייהם של אוכלי הדגים (דובים, ציפורים) עד כדי סכנת הכחדה.

בנאמר בתורתנו "כי האדם עץ השדה", ניתן לראות כאן שהתורה ציוותה עלינו-בני-האדם, לשמור על קיומה של שרשרת המזון, כי ברגע שחסרה חוליה אחת בשרשרת, הכול מתפרק. לכן אסור לנו לכרות עצים ללא סיבה משמעותית, כי זה הורס מערכות אקולוגיות. אנו תלויים ביצרנים-הצמחים ובכללם העצים, המספקים לנו מזון, ולכן עלינו לדאוג לקיומם.

שרשרת המזון ומצוות ביעור[3]

נושא זה של איסור השחתה ודאגה לשרשרת המזון, מוצא את ביטויו גם במצוות ביעור בשנת השמיטה. רש"י על הפסוק "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ז), מביא את הכלל של מצוות ביעור בשמיטה: "ולבהמתך - ...מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית; כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית". כל זמן שיש מאותו מין בשדה, שחיות בר יכולות ליהנות (לאכול) ממנו, מותר לאכול ולהאכיל את בהמתו בבית. ברגע שאותו מין כלה מן השדה, ואין עוד לחיות בר אפשרות ליהנות ממנו, גם אם יש מין אחר של פרי או צמח בשדה, אסור לאדם ליהנות ממנו וחייבים לבערו. ההלכה היא [4], שאין הכוונה לביעור מן העולם אלא לביעור מן הבית החוצה. זוהי סיבה אקולוגית מובהקת, כפי שאנו יודעים היום, אין התחרות בין בעלי חיים משני מינים על אותו סוג מזון. כל מין וסוג מזונו. ברגע שאזל סוג מזון מסוים בשדה, נפגע מכך מין מסוים של בעלי חיים. כדי לשמור על איזון אקולוגי זה, שלמעשה יש לו השפעה הדדית רבה על כל המינים, חייבים לבער אותו מזון שסוגו כלה מן השדה.

בשל דיני שמיטה, שכל שנה שביעית הושבתה האדמה, היתה צפויה סכנה לחוסר מזון לחיות בר, לכן היה צורך במצוות ביעור, כדי לשמור על האיזון האקולוגי. בתנאים רגילים - ללא השבתה מכוונת - קיים איזון טבעי. למרות שמדובר באקולוגיה, הדאגה רק לבעלי חיים שבארץ ישראל, כיוון שהשמיטה חלה רק בארץ ישראל, ולכן גם מצווה זו מחייבת רק את עם ישראל.

אם באזור אקולוגי מסוים כלה סוג מסוים של מזון בשדה, אין בעל הבית יכול להסתמך על כך, שאותו סוג עדיין מצוי במרחקים. אין תושב בעמק יכול להסתמך על כך שבאזור ההררי מצוי עדיין אותו סוג של מזון, "לפי שאין חיה הולכת מהר לעמק או לשפלה או להיפך ואפילו ביהודה עצמה..." (ירושלמי שביעית פרק ט, הלכה ב). עובדה זו ידועה לכל חוקר טבע. באשר למרחקים כגון מיהודה לגליל אין החיה הולכת אפילו מהר להר ומעמק לעמק (שם, ברור שישנם יצורים הנודדים מרחקים עצומים כדי להשיג מזון, אך רובם אינם נודדים מעבר לסביבתם הטבעית). כיום יודעים אנו היטב, שאפילו בהר ישנם בעלי חיים שמקומם הטבעי הוא בגובה מסוים בלבד והללו לא יחליפו את מקומם אלא בתנאי לחץ קשים.

מצוות "שילוח הקן" ושרשרת המזון

אדם המוצא קן של ציפור, ובקן אפרוחים או ביצים, ואימם רובצת עליהם, אסור לו ליטול את האם מעל גוזליה או ביציה, וכן אסור לו ליטול את הציפור עם אפרוחיה או ביציה אלא עליו קודם לשלח את האם. הטעם במצווה זו על פי ביאור הרמב"ן [5], הוא לא לגרום להכחדת אחד ממיני הציפורים: "כי יקרא קן צפור לפניך - הטעם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא; והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא" (דברים כב, ו). הכחדת אחד ממיני הציפורים, פוגע בשרשרת המזון, שהרי אובדן צמח אחד או יצור אחד בשרשרת המזון משפיעה על כל שרשרת המזון. 

---

[1] הרמב"ן מציין, על פי חז"ל (בבא קמא צא, ב), שמותר לכרות עץ לצורך המצור, אלא שיש להשתמש בעצי סרק קודם לעצי מאכל, והאיסור הוא לעשות זאת דרך השחתה ושלא לצורך המצור: "...פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות" (שם). לפי זה, ברור שהאיסור להשחית עצי מאכל, הוא בעת מלחמה, וכל שכן בעתות שלום.

[2] להרחבה ראה בויקיפדיה בערך "מארג מזון"; וכן בספריה הוירטואלית של מטח במאמר "שרשרת המזון" מאת חגית מאור.

[3] חלק זה, על  מצוות הביעור, לקוח מכתב העת "שמעתין" יז 59, מתוך מאמרו של אברהם קורמן, "עקרונות אקולוגיים בטעמי המצוות" עמ' 53-54, חשוון תש"מ. "שמעתין" הוא בטאון איגוד מורים למקצועות הקודש, בהוצאת איגוד מורים למקצועות הקודש.

[4] ראה "כסף משנה" רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ז בשם הר"י קורקוס, שו"ת משפט כהן פ"ג, חזון איש סי' כא ועוד. למעשה יש מחלוקת האם יש לבער את הפירות מן העולם, כגון: ע"י שריפה, או שצריך להוציאם מרשותו ולהפקירם. להרחבה ראה "הלכות שמיטה" הרב שאול רייכנברג, פרק לא.

[5] וכן פירש האברבנאל במקום.

© כל הזכויות שמורות למחבר