ראשית הגז

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו אנו קוראים על כך, שכל הגוזז צאנו, חייב לתת מן הגיזה מתנה לכהן. זאת על מנת שהכהן יוכל להכין בגדים מן הצמר שקיבל.

בפרשתנו אנו קוראים על מצוות נתינת "ראשית הגז" לכהן: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (יח, ד), ומכאן, שכל הגוזז צאנו, חייב לתת מן הגיזה מתנה לכהן. התורה זיכתה לכהן מתנה זו, כדי שהכהן יוכל להשתמש בצמר שמקבל לצורך עשיית בגדים ללבושו. לכן חיוב ראשית הגז הוא דווקא בסוג צמר רך שראוי לעשות ממנו בגדים.

חכמינו קבעו[1] מהו השיעור של ראשית הגז ומתי חייבים במצווה זו:  ראשית הגז נותנים מכבשים דווקא, בין זכרים ובין נקבות. אם יש לאדם חמש כבשים בשעת גזיזה, הוא מתחייב בראשית הגז, בתנאי שיוכל להוציא מכל כבש לפחות 240 גרם צמר. חז"ל שיערו שמכמות זו של צמר, יכול הכהן לעשות לו בגד קטן, כגון: אבנט (=חגורה) לעבודתו בבית המקדש[2].

ה-240 גרם צמר שמפרישים, צריכים להיות צמר מלובן[3], כלומר צמר נקי ומכובס, שהרי הצמר שגוזזים מן הצאן מלוכלך ומטונף. כמות הלכלוך בצמר משתנה מכבש לכבש. לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. לכן לדוגמא, אם נניח, שבתהליך הליבון פוחתת כמות הצמר בכחצי, צריך שיהא לכבש צמר במשקל 480 גרם לפחות, על מנת שלאחר הניקוי וכיבוס הצמר יישאר לכהן 240 גרם צמר. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן.

משקל הצמר הנגזז מכבש ממוצע מהגזע האוואסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק"ג (ראה להלן). כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז[4].

כאמור, מצוות "ראשית הגז" הוגבלה לכבשים בלבד וגם בהם רק לזנים בעלי צמר הראוי לטוויה (צמר רך ולא קשה), באיכות הראויה להכנת בגדים. לעומת זאת, שיער הבקר והעיזים איננו ראוי לטווית חוטים להכנת בגדים, בגלל מבנהו הגס יותר והעדר פיתולים במבנה הסיב[5].

גזיזת צמר כבשים.
מתוך ויקימדיה

הגז

בדרך כלל גוזזים לאחר תום עונת הגשמים, כשמזג האוויר נעשה חם ויציב, כלומר בעונת האביב.  יש שגוזזים את צמרו של הכבש על מנת להקל על הכבש מהחום הכבד בחודשי הקיץ[6].

בתחילה האדם הקדמון השתמש בזכוכית או במתכת חדה לחיתוך סיבי הצמר מעל הכבש; ולאחר מכן האדם המציא כלים שונים הדומים למספריים לצורך כך. באתר קומראן (מאה ראשונה לפני הספירה – המאה הראשונה לספירה) נמצאו מספריים לגזיזת כבשים, העשוי מברזל וברונזה[7]. מכונת-גז חשמלית, המשמשת עד היום לגזיזת כבשים, הומצאה בראשית שנות ה-80. בניו זילנד משתמשים עדיין במזמרה מיוחדת  הדומה למספריים לגזיזת הצמר, על מנת להשאיר על הכבש שכבה עבה יותר של צמר, המגנה עליו מפני מזג האוויר הקשה והסוער. בנוסף,  הצמר צומח בחזרה מהר יותר לאחר גזיזה במזמרה מאשר גזיזה במכונה חשמלית[8].

הצמר

צמר כבשים היה חומר הגלם לאחת התעשיות הראשונות של האדם. כבש בר מכוסה בעיקר בשער ולא בצמר. האדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנות צמר לפני אלפי שנים.

טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים כשהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש הנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם. גזעים שטופחו במיוחד לצמר הם למשל, המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל[9].

ככל שקוטר השערה  (של הצמר) קטן יותר - היא עדינה יותר. את מידת העדינות של הצמר אפשר להעריך ע"פ מספר הסלסולים: ככל שהצמר גס יותר - הוא פחות מסולסל.  צמר גס מתאים להכנת שטיחים, כסויים למיטות, מפות לשולחן ושמיכות. צמר עדין מתאים להכנת בגדים ואריגים עדינים[10].

משקל הגיזה משתנה בין הגזעים השונים של הכבשים ובין הזכרים והנקבות, ונע אצל הנקבות בין 2 ק"ג ל-6.8 ק"ג ואצל הזכרים בין 2.5 ק"ג ל-10 ק"ג. בישראל רוב הכבשים משתייכים לגזע האוואסי. משקל הגיזה של כבשה מבוגרת נע בין 2 ל-3 ק"ג ושל הכבש בין 2.5 ל-3.5 ק"ג[11]. כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם (לאחר ליבון), ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז.

הגיזה מכילה, מלבד סיבי הצמר ושומן הצמר, גם כל מיני לכלוך (זבל, אבק, חול, חלקי צמחיה מהמרעה ומהמספוא). לכן כמות הצמר הנקי פחותה בצורה משמעותית ממשקל הצמר הגולמי.

גז ללא גזיזה[12]

מדענים אוסטרלים המציאו, לראשונה בעולם, תהליך של גז ללא גזיזה. השיטה משתמשת בחלבון טבעי שגורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר בעצמן.

הכבשים מקבלות זריקה אחת של החלבון, ואח"כ מולבשת עליהן "רשת שיער". החלבון גורם לנתק טבעי בסיבי הצמר. שבוע לאחר ההזרקה משילה הכבשה את כל הצמר שלה בבת אחת לתוך הרשת – ממש כאילו הסירה את מעילה.

שיטה זו, נוסתה כבר על יותר מ-15,000 כבשים, ביניהן עדר ב"ניו סאות' ווילס" שבאוסטרליה, שטופל מידי שנה במשך שבע שנים, מבלי שנצפה נזק כלשהו לכבשים עצמן. יום אחד לאחר הטיפול חוזרת רמת החלבון של הכבשה למצבה הנורמלי, וצמר חדש מתחיל לצמוח על גופה.

שיטה זו מפחיתה את השוני באורך בין סיבי הצמר ומגדילה את התפוקה. כמו כן, שיטה זו מקטינה את הלחץ על העובדים. במהלך עונת הגז עשוי גוזז לגזוז עד 500 כבשים ביום. גם גוזזים מיומנים מתעייפים, דבר שעלול לגרום לפגמים בצמר או לפציעת הכבשים. 

---

[1] משנה מסכת חולין פרק יא.

[2] תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קלז ,עמוד א.

[3] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ג, סעיף יג.

[4] ע"פ הספר "פניני הלכה", מאת הרב אליעזר מלמד, כרך ליקוטים א, פרק יג - מתנות מן החי, ראשית הגז, סעיף ח – פרטי דיני ראשית הגז, בהוצאת מכון הספרים של ישיבת הרב ברכה. 

וכן בספר "גז צאנך" על שו"ע יו"ד סימן של"ג הלכות ראשית הגז, מקורי הדינים וטעמם, מאת מנחם רוזנר, 1990, ירושלים, תשס"ד (2004), עמ' מד – מז.

[5] "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים – כבש", ד"ר משה רענן, פורטל הדף היומי (חולין קלז, א).

[6] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Sheep shearing" (=גז כבשים).

[7] "Sheep-shearing scissors", באתר של מוזיאון ישראל, ירושלים.

[8] ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "Blade shearing" (=גזיזת להב).

[9] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית  בערך "כבש הבית".

[10] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשמ"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות,  עמ' 780-785.

[11] ע"פ האנצ' לחקלאות, כרך רביעי, בעלי חיים, חלק שני, בעריכת חיים הלפרין ז"ל, תל אביב, תשמ"ב, בהוצאת האנצ' לחקלאות,  עמ' 766.

[12] "Revolutionary Wool Harvesting Takes Off", CSIRO Australia, june 1998, sciencedaily .

© כל הזכויות שמורות למחבר